שבע עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם כתב המשורר אורי צבי גרינברג פואמה מצמררת ביידיש – "במלכות הצלב" * הוא חזה בה את כיליון יהודי אירופה: גופות עירומות וגז מרעיל * שנים היתה הפואמה "בבחינת שירים שנתכסו עפר" * תרגומה לעברית, הלחנתה והצגתה בערוץ הראשון בליל ט' באב חשפה לציבור פן נוסף אל שירת המשורר

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:
"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

ארי צבי בצעירותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

נסיונות תרגום

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, סיפרה לי כי הוא עצמו ניסה כמה פעמים לתרגם את היצירה (טיוטות הוא קרא לניסיונות אלה) אך לא השלים, וגם לא היה שלם עם מה שתרגם. את השורה הראשונה בלבד תרגם שמונה פעמים ולא היה מרוצה..

שער פואמה במקור  היידי. טקסט מסודר בצורת צלב

בעזבונו נמצא מבוא לתרגום עברי של הפואמה שהתכוון לעשות ולפרסם ונאמר בו:
"כתובים אלו היו בבחינות שירים שנתכסו עפר כי
נראים היו בעיני כותבם במשך 'זמנים כתיקונם'
כאילו תמוהים ומוזרים, שאינם מותאמים למציאות
וגם כחידת פחד ('כסיוט'); ואולם הגיעו שנות בלהות
אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני ואני מוסרם
בזה לעדת קוראי לדאבון רוחי. 'חידת פחד שנתגשמה'."

בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

הפקת הארוע

לפני כחצי שנה יזמו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם יוזמה שאין ערוך לחשיבותה. הם הזמינו את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

המפיקה של הארוע היא המאיירת רחל-אליה אחונוב, היא מדברת, קוראת וכותבת יידיש. כשהגיע לידיה "במלכות הצלב" עמדה על הפוטנציאל של היצירה והיתה היוזמת בקשירת הקצוות להפקת הארוע.

 

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

שמורת טבע ביידיש

בחירת דניאל גלאי כמלחין של היצירה היתה בחירה מוצלחת. גלאי, יליד ארגנטינה, נולד לבית של דוברי יידיש, גדל אל תוך שפה זו וחי חולם בה, אף שבחיי היומיום הוא ישראלי דובר עברית צחה.

ארגנטינה היתה שמורת טבע של תרבות יידיש. רוב מנינה ובנינה של הקהילה מקורו באותן קהילות שאורי צבי צפה את חורבנן. הם עזבו את מזרח אירופה בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ומצאו מקלט בדרום אמריקה. אצל היהודים שהגיעו לכור ההיתוך האמריקני גוועה שפת יידיש בדור השני או השלישי. בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים.

 

המוסיקה כתפילה

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו למד ב"חדר" וכשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכון יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים – יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. "בשבילי" אומר גלאי "לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל".

הלחנת היער השחור

שאלתי את גלאי איך התמודד עם היצירה של אורי צבי.
גלאי: "כשפנו אלי בהצעה להלחין את היצירה ראיתי בכך אחריות מאד גדולה. לצורך ההלחנה קראתי כמובן את היצירה בשפה המקורית בה נכתבה. זה קרב אותי מאד. היידיש של אורי צבי מאד זורמת. המסר ברור וחד מאד.

"קשה לכתוב מוסיקה ליצירה כל כך מדכאה. התחלתי בהלחנת השיר האחרון שיש בו תקווה וחזרה לארץ ישראל ואהבה. זה נתן לי כוח לגשת ליער השחור ולכל הדימויים הקשים של חורבן היהדות. מצאתי ניחומים גם באמונה העמוקה שביצירה ובפניה הישירה והאינטימית לאבא ולאמא".

יש התחדשות ואמונה

רציתי שיהיה ביצירה גם משהו רענן. משהו שיביא, בצד החריפות של אורי צבי גם משהו בפרספקטיבה של זמן. היה לי חשוב שבמוסיקה יהיו מרכיבים מלודיים וחשוב לי שאנשים צעירים יבצעו את היצירה.
תרמו לכך חלק מהמבצעים הצעירים – הזמרת נועה ביזנסקי, החלילנית איילת קרני ונגן הקונטרבאס גרשון לייזרסון שהוא גם בעל תפילה. העובדה שהמבצעים צעירים כאילו מראה שעל אף החורבן עם ישראל חי ובפרספקטיבה של זמן יש בנו התחדשות ואמונה.

המבקר דן מירון, במסה שלו " הם צוחקים אני בוכה" , אומר כי בתרבות הישראלית נחשבת היידיש שפה " מצחיקה" . כל אמירה ביידיש מבדחת, בלי קשר לתוכנה.

