זהו תצלום של ציוץ בטוויטר שפורסם יום לאחר משדר של תכנית "עוהדה" בהגשת אילנה דיין. הטקסט מדבר בעד עצמו ומלמד משהו על הדרך המגמתית בה נערכת התכנית.

 

8.11.2019
מה זה פסק דין חלוט

 

חלוט בא מן הפועל חלט. הנמצא במקרא ופירושו גמר אומר חרץ דבר, פסק. חלט פירושו גם להפקיע רכוש ממישהו [מקור ארמי].

בתוספתא למלה יש משמעות נוספת: ליצוק מים רותחים על כלים כדי לנקותם. בתוספתא יש גם חולטים מזון, מרככים אותו במים רותחים.

ובשפתנו חליטה של תה צמחים למשל. [עד כאן על פי מילון אבן שושן].

מילון רב מלים אומר שחלוט זה לשפוך מים חמים על מזון או למשל על עלה תה כדי להכינו לשתיה. במילון זה מביאים גם את השימוש המודרני "פסק דין חלוט כשפסק הדין הוא סופי".
בנתניהו נוהגים בדיוק כמו שמכינים תה. שולקים אותו בתקשורת ובחקירות עד שמוציאים ממנו את המיץ ואז יעמידו אותו לדין, הוא יערער וכצפוי בית המשפט העליון יקבע שזה פסק דין חלוט. כך פועלת הדמוקרטיה בישראל המופעלת על ידי הדיקטטורה של המערכת המשפטית ובגץ.
שתו תה זה בריא.

————————————————————————————————————————

מה כתב נתן  זך על מני מזוז

9.11.20

קטונתי מכדי להעריך את שירתו. כך, למשל, כתב בעיתון הספרותי "עיתון 77" את החרוזים הבאים:

"היועץ החצרוני מזוז,
הוא אדם זול שנקנה בזוז,
כאשר אפילו ההגדה החסכונית,
דורשת תרי זוזי בשביל גדי"…

את השיר הזה כתב זך בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי מזוז לסגור את התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני.
מאוחר יותר בראיון עיתונאי חזר בו ואמר: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו"

​

ביום בו חוגג בנימין נתניהו את אחד מהשגיו הגדולים מוצא אביחי מנדלבליט לנכון לפרסם את רשימת העדים לתיק שתפרו הוא וחבריו לראש הממשלה.

​

ואם לא די בכך נזכרו במשרד המשפטים באיזה תקדים משנת 1951 הקובע כי שר החוץ הוא המוסמך לחתום את ההסכם. ואכן, שר החוץ אשכנזי[שעננה של חשדות כבדים מרחפת מעליו מוסתרת בקלטות שבכספות משרד המשפטים] הואיל וייפה את כוחו של ראש הממשלה לחתום על הסכם השלום עם האמירויות.

ביום הדין המתקרב יוכל היועץ המשפטי וממלא מקום פרקלט המדינה אביחי מנדלבליט להגיד בוידוי בכוונה מלאה:

אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר. יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ ערֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ.

עירית לינור וגדי טאוב הם שניים מן הבולטים במחנה לא קטן של אינטלקטואלים  שהיו אנשי שמאל והתפכחו. בסרטון הבא הם מסבירים מה הביא אותם לכך. שווה כל רגע של צפיה.

 

(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

 

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

 

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

 

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

 

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.

 במלאות 80 שנה למותו של ראש בית"ר

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 100 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

… הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

… הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

המציאות הפוליטית מביאה אותנו לעתים לתופעות שאין להן הסבר רציונלי. במקרים כאלה אני פונה ל"כל משלי קרילוב" עם תרגום הפנינים של חנניה רייכמן. לעתים אני מוצא שם תשובות לתהיותיי.

לענייננו מצאתי שני משלים המתארים את המצב בליכוד.
משל "האריה בזקנותו" ומשל "האריה והזאב"

האריה בזקנותו

יש הרואים בבנימין נתניהו אריה בזקנותו.

"אין עוד עוז בציפורניו
אין כוח גם בלסת
שיניו הנוראות הרקיבו ונושרות"

וחיות היער שאך אתמול היה האריה איימת היער מסתערים עליו ללא פחד:
"כל חי מזכיר לו עוונות
כל חי מרבה לו עלבונות
הזאב יתקע בו את שיניו
השור יגח את המסכן"
וכך גם יתר חיות היער הממתינים לקיצו של האריה.
האחרון בתוקפי האריה הוא החמור.

"הנדחק לבעוט באריה ברגליו".

ייתכן שכמה מאנשי הליכוד חושבים שאכן זה מצבו של האריה שאפילו חמור חמורותיים מעיז לבעוט בו.

אך הם שכחו משל אחרת של קרילוב הנצחי והוא

משל "האריה והזאב".

ובמשל זה מספר קרילוב על אריה שהוא עדיין במלוא כוחו
"זלל טלה לפת הצהריים"
לאריה התקרב כלבלב ואז
"פתאום תפס גם השובב
קצת מן הטרף בשיניים.
מלך החיות נהג בו רחמים
קטן היה ועול ימים"

ראה זאת הזאב והגיע כנראה למסקנה שהאריה כבר איננו אימת היערות.
"אם האריה כה רך ונוח
סימן מובהק כי אין לו כוח
ודאי זקן הוא או חולה"
הושיט הזאב את טלפיו אל הטלה, ואז
"האריה מיד דרס אותו בזעם
לשווא חשבת יקירי
אמר בלעג הארי"

מן הראוי שהכלבלבים הזאבים והחמורים שבקואליציה יקראו את משלי קרילוב. לפני שהאריה ידרוס אותם בזעם.
מי הם הכלבלבים ומי הזאבים הלוטשים טלפיהם אל האריה יחליט הקורא.

 

בתמונות לפי הסדר: גדעון סער, יפעת שאשא ביטון, דוד ביתן, מיכל שיר

סיפור חייו של פרופסור יעקב שויקה, מומחה בינלאומי למחשבים ולאחזור מידע, שחולל מהפכה בתחום מדעי היהדות , במילונאות העברית ובגישה לטקסטים יהודיים – מעבודתו במודיעין דרך מפעל השו"ת,  מפעל מחשוב הגניזה ועוד מפעלים רבים בתחום המחשוב ומדעי היהדות. פרופסור שוויקה לא זכה בפרס ישראל שממש נגזל ממנו, אך זכה להוקרה והערצה של העולם המדעי בארץ ובעולם.

זכיתי להכיר את פרופסור שוויקה לפני כעשרים שנה. ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" בלי שהיתה לכך סיבה אקטואלית, אלא מתוך רצון להכירו מקרוב. מאז אותו ראיון נקשרה נפשו בנפשי וכן נקשרו משפחותינו ובעת קריאת שורות אלה אני קורע קריעה. אין בכוחי עכשיו לכתוב את סיפור חייו ואת החוויות הרבות שחוויתי בעשרים שנות הכרות עמו. לכן אני מביא כאן את סיפור חייו כפי שסיפר לי בפגישתנו הראשונה. הדברים ניתנים כאן כפי שנאמרו בשעתם בעדכונים מתבקשים.

[בתחתית הביוגרפיה קישורים למאמרים שפרסמתי במהלך השנים ב"מקור ראשון"  ובאתר זה על מפעליו של פרופסור שוויקה ז"ל.]

יעקב שויקה נולד בשנת 1936 בקהיר, אך שורשי משפחתו נטועים בחלב. סבו, יעקב מנחם, ירד מחלב למצרים בתחילת המאה העשרים עם אביו, אהרון, שהיה אז בן עשר. הסב התפרנס ממסחר אך היה תלמיד חכם ועסק בקבלה ובתלמוד. אבי סבו, אהרון, היה רבה הראשי של חלב, באמצע המאה ה-19.

