– מאת בני גבירצמן –

בקיץ 1939, בעת שענני המלחמה התקדרו מעל אירופה, בדק זאב ז'בוטינסקי תכנית של אברהם (יאיר) שטרן [שהיה אז בין ראשי אצ"ל] להנחית בחופי הארץ צבא יהודי, שיתפוס את השלטון מידי הבריטים ויקים מדינה יהודית.
הבדיקה התבססה על כך ששלטונות פולין היו מוכנים לסייע למימושה ואצ"ל החל בהכנות מעשיות לביצועה. אלא שב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ובמקום עצמאות ניחתה על העם היהודי השואה.

המטרה: להיפטר מן היהודים

בשנות "המרד הערבי" 1936-1939 זכה אצ"ל לסיוע צבאי נדיב מאוד ממקור שלכאורה היה בלתי סביר לחלוטין: ממשלת פולין האנטישמית.

לא היה זה מ"אהבת מרדכי". המניע לסיוע הזה היה רצון להיפטר מן היהודים בפולין. אם תעזור פולין ליהודים להשתלט על ארץ-ישראל ולהקים בה מדינה עצמאית – יעלו אליה יהודי פולין בהמוניהם וישחררו את הפולנים מנוכחותם.
כדי לקבל החלטה זו נדרש מממשלת פולין אומץ רב. שכן, נוכח האיום הגובר מצד גרמניה הנאצית, נזקקה פולין לסיוע מבריטניה. אולם הרצון להיפטר מהיהודים גבר על כל השיקולים האחרים.

להמשיך לקרוא ←

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

עתירות לבג"ץ בענין קרקעות הלאום וחוקי אזרחות מאיימות לרוקן את המדינה מן התוכן הציוני שלה * לא ירחק היום ותוגש עתירה נגד חוק השבות * האם הקהילה היהודית במדינת ישראל תצטרך להקים מחדש מוסדות ציוניים שיגנו על האינטרסים של העם היהודי * ונקווה שלא נזדקק ל" עליה ב""

כשהייתי נער לימדו אותי בבית"ר שאין לתרום כסף לקרן הקיימת. כי, כפי שכתב אורי צבי גרינברג, " אין ארץ בכסף נקנית… ארץ נכבשת בדם" . המצאנו אז את הפזמון: קרן קיימת היא מטומטמת. סירבנו להשתתף ב" יום סרט" שבו הסתובבו נערים ברחובות והתרימו עוברים ושבים לקופסא הכחולה. סירבנו לשלם תמורת בולי הקרן הקיימת, שעיטרו אז את תעודות הסיום השנתיות בכל בית ספר. טקס הרמת התרומה השבועי לקופסה הכחולה, שנערך בכל כיתה מדי יום שישי, היה זירה להפגנה זוטא.

 

במרוצת השנים למדנו לדעת שהקרן הקיימת בכלל לא מטומטמת. כי זהו מפעל אדיר של התנועה הציונית והעם היהודי. מפעל שמאז הקמתו בשנת 1901 ועד הכרזת המדינה ב-1948 רכש כמיליון דונם מאדמות ארץ ישראל. אדמות עמק זבולון במפרץ חיפה, עמק חפר בשרון ועמק יזרעאל; אדמות הדר הכרמל בחיפה; שכונת בורוכוב בגבעתיים; מקור חיים, רחביה והר הצופים בירושלים, חולדה ובן שמן – כל אלה ושטחים נרחבים אחרים, היו רכישות של הקרן הקיימת. רכישות שהיו הבסיס למדינה שבדרך ונועדו להעביר את אדמות הלאום לבעלותו הבלעדית של עם ישראל. עם הקמת המדינה הועברו לרשות הקרן הקיימת גם אדמות מדינה שנרכשו בדם חללי מלחמת השחרור.

 

למי שייכות האדמות

בימים אלה מתבררת בבג"ץ עתירה, אשר אם תתקבל תרוקן את כל המפעל הלאומי הזה מתוכנו. העתירה הוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שמאז הקמת המדינה מנהל את אדמות הקרן הקיימת. המינהל מקיים את אמנת היסוד של הקרן, הקובעת שקרקע הלאום נועדה אך ורק לעם היהודי. על פי אמנה זו מנועים ערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות שבבעלות הקרן הקיימת.