דן מירון צילום: זאב גלילי

היחס הזה ליידיש, אומר מירון, נועד להשיג את אחת ממטרותיה של התרבות העברית הציונית. והיא: להציב חיץ ברור בין הוויית החיים הישראלית לבין הוויית החיים הגלותיים.

הישראלי המצוי נבער בכל הקשור ליידיש ולתרבותה. הוא לא יודע שזו שפה שדיברו בה רוב היהודים בעולם במשך כאלף שנים. הוא גם לא יודע שמסוף המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה נוצרה תרבות יידיש חילונית, בעלת עוצמה אדירה: עיתונות, תיאטרון, ספרות. לשפה זו תורגמו התנ" ך ומיטב הספרות העולמית.

הלכתי לדבר עם אדם שהיידיש בשבילו היא עדיין שפה חיה ובכלל לא מצחיקה. הוא ישראלי חילוני שברחוב הוא מדבר עברית צחה אך בבית הוא מדבר יידיש. הוא צוחק בשפה הזו וגם בוכה, כותב ויוצר מוסיקה. זהו דניאל גלאי, מוסיקאי בעל מוניטין בינלאומי, העומד בראש אגודת סופרי ומשוררי יידיש בישראל.

הסיבה המיידית שהביאה אותי אליו היא החלטת אונסקו להכריז על ה-21 בפברואר כעל יום בינלאומי לשפת-אם. גילאי וחבריו החליטו שביום זה ייצאו לצמתי הרחובות בזקניהם ובצעיריהם (המעטים) ויניפו כרזות הכוללות את יסודות הפונטיקה היידית. וכן טקסט קצר ביידיש האומר: אנו אוהבים את המאמע-לשון (שפת אם) שלנו שפתנו היפה והיקרה …"

דניאל גלאי הוא כמו אדם שהגיע אלינו מן העבר בתוך מינהרת הזמן. התרבות היהודית-חילונית של מזרח אירופה כלתה בעשן המשרפות. אך חלק ממנה נותר והמשיך לשגשג בארגנטינה. בראשית המאה העשרים היגרו מיליוני יהודים ממזרח אירופה אל המערב, רובם הגיעו לארצות הברית ומיעוטם לדרום אמריקה. בארצות הברית הגדולה והרב תרבותית התפזרו היהודים לכל עבר.

בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים. קמו בתי ספר ששפת הלימוד בהם יידיש, היו שניים או שלושה עיתונים יומיים גדולים ועוד כחצי תריסר כתבי עת, ספריות, מוסדות קהילה.

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו המוקדמת למד     ב"חדר" אבל כשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכוני יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20, והצטרף לקיבוץ להבות הבשן. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים, יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. " בשבילי", אומר גלאי, " לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל" .

" היידיש לא מתה" , אומר לי גלאי. כיום יש "יידישיזם חדש" המבקש לחזור לא רק לשפה אלא למקורות היהודיים. יש דור חדש שמתעניין ביידיש, כי כל האיזמים למיניהם שבקו חיים. לפני 15 שנה ההשתייכות המפלגתית נתנה לך מסגרת קהילתית תרבותית. זה כמעט ונמחק. הנוער מחפש משהו עמוק יותר. משרד החינוך משתמש במושג חיפוש שורשים וזה לא רציני. אנו לא מדברים על חיפוש שורשים אלא על בניית זהות על שילוב בין זהות היסטורית ומקומית. זה קיים פה בארץ. הפוטנציאל של היידיש הוא אדיר. זהו ניגון המביע עולם שלם של רגשות וניואנסים.

שיחתנו נסתיימה באופטימיות אך גם מעט בעצב. המפעל הזה של אונסקו דומה שנועד לתמוך משהו בשפות נכחדות. סקרים בינלאומיים מלמדים שעד סוף המאה ה-21 ייכחדו כ-6800 שפות אנושיות. יש שפה בסיביר של שבט הצ'ולים שמדברים בה קומץ אנשים, כולם מעל גיל 45. יש היום בעולם 345 שפות שמספר הדוברים של כל אחת מהן מגיע לכמה עשרות. יש שפות שדוברים בהן עשרה אנשים ויש שפה שיש לה רק דובר אחד.

האם זה הגורל המצפה ליידיש? אולי כדאי לסיים בחיוך. בשביס זינגר אמר בנאום שנשא אחרי שקיבל פרס נובל כי היידיש החלה למות לפני כאלף שנים ובעוד אלף שנים גם כן יגידו שהיא עתידה למות.

נאומו של הסופר היידי בשביס זינגר לאחר שקיבל פרס נובל

ראה איך השפיע הערבית על היידיש ואיך היידיש השפיעה על העברית