פרופסור גלעד צוקרמן, פילולוג בעל מוניטין בינלאומי, השולט ב-11 שפות, טוען כי השפה העברית של  הנביא ישעיהו אינה השפה שבפינו * הישראלית היא הכלאה של שפות רבות והדקדוק שלה איננו הדקדוק של טהרני  העברית * מותר להגיד עשר שקל  ולקחתי את הספר * היידיש לא מתה כי הישראלית  היא תוצר של השפה בה דיברו היהודים אלף שנים

 לפני כתריסר שנים ביקר עזר ויצמן, אז הנשיא השביעי של ישראל,  באוניברסיטת קמברידג' במטרה לראות את הגניזה הקהירית. כשהציגו בפני הנשיא את הפרופסור המלכותי לעברית, טפח הצבר המחוספס על כתפו ושאל: "מה נשמע".

 לתדהמתו של ויצמן לא הבין הפרופסור המומחה לעברית את השאלה. הוא חשב שויצמן מתכוון  לתפילת "שמע ישראל".

 אותו פרופסור עמד במצב מביך עוד יותר כשבא לארץ ונשאל על ידי אנשי הביטחון בלוד  לאיזו מטרה הגיע. כשהשיב שבא ללמד עברית באוניברסיטה העברית ביקשו ממנו לפתוח את מזוודתו לבדיקת שיגרה. הוא לא הבין את הבקשה. פרופסור לעברית שאינו מבין עברית עורר מיד את חשדם של אנשי הביטחון והוא הובל אחר כבוד לחדר החקירות.

 את שני הסיפורים המשעשעים הללו מביא פרופסור גלעד צוקרמן, בספרו "ישראלית שפה יפה", כדי לומר לנו שהשפה שאנו מדברים בה איננה עברית.  אנחנו מדברים ישראלית והפרופסור האנגלי לעברית אינו יודע ישראלית. שטיפת המוח של החינוך הציוני שיכנעה אותנו כי תנועת התחייה הלאומית הצליחה להחיות את השפה העברית המתה. כי השפה שבפינו היא שפת הנביאים  ורק כמה מלים מודרניות נוספו מ"מוחו הקודח" של אליעזר בן יהודה, כנאמר בשירו המפורסם של ירון לונדון..

  

 לא ולא, אומר פרופסור צוקרמן. השפה שבפינו היא שפה אחרת. מה שנחשב בעיני טהרני הלשון (אותם הוא מכנה "פסיקופתים") כשגיאות לשון אינן שגיאות. הישראלי האומר עשר שקל  נאמן לדקדוק הנכון של השפה הישראלית. כי הישראלית היא שפת אמו של הישראלי ואת דקדוק שפת האם קובעים דובריה, לא הפילולוגים.

 פצצה אינטלקטואלית

 ספרו של צוקרמן הוא לא פחות מפצצה אינטלקטואלית, שנזרקה לשיח הציבורי שלנו וזעזעה כמה מהנחות היסוד של תרבות התחייה העברית. אני חייב להודות שכאדם ששפת אמו  עברית (ולא ישראלית), ושפת סבתו יידיש התקוממתי תחילה נגד התיזה של צוקרמן.  לבחינות הבגרות בלשון למדתי על פה את כל לוח השמות והפעלים של ברקלי.  כל ימי טרחתי לעקור מפי את השגיאות שבשפה המדוברת ולסגל לעצמי עברית "נכונה". והנה בא חוקר צעיר ואומר שכל המאמץ היה ברכה לבטלה.

 אך אחרי שקראתי את ספרו (וספר נוסף "טינגו", עליו אכתוב בנפרד). ולאחר ששמעתי הרצאה שנשא בבית ליוויק וקיימתי עמו שיחה ארוכה, לא יכולתי להימלט מן התחושה שיש אמת בדבריו.

כשהופיע הספר ב-2008 הוא עורר אמנם סערה זוטא בתקשורת. אך דברי השבח ודברי הביקורת כאחד לא התמודדו ממש עם התיזה של צוקרמן. כי מי מסוגל להתמודד עם אדם השולט ב-11 שפות.

לכן הדברים הבאים אינם בחזקת ביקורת אלא דיווח על מה שהבנתי ממשנתו של האיש המופלא הזה.

     

 

גלעד צוקרמן (באדיבות המצולם)

  מהי השפה הישראלית

 הישראלית, אומר צוקרמן, היא תוצאה של היברידיזציה (הכלאה). היא יונקת בו זמנית מעברית, יידיש, רוסית, פולנית, לדינו, גרמנית, ערבית, ערבית יהודית, צרפתית, ארמית ועוד.

