שבע עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם כתב המשורר אורי צבי גרינברג פואמה מצמררת ביידיש – "במלכות הצלב" * הוא חזה בה את כיליון יהודי אירופה: גופות עירומות וגז מרעיל * שנים היתה הפואמה "בבחינת שירים שנתכסו עפר" * תרגומה לעברית, הלחנתה והצגתה בערוץ הראשון בליל ט' באב חשפה לציבור פן נוסף אל שירת המשורר

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:
"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

ארי צבי בצעירותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

נסיונות תרגום

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, סיפרה לי כי הוא עצמו ניסה כמה פעמים לתרגם את היצירה (טיוטות הוא קרא לניסיונות אלה) אך לא השלים, וגם לא היה שלם עם מה שתרגם. את השורה הראשונה בלבד תרגם שמונה פעמים ולא היה מרוצה..

שער פואמה במקור  היידי. טקסט מסודר בצורת צלב

בעזבונו נמצא מבוא לתרגום עברי של הפואמה שהתכוון לעשות ולפרסם ונאמר בו:
"כתובים אלו היו בבחינות שירים שנתכסו עפר כי
נראים היו בעיני כותבם במשך 'זמנים כתיקונם'
כאילו תמוהים ומוזרים, שאינם מותאמים למציאות
וגם כחידת פחד ('כסיוט'); ואולם הגיעו שנות בלהות
אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני ואני מוסרם
בזה לעדת קוראי לדאבון רוחי. 'חידת פחד שנתגשמה'."

בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

הפקת הארוע

לפני כחצי שנה יזמו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם יוזמה שאין ערוך לחשיבותה. הם הזמינו את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

המפיקה של הארוע היא המאיירת רחל-אליה אחונוב, היא מדברת, קוראת וכותבת יידיש. כשהגיע לידיה "במלכות הצלב" עמדה על הפוטנציאל של היצירה והיתה היוזמת בקשירת הקצוות להפקת הארוע.

 

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

שמורת טבע ביידיש

בחירת דניאל גלאי כמלחין של היצירה היתה בחירה מוצלחת. גלאי, יליד ארגנטינה, נולד לבית של דוברי יידיש, גדל אל תוך שפה זו וחי חולם בה, אף שבחיי היומיום הוא ישראלי דובר עברית צחה.

ארגנטינה היתה שמורת טבע של תרבות יידיש. רוב מנינה ובנינה של הקהילה מקורו באותן קהילות שאורי צבי צפה את חורבנן. הם עזבו את מזרח אירופה בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ומצאו מקלט בדרום אמריקה. אצל היהודים שהגיעו לכור ההיתוך האמריקני גוועה שפת יידיש בדור השני או השלישי. בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים.

 

המוסיקה כתפילה

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו למד ב"חדר" וכשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכון יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים – יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. "בשבילי" אומר גלאי "לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל".

הלחנת היער השחור

שאלתי את גלאי איך התמודד עם היצירה של אורי צבי.
גלאי: "כשפנו אלי בהצעה להלחין את היצירה ראיתי בכך אחריות מאד גדולה. לצורך ההלחנה קראתי כמובן את היצירה בשפה המקורית בה נכתבה. זה קרב אותי מאד. היידיש של אורי צבי מאד זורמת. המסר ברור וחד מאד.

"קשה לכתוב מוסיקה ליצירה כל כך מדכאה. התחלתי בהלחנת השיר האחרון שיש בו תקווה וחזרה לארץ ישראל ואהבה. זה נתן לי כוח לגשת ליער השחור ולכל הדימויים הקשים של חורבן היהדות. מצאתי ניחומים גם באמונה העמוקה שביצירה ובפניה הישירה והאינטימית לאבא ולאמא".