בתשובתה לעתירה אומרת הקרן הקיימת כי אדמות הקרן נרכשו על ידי העם היהודי ולכן " נאמנותה של הקרן הקיימת לישראל איננה נתונה ולא יכול שתהא" לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בלבד.

(הערה משנת 2009 :לבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, ובעקבותיהן בשנת 2005 פסל היועץ המשפטי לממשלה מזוז את עמדת קק"ל וקבע כי קרקעותיה יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון)

אם לדון לפי תקדימי העבר, כמעט אין ספק שבג" ץ יכריע למען התפיסה של מדינת כל אזרחיה. תפיסה שאיננה נותנת כל עדיפות לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל.

למי מגיעה אזרחות

החלטה בעלת תוצאה דומה עשויה להתקבל בבג"ץ  בעתירה בענין אחר. העתירה הוגשה על ידי ארגון " עדאלה" , שביקש מבג" ץ לבטל את התיקון לחוק המונע מפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואים עם אזרח ישראלי.

העותרים טענו כי מדובר בחוק גזעני ומפלה שאיננו חוקתי, הסותר את הוראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

העתירה נידונה בהרכב מיוחד של 13 שופטים שטרם הכריעו בנושא. אך ניתן לצפות מה תהיה ההכרעה על פי נוסח החלטת ביניים שקיבלו. בהחלטה נאמר בין היתר: " החוק שלפנינו, על דעת כולנו, איננו חוק מן המניין והוא מצדיק התייחסות מיוחדת" . השופטים קוראים לממשלה " לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר" .

המגמה המסתמנת בפסיקת בג"ץ בנושאים אלה ואחרים מעוררת שאלה קשה. האם מדינת ישראל משמשת עדיין מכשיר להגשמת שאיפותיו של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתנועה הציונית. אין ספק שבעתיד הלא רחוק תוגש עתירה נגד חוק השבות, המפלה בעליל בין זכותם של יהודים ולא יהודים להיכנס למדינת ישראל ולהיות אזרחיה. הנימוקים של העותרים המערערים על מדיניות הקרן הקיימת ועל התיקון לחוק האזרחות תקפים כפל כפליים ביחס לחוק השבות.

(הערה מספטבר   2009 :"ברוב דעות של המישנה לנשיא (בדימ') השופט חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות".

ניתן היום, ט"ז באייר התשס"ו 14.05.2006

אפלייה מתקנת

 

השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, הביע לא פעם את הדעה כי ניתן למצוא דרך חוקית שתחזיר למדינת ישראל את מעמדה כמגשימת המטרה הציונית. הרעיון של שטרוזמן הוא שיש לתת ליהודים במדינת ישראל העדפה מתקנת מכוח חוק. זאת, בנימוק שהעם היהודי איבד שליש מבניו בשואה. אובדן זה מצדיק אפליה מתקנת בשורה של תחומים. למשל: עידוד הילודה ליהודים בלבד, עידוד להתיישבות יהודית, הקצאת קרקעות ליהודים ועוד.

האם במציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל יש סיכוי שהצעה כזו תתקבל? קשה להניח.

====================================================

איך אפשרי חוסן לאומי עם ריבוי טבעי פלסטיני

ראה מאמר מורחב בנושא

ד" ר יצחק רביד, מומחה לחקר ביצועים, הגיע למסקנה כי במציאות הנוכחית "מדינת ישראל איננה משרתת, או תורמת מעט מאד להגשמת המטרה הציונית" . ד" ר רביד, שראיינתי אותו כאן לפני כשנה בנושא הבעיה הדמוגרפית, התריע אז בכנס הרצליה, כי החוסן הלאומי של מדינת ישראל אינו חופף בהכרח את החוסן הלאומי של העם היהודי.

בעקבות שני הבג"צים פניתי שוב לד"ר רביד על מנת שיבהיר את עמדתו. וכך הוא אומר: " העם היהודי היום יוצא מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה ומנסה להגשים את מטרותיו דרך המדינה".

 

ד"ר רביד מתייחס במחקריו בעיקר לקריסה של מערכות השרותים החברתיים שמספקת המדינה לכל האזרחים מתוך שיוויון מלא.

" השרותים החברתיים במדינת ישראל קורסים, וההסבר לכך איננו פוליטי, מדיני או לאומי. זה עניין של אריתמטיקה פשוטה. תיקח את התוצר לנפש של האוכלוסייה היהודית מול התוצר לנפש של האוכלוסייה המוסלמית ותמצא את ההסבר" .