 האם הישראלית ביחס לעברית דומה ליוונית המודרנית ביחס ליוונית הקלאסית?

 לא, אומר צוקרמן.

 הישראלית איננה התפתחות של העברית. היוונים דברו יוונית מאז ימי אריסטופאנס ועד ימינו.  איש לא דיבר עברית מן המאה השניה לספירה ועד המאה ה-19. כתבו עברית, התקשרו בכתב, אך לא דברו עברית. לא היו יהודים ששפת האם שלהם עברית עד "הילד העברי הראשון", איתמר בן אב"י.

 

 איך נוצרה הישראלית

 את הישראלית יצרו ילדיהם של אלו שביקשו להחיות את השפה העברית. אין אפשרות להחיות שפה שאין בה דוברים ילידים שזו שפת אמם, ללא הפרייה הדדית עם שפות האם של מחיי השפה.
גם הלטינית היא שפה שניתן לדבר בה אך גם היא כמו העברית חסרת ילידים ששפת אמם לטינית. "וכשאני מדבר עם האפיפיור", אומר צוקרמן, "אני יכול לדבר לטינית לפי הבנתי והוא לא יכול לקבוע לי מה הדקדוק הנכון של הדיבור בשפה זו".

 הישראלית נוצרה על ידי קבוצה לא גדולה של אנשים שהיידיש היתה שפת אמם. הם עשו מאמצים כבירים להחייאת הדיבור העברי, אך מראשית המאה ה-20  כבר הפך הדיבור שנחשב עברי לדיבור ישראלי.

 מדברים יידיש במלים עבריות

 הישראלית איננה חד הורית. העברית היא הבסיס שלה אך מקורותיה בשפות רבות ובראשן היידיש – באוצר המלים הלא-בסיסי, בצלילים, במבנה ההברה, בתחביר, בסמנטיקה, בקונוטציות, במטבעות הלשון ובכל המרכיבים האחרים המאפיינים שפה.
 הסיבה להשפעה המפליגה של היידיש נובעת מכך שהקבוצה של מחיי העברית חשבו יידיש, חלמו יידיש, ספרו יידיש, והעבירו את היידיש שלהם לעברית. עד כדי כך שיש הטוענים שאנחנו למעשה מדברים יידיש במלים עבריות. אילו מחיי העברית היו באים מיהודי ארצות המזרח הישראלית שלנו היתה שונה לחלוטין.

 יותר מזה. הישראלית אינה שפה שהושפעה מן היידיש  אלא יצאה מן היידיש. לא חשוב כלל שרוב דוברי הישראלית כבר אינם יודעים יידיש.  תימני שבא לארץ מדבר למעשה יידיש במילים עבריות בלי לדעת זאת.

 צוקרמן מביא שפע של דוגמאות להוכחת התאוריה שלו.

 ביטויים שהם בבואה מוסווית מיידיש

 מה נשמע (וואס הערט זיך), משוגע על כל הראש, לב שבור, סנונית ראשונה. יום הולדת, לא כל הנוצץ זהב, הכה בברזל בעודו חם, מפחד מהצל של עצמו,  לכל כלל יש יוצא מן הכלל, רך כמשי.

נהיה לו חושך בעיניים, נתן מבט (במקום הביט), עשה צבא, עשה צחוק, עשה כבוד, עשה שוק, עשה מכה, עשה עיניים, דפק הופעה, דפק רושם.

 מילים שהישראלית שאלה מן היידיש תוך שינוי האיות

 שוויץ, שפיץ, שוונג, שלוק, שמוק, שלומפר, שמונצס, שמאטס, שפכטל, קונץ, גרפס, ברוך, פיצ'פקס, נעבך, מייד'לע, בוב'לה, פרווה, אוטוטו, קוטר, פלונטר, בוק, בוידעם, אלטע זאכן, גפילטע פיש, בייגלה, קניידלך, קרפלך, לטקס, בלינצ'ס, קישקס, גטקס, קפוטה, שטריימלך.

 מילים עבריות שנכנסו לישראלית דרך היידיש

 חבר'ה, חבר'מן, חוכם, בקיצר, העיקר, מילא, משיגנה, מישפוחה, בלבוסתה, כלבויניק, תכל'ס, שולם, טוכס.

 מילים ביידיש שקשה לתרגם ועברו לאמריקנית

 מענטש, חוצפה, שמאק, שלאגער, שפיל, שמענדריק, שמאלץ, שמעגעגע, שמאטע, קוועטש.