יש התחדשות ואמונה

רציתי שיהיה ביצירה גם משהו רענן. משהו שיביא, בצד החריפות של אורי צבי גם משהו בפרספקטיבה של זמן. היה לי חשוב שבמוסיקה יהיו מרכיבים מלודיים וחשוב לי שאנשים צעירים יבצעו את היצירה.
תרמו לכך חלק מהמבצעים הצעירים – הזמרת נועה ביזנסקי, החלילנית איילת קרני ונגן הקונטרבאס גרשון לייזרסון שהוא גם בעל תפילה. העובדה שהמבצעים צעירים כאילו מראה שעל אף החורבן עם ישראל חי ובפרספקטיבה של זמן יש בנו התחדשות ואמונה.

עתירות לבג"ץ בענין קרקעות הלאום וחוקי אזרחות מאיימות לרוקן את המדינה מן התוכן הציוני שלה * לא ירחק היום ותוגש עתירה נגד חוק השבות * האם הקהילה היהודית במדינת ישראל תצטרך להקים מחדש מוסדות ציוניים שיגנו על האינטרסים של העם היהודי * ונקווה שלא נזדקק ל" עליה ב""

כשהייתי נער לימדו אותי בבית"ר שאין לתרום כסף לקרן הקיימת. כי, כפי שכתב אורי צבי גרינברג, " אין ארץ בכסף נקנית… ארץ נכבשת בדם" . המצאנו אז את הפזמון: קרן קיימת היא מטומטמת. סירבנו להשתתף ב" יום סרט" שבו הסתובבו נערים ברחובות והתרימו עוברים ושבים לקופסא הכחולה. סירבנו לשלם תמורת בולי הקרן הקיימת, שעיטרו אז את תעודות הסיום השנתיות בכל בית ספר. טקס הרמת התרומה השבועי לקופסה הכחולה, שנערך בכל כיתה מדי יום שישי, היה זירה להפגנה זוטא.

 

במרוצת השנים למדנו לדעת שהקרן הקיימת בכלל לא מטומטמת. כי זהו מפעל אדיר של התנועה הציונית והעם היהודי. מפעל שמאז הקמתו בשנת 1901 ועד הכרזת המדינה ב-1948 רכש כמיליון דונם מאדמות ארץ ישראל. אדמות עמק זבולון במפרץ חיפה, עמק חפר בשרון ועמק יזרעאל; אדמות הדר הכרמל בחיפה; שכונת בורוכוב בגבעתיים; מקור חיים, רחביה והר הצופים בירושלים, חולדה ובן שמן – כל אלה ושטחים נרחבים אחרים, היו רכישות של הקרן הקיימת. רכישות שהיו הבסיס למדינה שבדרך ונועדו להעביר את אדמות הלאום לבעלותו הבלעדית של עם ישראל. עם הקמת המדינה הועברו לרשות הקרן הקיימת גם אדמות מדינה שנרכשו בדם חללי מלחמת השחרור.

 

למי שייכות האדמות

בימים אלה מתבררת בבג"ץ עתירה, אשר אם תתקבל תרוקן את כל המפעל הלאומי הזה מתוכנו. העתירה הוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שמאז הקמת המדינה מנהל את אדמות הקרן הקיימת. המינהל מקיים את אמנת היסוד של הקרן, הקובעת שקרקע הלאום נועדה אך ורק לעם היהודי. על פי אמנה זו מנועים ערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות שבבעלות הקרן הקיימת.

בתשובתה לעתירה אומרת הקרן הקיימת כי אדמות הקרן נרכשו על ידי העם היהודי ולכן " נאמנותה של הקרן הקיימת לישראל איננה נתונה ולא יכול שתהא" לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בלבד.

(הערה משנת 2009 :לבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, ובעקבותיהן בשנת 2005 פסל היועץ המשפטי לממשלה מזוז את עמדת קק"ל וקבע כי קרקעותיה יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון)

אם לדון לפי תקדימי העבר, כמעט אין ספק שבג" ץ יכריע למען התפיסה של מדינת כל אזרחיה. תפיסה שאיננה נותנת כל עדיפות לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל.

למי מגיעה אזרחות

החלטה בעלת תוצאה דומה עשויה להתקבל בבג"ץ  בעתירה בענין אחר. העתירה הוגשה על ידי ארגון " עדאלה" , שביקש מבג" ץ לבטל את התיקון לחוק המונע מפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואים עם אזרח ישראלי.

העותרים טענו כי מדובר בחוק גזעני ומפלה שאיננו חוקתי, הסותר את הוראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

העתירה נידונה בהרכב מיוחד של 13 שופטים שטרם הכריעו בנושא. אך ניתן לצפות מה תהיה ההכרעה על פי נוסח החלטת ביניים שקיבלו. בהחלטה נאמר בין היתר: " החוק שלפנינו, על דעת כולנו, איננו חוק מן המניין והוא מצדיק התייחסות מיוחדת" . השופטים קוראים לממשלה " לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר" .

המגמה המסתמנת בפסיקת בג"ץ בנושאים אלה ואחרים מעוררת שאלה קשה. האם מדינת ישראל משמשת עדיין מכשיר להגשמת שאיפותיו של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתנועה הציונית. אין ספק שבעתיד הלא רחוק תוגש עתירה נגד חוק השבות, המפלה בעליל בין זכותם של יהודים ולא יהודים להיכנס למדינת ישראל ולהיות אזרחיה. הנימוקים של העותרים המערערים על מדיניות הקרן הקיימת ועל התיקון לחוק האזרחות תקפים כפל כפליים ביחס לחוק השבות.

(הערה מספטבר   2009 :"ברוב דעות של המישנה לנשיא (בדימ') השופט חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות".

ניתן היום, ט"ז באייר התשס"ו 14.05.2006

אפלייה מתקנת

 

השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, הביע לא פעם את הדעה כי ניתן למצוא דרך חוקית שתחזיר למדינת ישראל את מעמדה כמגשימת המטרה הציונית. הרעיון של שטרוזמן הוא שיש לתת ליהודים במדינת ישראל העדפה מתקנת מכוח חוק. זאת, בנימוק שהעם היהודי איבד שליש מבניו בשואה. אובדן זה מצדיק אפליה מתקנת בשורה של תחומים. למשל: עידוד הילודה ליהודים בלבד, עידוד להתיישבות יהודית, הקצאת קרקעות ליהודים ועוד.

האם במציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל יש סיכוי שהצעה כזו תתקבל? קשה להניח.

====================================================

איך אפשרי חוסן לאומי עם ריבוי טבעי פלסטיני

ראה מאמר מורחב בנושא

ד" ר יצחק רביד, מומחה לחקר ביצועים, הגיע למסקנה כי במציאות הנוכחית "מדינת ישראל איננה משרתת, או תורמת מעט מאד להגשמת המטרה הציונית" . ד" ר רביד, שראיינתי אותו כאן לפני כשנה בנושא הבעיה הדמוגרפית, התריע אז בכנס הרצליה, כי החוסן הלאומי של מדינת ישראל אינו חופף בהכרח את החוסן הלאומי של העם היהודי.

בעקבות שני הבג"צים פניתי שוב לד"ר רביד על מנת שיבהיר את עמדתו. וכך הוא אומר: " העם היהודי היום יוצא מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה ומנסה להגשים את מטרותיו דרך המדינה".

 

ד"ר רביד מתייחס במחקריו בעיקר לקריסה של מערכות השרותים החברתיים שמספקת המדינה לכל האזרחים מתוך שיוויון מלא.

" השרותים החברתיים במדינת ישראל קורסים, וההסבר לכך איננו פוליטי, מדיני או לאומי. זה עניין של אריתמטיקה פשוטה. תיקח את התוצר לנפש של האוכלוסייה היהודית מול התוצר לנפש של האוכלוסייה המוסלמית ותמצא את ההסבר" .

חלק נכבד מאזרחי ישראל – והדבר אמור בעיקר בסקטור המוסלמי – נמצא מחוץ למעגל העבודה. אותו חלק זוכה לנתח גדל והולך של משאבים לאומיים (ברפואה, בחינוך, בביטוח לאומי ובשרותים אחרים) בשל ריבוי טבעי שהוא מהגבוהים בעולם. לפי חישוביו של ד" ר רביד מסבסד כל ישראלי מן המגזר היצרני (זה אמור בעיקר ביהודים, אך כולל גם ערבים נוצרים ודרוזים) את האזרחים מן המגזר הלא יצרני בסכום של כ-3000 דולר לשנה לנפש. המגזר המוסלמי לא רק שאינו מקופח, כמו שצועקים בתקשורת, אלא שוא נהנה מסבסוד הגדול פי שלושה מן ההכנסה לנפש לגולגולת במדינות הערביות.

והתוצאה: " המדינה איננה יכולה לאפשר לציבור היהודי לקיים שרותים חברתיים ברמה שיכולת הייצור שלו הייתה נותנת לו. היא גורמת לזה שרמת החינוך אינה מספיק גבוהה כמו שהיינו יכולים לתת. הוא הדין בשרותי בריאות. הוא הדין בהשקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה" .

בעקבות הודו וארה" ב

ד" ר רביד נמנע מלהציע פתרונות בתחומים שאיננו מומחה בהם – מדע המדינה ומשפט בינלאומי. דבר ראשון, הוא אומר, יש להכיר את העובדות. ועל סמך העובדות לנתח את המצב ולהסיק את המסקנות. אבל הוא מצביע על כיווני חשיבה אפשריים.

" במדינת ישראל" – אומר ד" ר רביד – " יש שגיאה תפיסתית בדבר תפקידיה של מדינה דמוקרטית. התפיסה הזו אומרת כי מדינה חייבת לספק שירותים חברתיים לכל אזרחיה. זה נכון אולי במדינות מערב אירופה שבהן יש הומוגניות קהילתית וסולידריות חברתית. זה לא נכון בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הודו וארצות הברית, שאינן מספקות שרותים חברתיים" .

" מדינת ישראל איננה יכולה לעמוד בהוצאה של שירותים חברתיים כאלה. עם תוצר שהוא שני שליש (ואולי כבר חצי) מן התוצר של מדינות מפותחות אתה לא יכול לספק שרותי בריאות וחינוך של מדינות כאלה" .

להתחיל מהתחלה?

ד" ר רביד נמנע כאמור מלהציע פתרונות. אך מניתוחיו עולה שאם תמשיך המדינה להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום לא יהיה מנוס מכך שהקהילה היהודית במדינת ישראל תיאלץ להגן על עצמה. אם לא במסגרת המדינה אז במסגרת וולונטארית. לא קשה להעלות על הדעת שאולי נצטרך להקים מחדש את התנועה הציונית, לאסוף כסף לקרן הקיימת, לגאול שוב את אדמות הלאום, להקים מערכת חינוך ובריאות. נקווה רק שלא נצטרך לחדש את " עליה ב"" ולהביא לארץ " עולים בלתי ליגאליים" .

שמונה נשים ומאה ילדים

הקורא יעקב נחליאלי מגני עומר העביר לי את הקטע הבא שפורסם בעיתון      "זמן הנגב" : " יש בדואים הנשואים לשמונה נשים ומתפרנסים מקצבאות של כמאה ילדים… כדי להתגבר על החוק האוסר ביגמיה פיתחו הבדואים בנגב תרגיל פשוט. הם מגיעים לבית הדין המוסלמי בבאר שבע, מגרשים את האישה ונרשמים במשרד הפנים כגרושים. האישה המגורשת חוזרת לאותו בית, ממשיכה ללדת ילדים ואף לקבל קצבה של אם חד הורית. הבעל מביא מהשטחים אישה חדשה, מתחתן עמה… לאחר תקופה מסוימת חוזר תרגיל הנישואין הפיקטיביים ושוב אישה חדשה בדרך… יש כיום בנגב עשרות אלפי נשים הנשואות לבדואים" . כתב את הידיעה שמעון אפרגן.

ראה גאולת הקרקע בארץ ישראל