מהי נסיגה?

נסיגה היא הסתאבות. נסיגה היא גם התנוונות והתרחקות וירידה ופיגור וקלקול והתקפלות ובריחה ומנוסה.

את האוסף הזה של מילים הנרדפות למילה נסיגה מצאתי ב"מילה במילה" – "אוצר המילים הנרדפות, ניגודים ושדות סמנטיים" מאת איתן אבניאון. היועץ המדעי של האוצר הוא פרופסור רפאל ניר.

 

ייאמר מייד שאף שיש בפי דברי ביקורת על אוצר המילים הזה הרי יש להתחיל בברכה. אמנם לא ברכת שהחיינו, הואיל וקדמו לאוצר מילים זה כמה מפעלים גדולים ממנו. אבל ברכה על שסוף סוף עומד לרשות הכותב העברי ספר זמין וקל לשימוש, הדומה במידת מה למה שעומד לרשותו של הכותב אנגלית מזה כמאה וחמישים שנה, הלוא הוא   ROGET'S THESARUS האוצר של רוג'ט.

מהו רוג'טס תזארוס?

ניתן לומר כי זהו היפוכו של מילון. למילון אתה פונה כאשר אתה נתקל במילה שאינך מכיר, או אינך יודע את פרושה המדויק. לתזארוס פונה מי שכבר שולט היטב בשפה ואינו זקוק לפרוש המילים, אבל חסרה לו מילה הנמצאת כאילו על קצה שונו. לכן, אם אתה רוצה לכתוב על הירידה הצפויה מהגולן, עומד לרשותך אוצר מילים שבו אתה יכול להצביע על ההתקפלות והבריחה והמנוסה הכרוכות בנסיגה הזו, וגם על ההתנוונות שהיא משקפת. לשפה יש חכמה משלה שלא תמיד היא נחלת הדוברים בה.

בתזארוס הקלאסי אתה יכול למצוא כל מילה הקשורה בנושא כלשהו – מילה נרדפת,מילה מנוגדת או מילה הקשורה איכשהו בנושא. קוראים לזה שדה סמנטי. אם למשל אתה מחפש את המילה קלעים או לחשן, אתה יודע שהיא שייכת לתחום התיאטרון.

והמילים אדאג'יו או טנור שייכות לתחום המוסיקה. וכך הלאה.

 

קשיים בחיפוש

אני מסתכל למשל בערך "כלי נגינה" שבתזארוס האנגלי ומוצא רשימה של כל כלי הנגינה הקיימים החל בצ'מבלו, בפסנתר ובכינור וכלה בתופים ובחצוצרות ואפילו "נבל יהודי" – מסתבר שיש כלי נגינה הנושא שם זה. בסמוך לערך "כלי נגינה" תמצא בתזארוס האנגלי את הערך "מוסיקה", המביא לך את כל המילים האפשריות הקשורות במוסיקה קלאסית ומודרנית: ג'אז וסולו ודואט ומוסיקה ווקאלית וסימפוניה ומוסיקה קאמרית ועוד ועוד.

 

על מנת להקל על המשתמש בתזארוס האנגלי צורף לו מפתח המפנה את המחפש לערכים המתאימים. המפתח במהדורה שבידי עשיר מאד ומחזיק כמחצית עמודי הספר. נוסח זה של האוצר מכביד מאד על השימוש בו ומחייב ריצה הלוך ושוב מן המפתח על הערכים וחוזר חלילה.

במרוצת השנים יצאו מהדורות משוכללות יותר של התזארוס שהקלו על השימוש בו.

בין היתר יצאו תזארוסים בצורת מילון – דהיינו סידור השדות הסמנטייםעל פי סדר האלף בית – שחסכו את הריצה מן המפתח לרשימת השדות הסמנטיים וחוזר חלילה.

שילוב מוצלח

עורכי "מילה במילה" התזארוס החדש בעריכת איתן אבניאון, יצרו שילוב מוצלח בין מילון למילים נרדפות לבין רשימה של שדות סמנטיים.

בחלק הראשון תמצא את המילים הנרדפות הבאות לערך עניות למשל: אביונות, דלפונות, חוסר כל, מחסור, פשיטת יד, קבצנות, תפרנות.

בחלק השני של האוצר, המחזיק את השדות הסמנטיים, תמצא בערך אבטלה, בין היתר את המילים הבאות: מחדל, קיצוצים, מיתון, אזור מצוקה, בזבוז, חוסר מעש, לחם עבודה, מוקד אבטלה ועוד.

במבוא כותב המחבר כי "מילה במילה הוא האוסף העברי השלם והמקיף ביותר של מילים קרובות משמעות, ניגודים ושדות סמנטיים". עם כל הכבוד זוהי הגזמה פרועה. המחבר מזכיר אמנם את אלה שקדמו לו, אך אינו מציין את עליונותם בתחומים שונים.

האוצר של חיים רבין

המפעל הגדול ביותר בתחום זה נכתב על ידי פרופסור חיים רבין (תכנון) וד"ר צבי רדי (עורך). זהו "אוצר המלים" שיצא לאור בהוצאת קרית ספר בראשית שנות השבעים. הספר בנוי בשיטת תזארוס הקלאסית, דהיינו אוסף מילים המסודרות לפי תחומי משמעות. אך אוצר זה מכיל גם אמרות ופתגמים המעשירים את לשונו של המשתמש באוצר.

בערך "נסיגה"נמצא מילים שאין בכלל ב"מילה במילה"כמו "קיפול הדגל", ואמרות כמו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" או "בא זקוף כשעורה והלך לו נמוך כעדשה".

והערך הזה, באוצר של רבין, מפנה אותנו לערך "כישלון" בו נמצא מושגים הקשורים לנסיגה ולמשא והמתן המדיני כמו "דו שיח של חרשים" "התאבדות פוליטית", "סוף נפוליאוני", ועוד ועוד.

האוצר של רבין ורדי הוא האוסף העשיר ביותר של מילים נרדפות ניגודים ושדות סמנטיים וכולל בנוסף פתגמים ואמרות. אך לאוצר זה מגרעות רבות. המגרעת העיקרית יא שאין בו מפתח, דבר המקשה מאד למצוא מילה שמחפשים, אם אין יודעים לאיזה שדה סמנטי היא שייכת. האוצר גם מיושן למדי ומאז נכתב השתנתה השפה העברית

ונוספו לה אלפי ביטויים וצירופי לשון, המצויים באוצר החדש.

מה פרוש מתנה

אמרנו קודם שהשפה חכמה מן הדוברים בה. נוכל ללמוד זאת מן הערך מתנה המנסר עתה בחלל עולמנו. ובכן לפי "מילה במילה" של אבניאון מתנה  היא גם אתנן ובקשיש, גמול, דורון, הטבה, הענקה,טיפ, מענק, מתת, נדבה,נתינה, פרס, שי, תרומה, תשלום.

האוצר של רבין-רדי מפנה אותנו לערך שיושם אנו מוצאים שפע של פתגמים הקשורים במתנה:

הנותן משעבד – המקבל משועבד

מקבל מתנה עבד הוא לנותנה

צורת הנתינה – ערכה רב מן המתן עצמו

מתנות קלות מפרנסות את הידידות

אוהב מתנות שונא חופש

אם נוכל נותן לך מתנה דע כי בא לקחת זוז תחת מנה

בתשורות ניתן לקנות את לב האלים

הנותן לי שי כופת אבריי

הנותן לך מתנה כבדהו וחשדהו

מילה במילה" של אבניאון, למרות מגבלותיו, הוא בשורה גדולה לכל חובבי השפה העברית ולכל מי שעוסק בכתיבה. הוא זמין, קל לשימוש, מודרני, מדבר בשפת ההווה.

אי אפשר לסיים סקירה זו בלי להזכיר קיומו של אוצר נוסף – "אוצר השפה העברית" של נחום סטוצ'קוב, שחיבר גם את "אוצר לשון יידיש". אך זהו נושא המחייב דיון נפרד.

ראה הכשר משפטי למלה כוסית"

על מילון רב מילים
http://www.zeevgalili.com/?p=9693

פרוש המלה טמבל וגילגוליה
http://www.zeevgalili.com/?p=7875

מילון קצר של השפה המכובסת
http://www.zeevgalili.com/?p=360

 

 

 

לפני כשנתיים נתבקשה הכנסת להכריע אם לבחור בנשיא שהוא "מענטש" אך בעל עבר פלילי לבין נשיא עם עתיד שהוא אולי פלילי. היא בחרה בעזר ויצמן ועכשיו אנחנו רואים את התוצאות.

המועמד האחר שהתמודד על הנשיאות היה דב שילנסקי, בעל עבר פלילי. פלילי אבל ללא קלון. להפך, עם הרבה כבוד. ביוני 1953 נתפס שילנסקי כשהוא מנסה להניח פצצת-דמה ליד משרד החוץ. הוא עשה זאת במחאה על הסכם השילומים עם גרמניה. שילנסקי הועמד לדין ולאחר ששילם את חובו לחברה והשתחרר החל ללמוד משפטים.

הכרתי את שילנסקי כשהייתי עורך חדשות צעיר בעיתון "חרות", שהודפס ב"דפוס ישראל" שליד גשר רידינג בתל-אביב. שילנסקי עבד כמגיה בעיתון במקביל ללימודי המשפטים.