 מנין באה המברשת

 איש איננו מעלה בדעתו שמלה זו אינה מלה עברית למהדרין.  במילון אבן שושן הוא מסמן אותה כ"לשון עברית חדשה", אך קובע שקיים שורש ב.ר.ש. שממנו יוצאים הבריש, התברש, בורש כאילו אבותינו הברישו את נעליהם מימים ימימה במברשת.

 אליעזר בן יהודה (שצוקרמן משבח את מילונו כמילון האטימולוגי  הטוב ביותר) אומר "מברשה". הוא מציין כי זה "נהוג בדבור הערבי בארץ ישראל".  עוד הוא אומר שאולי הוא לקוח מן הפועל הערבי ברש, אך מביע ספק אם למלה זו יש שורש שמי.

 בא צוקרמן ואומר כי  מברשת היא מסוג המלים שהוא מכנה "הסגלות מורפמיות", הדומות למה שהוא מכנה תשמו"צים  (תרגום שומר משמעות וצליל). מדובר במלים הלקוחות משפה אחרת כשהמקור מוחלף במלה  הקרובה לה במשמעות או בצליל.

 אין בעברית הקדומה שורש ב.ר.ש. ולעומת זאת יש ביידיש בארשט (שקלטה את המלה משפות אירופיות). הישראלית יצרה איפה מלה חדשה מן היידיש  תודות לקרבת המשמעות והצליל. גיור המלה הצליח כל כך עד שהיא נראית כצברית מבטן ומלידה.

 איך נולדה המלה משקפיים

 עוד תשמו"ץ שמביא צוקרמן הוא סיפור מקסים על הולדת המלה משקפיים. אבותינו אולי נזקקו למשקפיים אך אלו הומצאו כידוע רק במאה ה-13.

 ראשוני המשכילים שחיפשו מלה עברית למשקפיים המציאו כל מיני צרופי מילים: כלי ראות, כלי ראי, בתי עיניים, כלי מחזה ועוד.

 את המלה משקפיים המציא חיים לייב חזן, שהתגורר בגרודנו שבבלארוס. את החידוש שלו פרסם בעיתון העברי הצפירה באפריל 1890.

 

"עלה על לבי לקרוא משקפיים, הנה איש לא יכחש  כי טוב שם בן מלה אחת משם מרבה מלים" – כתב חזן.

 חזן הסביר כי בחר בשורש העברי  ש.ק.פ. בשל דמיונו למלה היוונית סקופאו שמשמעותה "אני מסתכל על".

ולא פחות חשוב: ביידיש קוראים למשקפיים שפקולן.

 הנה כי כן, אומר צוקרמן, המלה הישראלית משקפיים יש לה אבא עברי, אמא יוונית והיא גם נשמעת כמו שפת האם של יוצרי הלשון הישראלית או מחיי השפה העברית.

 תרגום בבואה היוצר משמעות חדשה

 צוקרמן מצביע על עשרות מילים שהושאלו מן היידיש ואף שיש להן משמעות בעברית קיבלו בישראלית משמעות אחרת.  ידועה הבדיחה על הילד הישראלי  שנתבקש לבדוק במילון את משמעות המלה אלמן. הילד השיב למורה כי אלמן הוא מי שאשתו אוהבת מאד, כי כך מצא במילון "מתה עליו אשתו".

 "מת" במשמעות חושק "אני מת עליה" "אני מת לכוס קפה עם קרואסון" באה מן היידיש בה יש ביטוי "אני מת להשתין".

 "בוער" בעברית זה משהו שעלה  באש. בישראלית קיבלה המילה משמעות של דחיפות.  ביידיש בוער משמעותו דחוף. ובעברית אומרים "זה בוער" כשמתכוונים "דחוף מאד".

 ואם מדברים על אש הרי מי ששרוף  על בית"ר ירושלים, שיש להניח כי הוא והוריו אינם מבינים מלה ביידיש, אינו יודע ששרוף במשמעות "אוהד נאמן" בא מן היידיש. היידיש כמובן לא המציאה את הביטויים האלה, וניתן למצוא דוגמתן ברוסית ובפולנית אומר צוקרמן.

 איך נוצרו הצעצועים

 משמעות המלה צעצוע בעברית היא "מלאכת גילוף או פיסול".

 איך הפכה מלאכת גילוף לצעצוע בו משחקים ילדים?

היו שניסו לקשר זאת עם קעקוע.