חלק נכבד מאזרחי ישראל – והדבר אמור בעיקר בסקטור המוסלמי – נמצא מחוץ למעגל העבודה. אותו חלק זוכה לנתח גדל והולך של משאבים לאומיים (ברפואה, בחינוך, בביטוח לאומי ובשרותים אחרים) בשל ריבוי טבעי שהוא מהגבוהים בעולם. לפי חישוביו של ד" ר רביד מסבסד כל ישראלי מן המגזר היצרני (זה אמור בעיקר ביהודים, אך כולל גם ערבים נוצרים ודרוזים) את האזרחים מן המגזר הלא יצרני בסכום של כ-3000 דולר לשנה לנפש. המגזר המוסלמי לא רק שאינו מקופח, כמו שצועקים בתקשורת, אלא שוא נהנה מסבסוד הגדול פי שלושה מן ההכנסה לנפש לגולגולת במדינות הערביות.

והתוצאה: " המדינה איננה יכולה לאפשר לציבור היהודי לקיים שרותים חברתיים ברמה שיכולת הייצור שלו הייתה נותנת לו. היא גורמת לזה שרמת החינוך אינה מספיק גבוהה כמו שהיינו יכולים לתת. הוא הדין בשרותי בריאות. הוא הדין בהשקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה" .

בעקבות הודו וארה" ב

ד" ר רביד נמנע מלהציע פתרונות בתחומים שאיננו מומחה בהם – מדע המדינה ומשפט בינלאומי. דבר ראשון, הוא אומר, יש להכיר את העובדות. ועל סמך העובדות לנתח את המצב ולהסיק את המסקנות. אבל הוא מצביע על כיווני חשיבה אפשריים.

" במדינת ישראל" – אומר ד" ר רביד – " יש שגיאה תפיסתית בדבר תפקידיה של מדינה דמוקרטית. התפיסה הזו אומרת כי מדינה חייבת לספק שירותים חברתיים לכל אזרחיה. זה נכון אולי במדינות מערב אירופה שבהן יש הומוגניות קהילתית וסולידריות חברתית. זה לא נכון בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הודו וארצות הברית, שאינן מספקות שרותים חברתיים" .

" מדינת ישראל איננה יכולה לעמוד בהוצאה של שירותים חברתיים כאלה. עם תוצר שהוא שני שליש (ואולי כבר חצי) מן התוצר של מדינות מפותחות אתה לא יכול לספק שרותי בריאות וחינוך של מדינות כאלה" .

להתחיל מהתחלה?

ד" ר רביד נמנע כאמור מלהציע פתרונות. אך מניתוחיו עולה שאם תמשיך המדינה להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום לא יהיה מנוס מכך שהקהילה היהודית במדינת ישראל תיאלץ להגן על עצמה. אם לא במסגרת המדינה אז במסגרת וולונטארית. לא קשה להעלות על הדעת שאולי נצטרך להקים מחדש את התנועה הציונית, לאסוף כסף לקרן הקיימת, לגאול שוב את אדמות הלאום, להקים מערכת חינוך ובריאות. נקווה רק שלא נצטרך לחדש את " עליה ב"" ולהביא לארץ " עולים בלתי ליגאליים" .

שמונה נשים ומאה ילדים

הקורא יעקב נחליאלי מגני עומר העביר לי את הקטע הבא שפורסם בעיתון      "זמן הנגב" : " יש בדואים הנשואים לשמונה נשים ומתפרנסים מקצבאות של כמאה ילדים… כדי להתגבר על החוק האוסר ביגמיה פיתחו הבדואים בנגב תרגיל פשוט. הם מגיעים לבית הדין המוסלמי בבאר שבע, מגרשים את האישה ונרשמים במשרד הפנים כגרושים. האישה המגורשת חוזרת לאותו בית, ממשיכה ללדת ילדים ואף לקבל קצבה של אם חד הורית. הבעל מביא מהשטחים אישה חדשה, מתחתן עמה… לאחר תקופה מסוימת חוזר תרגיל הנישואין הפיקטיביים ושוב אישה חדשה בדרך… יש כיום בנגב עשרות אלפי נשים הנשואות לבדואים" . כתב את הידיעה שמעון אפרגן.

ראה גאולת הקרקע בארץ ישראל