לימים נעשה לפרקליט ועשה קריירה משפטית מזהירה. עבר לפעילות פוליטית מצליחה והגיע לתפקיד יושב ראש הכנסת ולמועמד לנשיא המדינה מטעם הליכוד. הוא לא נבחר כמו שלא נבחר עד היום אף נציג אחד של הליכוד. כי הליכוד, גם לאחר שעלה לשלטון, עדיין השאיר את מפא"י בשלטון.

קוראי "מקור ראשון" הוותיקים זוכרים בוודאי כי קראתי כאן לפעול לבחירתו של שילנסקי. נימקתי את קריאתי הן ברקורד הציבורי של שילנסקי והן בהיכרותי האישית עמו.

שילנסקי הוא מה שקוראים "בן-אדם", תרגום דהוי מאד למונח היידי "מענטש".

מה זה "מענטש"

ליאו רוסטן, בעל הלכסיקון , THE JOYS OF YIDDISH אומר כי "מענטש" הוא מושג שהיהודי גדל על ערכיו מילדותו. תהיה "מענטש" אומרת האמא היהודייה לילד, חדשות לבקרים. להיות "מענטש" זה השבח הגדול ביותר ולהגיד על מישהו שאיננו "מענטש" זהו הגנאי הגדול ביותר.

להיות "מענטש", אומר רוזן, איננו קשור כלל להצלחה, עושר, סטטוס חברתי. שופט יכול להיות ז'לוב, מיליונר יכול להיות ממזר, פרופסור יכול להיות שלומיאל ודוקטור יכול להיות קלוץ.

קנה המידה ל"מענטש" הוא אופי, יושר, הגינות, אצילות, חוש לצדק, עדינות.

אני יכול לומר בלא הסתייגות כי כל התכונות האלה הולמות את שילנסקי. כבר סיפרתי כאן כיצד פניתי אליו בבקשת עזרה כאשר אחד הכתבים שהייתי ממונה עליהם נקלע לסיטואציה טרגית. שילנסקי הביע נכונות לתרום מכיסו כמה רבבות דולרים כדי לסייע לאותו כתב (שהיה קרוב משפחה שלו). למרבית הצער לא הספיקה עזרתו כדי למנוע את הטרגדיה.

שילנסקי לא עזר רק לבני משפחה. במהלך הקריירה שלו, הן כמשפטן הן כאיש ציבור וחבר כנסת, היתה אוזנו כרויה לכל מי שפנה אליו ותמיד עזר. במיוחד חולל נפלאות בעזרה שהגיש לאחיו ניצולי השואה.

חשבתי ששילנסקי ראוי להיות נשיא לא רק בשל תכונותיו ואישיותו. מינוי נשיא ניצול שואה היה לו ערך חינוכי וסמלי לדור השואה והתקומה. אילו שילנסקי היה נבחר לנשיא היה מגלה ודאי מידת הרחמים כלפי אנשים הראויים לחנינה ולא נוהג באטימות כפי שנהג ויצמן, שעקרונית דחה כמעט כל בקשה לחנינה.

על אצילותו של שילנסקי ניתן היה ללמוד בשבוע שעבר בעת שרואיין לתוכנית רדיו. המראיינת ביקשה את תגובתו לפרשת ויצמן. היא ניסתה ממש בכוח להוציא מפיו איזו השמצה, איזו מילה רעה, איזו שמחה לאיד. שום דבר. שילנסקי שמר על שתיקה אצילית.

מה בין "באלעבאטיש" יהודי ואמריקני

רוזן אומר בלכסיקון שלו שאחת מתכונותיו של ה"מענטש" היא להיות "באלעבאטיש".
בתרגום מילולי משמעותו בעל בית. בתרגום עמוק יותר: אדם מיושב בדעתו.

והוא מביא סיפור שאינו ממין העניין אבל יש בו קמצוץ הומור יהודי.

מעשה בתייר מטקסס שטייל ברחבי הנגב. כאשר הבחין בבית "באלעבאטי" עצר, הקיש
על הדלת וביקש כוס מים. בין הטקסני והיהודי התפתחה שיחה.

שאל הטקסני מה גודל האחוזה שלך?

השיב היהודי: בחזית  20 מטר ובעורף כמאה מטרים לפחות.

אמר הטקסני כשאני יוצא מן האחוזה שלי ונכנס למכונית אני נוהג ונוהג ונוהג עד הערב וגם אז אינני מגיע לקצה החווה שלי.

השיב היהודי: כן, גם לי יש מכונית כזו.

ראה קווים לתולדות יידיש

מאמרים נוספים על השפה תוכל למצוא ברשימת הקטגוריות "יידיש"

 

התיקים המתקתקים

היה היה תיק שנשמר בכספת של עורך דין ידוע ונכבד. והתיק הזה הכיל פצצה מתקתקת. מעטים ידעו את הסודות שבתוך התיק, אבל תוכנו של התיק העלה צחנה.כמו צחנת גבינה צרפתית שהיא הולכת וגוברת ככל שחולף הזמן.

ויהי היום ומישהו שם ידו על התיק. גנב אותו, צילם אותו, העלים אותו – אין לדעת. והצחנה שבתוך התיק שהיתה עד כה נחלתם של קומץ נבחרים התפשטה באמצעות התקשורת על פני כל המדינה. ופתאום כולם אומרים: המלך הוא עירום.

זה סיפורו של תיק מתקתק אחד.

השאלה היא כמה תיקים מתקתקים כאלה חבויים במעמקי כספות אחרות. כמה זמן יעבור עד שייחשפו כל הסרחונות.

יש לי ידיד, רופא במקצועו, שיש לו חוש אינטואיטיבי לא רק למחלות אלא גם לסרחונות פוליטיים. אותו רופא גילה לא פעם פרשיות נסתרות רק מתוך אינטואיציה. על פרשת ויצמן וגם על פרשת עמותות ברק הוא אומר כי כאשר קם רעש גדול הרעש הזה מסתיר תמיד את הסיפור האמיתי שמאחורי התמונה החיצונית.

אהוד ברק כנפוליאון

"נפו", כך קראו לאהוד ברק בלשכתו בתקופה בה כיהן כרמטכ"ל. "נפו" הוא קיצור של נפוליאון. כך גם קוראים לו, בחשאי, כמה מחבריו למפלגה. אהוד ברק איננו מכחיש.

יש הרבה דמיון בין ברק לבין נפוליאון. שניהם נמוכי קומה. שניהם בעלי ידע רב תחומי הגובל בגאוניות. שניהם גאונים בתחום הצבאי. שניהם בעלי זיכרון פנומנלי. על נפוליאון מספרים שכאשר ניסח את קודקס נפוליאון, שהיה הבסיס לחוק הצרפתי, ציטט בעל פה את כל ספר החוקים של יוסטיניאנוס הראשון (קיסר ביזנטיון במאה החמישית והשישית שניסח את עיקרי החוק האזרחי בהסתמך על המשפט הרומי).

עד כאן הדמיון. אבל אני במקום ברק לא הייתי גאה בהשוואה הזו. כי נפוליאון, למרות גאוניותו, המיט על צרפת שורה של אסונות שמהן לא התאוששה עד ימינו אלה. היו לו ניצחונות צבאיים מדהימים אך גם תבוסות איומות. הוא ניצח את הבריטים במצרים אך הצי הצרפתי הובס בידי נלסון. הוא ניצח את האוסטרים והתפשט על כל אירופה, אך הבריטים הביסו אותו בטרפלגר.

ב- 1812 פלש לרוסיה בראש צבא של חצי מיליון חיילים ונסוג בבושת פנים כשהוא
משאיר אחריו 400 אלף חללים – הקזת דם שממנה לא התאוששה צרפת דורות רבים. הוא הובס שוב שנה לאחר מכן בלייפציג בידי צבאות מדינות אירופה שהתאחדו נגדו ויצא לגלות באי אלבה. בריחתו משם הביאה לו תהילה קצרה של מאה ימים שגם בסופה הובס בווטרלו וסיים חייו בגלות באי סנט הלנה שם מת כנראה מסרטן המעי הגס (או, לפי מחקר שפורסם בכתב העת הבריטי "נצ'ור", מהרעלת ארסניק).

 

רצונך בשלום היכון למלחמה

"אם רצונך בשלום היכון למלחמה" אומר הסופר הרומי וגטיאוס, שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה.

"באמרה זו" – כותב ד"ר גדליה אלקושי, בעל "אוצר פתגמים וניבים לטיניים"- "באה לידי ביטוי ההשקפה שחולשתו של יחיד או של ציבור תעודד את יצרי האלימות וההשתלטות של שכניו החזקים ממנו, מאחר שהם בטוחים כי תוקפנותם כלפי שכנם החלש תוכתר בהצלחה מלאה. לפיכך, כל הרוצה בחיים של שלום חייב להגביר אונים ולהימצא בדריכות מלחמתית מתמדת, שתרתיע את אויביו המתנכלים לו".

בספרות העברית באה לביטוי השקפה זו   על ידי המשורר דוד שמעוני ברשימתו "היה חזק" בספר "החשאי" תל-אביב תש"ח.

נראה שחכמת חיים זו נעלמה מעיני מנהיגינו המוכים בסנוורי השלום המדומה. הם הולכים לפי הכלל הרוצה במלחמה ייכון לשלום.