 צוקרמן סבור שמקור הצעצועים במילה היידית צאצקע  שמשמעותה צעצוע (וגם תכשיט או קישוט, וגם כינוי לאשה צעקנית).  היידית קלטה את המלה מפולנית ו/או רוסית.

 ואכן בתרגום ליידיש של הסיפור העברי "אריה בעל גוף" תורגם הביטוי "מעשה צעצועים" לצאצקעס.

 בישראלית הפכה המלה צאצקע עצמה לבעלת משמעות חדשה = שובב. בדומה למלה תכשיט ביידיש שבעברית המשנאית משמעותה תכשיט וביידיש הפכה משמעותה לשובב.

 איך נולד התחת

 בעברית של אבותינו  תחת משמעותו "למטה מ.." ההפך מ"מעל ל..).  משמעות אחרת לתחת היא "תמורת". עין תחת עין, רעה תחת טובה.

 ביידיש מערבית אומר צוקרמן  המלה העברית תחת הפכה לטוכס שקיבלה שתי משמעויות. האחת התחת המקורי העברי דהיינו מלמטה והשניה אחוריים ועכוז. זאת, כנראה בהשפעת שפות אחרות שהיידיש קלטה מהן. מן היידיש חזר הטוכס לעברית והפך לתחת שאבן שושן מכנה אותו "שפה המונית".

 מילון רב מלים של שוויקה כבר רואה בה מלה תקנית ומביא דוגמאות של כל משמעויותיה  ושימושיה בישראלית: זריקה בתחת, כיסוי תחת, תזיז את התחת, פרצוף תחת, קריעת תחת ועוד.

יוסי שריד, שהוא טהרן מדופלם מתח במאמר בהארץ ביקורת חריפה על התיאוריה של צוקרמן ועשה זאת בלשון תנ"כית גבוהה. אך גם הוא הידרדר לישראלית בזויה לדעתו וכתב: " שיבושים שהם סימנים לעם הארצות מדאורייתא; "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש בתחת".

 האם הישראלית שפה רזה?

 צוקרמן מביא סטטיסטיקה  המראה שהישראלית לא רק אינה שפה רזה, אלא בשל שפע מקורותיה היא עשירה בהרבה מן העברית.

ואלה הנתונים:

 עברית מקראית כ-8000 מלים

 עברית משנאית כ-20 אלף מתוכן 6000 מקראיות והיתר ארמיות שקיבלו צורה עברית

 עברית של ימי הביניים  הוסיפה עוד למעלה מ-6000  מילים

  ישראלית (ערכים מילוניים חדשים) – כ-17000. יחד עם מילים בינלאומיות, מילים שאולות ומילים ממוצא תנכי, מישנאי וימי ביניימי –  37,260 מילים. (זה מספר המלים שבמילון אבן שושן).

 ======================================================================

 פרופסור גלעד צוקרמן, 39,  בעל תואר דוקטור  מאוניברסיטת  אוקספורד וקיימברידג'.  הוא שולט ב-11 שפות ולומד עתה 11 שפות נוספות. מכהן כפרופסור מן המניין ומופקד הקתדרה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה. נשוי ואב לשני ילדים, מחלק את זמנו  ואת פעילותו האקדמית בין ישראל, אוסטרליה וסין, בה הוא מדריך את הסינים איך לשפר את מערכת החינוך שלהם.

 בשבוע הבא יפורסם כאן מאמר של פרופסור צוקרמן וכן שיחה עמו .

קישורים

כל הגניזה במחשב שלך
http://www.zeevgalili.com/?p=9606

ונתנה תוקף בתרגום ליידיש
http://www.zeevgalili.com/?p=477

סיפורי יידיש של לוין קיפניס
http://www.zeevgalili.com/?p=382

שפת יידיש בין צחוק לבכי
http://www.zeevgalili.com/?p=383

ראיון עם יעקב שויקה מפתח מפעל השו"ת ומלון רב מלים
http://www.zeevgalili.com/?p=9693

גרשום שלום על ציונות,משיחיות ואנרכיה בלשון
http://www.zeevgalili.com/?p=837

אהרון אמיר אחרון הכנענים
http://www.zeevgalili.com/?p=649

האם פרחה היא כינוי גנאי
http://www.zeevgalili.com/?p=498

 

 

 

באחרונה ראה אור הספר "טינגו", המכיל אוסף מילים בעלי משמעות יוצאת דופן משפות רבות, שאליו תרם פרופ' צוקרמן שלושה פרקים על יידיש, סלנג ישראלי ואטימיתולוגיה (אטימולוגיה עממית).

 

 

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)

ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

 

 

 

 

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009

בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

 

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין: