אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער * הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות * הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34 * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות * יש לו מה להגיד על הצונאמי הכלכלי העובר על העולם ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"
התחיל במכירת זבל
גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.
אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם הוא העביר אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת ציוד אופטי ממזרח גרמניה, שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות, רכש אוספים גדולים של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.
בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי, ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.
ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה, השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית. הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה והעלאתם לארץ תמורת צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.
לא קיבל את פרס ישראל
זהו בקצרה סיפור חייו של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.
פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן), ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר בשעה 20.00.
זוכר את משבר 1929
"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.
ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה פרדסן אמיד (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה שארכוש השכלה בתחום התעשיה.
ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ
בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם 3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.
הלכנו אז, אני וחברי הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר הבקר.
כשלון הקפיטליזם
ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב. וליד החלונות עמדו אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם. השרותים היו בחצר.
הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?
סטודנטים רעבים ללחם
במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו. בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.
הפועל כשותף במפעל
ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.
תמיד ראיתי בפועל שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר. אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר, אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.
חשיבות עליונה לחינוך
אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.
על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות. למדתי אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.
המוח היהודי הוא המשאב
ואם נחזור לימינו ולמצבנו הדבר שמדיר שינה מעיני כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.
כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע, לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים. אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.
המשק דומה לגוף אנושי
ומכאן לניתוח מצבנו הכלכלי. אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה, האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.
משל אחר למערכת הכלכלית היא התנועה הסואנת בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.
חשיבות הגורם הפסיכולוגי
קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.
בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא. עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה כשנסעתי לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי. הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות. ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי. וזה הפתרון גם למשק הישראלי.
להבטיח לחוסכים את כספם
המצב בו אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.
לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
לשפוך הרבה כסף
אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.
תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה. הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.
אבטלה היא סרטן של הכלכלה
אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב מחשש שהדבר יביא אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.
השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.
אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.
לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
spent for prosperity
מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).
הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.
היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.
הסיסמה צריכה להיות spent for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג. והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.
הפשעים של האוצר ובנק ישראל
עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב. הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?
וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי. עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.
הבעיה המיידית: הפנסיה
הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.
מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע. הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.
מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל. כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר שהכריזה על "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.
השיטה הקפיטליסטית היא בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/
ראה