הפיל וההפגנה למען הגולן

מעשה ביהודי שנסע להודו על מנת לקנות פיל לבן, למטרות מסחר כמובן. וזאת לדעת כי פילים לבנים נדירים ביותר ולכן גם יקרים בהרבה מפילים אפורים.
היהודי שלנו רצה בפיל לבן משופרא דשופרא ולאחר מאמץ מצא פיל משובח במחיר מציאה.

אך מה לעשות והמסים המוטלים על פילים לבנים גבוהים פי כמה וכמה מן המסים המוטלים על פילים אפורים. כך מסי היצוא מהודו וכך מסי המכס במדינה בה התכוון למכור את הפיל שלו. החליט היהודי להתחכם וצבע את הפיל הלבן בצבע אפור. הוא עשה עבודה נאמנה, בעזרתם של זייפנים מומחים, וגם בצאתו מהודו וגם בהגיעו ליעדו שילם את המסים הנמוכים המוטלים על פילים אפורים.

בהגיעו ליעדו שפשף היהודי את ידיו בהנאה. כי הרי עמד ליפול לידיו אוצר בלום. הוא החל להסיר את הצבע האפור מן הפיל הלבן, ניקה וקרצף בלא מעט עמל.
או אז גילה לתדהמתו כי הוא בעצם הרמאי המרומה. לאחר שהסיר את הצבע האפור מעורו של הפיל והמשיך לנקות ולקרצף ירד גם הצבע הלבן שצבע מישהו את הפיל וזה חזר לצבע האפור המקורי שלו.

אין צורך בסיבה כדי לספר בדיחה. אך אני חייב בכל זאת בהסבר. האסוציאציה המטורפת על הפיל הלבן אפור עלתה בדעתי בעקבות הפגנת ההמונים בכיכר רבין נגד הנסיגה מן הגולן. מארגני ההפגנה לא רצו בעודף של כיפות סרוגות ואילצו בדרך זו או אחרת את חובשי הכיפות להסתירם בכובעי מצחייה לבנים. הפילים האפורים התח]שן לפיליםלבנים אך נשארו בכל זאת חובשי כיפות

תוצרת סוריה – יש!

הקורא יעקב שנקמן מהרצליה כותב לי כי הגזמתי גזום בדברים שכתבתי על נחשלותה של סוריה. הקורא דווקא מצא מוצר שעליו הכתובת .MADE IN SYRIA כותב יעקב שנקמן: "בסוף יוני 1995 טיילתי בירדן מטעם המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטה בר-אילן. קניתי שם למזכרת כפייה מבד אדום מנומר ועקל שחור.
בארץ גיליתי על המוצר שקניתי את התווית המעידה שזוהי תוצרת סוריה. הדבר מהווה הוכחה ניצחת לכך שאתה טועה. לאחר שנהרוס עד היסוד את ההתיישבות בגולן נגלה את המתיישבים מבתיהם ונמסור את ארצנו על נופיה המדהימים ואתריה ההיסטוריים רבי החשיבות צפוי בום כלכלי אדיר ונהנה לא רק מהחומוס בדמשק אלא גם ממגוון מוצרים סוריים מתקדמים".

הצעה שאי אפשר לסרב לה

חבר, שהיה כתב בכיר משך שנים רבות באחד העיתונים הגדולים, סיפר לי את הסיפור הבא:

באחד הימים, זה היה בסוף שנת  1995 , קיבלתי טלפון מאחד מאנשי מערכת "מעריב". הוא אמר לי: נמרודי שמע עליך ומבקש להציע לך הצעה מעניינת.
בדיעבד נתברר לי כי נמרודי שמע על קשיים שהיו לי ביחסיי עם מערכת העיתון בו עבדתי והוא ביקש לדלות מפי פרטים שיוכל לעשות בהם שימוש.

לדובר היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה: בילוי סופשבוע באילת עם המשפחה, בה אוכל לשוחח עם נמרודי בניחותא. כל ההוצאות כולל טיסה ואירוח כמובן על חשבונו.
ההצעה הזו הדליקה אצלי נורה אדומה. גם אם הייתי שוקל לשמוע הצעה לעבור לעבוד בעיתונו לא הייתי מוכן לקיים עמו ראיון קבלה לעבודה בדרך מוזרה כזו.
מדוע צריך נמרודי לממן לי סופשבוע באילת (עם המשפחה)? האם אני צריך לקיים
עמו משא ומתן כדי להתקבל לעבודה, כשאני כבר חייב לו דמי טיסה ואירוח?

דחיתי את הצעת הפגישה באילת והצעתי שנקיים פגישת עבודה במשרדו. לא קבלתי תשובה כי כמה ימים לאחר מכן נעצר נמרודי כחשוד בפרשת האזנות הסתר, פרשת נמרודי א'.

שנתיים לאחר מכן, בקיץ1997 , קבלתי שוב פניה מ"מעריב". הפעם כבר היה לי ניסיון בעריכת מקומון גדול של אחת הרשתות. נמרודי ביקש להציע לי לעבוד בקבוצת "מעריב".

גם הפעם לא הוצע לי להיפגש עמו במשרד אלא בביתו בסביון.

הגעתי לסביון בשעת ערב. את פני קידמה עובדת זרה שהכניסה אותי לבית והבטיחה כי "נמרודי מיד יצטרף אליך". את הקפה הגישה בסלון עובדת זרה אחרת. נמרודי הצטרף, הרים טלפון ואמר באנגלית .BRING MORE COFFEE

הדבר הראשון שאמר לי נמרודי: אתה יודע מה מחיר הכורסא שאתה יושב עליה? היא עלתה לי  120 אלף שקל. קניתי אותה בלונדון בהזדמנות. הרגשתי קצת לא נוח לשבת על כורסא יקרה כזו שמא אקלקל אותה.

בהמשך השיחה הוא לא שאל אותי אם אני בכלל מסכים לקבל את העבודה שהציע לי. הוא גם לא שאל אותי איזה שכר אני דורש וגם לא אמר מה הוא מתכוון לשלם. הוא התנהג כאילו כבר קנה אותי. כאילו בכלל אי אפשר לסרב להצעה שלו.

נמרודי סיפר שהחליט להקים מקומון גדול ופתח בשאלה: איך אתה מציע לקרוא

לעיתון ? ועוד בטרם הספקתי להשיב הוא אמר: אני מציע לקרוא לו (וכאן נקב בשמו של עיתון קיים השייך לרשת אחרת).

אמרתי לו: איך אתה יכול לעשות דבר כזה, הרי כבר קיים עיתון הנושא שם זה ויגישו נגדך תביעה?

נמרודי השיב: זה בדיוק מה שאני רוצה. תהיה תביעה, יהיה הרבה רעש וזה יקדם את העיתון.

החלטתי לדחות את ההצעה. ועכשיו נמרודי כבר יושב על מושב קצת פחות נוח מן הכורסא עליה ישבתי בסלון ביתו.

(השם והכתובת שמורים במערכת).

 

האם משפחות גדולות משפיעות על האינטליגנציה

פרופסור יאיר פרג ממכבים כותב לי עוד על התיאוריה של פרופסור אפי יער בדבר אינטליגנציה נמוכה במשפחות מרובות ילדים:

"במדע יש דבר שנקרא כיול שיטה. אתה בוחן אם שיטתך נכונה על מערכת שתוצאותיה ידועות. השיטות לבדיקת רמת האינטליגנציה נבנו כדי לבחון רמת אינטליגנציה טבעית, כלומר גנטית, שאינה תלויה בסביבה. פרופסור יער מצא שתוצאות שיטת המבחן שלו תלויות בסביבה – שהרי השוני באינטליגנציה של ילדים ממשפחות מרובות ילדים (לעומת ילדים ממשפחות מעוטות ילדים) תלוי במספר הסידורי של לידת הילד. כלומר האינטליגנציה הנמוכה כביכול תלויה בסביבה ואינה גנטית. כל מה שהוכיח פרופסור יער, שכבודו במקומו מונח, הוא ששיטתו במקרה זה פסולה. זה מה שקורה כשאנשי אקדמיה מנסים לתת כסות מדעית להשקפות פוליטיות". .

 

לא להשעות את דליה יאירי

חבר מליאת רשות השידור, עו"ד אבי שמידט מהמפד"ל, דרש להשעות את דליה יאירי מהגשת תכניתה "עניין אחר" ברשת ב'. הוא נימק את דרישתו בכך שיאירי מנהלת קמפיין למען ירידה מהגולן ו"מטפטפת למאזינים דעות שמאלניות במסווה מידע אובייקטיבי".

אין זו הפעם הראשונה שהתוכנית של יאירי מעוררת התנגדות. בעקבות תלונות דומות קוצרה התוכנית משעתיים לשעה ובאחרונה שוב חזרה למתכונתה המקורית של שעתיים. אם ישאלו אותי אומר כי בשום אופן אין להשעות את תכניתה של דליה מאירי. רצוי אפילו להרחיב את תכניתה לשלוש וארבע שעות.

בעמדותיה השמאליות היא אינה שונה מעמיתיה בתוכניות האקטואליה. אך ליאירי יש יתרון חשוב על פני עמיתיה. התכנית שלה משעממת עד מוות. מי שפותח את "עניין אחר" יכול לנחש את סדר היום שלה – הידיעות שהופיעו בעיתונים, המרואיינים החבוטים והנדושים ובעיקר שאלותיה הארכניות של המראיינת שיש בהן גם שאלה, גם נקיטת עמדה וגם חלק גדול מן התשובה. יש לה תמיד מראיין אורח, לעתים מראיין מעניין, אך היא בקושי נותנת לו לפתוח את הפה.

לכן, אם כבר נגזר עלינו שתהיה תוכנית אקטואליה שמאלנית עדיף שתהיה כזו המבריחה את המאזינים, שחלק מהם אולי יעברו לקול המוסיקה.

מי אתה יוסי כ"ץ

יוסי כץ הוא מאותם חברי כנסת העלולים לעבור קדנציה מבלי שאיש יחוש בקיומם, או יזכור לאיזו סיעה הם שייכים.

ובכן למי שאינו יודע יוסי כ"ץ הוא חבר כנסת מסיעת ישראל אחת. הוא יודע שעצם קיומו הפוליטי תלוי בכך שיזכה למנה קבועה של חשיפה בטלוויזיה וברדיו,להתייחסות בעיתונות הכתובה לראיונות וכו'.

איך משיגים את הדבר הזה, שהוא בחזקת "להיות או לחדול"?

די פשוט: מצהירים הצהרות קיצוניות, יוצאות דופן, מעצבנות, מרגיזות.

וכך עשה. הכרזתו הראשונה בתחום הזה: יש להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים. לא חשוב שישראל אחת מתנגדת לכך. לא חשוב שקבלת הצעתו תהרוס את מדינת ישראל. לא חשוב שיוסי כ"ץ עצמו יצטרך לפנות את ביתו הבנוי מן הסתם על אדמה ערבית.

עדיין לא שמעתם על יוסי כ"ץ?

יש לו הצהרה חדשה: הוא רוצה להיפגש עם הבוגד מרדכי ואנונו. מה כל כך דחוף לו להיפגש עמו? דחוף מאד. והוא לא הסתפק בבקשה שנדחתה על ידי השר לביטחון פנים. הוא גם הגיש בג"ץ בעניין. בפניה לבג"ץ ציין יוסי כ"ץ כי הוא פועל למען חנינה לואנונו לכן חשוב לו להיפגש עמו ולהתרשם באופן ישיר מעמדותיו וממצבו.

הפליטים הערביים עדיין לא חוזרים ליפו ולחיפה. ואנונו עדיין לא משתחרר. אבל יוסי כ"ץ מופיע ברדיו ובטלוויזיה, בעיתונים ואפילו ב"מקור ראשון".

וגם סילבן שלום

סילבן שלום איננו זקוק לחשיפה תקשורתית כדי להיבחר לכנסת הבאה. הוא גם ידוע, הוא גם יודע להיחשף בקביעות וגם יש לו משפחה טובה. כמה חברי כנסת נשואים לאשה שהיא בעלת עיתון?

אך גם הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי ולהמציא הצעת חוק שתיתן לו עוד כמה דקות שידור.

הצעת החוק שלו – כך שמעתי בראיון עמו ברדיו – היא חוק זכויות התלמיד. החוק הזה יקבע, כך אמר חבר הכנסת הנכבד, מה הן זכויותיו של התלמיד, מה מותר למורה ומה אסור.

הוא לא מתכוון רק לזכויות מובנות מאליהן, שאין צורך לחוקק חוק למימושן. כמו איסור הטלת עונשים גופניים. הוא מתכוון לחוק שיאפשר לתלמיד לקבוע את תכנית הלימודים את סדרי בית הספר וכו'. כך הבנתי מדבריו באותו ראיון.

שאלתי ידיד, מנהל אחד מבתי הספר הגדולים במרכז הארץ, לדעתו על הצעת החוק.
הוא אמר לי: סילבן שלום מוזמן לבוא לבית הספר שלי, לעמוד מול כיתה של ארבעים תלמידים, ולהציע את החוק שלו. המצב נעשה גרוע משנה לשנה. תלמידים בעייתיים, שפעם היו במסגרות מיוחדות, לומדים אצלנו בלי יכולת לשלוח אותם הביתה, או להעניש אותם על התנהגות חריגה. תלמיד יכול לקום ולקלל את המורה, להשתמט מכל אחריות וחובות, לחבל ברכוש ולפגוע בתלמידים אחרים. ידינו כבולות גם בלי החוק הזה.

סטיקרים שראיתי

אנו באנו ארצה לבנות ולא להתפנות בה

גם הזקנה מנהריה היא בעד הגולן

מקק תש"ס

אחד הקוראים (לא הצלחתי לפענח שמו) כותב לי כי לא פלא שלא קרה כלוםבבאג-2000 הקדוש ברוך הוא הרי לא מתחשב במניינם. לכן הבאג האמיתי איננו באג 2000 אלא מקק-תש"ס. בגימטרייה זה שווה ל- .1000 לכן המתינו עוד אלף שנה ותראו מה יהיה.

 

יולי 2012

מעריב על סף סגירה

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/160712_Maariv_examines_collaborations.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx

 

 

 

הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר  1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.

פשיטת הרגל

היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.

 

יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.

 

 

תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.

ה"פוטש" של קרליבך

בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).

בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.

מוכרי עיתונים ככתבים

מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.

תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

 

מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.

למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.

"העיתון הנפוץ במדינה"

התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".

המפנה של ששת הימים

מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל  מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.

שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.

 

באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.

יודקובסקי עובר ל"מעריב"

באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.

הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.

במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר,  מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.

קטע זה נכתב בשנת 2009

אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא.  ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.

על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

בספטמבר  1976 החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, למנות את אשר ידלין, שהיה אז מנכ"ל קופת חולים הכללית, לנגיד בנק ישראל. גם הממשלה וגם ידלין לא ידעו כי שלושה ימים לפני החלטת הממשלה פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד ידלין בחשד לקבלת שוחד. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש העיתונאי יגאל לביב (אז כתב "העולם הזה").

החלטת הממשלה על המינוי החישה את החקירה וכבר לאחר שבועיים זומן ידלין לשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז אהרון ברק. השיחה הזו היתה ראשיתה של חקירה גלויה שנסתיימה בהגשת כתב אישום. תחילה הכחיש ידלין הכל. לאחר תקופה קצרה, בה היה עצור עד תום ההליכים, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה ונדון לחמש שנות מאסר.

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר  47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" שנשם (כפי שאמרה השופטת הדסה בן עתו בפסק דינה) אל מעמקי הכלא, בו בילה  1217ימים ולילות.

משפטו של ידלין היה חלק משרשרת של מעשי שחיתות שנחשפו באותה תקופה, בין היתר חשד שהביא להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר. גילויים אלו היו בין הגורמים שהביאו למהפך ולעליית הליכוד לשלטון בשנת .1977 .

להמשיך לקרוא ←

המיליארדר אדוארד סרוסי הוא אדם נדיב לב וגם חבר נאמן. הוא נתן מתנה קטנה לחברו הטוב, עזר ויצמן – 453,465 דולר. המתנה ניתנה משך תקופה ארוכה ממארס 1988 עד מארס 1993.

הגילוי הזה של העיתונאי יואב יצחק ממש מחמם את הלב. הוא מראה שלא פסו חברים טובים ונדיבים מן הארץ, הנוהגים להעניק מתן בסתר לנזקקים. הגילוי הזה באמת מעורר אהדה למיליארדר אבל מעלה בכל זאת כמה שאלות ביחס למשק הכספים של הנשיא.

 

* מה זה ידיד אישי

בית הנשיא הגיב על הגילוי של העיתונאי יואב יצחק ואמר כי סרוסי הוא "ידיד אישי קרוב ביותר". השאלה היא איך נוצרה הידידות הזו. האם הם היו יחד בצופים בשבט חיפה? שרתו יחד בחיל האוויר הבריטי? עברו יחד טירונות בצה"ל וישנו באותו אוהל סיירים?

* מה הם צרכים אישיים.

עוד הסביר הנשיא כי הכספים ניתנו כמתנה "לצרכי האישיים". לכולנו יש צרכים אישיים וכמה טוב שיש דוד עשיר הנותן לנו מתנות. אבל האם עזר וייצמן היה אי פעם במצב הזקוק לגמילות חסד כדי למלא צרכים אישיים? ככל הידוע היה ויצמן במצב מבוסס למדי – פנסיה מצה"ל, פנסיה מתקופת היותו שר וחבר כנסת וגם כמה פרוטות פה ושם שהרוויח בתקופה שהיה איש עסקים וקשור ביבוא מכוניות "דיהטסו" לארץ. אפשר לומר כי ויצמן מעולם לא התקרב לקו העוני. חוץ מזה, אם הכסף נועד ל"צרכים אישיים" למה הועברו כספים לחשבונותיהם של בתו וחתנו של ויצמן?

* סרוסי "אינו אזרח או תושב ישראל וחסר זיקה עסקית לישראל".

כך הסבירה לשכת הנשיא. השאלה היא מנין הנשיא ועוזריו יודעים זאת. האם קיבלו מסרוסי הצהרת הון ופרוט כל נכסיו? האם לא רכש מעולם אף מניה של חברה ישראלית? האם הוא לא קשור באיזו עסקה עם שותפים ישראליים?. האם אין לו עסקים במדינות אחרות שיחסים טובים עם ויצמן יכולים להועיל שם (מצרים למשל)?
חוץ מזה יש לו בית בכפר שמריהו, כך שיש לו זיקה כלשהי לישראל.

* פרקליט הנשיא אמר כי מתנות אלה אינן חייבות במס.

האם הפרקליט המלומד הוא נציב מס הכנסה? ואנחנו חשבנו משום מה כי כל הכנסה חייבת במס אלא אם נקבע אחרת בחוק.

*למה מתן בסתר?

מתן בסתר היא מצווה גדולה. ולכן אפשר לצרף את האדון סרוסי לרשימת ל"ו הצדיקים, המעניקים מתנות בסתר בלי לחטוא בחטא הגאווה ובלי לבייש את הנהנים ממתת ידם. אך המצווה החשובה הזו של מתן בסתר מתייחסת ככל הידוע לנו למתנות לאביונים. המצווה הזו חלה על נותן המתנה לא על מקבלה. מדוע הסתיר כבוד הנשיא את קבלת המתנה מידיעת הציבור. אם התבייש בכך שנזקק למתן בסתר יכול היה להעביר דו"ח למס הכנסה והיה נהנה מחסיון. למה כל אזרח במדינה חייב בדיווח (ובתשלום מס) על כל הכנסה? גם על מתנת חג של כמה מאות שקלים שקיבל ממעבידו, גם על הוצאות נסיעה לעבודה, גם על הוצאות ביגוד ודמי הבראה, גם על פיצויים ועל פנסיה?

* "הכסף נועד לטיפול בבן שנפצע".

הסבר זה לא בא מבית הנשיא אלא "נודע לידיעות אחרונות" ממקור עלום. הטרגדיה של שאולי ויצמן, שנפצע בראשו בתעלה, (ונספה שנים לאחר מכן בתאונת דרכים) אכן פגעה קשות במשפחת ויצמן. אך שאולי ויצמן ז"ל היה נכה צה"ל וצה"ל מטפל בנכים כפי שרק צה"ל יודע. אין טיפול בארץ או בחו"ל הנחסך מן הנכה. חוץ מזה חלק מהכסף הגיע לנשיא לאחר מותו של הבן.

* סלחנות הפרשן.

איני מתיימר להיות משפטן, אך חלק מן ההשכלה המשפטית המוגבלת שלי רכשתי מתוך קריאה והאזנה לדבריהם של הפרשנים המשפטיים בתקשורת ובראשם משה נגבי. למדתי מהם לדעת כי אם עובד ציבור מקבל מתנה נחשב הדבר לשוחד גם אם לא נתן מאומה בתמורה. גם אם תמורת השוחד היא רק אפשרות לעתיד הרחוק. מפי ידיד העובד בפרקליטות שמעתי על מקרה של פקיד שקיבל במתנה בקבוק יין ושילם על כך מחיר כבד. והנה פתאום אני שומע את מר נגבי אומר בקול נופת צופים כי קבלת מתנה על ידי עובד ציבור אינה נחשבת לעבירה אם לא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

* מתנה שלא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב. אבל כיצד יכולים בני תמותה לדעת אם מתנה ניתנה לעובד ציבור "באשר הוא עובד ציבור" או בעת שניתנה המתנה היה עובד הציבור סתם ידיד, הזכאי לקבל מתנות. הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל אומר בלשון עדינה את הדברים ברחל בתך הקטנה: "חשיבות המשרה של עובד הציבור יש בה כדי לחייב את הנושא בה להימנע מלקבל מתנה בסדר גודל נכבד, אפילו מדובר במתנה תמימה מידיד קרוב. בקבלת מתנה כזו שבה מדובר בעניין נשיא המדינה, עזר ויצמן, ניתן לראות לכאורה התנהגות שאינה הולמת נושא משרה בכיר".

* הדחת הנשיא.

בהמשך מזכיר זאב סגל את חוק יסוד נשיא המדינה הקובע כי ניתן להעביר נשיא מכהונתו אם 80 מחברי הכנסת יקבעו כי "אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". 

הסוף ידוע. ויצמן פרש מן הנשיאות בבושת פנים.

מנהל הבנק שלי טילפן והודיע לי כי לא שילמתי כמה תשלומים על חשבון המשכנתא. הוא דיבר בעדינות אבל נתן לי להבין שאם אמשיך בסרבנות התשלום שלי הוא ידאג לזרוק אותי מדירתי.

לפתע עלה במוחי רעיון. אמרתי למנהל: אתה טועה. אני לא סתם אדם פרטי. אני קיבוץ.

 

אהה השיב המנהל. זה דבר אחר. החלטנו למחוק את כל החוב שלך במסגרת הסדר הקיבוצים.

השיחה הבידיונית הזו לא היתה ולא נבראה. איש לא מחל לי על המשכנתא ועל שום חוב אחר שהייתי חייב אי פעם. תמיד שילמתי הכל, עם ריבית, עם ריבית דריבית ועם הצמדה. טבין ותקילין. כי אני, כמו רוב אזרחי המדינה הזו, אינני קיבוץ.

בימים אלה פורסמו הנתונים הסופיים של הסדר חובות הקיבוצים. מתברר כי המדינה מחקה לקיבוצים ולתאגידים שבבעלותם חובות של כמיליארד דולר.

אך לא רק המדינה מחקה. גם הבנקים מחקו מליארד דולר. וזאת לזכור כי הבנקים שייכים למדינה. כך שגם מחיקת החוב הזו באה מכיסנו, משלמי המשכנתאות הרגילים. עוד מאתיים מיליון דולר נמחקו על ידי נושים אחרים. גם נושים אלה קרוב לוודאי אינם מן הנותנים צדקה בסתר.

יתר חובות הקיבוצים, כשני מיליארד דולר, ייפרעו בפריסה לשנים רבות הלוואי עלינו. ואיך ייפרע החוב? באמצעות מכירת קרקעות למדינה של קיבוצים במרכז הארץ.

אתם מבינים? המדינה תקנה את הקרקעות השייכות לה וכך יכסו הקיבוצים את יתרת החוב שלהם.

אך גם עם המתנה הזו לא נסתיימה מסכת המחיקות, הפריסות, המחילות והמתנות. אם יתברר לאחר מכירת האדמות כי עדיין נשאר חוב, תימחק יתרת החוב הזו. לעומת זאת, אם מכירת האדמות תניב סכום גדול יותר מיתרת החוב, תעבור היתרה לקיבוצים.

כדאי להזכיר למי שאינם זוכרים או אינם יודעים: הקיבוצים הסתבכו בחובות ענק לאחר שנים שבהם השתוללו ברמת חיים משוגעת. לאחר שהשקיעו מיליארדים בשוק האפור ובהרפתקאות שונות בבורסה. את מחיר ההשתוללות הזו אנחנו צריכים לשלם. בשביל זה יש כסף.

פעם היתה סיבה להתייחס לקיבוצים כאל מלח הארץ, כאל ישובי ספר הקובעים את גבולותינו, כאל מאגר אנושי התורם תרומה ייחודית לבטחון המדינה ולחוסנה הרוחני. שום דבר מכל זה לא נשאר.יש קיבוצים היושבים במרכז הארץ על אדמות השוות מיליארדים וכבר היום הם משתמשים באדמות אלה כדי לעשות עסקים שאין מאומה בינם לבין האידיאל הקיבוצי.מכל בחינה שהיא הקיבוצים הם ישובים רגילים לכל דבר. פרט לעובדה שהם אינם חייבים לשלם.

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

קראתי את הכותרת בעיתון וסירבתי להאמין. נאמר בה: "יוסי שריד – המועמד המועדף של המפד"ל לתפקיד שר החינוך". חשבתי לעצמי: עוד הולכת שולל של התקשורת.

אך בהמשך הידיעה ניתן הסבר כבד משקל להעדפה המשונה הזו. הכתב מנחם רהט מ"מעריב", כתב אמין, אומר: "נראה כי הסיבה העיקרית לאהדה של המפד"ל לשריד היא העובדה שלעומת שאר המועמדים – בן עמי, רמון ודליה איציק – שריד אינו חשוד באהדה לש"ס. רק שריד, מעריכים במפד"ל, עשוי לבלום את התפשטות מערכת החינוך של ש"ס".

אם העובדות הללו נכונות, ניתן לומר כי נסגר כאן המעגל הנפשע של המפד"ל כלפי יהודי המזרח. מעגל שראשיתו בהסכמה בשתיקה בימים של ראשית המדינה לחלוקת העולים: מי אלינו ומי מביניהם ייצא לשמד ולגזיזת פיאות של מוסדות החינוך החילוניים.

 כישלון חינוך ה"מזרחי"

מערכת החינוך של המזרחי בתקופה של טרום מדינה ובשנים הראשונות של המדינה נכשלה כישלון חרוץ. המערכת הזו לא הצליחה להשיג את המטרה המינימלית שהציבה לעצמה – לחנך דור של אנשים הגאים במורשת היהדות ושומרים מצוות. אני עצמי הייתי אחד הקרבנות של המערכת הזו. למדתי ב"תחכמוני", שצוות המורים
והתלמידים בו היה איכותי. אך המסורת היחידה שנשמרה בבית-ספר זה היתה המסורת של בוגרים היורדים לשפת הים ומשליכים את הברטים לים (הכיפה הסרוגה לא היתה עדיין).

נדרשו לי שנים רבות כדי לחזור אל הכיפה ואל דף הגמרא ואל בית הכנסת ואל המורשת. במידה מכרעת תודות למהפכה שחולל הרב צבי נריה. אך בכנסי מחזור של כיתתי, שהתקיימו במשך השנים, ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת את התלמידים שחבשו כיפה.

אם כך הדבר בבית-ספר ברמה גבוהה של אוכלוסייה מבוססת יחסית במרכז עירוני, מה ייאמר על בתי הספר של הפריפריה. כשחביב המפד"ל יוסי שריד (וקודמתו שולמית אלוני) היו מדברים על הרמה הנמוכה של בתי הספר של הזרם הממלכתי דתי היה להם על מה לסמוך. אין ספק: כישלונה של מערכת החינוך של הזרם הממלכתי דתי פילסה את הדרך לעליית ש"ס.

 כשאבא של דרעי בכה

העיתונאי יואל ניר מספר בספרו "אריה דרעי" על המשבר אליו נקלעה משפחת דרעי כשיעה לארץ ממרוקו. "פקידי החינוך", מספר ניר, "סוכני הביורוקרטיה, סירבו להכיר בתעודת בית הספר במקנס, הקובעת כי השניים סיימו את בית הספר היסודי והם בשלים לבית ספר תיכון… לימים יכרע אליהו דרעי על ברכיו ויאחז ברגליו של מנהל בית הספר הממלכתי דתי, עם שהוא בוכה ומתחנן לבל יגרש המחנך את בנו שלמה מבית הספר משום שהיה מרדן"… לאחר זמן הגיעו ציידי נפשות לבית משפחת דרעי ולאחר כמה גלגולים הגיעו הילדים למתיבתא של הרב אבנר שוקרון בחדרה. וההמשך ידוע. בני משפחת דרעי, וכמוהם מאות אלפי ילדי עליית המזרח, לא מצאו את גאולתם במוסדות המפד"ל. הם היו בסיס הכוח לעליית ש"ס.

  

מהפכת הכיפות הסרוגות

זוהי המהפכה התרבותית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת התנועה הציונית. לא המפד"ל חוללה את התנועה הזו אלא הרב משה צבי נריה זצ"ל בהשראת ישיבת מרכזהרב. ועל היחס בין משנת הרב לבין המפד"ל אפשר היה לשמוע מפי הרב צבי יהודה ז"ל.

קטונתי מלמתוח ביקורת על האנשים הנפלאים שבתנועה הזו. אבל נאמנים פצעי אוהב.יחסם של אנשי הכיפות הסרוגות לתנועת ש"ס יש בו כדי להצביע על הסיבה שמנעה מן התנועה "להתנחל בלבבות". ישראל הראל ידידי כותב כי על הציבור הציוני-דתי-לאומי להוביל "נגד הש"סיזציה של המדינה". ועוד הוא כותב כי "אם חבורה זו תצורף לממשלה היא תנצל, כדרכה, את כוחה להמשך העשרת עצמה, לנפוטיזם חסר מעצורים ולהנצחת המצוקה. מי שקורא באילו בורות שומן משובצים בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו – ושפעת קרוביו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף חייב לחזק את ידיה של מרץ".

נו, סוף סוף הגענו לחזון אחרית הימים. ברית המתנחלים עם מר"ץ נגד הרשעים של ש"ס.

היושבים בווילות

ישראל הראל ידידי. אולי תוכל לומר לי מה ההבדל בין הטיעונים שלך נגד ש"ס לטיעונים של מרץ נגד מתיישבי יש"ע. הם אומרים: אתם מתיישבי יש"ע יושבים בווילות תלת מפלסיות, נהנים מתקציבי ענק על חשבון האוכלוסיות החלשות,יושבים בתוך בורות שומן לא פחות מבניו ובנותיו של הרב עובדיה יוסף. אתם כאילו מתנחלים אך לא ויתרתם על הדירות שלכם ברמת-גן ובפתח-תקווה וברעננה, אותן אתם משכירים בדולרים טובים. אתם כאילו בונים את הארץ אבל בעצם בונים את עצמכם. נהנים מהקלות מס ומהלוואות זולות למרות שאתם יושבים חמש דקות מכפר סבא או מירושלים.

הדמיון בין גוש אמונים ומר"ץ

וכאן רצוני לומר משהו קשה שיקומם עלי רבים מחבריי. אבל, כמאמר אפלטון, אהבתי את סוקרטס אך יותר ממנו אהבתי את האמת. והאמת היא שהדמיון הסוציו-אקונומי בין גוש אמונים למרץ גדול מאד. והפער בין מרץ וגוש אמונים לבין יהודי המזרח גדול באותה המידה. דור הכיפות הסרוגות הוא בסופו של דבר דור של אליטיסטים, לא פחות מן היאפים של מרץ. לא ראינו מזרחיים מנתיבות ומאופקים בכיכר רבין – לא בהפגנות שלום עכשיו ולא בהפגנות גוש אמונים. לא ראינו מזרחיים בצמרת מרץ (רן כהן כבר מזמן אשכנזי) ולא ראינו אותם בצמרת גוש אמונים.

כולנו חטאנו בחטא הקדמון של הפקרת יהודי המזרח. העונש שלנו היא ש"ס.

האלימות של ש"ס

טובה פליקס מאלון מורה שלחה לי את המכתב הבא, שאני מביא אותו כנתינתו: לפני כשש וחצי שנים שבת בעלי ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף. בפקודת אריה דרעי התנפלו עליו ועל כמה מחבריו אנשי ש"ס והיכו אותם מכות רצח. בנס הסתיים העניין בפציעות בלבד.

באותה "הזדמנות" גנב מישהו תיק גב גדול ודחוס, מלא בציוד אישי – שהיה שייך לבתי עפרה הי"ד, ששרתה אז בשרות לאומי. הוגשו תלונות למשטרה על המכות ועל גניבת התיק וככל הידוע לנו – העניין לא טופל.

לפני כארבע וחצי שנים, נרצחה בתי עפרה הי"ד בפיגוע ירי על ידי מחבלים. מישהו התקשר אלינו ואמר שמצא את התיק כנראה הבין שהתיק חשוב לנו. התיק הוחזר אלינו בעזרת המשטרה. התיק היה ריק. השאירו בו רק סידור וארנק עם מסמכים".

 

 

כי רצה פנים חדשות

דוד לוי אמנם לא כל כך חדש. אבל גם כמשומש הוא במצב טוב. עם הבלורית הנצחית

העשויה בפן, עם הפנים החלקות, החליפה המגוהצת תמיד הוא נראה ממש כמו חדש.

בגלל הניסיון שלו

דוד לוי הוא עתיר ניסיון במשאים ומתנים. למשל הוא בלט אפילו בהעדרו בוועידת

מדריד. אבל ועידת מדריד היא כלום לעומת ועידות הליכוד. נשיא סוריה אסד הוא

ילד לעומת דוד לוי, כשצריך לשבת במשא ומתן על תפקידים שמגיעים לו.

תודות לשפתו העשירה

בוועידת הקופים המפורסמת הכריז דוד לוי: זו מיוריזציה. איש לא הבין מה זו

מיוריזציה אבל זה מפני שחברי מרכז הליכוד לא כל כך משכילים. הצרפתית שלו

מצויינת. אנגלית הוא עוד ילמד. שום דבר לא בוער.

כי הוא עצלן

דוד לוי קנה לעצמו מוניטין של מי שמדבר הרבה ולא עושה כלום. זה בדיוק מה

שאהוד ברק צריך. ברק לא זקוק לאנשים יצירתיים ופעילים כמו שמעון פרס או או

כמו הפודל שלו, יוסי ביילין. אם לדון לפי תקדימי העבר יישב לוי עם פעילי

גשר" (כל הפעילים והמצביעים יכולים להיכנס ללישכה שלו). יפצח פיצוחים

וזהו. שום פגישה עם שגרירים. שום מעורבות עם הסגל הדיפלומטי. רק נסיעות של

כבוד. זה בדיוק מה שאהוד ברק צריך. עם טלפון ישיר לקלינטון ולערפאת לא זקוק

ברק לשר חוץ חרוץ.

עודד הנודד

האמת היא שלאור הצלחותיו בעבר יש לדוד לוי סיכוי להיות גם נשיא ארצות

הברית. האיש הזה הוא "עודד הנודד" של הפוליטיקה הישראלית. בכל סיבוב הוא

מרוויח. הוא היה מפא"יניק בבית-שאן, הפך להיות חרותניק חביבו של בגין,

ומכנסת לכנסת טיפס מעלה מעלה. פעם חישוקאי שנלחם בשמיר שלא היה מספיק נץ

לטעמו. ולמחרת יונה התוקף את הניציות של נתניהו. פעם דמות מרכזית בליכוד

ולמחרת מנהיג תנועה וירטואלית "גשר", ושוב מצטרף לליכוד. כמעט אף פעם לא

התמודד ממש ולא העמיד במבחן את הכוח האלקטוראלי שלו. מעולם לא הצליח בשום

תפקיד פרט לתפקיד הנעלב הנצחי. ברק, שלא היה קונה מביבי מכונית משומשת, קנה

ממנו את "גשר", כמכונית חדשה עם אפס קילומטראז". והוא עוד לא יודע איזו צרה

הכניס ל"ישראל אחת".

 

האידיליה בין לוי לברק

בן כספית מ"מעריב" החליט כנראה לחדש את המסורת של בדיחות דוד לוי. וכך הוא

כותב: "אין ספק שבין השניים (ברק ולוי) שוררת אידיליא נדירה. ברק מתייעץ עם

לוי ומעדכן אותו בכל דבר כמעט. הוא מעריך את תבונתו המדינית, נסיונו ויותר

מכל אלה – הצטרפותו אליו בימים הקשים, ונאמנותו לאורך כל הדרך. לברק ולוי

יש מטרה דומה: לוי רוצה להיות נשיא המדינה ב-ברק רוצה להיות, באותה

שנה בערך, ראש ממשלה בקדנציה שניה. אם הכל ילך כשורה, לוי יגיע למטרתו

בשלום".

מר כספית הנכבד.אחרי השגיך בפרשת יחיעם אוחנה אני במקומך לא הייתי כותב

דברים מוחלטים כאלה, בלי מסמכים שנבדקו היטב במעבדה לזיהוי פלילי.

ברק היזהר פרס מאחוריך

אם פרס ימונה למשרד לטיפוח הקשרים עם חייזרים מהחלל החיצון הוא יחולל

נפלאות עם התיק הזה. תוך חצי שנה תוקם מדינה חיזרית-פלשתינית בגליל, שתקים

בתי מלון לחוף הכינרת ותפתח תיירות עולמית לקראת מזרח תיכון חדש בשנת 

ראה ברק, הוזהרת.

כשאיתן הבר מתנצל בפני וילנר

חברי איתן הבר פרסם ב"ידיעות אחרונות" התנצלות. "ברוח הפיוס שמנסה אהוד ברק

להביא על העם" החליט להתנצל בפני מאיר וילנר, "האיש שמשך שנים דיבר נגד

הכיבוש, נגד התעללויות, בעד מדינה פלשתינאית, בעד נסיגה".

להתנצלות צרף הבר את יתר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית – שמואל מיקוניס ואסתר

וילנסקה והוסיף לרשימה גם את מאיר פעיל ומתי פלד ואורי אבנרי.

איך שנאנו את הבוגדים האלה, שכל קשר ביניהם ובין העם היהודי ומדינת ישראל

היה מקרי בהחלט. איך צחקנו להם: מדינה פלשתינית? שלום? הכיבוש משחית? יום

יבוא והפלשתינים יתקוממו? נו באמת. ובסך הכל התגשם במהלך הדור האחרון

במדינת ישראל כמעט כל מה שניבאו ואמרו… אז אם לא מאוחר מדי… ובלי לשכוח

אף לרגע את זוועות המשטר הסובייטי, שווילנר וחבריו תמכו בו, צריך מישהו

מבינינו ומתוכנו שיקום היום ויאמר רק מלה אחת או שתיים לחבורות המנודים

הזו.. אנחנו מתנצלים".

איתן הבר הוא חבר נעורים ואנחנו כבר בגיל שחברים לא מחליפים, גם אם מפרידה

בינינו תהום של חילוקי דעות פוליטיים. אך איתן הבר איננו מייצג בהתנצלות

הזו את עצמו. הוא מייצג תופעה, ולו רק בשל העובדה שכעוזרו של יצחק רבין ז"ל

מילא תפקיד בעיצוב מדיניות ממשלת רבין. תפקיד חשוב בהרבה ממה שידוע בציבור.

בינתיים הספיק איתן הבר להתנצל על ההתנצלות, ככל שזו נוגעת

לקומוניסטים. בכמה ראיונות בכלי התקשורת חזר בו מן הכתרים שקשר לוילנר

ולחבריו, אך לא חזר בו מן ההתנצלות למאיר פעיל, מתי פלד ואורי אבנרי.

אך גם כפליטת פה יש להתנצלות של הבר משמעות, הרבה מעבר לקוריוז תקשורתי.

 

מה רצו הקומוניסטים

מאיר וילנר נמנה עם מפלגה שהוקמה במטרה אחת ויחידה: לחסל את המפעל הציוני.

על מעלליה של המפלגה הקומוניסטית ניתן לקרוא בהרחבה במחקר המונומנטלי

אדומים", פרי עטו של ההיסטוריון שמואל דותן.

פיסקה אחת מתוך הספר יש בה כדי ללמד על אופיה של המפלגה הזו. עם פרוץ

מאורעות הדמים ב-כשדם יהודי נשפך בכל חלקי הארץ, פירסם הוועד המרכזי

של המפלגה הודעה בה נאמר כי בארץ מצויים "שני מחנות לוחמים", האחד ערבי

המייצג את הקידמה והאחר "ציוני אימפריאליטי", המייצג את הריאקציה. הערבים

נקראו להמשיך בג"יהאד והמפלגה הקומוניסטית הצהירה כי תילחם לצידם עד

אשר תושגנה התביעות הלאומיות של הערבים: איסור הגירה יהודית, שלטון עצמי

ומניעת מכירת קרעות ערביות ליהודים וכן החזרת האדמה ש"נתפסה בכוח על-ידי

הציונים".

עוד נאמר בהודעת הוועד הפועל של הקומוניסטים:

האחריות למאורעות הדמים ולכל הקרבנות אשר נפלו נופלת אך ורק על ראשי

האימפריאליזם ומנהיגי הציונות, על פוליטיקת הדיכוי, הרעב והכיבוש

האימפריאליסטי הציוני… שנה מדכאים וגוזלים האימפריאליסטים הציונים את

ההמונים בארץ. שנה מקבצים הם מאות אלפים יהודים באשליית הבית הלאומי

למען יהיו משענת ומכשיר בידם נגד העם הערבי. הציונות היא מלחמת השמד איומה

נגד העם הערבי וההמונים היהודים".

אותם השורשים

בעלי אוזן רגישה יוכלו להבחין בדמיון הרב בין ההצהרות הללו לבין הצהרות

דומות שאנו שומעים זה שנות דור מן השמאל לפלגיו – מהשומר הצעיר דרך מפם,

מצפן , שלום עכשיו ומרץ. המנגינה קצת השתנתה אבל הצליל הוא אותו הצליל.

מאיר וילנר לא שייך אמנם לתקופת הבראשית של המפלגה הקומוניסטית

הארצישראלית (פ.ק.פ.) אבל השורשים שלו הם שם כמו השורשים של זרמים בציונות

השמאלית.

לזכותו של מאיר וילנר ייאמר כי בשלב מסויים, מאוחר למדי, תפס שכבר אי אפשר

לחסל את הציונות ויש להשלים עם העובדה שיש כאן ישוב יהודי שגם לו יש זכויות

כלשהן.אך לא עמדתו של וילנר חשובה אלא חילחול התפיסות הללו אל המרכז

הציוני.

חוט השני"

על שורשיו של השמאל היהודי ניתן לקרוא בספרו של משה שמיר, "חוט השני" שכבר

הזכרתי כאן. אחד הקוראים ביקש ממני לסייע לו בהשגת הספר אך לא ציין במכתב

לא את שמו, לא את כתובתו ולא את מספר הטלפון שלו.

אני מצאתי את הספר בצומת ספרים בשפיים במחיר מוזל. הספר יצא בשנת 

ומניסיוני אין כל סיכוי להשיג ספר כזה בחנויות ספרים. אלה מורידות ספרים

 

מהמדפים שבועיים אחרי הופעתם. לרוב ניתן למצוא ספרים שירדו מן המדפים

במשרדי ההוצאה. הספר יצא בהוצאת "דביר" השייכת להוצאת זמורה ביתן, רחוב

שוקן תל-אביב.

השם המלא של הספר: "חוט השני" – על ציונות וסוציאליזם (ניסיון למאזן

היסטורי).

נבלים ברשות המשפט

שמעתי באחת מתכניות הרדיו על משפחה מאלפי מנשה שההוצאה לפועל עיקלה את

רכושה על לא עוול בכפה.

וזה סיפור המעשה (אני מצטט מן הזכרון): בני המשפחה מתגוררים בדירה קטנה עם

בנם הצעיר בן ה-ועם בתם הנשואה אשר לה גם ילד. הבת עומדת לעבור לדירתה

ההולכת ונבנית. לבני המשפחה גם בן בוגר, בן שכבר אינו מתגורר בבית, אך

מסר את כתובת המשפחה לצורכי קבלת צווי מילואים.

אותו בן הסתבך בעסקים, חייב כספים ונושיו הוציאו נגדו צו של ההוצאה לפועל.

באו אנשי ההוצאה לפועל לבית המשפחה באלפי מנשה ואלה אמרו להם את האמת: אין

כאן אף לא פיסת רכוש של הבן החייב. באו והסתלקו אך לא לתמיד.

אחרי זמן מה הגיעו שוב והפעם מלווים בשוטר. עיקלו מכל הבא ליד – מכשירי

טלוויזיה, מערכות סטראו, מעבדי מזון, מיקרוגל. בדירה היו גם מכשירי חשמל

חדשים וארוזים באריזות המקוריות שקנה הזוג הצעיר – מכונת כביסה, מדיח

וכדומה. הכל לקחו המעקלים.

פנו בני המשפחה להנהלת בתי המשפט האחראית להוצאה לפועל ובקשו סעד. כאן

השיבו להם כי ההוצאה לפועל פועלת על פי הנחיות הנושים ולבית המשפט אין יד

בזה. אם הם רוצים לתקן את העוול עליהם לפנות לבית המשפט.

פנו בני המשפחה לבית המשפט ונקבע מועד לדיון בחודש אוקטובר.

ובינתיים אין מכשירי חשמל בבית ואין מיקרוגל לחמם את האוכל לתינוק. ובני

המשפחה אובדי עצות.

כאשר טבע הרמבן את המושג "נבל ברשות התורה" הוא התכוון לאלה שבחסות מצוות

התורה עושים מעשי עוול. אך הנבלים של הרמב"ן הם צדיקים גמורים לעומת הנבלים

ברשות המשפט. מדי יום אנו שומעים על מעשי נבלה הנעשים בחסות החוק. שיק שלא

נפרע במועד צובר ריבית של אלפי אחוזים. שוק אפור להלוואות נושך נשך של

כרישים.

אפשר לטעון: זהו החוק וכולם שווים בפני החוק. כולם שווים אך יש השווים

יותר. אם בני המשפחה מאלפי מנשה היו שייכים לאחת האליטות, הקליקות, המאפיות

לא חשוב השם – יכלו למנוע מעצמם סבל מיותר. טלפון אחד והכל היה מסתדר.

אתם מתארים לעצמכם מעשה עוול כזה הנעשה לעיתונאי ידוע? לאיש טלוויזיה?

לחבר כנסת? לקצין בכיר?

 

נקודות האור בעיתונות המפלגתית

העירו לי כי החמרתי מאד בתאור העיתונות המפלגתית ז"ל. אתקן איפוא את

המעוות.

הסיבה העיקרית לגוויעת העיתונות המפלגתית היתה אכן הופעת עיתונות מסחרית

דינמית נוסח "ידיעות" ו"מעריב". עיתון איננו רק כלב השמירה של הדמוקרטיה

והממלכה השביעית. עיתון הוא מוצר וחלים עליו הכללים החלים על מוצר צריכה

המוני: הוא עונה על צורך, הוא מתאים עצמו לטעם המשתנה של הלקוח. העיתונות

המפלגתית לא ענתה על שום צורך. קהל המשוכנעים לא היה זקוק לשיכנוע נוסף.

קהל הבלתי משוכנעים לא נגע בעיתונים של המפלגות היריבות. כך קרה שהמפלגות

מצאו עצמן מוציאות הון עתק על מכשיר שאינו משרת את מטרותיהן.

הדוגמא הבולטת לתהליך הזה התרחש בקיבוצים. תקופה ארוכה כפו התנועות

הקיבוציות על החברים להיות מנויים על העיתון המפלגתי – דבר, על המשמר,

למרחב. המנויים בקיבוצים היו גם הבסיס הכלכלי העיקרי של עיתוני השמאל. אך

החברים מאסו בעיתון המפלגתי ותבעו לקרוא ידיעות או מעריב (וחלקם גם הארץ).

התרופפות החברה הקיבוצית ופשיטת הרגל הכלכלית והרוחנית שלה היו בין הגורמים

לחיסול עיתוני השמאל.

אף על פי כן אפשר להגיד הרבה דברים טובים על העיתונים המפלגתיים. הם נאבקו

על קיומם ולא נכנעו ללא קרב. חלקם ניסו להראות מסחריים ואובייקטיביים

ולעתים אף הצליחו בכך. עתון "דבר", בתקופה בה ערכה אותו חנה זמר, היה עיתון

מעולה לפי כל קריטריון. להערכתי הוא היה טוב יותר מ"הארץ" באותה תקופה –

ברמת הדיווח והכתיבה. אבל איש לא ידע על כך. גם "הבוקר" של המפלגה הליברלית

ידע עדנה בתקופה בה נערך על ידי גבריאל צפרוני. צפרוני לא נרתע מלפרסם

כותבים טובים שהיו היפוכה הגמור של המפלגה הליברלית (כמו ישראל אלדד). הוא

עצמו עיתונאי משכמו ומעלה בעל קשרים מסועפים, הביא מדי יום סקופים ממדרגה

ראשונה.

גם עיתון "חרות" בתקופה בה נערך על ידי אייזיק רמבה הגיע להשגים רבים, אך

שוב ללא הועיל.

המאמצים האלה של העיתונים המפלגתיים להיות מקצועיים כלפי חוץ הפכו אותם

לבתי הספר הטובים ביותר של העיתונות הישראלית. את מלאכת העיתונות למדו

ב"חרות" עיתונאים כמו שלמה נקדימון ויואל מרכוס. נחום ברנע היה בעל טור

מצויין ב"דבר השבוע" שלא נפל מן הטור שלו ב"ידיעות", אך איש לא ידע על

קיומו. "על המשמר" סיפק ל"ידיעות" את מוטי גילת ואת סבר פלוצקר ועוד הרשימה

ארוכה.

העיתונים המפלגתיים נכשלו משתי סיבות: האחת היא שאיש לא האמין להם גם כאשר

ניסו להיות אמצעי תקשורת אובייקטיביים. האחרת היא דלותם. עיתון זה בראש

ובראשונה ענין של כסף. ככל שיש לך יותר עובדים מוכשרים, יותר כתבים

המפוזרים בכל העולם, יותר צילומים ושרותים אתה פשוט יותר טוב. אין פה מקום

לאילתורים.

עד כמה היו דלים העיתונים ימחישו שני סיפורים. כאשר נתגלה לראשונה הנפט

בשדות חלץ הייתי כתב לעניני פיתוח ב"חרות". לא היה לי רכב והעיתון לא יכול

היה לממן מונית למקום הקידוח. התקשרנו איפוא ללמרחב ולעוד עיתון כדי לממן

במשותף מונית.

וסיפור אחר: כמה ימים לפני מותו של האפיפיור פיוס ה-כתבתי ב"הבוקר",

קווים לדמותו של הקדוש הזה, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה.

 

המאמר היה מוכן על אחד השולחנות בדפוס, בשורות עופרת ארוכות – עמוד שלם של

עיתון בוקר שהוא כשני עמודים של טבלואיד.

המאמר שנפתח במילים "עם מותו של האפיפיור" הופיע כמה ימים לפני מותו הצפוי.

אחד העורכים נזקק לחומר וסתם בו עמוד. הסיפור היה נכון רק מוקדם בכמה ימים.

המסגד של אבו כביר

הדברים שכתבתי כאן, לפני כמה חודשים, על המסגד שמתוכו צלפו לרחוב הרצל

בתל-אביב עוררו כמה קוראים לשאול היכן בכלל יש מסגד כזה. מישהו אף טרח

וביקש לתקן: אולי התכוונתי למגדל הגבוה של המנזר הרוסי, השוכן במקום עד

היום.

ובכן, היה היה מסגד והוא איננו עוד. אני, כילד, חזיתי בהריסתו. אך קודם כמה

מילים על שכונת אבו כביר.

אבו כביר היתה שכונה מוסלמית גדולה שהוקמה באמצע המאה התשע עשרה על שטח בו

היה בית קברות יהודי גדול מתקופת המשנה והתלמוד. את השכונה הקימו מהגרים

ממצרים שקראו לה על שם העיירה ממנה באו, תל אבו כביר שבמצרים התחתונה.

במלחמת השחרור הפכה השכונה לבסיס צבאי (קן פורעים קראו לזה אז) שהתנכל

לתל-אביב. הערבים חסמו למעשה את הדרך לירושלים שעד לקרבות עברה דרך

השכונה, וצלפו לעבר השכונות הדרומיות של תל-אביב, וגרמו לקרבנות רבים, כפי

שתיארתי ברשימה שלי.

כחודשיים לפני הקמת המדינה, ב-במארס תקפו כוחות ה"הגנה" את השכונה

והפעילו לראשונה את ה"דוידקה", המרגמה העשויה צינור רחב קוטר שהפך לנשק

הסודי של מלחמת השחרור.

רק חודש לאחר מכן הצליחה ה"הגנה" לכבוש את השכונה ולחרוש את בתיה העשויים

חימר עד עפר. תושבי השכונה נמלטו והם מחכים מן הסתם באחד ממחנות הפליטים

לאות שיקבלו מיאסר ערפאת לקיים את זכות השיבה.

ועכשיו לעניין המסגד. ולעדות הראיה שלי.

אנחנו, ילדי חורף היינו מעורבים רגשית באותם הקרבות, התרוצצנו בין

הצלפים וההריסות בלי שהיינו מודעים לסכנה. גבעת הרצל ושכונת אבו כביר היו

אזורי משיכה לילדי האזור בגלל סיבות רבות. על הגבול ממש שכן בית החרושת

לסוללות "ראן" (ממנו התפתחה מאוחר יותר חברת "תדיראן"). המפעל נהרס לגמרי

וסביבתו היו מפוזרים מאות סוללות שהיו מוצר יקר המציאות באותם הימים. לא

רחוק משם היה מחסן של שאריות ציוד וחלקי מטוסים של הצבא הבריטי וגם הם משכו

את הילדים כמגנט.

המסגד שכן על הגבעה הגבוהה ביותר שבאזור – צפונית למקום בו שוכן היום המכון

הפתולוגי. הצלף שישב במרומי המסגד יכול היה לצפות ולצלוף עד גימנסיה הרצליה

שבסוף רחוב הרצל.

באחד מסיוריני באזור היינו עדים להריסתו של המסגד. שני דחפורים של צה"ל

חרשו את בתי החימר שמסביב למסגד. לאחר מכן חיברו כבל מתכת עבה לפסגתו, משכו

והמגדל קרס כשהוא מעלה ענני אבק.