בילדותו למד יעקב שויקה בבית הספר של הקהילה היהודית. כשהגיע לגיל תיכון עבר ללמוד ב"ליסה פרנסה", גמנסיה צרפתית שבה כל הסגל הובא מצרפת. בית ספר מעולה, ברמה מאד גבוהה, במיוחד במדעי הטבע, מתמטיקה ופיסיקה, אבל גם בפילוסופיה ובספרות צרפתית.

במקביל למד שויקה במוסד תורני שייסד אביו, "אהבה ואחווה". מוסד מיוחד במינו – שילוב של בית כנסת, בית מדרש ומרכז קהילתי להפצת תורה. למוסד הייתה השפעה רבה על הקהילה היהודית ובוגריו שנפוצו במדינות רבות, הקימו מוסדות דומים הנושאים אותו שם. האב, בנוסף להיותו תלמיד חכם בתחום היהודי היה רחב אופקים וחובב ספרות עברית. בבית נמצאו כתבי עגנון שיצאו עוד בהוצאת "שטיבל".

שויקה ומשפחתו עלו על האוניה הראשונה של מגורשי מבצע קדש, שעזבה את מצרים והגיעה לארץ דרך נאפולי. כאן כבר נמצאו קרובי משפחה שעלו ארצה עוד בשנות הארבעים והחמישים: שני אחים ודודה.

אהבת המתמטיקה

כשהגיע לארץ החליט ללמוד באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמאית. הברירה הייתה בין כימיה, פיסיקה, ומתמטיקה. "כימיה", אומר שויקה, "לא אהבתי. אבל פיסיקה הבטיחה יותר פרנסה בעתיד. מתמטיקה אמרו לי שנותנת פרנסה רק כמורה או אקטואר בחברת ביטוח. בעצת יצחק אחי (פרופסור יצחק שווה, שהיה בשעתו מועמדו של מנחם בגין לנשיאות) בחרתי מתמטיקה. הוא אמר לי: למד מה שאתה אוהב, פרנסה תבוא כבר. וכך אני גם אמרתי ואומר לשמונת ילדיי".

"זכיתי ללמוד מפי מורים שהיו מאורות גדולים בקנה מידה בינלאומי: אברהם פרנקל, מיכאל רבין, שמשון עמיצור, אברהם רובינסון , אריה דבורצקי, שמואל אגמון ועוד. הייתי מסטרנט אצל פרופסור רבין וסיימתי את הלימודים בהצטיינות".

קריירה אקדמית בצבא

"בתום הלימודים התגייסתי לצה"ל. הוצבתי במודיעין וכאן למעשה החלה הקריירה האקדמית שלי.
"באותה תקופה המחשבים היו בחיתוליהם. מפקד היחידה, סגן אלוף מאיר שפירא, הרבה להתעניין בנושא. קרא, למד ונסע לחוץ לארץ. הוא הסיק שהמחשב יהיה מכשיר מרכזי בשרות חיל המודיעין בעתיד.

"כשבאתי ליחידה החליט שפירא לייעד אותי לתפקיד מיוחד (בנוסף לפעילות השוטפת). לאחר שגמרתי את הקורס הראשון לתכניתנים וכן קורס הצפנה, הטיל עלי לכתוב תכנית מחשב, שתנתח כל מילה עברית מבחינה דקדוקית.

"אנשי היחידה ביקרו את שפירא על התפקיד שהטיל עליי. אמרו לו שזה בזבוז. תשובתו הייתה: בעוד עשר חמש עשרה שנים ימלאו המחשבים תפקיד מרכזי במודיעין. המחשבים יצטרכו להבין את השפה שמבקשים לפענח את הצופן שלה. כיום, אין אפשרות טכנית לעשות את זה בערבית. אם נעשה זאת בעברית, יהיה קל יותר לתקוף את הבעיה אחר כך בערבית. והוא צדק.

"בשנה וחצי סיימתי את המטלה שהוטלה עליי. עם סיומה נמסרו להקלדה שמונים עמודים מתוך "ימי ציקלג" של ס.יזהר. המחשב עשה ניתוח מורפולוגי של הטקסט והכין קונקורדנציה מלאה, ממוינת לפי שורשים. הוכחנו שהרעיון ניתן ליישום ופרסמנו מאמר בכתב העת "לשוננו".

"לאחר השחרור סיימתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית אצל פרופסור רבין והתחלתי ללמד בבר אילן. עברתי את המסלול ממדריך ועד פרופסור מן המניין.

פרויקט השו"ת

"את פרויקט השו"ת ייסד פרופסור אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן והוא עמד בראשו משנת 66 ועד 73. אביעזרי הבין שכדי להצליח במשימה יש לבנות, בין היתר, מנגנון להבנת המלה העברית וניתוחה. הוא גייס אותי עם תחילת הפרויקט והציע לי לפתח אלגוריתם מתאים, כחלק מהמערכת הממוחשבת המתוכננת.

"זו היתה עבודה חלוצית בתחום מדעי הרוח, והיא היתה חיונית לפיתוח מנוע לאחזור מידע".

"בזמנו, כולם התנגדו לפרויקט. המשתמשים הפוטנציאליים הטבעיים, הרבנים ותלמידי החכמים, התעלמו ממנו וסרבו בתוקף להעזר בו. ולא פחות מהם אנשי האקדמיה מתחום מדעי המחשב. אמרו שזה שיגעון. אבל אביעזרי ואני התעקשנו והמשכנו בעבודה כשהמימון בא ממקורות שונים.

"ביזבוז כסף וזמן".

"בשנת 1973 החלטנו לפנות לבר אילן ולבקש מימון. האוניברסיטה הקימה ועדה של שלושה פרופסורים מכובדים לבדוק את הנושא. הוועדה הגישה דוח קטלני שקבע: זה בזבוז כסף וזמן. לעולם זה לא יעבוד. למזלנו הרקטור, פרופסור מנחם צבי קדרי (נשיא האקדמיה ללשון העברית- בעת כתיבת הראיון), תמך בפרויקט והאמין בו. לקראת ישיבת הסנאט, שאמורה הייתה להחליט בנושא, הוא מסר לנו את המועד ואנחנו ישבנו עד שעה 3 לפנות בוקר כדי להגיב על הדוח של הוועדה. קדרי הצליח להעביר את רוע הגזירה ולהביא להחלטה חיובית בעניין.

בשלב מסויים החליט מכון ויצמן לוותר על השתתפותו בפרויקט ואני עמדתי בראשו משנת 1974. ב-1986 הושלם גרעינו העיקרי של הפרויקט והוא היה מוכן לפיתוח כמוצר מסחרי.

כך נולד המילון

"באמצע שנות השמונים פנו אלי מן המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ואמרו לי: אנחנו רוצים שהמחשב יידע לטפל בעברית מה אתה מציע. אמרתי כי לדעתי יש להתחיל בפיתוח מנתח *מורפולוגי" לעברית.. בסוף שנת 1988 חתמתי עם מטח הסכם לפיתוח המערכת לניתוח מורפולוגי. אחרי חצי שנה המפתח היה מוכן.

"בהמשך ביקשו אנשי מטח להסתייע בנו בהוצאה לאור של מילון ממוחשב לילדים. אמרתי להם: בואו תחילה נעשה מילון חדש לשפה העברית בת זמננו, ממנו נוכל לגזור אחר כך מילון לנוער.

"הצעתי תכנית לשלוש שנים למפעל רב הקף למחשוב חכם של השפה העברית אשר יכלול מילון ממוחשב, תכנה לניקוד אוטומטי תוכנה לעיבוד צרופי לשון, בודק כתיב חסר ומלא למעבדי תמלילים ועוד.

"במטח הביעו אמון בתכנית והיו מוכנים להשקיע את הכסף. קבענו לוחות זמנים מדויקים ואבני דרך. כשספרתי לאשתי, אמרה לי: אתה משוגע? אתה רוצה שנשלם קנס על אי עמידה בחוזה? אנשים לומדים ניקוד שנה שלמה באוניברסיטה ובסוף רובם לא מצליחים. ואתה מבטיח תוכנה שתעשה זאת אוטומטית?. השבתי לה: אני עצמי אמנם לא נקדן מי יודע מה, אבל אני משוכנע שאפשר לפתח אלגוריתם שיעשה את זה. ואז התחלתי לגלגל את הרעיון למילונאות חדשה.

מילונאות חדשה

"משך שנים עקבתי אחר הנעשה בנושא זה בעולם. בעשרים השנים האחרונות עברה המילונאות בעולם מהפכה עמוקה, בהשפעתו המכרעת של המחשב. אנשי המחשבים הפכו שותפים מלאים בעיצובו של המילון. ניתנו תשובות חדשות, שימושיות ומדויקות על השאלות הבאות: מה זה בעצם מילון; מהי הפילוסופיה המבנית שמאחוריו; אלו ערכים (כניסות) הוא צריך לכלול; מהו המידע שיתלווה לערכים אלה; מה הן המשמעויות השונות ומהו בדיוק ה"הסבר"; כיצד יש לצרף דוגמאות שימוש, ועוד.

"התפיסה המודרנית אומרת שהמילון צריך להיות מתאר ולא נורמטיבי. היינו: הוא יכלול את כל השפה החיה, הכתובה והמדוברת, תקנית ולא תקנית כאחת, (כמובן תוך ציון התקניות והמשלב של כל מלה). דבר שני, וזה ההבדל העיקרי: אתה צריך להסביר את המלה, תוך פירוט ומיצוי כל משמעויותיה. עד לשנות השבעים כל המילונים זלזלו בזה, או שלא עמדה לרשותם היכולת הטכנית לממש זאת. ההנחה הייתה שמי שמכיר את המלה מבין אותה. הם הסתפקו בעיקר בדוגמאות מן הספרות ומן המקורות, שבעצם תיעדו את המילים ולא תמיד הסבירו. ב"רב מילים" ההסבר הוא על פי ההקשר שבו מופיעה המלה בטקסטים שבבסיס הנתונים של המילון".

בין חום לטמפרטורה

המילונאות העברית הקלסית היתה מילונאות היסטורית (דיאכרונית) למדנית, מתעדת. התפיסה המילונאית החדשה היא *מילונאות סינכרונית, מדגימה ולא מתעדת, מתארת ולא נורמטיבית. כך, למשל, מגדיר אבן שושן (הישן) את המלה חם בהגדרה הבאה: "בעל טמפרטורה גבוהה, פחות או יותר". ומביא דוגמאות מביאליק ומספר יהושע. המילון של שויקה מבחין בין מרק חם (שהוא בעל טמפרטורה גבוהה) לבין מעיל חם (שמבודד מקור) ומונה שורה של משמעויות נוספות לתיבה חם: גבול חם, ידיעה חמה, אדם חם (כי יש לו חום ממחלה) ואדם חם (כי הוא מסביר פנים), או שהוא בעל מזג חם, ויש גם צבע חם וקול חם, ומשחק ילדים חם חם חם, ואדם מרוגז על מישהו (חם עליו) ואדם הנמשך לאשה כלשהי (חם עליה). כל זה אי אפשר להכין בשיטתו של אליעזר בן יהודה (מלים מלים הוא בדה מלבו הקודח – אומר הפזמון של ירון לונדון). כדי להכין מילון החושף את כל המלים וצרופי המלים שבשימוש יש צורך בקורפוס של מיליוני מילים, הלקוחות מתוך הספרות החיה והעיתונות.

 

מאה שנות אדם

מפעל הענקים הזה של המילון הממוחשב (כולל הגרסה של המילון לצעיר) הושלם בזמן שיא של כארבע שנים. הנתון הזה עשוי להטעות כי זו לא עבודת יחיד. צוות גדול של מומחים ושל משוגעים לדבר גויס לעבודה, בניצוחו של שוויקה, ובסיועה הפעיל ("והבלתי יסולא בפז") של אשתו, שרה. היא היתה אחראית לכל המנהלה המורכבת של העריכה, ההגהה, האיורים וההפקה, כולל כוח אדם וניהול התשלומים.
סך הכל של זמן וכשרון שהושקעו במפעל כולו מסתכמים בכמאה שנות אדם. אולי יותר מן השנים שהשקיעו בן יהודה ואבן שושן גם יחד במילוניהם.

בסוף שנת 1992 היתה בידי "מטח" הגרסה הראשונית של המילון הממוחשב העברי הראשון. אבל המילון כולו היה אצור בזיכרון של המחשב. כדי להפכו שווה לכל נפש היה צריך להוציאו בגרסה מודפסת.

שלושה שותפים

למשימה הגדולה הזו, שחייבה השקעה של למעלה מחצי מיליון דולר, נרתמו בשותפות רשת סטימצקי, מטח והוצאת הספרים של ידיעות אחרונות עם ספרי חמד. הם התנו את השקעתם בכך ששוויקה יגיש להם פלטות מוכנות להדפסה. שוויקה הפשיל שוב שרוולים, הקים צוות מומחים ומשוגעים לדבר ותוך כמה שנים הגיש את המוצר המוגמר. ליתר דיוק כמה מוצרים – המילון רב מלים המודפס, אליו צורף תקליטון שכלל בנוסף למילון עצמו גם מפתח לניתוח מורפולוגי, ניקוד המלה ונטיותיה, המשפחה אליה שייכת המלה, צירופים וכדומה. במקביל יצאו גם מילון לילדים ומילון לתלמיד ומעבדת מלים אלקטרונית בכף היד.

כישלון בשיווק

אפשר היה לצפות שצרוף רב עוצמה כזה של מו"לים עם מוצר כזה שאין לו תחרות, יכבשו את השוק ויהפכו את "רב מלים" למילון העברי האולטימטיבי. לא כך קרה. לאחר כמה שנים הלך המילון ונעלם מן המדפים ומן התודעה.

מה הסיבה? לאלוהי הרייטינג פתרונים. שוויקה אומר כי המו"לים לא השקיעו את המאמץ המינימלי הנדרש בחשיפת המוצר ובעיצוב המותג. נדמה היה כי המפעל הענק הזה נידון לגניזה.

מילון בעידכון יומי

המפעל לא ירד לטמיון. חברת "מלינגו", חברה בת של אנציקלופדיה בריטניקה, רכשה את המידע הממוחשב ובמסגרת האתר שלה באינטרנט החלה לספק שרותי מילונאות עברית מעודכנת. זהו המילון היחיד בשפה העברית שרשימת הערכים שלו אינה חתומה אף פעם. מדי יום הוא מתעדכן – מוסיפים וגורעים ערכים. בנוסף לכך הוא מספק מכלול שרותים: תזארוס (מלים נרדפות או קרובות משמעות), צרופים, מילים מתחרזות , ניתוח דיקדוקי ותרגום לאנגלית. דומני שאפשר לומר בלי להסתכן שלמרות הכל נכונו למפעל הזה עתידות. 

חידת הפרשנים

שאלתי את פרופסור שוויקה: איך אתה מסביר פרשן כמו רש"י שבלי מפעל השו"ת משייט בים התנ"ך והתלמוד כאילו היה אגם קטן.

הוא השיב: "אני אוסיף לך פליאה על פליאה. אני לומד עם ידידים וקרובי משפחה את פירושו של ר' סעדיה גאון (רס"ג) על איוב, הכתוב בערבית-יהודית. והנה רס"ג אומר לנו: המילה הזו, לדוגמא, מופיעה באיוב שלוש פעמים ובתנ"ך תשע פעמים: פה, פה ופה. וזה הפרוש שלה. ריבון העולמים איך הוא יודע? וללא קונקורדנציה ומחשב.

הרב עובדיה יוסף ניצח את המחשב

"אני מכיר את הרב עובדיה יוסף עוד ממצרים, שם למדתי אצלו. בתחילה אף הוא היה מאד סקפטי לגבי מפעל השו"ת. הזמנתי אותו וכשעמד ליד המדפסת הדפיס המחשב את כרך ד' של ספר השו"ת שלו, "יביע אומר", בכמה דקות. עשינו תחרות בינו ובין המחשב באזכור מקורות בנושא מסוים והוא גבר על המחשב. הוא באמת אינו זקוק למפעל השו"ת.

"עיר של חכמים"

הסופר חיים סבתו הוא בן אחותו של פרופסור יעקב שויקה. בספרו "אמת מארץ תצמח" הוא כותב על סבו, אביו של שויקה, ועל חלב ויהודיה:

"ארם צובא עיר של חכמים וסופרים הייתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבי שונא פלפול של הבל ואוהב סברה ישרה, ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה, קפדן בלבושו וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדרוש ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. …

עברית מול אנגלית

עברית היא לכאורה שפה ענייה מול האנגלית. בעברית 4000 שורשים בלבד מול 40 אלף "גזעים" באנגלית. מספר הערכים (כניסות) במילון עברי כארבעים אלף ובאנגלי כמאה וחמישים אלף.

לעומת עוני זה בשורשים ובכניסות, עשירה העברית מאד בפיתוחיה. העברית כוללת לא פחות מחמישים מיליון מחרוזות תקינות.( מחרוזת מוגדרת בבלשנות חישובית: רצף אותיות כלשהו בעל משמעות בשפה). זאת, לעומת מיליון מחרוזות בלבד באנגלית.

לדוגמא: המלה העברית וכשיכוהו זקוקה לשש מלים אנגליות לתרגומה:
and when they would ,will hit him.

והפועל הבסיסי hit אינו משנה את צורתו.

איך נבחר הגופן

הגופן סלעית בו מודפס "רב מלים" נבחר לדברי פרופסור שויקה לאחר שיקול, אך גם בלית ברירה. נעשו ניסויים בכל הגופנים שהיו זמינים במחשב שמספרם ב-1993 היה קטן מאד.

מערכת המילון ביקשה גופן שיהיה אחיד לכל סוגי הטקסט בו ויחד עם זאת ייתן חזות ויזואלית שונה ומאבחנת בין סוגים שונים של מידע : הערך, ההסבר, הדוגמאות, הצרופים והניבים וכו'. הוחלט לבחור בגופן סלעית (שעוצב אז על ידי שמואל סלע) שיש בו גירסאות שונות כמו מוטה, מודגש, דק וכדומה. כל זה היה בלתי אפשרי בגופן פרנקריהל.

מונחים במאמר ופרושם במילון רב מילים

*חלב= "עיר בצפון מערב סוריה והיא העיר השניה בגודלה במדינה. הקהילה היהודית בחלב היא מהעתיקות בעולם. נקראת בפי היהודים ארם צובה".

*אלגוריתם = " סידרה של פעולות קבועות הניתנות לביצוע מכאני (למשל על ידי מחשב) לפתרון בעיה נתונה".

*אחזור= "איתור פריט נתונים והעברתו לפלט או למדפסת".

*מורפולוגיה = בבלשנות – ענף העוסק בחקר יחידות המשמעות הקטנות ביותר בלשון ובצירופיהן. תורת הצורות בעברית.

*מילונאות סינכרונית = "שקשורה למצב הלשון בנקודת זמן מסויימת".

========================================

הפרויקטים של פרופסור שויקה

פרופסור שויקה עמד בראש, או היה מעורב בצורה פעילה בכתריסר פרוייקטים גדולים בתחום המחשוב ואלה הבולטים שבהם:

• בשנים 1962 – 1965 פיתח שויקה את המנתח המורפולוגי הממוחשב הראשון לשפה העברית.
• בשנת 1966 הצטרף לפרויקט השו"ת באוניברסיטת בר-אילן – מהפרויקטים הראשונים והמקיפים ביותר בעולם לאחזור מידע בטקסט מלא, ובשנים 1974 – 1986 עמד בראשו.
• ב-1974 ייסד בבר אילן את המכון לאחזור מידע ומכון לבלשנות חישובית. בין היתר יזם מאגר מבע לעברית בת זמננו הכולל 25 מיליון מילים מן הספרות ומן העיתונות, הרדיו ודברי הכנסת.
• בשנים 1983 – 1985 היה יועץ ראשי למחשוב למערכת האנציקלופדיה העברית, והיה אחראי על ההפקה הממוחשבת של כרך המפתח.
• בשנים 1988 – 1996 היה החוקר הראשי של פרויקט 'רב-מילים' לבלשנות חישובית עברית ומילונאות אלקטרונית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית ואחראי לפיתוח סדרת מערכות ממוחשבות לטיפול ממוחשב מתקדם בעברית בהן מילון ממוחשב, נקדן טקסט, מערכת לניתוח מורפולוגי ועוד. הוא ראש המערכת של סדרת מילונים חדשים לעברית המודרנית: 'רב מלים' – המילון השלם לעברית החדשה.
• מאפריל 2005 עומד בראש המחשוב של פרויקט פרידברג לגניזת קהיר. מטרת הפרויקט היא ליצור מאגר מידע שיכלול את כל דפי הגניזה ואת כל המחקרים והפענוחים שפורסמו בנושא במהלך השנים ולאפשר גישה אליהם דרך האינטרנט.
• תרם ידע לגופי ביטחון ומודיעין
• יזם ארגן תיכנן ועמד בראש מחשוב ארכיון ידיעות אחרונות. כתוצאה ניתן להגיע במחשב לכל אחד מדפסי העיתון וגם לאתר כל מילה בטקסטים שנדפסו.

על עבודתיו זכה במספר פרסים, בהם פרסי איל"א ופרס ראש הממשלה לתוכנת מחשב.

פרופ' שויקה היה חבר בוועדות ציבוריות רבות בתחום עיסוקו, כמו גם בוועדות ציבוריות כמו מליאת רשות השידור (בשנים 1980 – 1984) וחבר הנהלת המרכז למורשת ארם צובא ויו"ר ועדת המחקר שלה (1985 – 1997).

הוא נשוי ואב לשמונה. אחיו של הפיזיקאי יצחק שווה ודודם של הסופר והרב חיים סבתו והרב שבתי סבתו.

קישורים

כל הגניזה  (כמעט) במחשב שלך

אוצרות הגניזה יגיעו בקרוב לכל בית בישראל

מי ראוי לקבל את פרס ישראל על מפעל השו"ת

מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו

 

יהודי הישוב הישן שיידיש היתה שפת אמם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת מילים ערביות * המילים חדרו ליידיש וממנה לעברית. בין המילים: "באסה" , "סבאבה", "עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, ועוד.

 בילדותי דיברו הורי עם ילדיהם עברית. בינם לבין עצמם דיברו או יידיש או ערבית, או שילוב מצחיק של שתי השפות. התוצאה היתה שקלטנו את כל שלוש השפות.

כשבאתי ללמוד יידיש מודרנית גיליתי שבני שיחי וגם מוריי לא מבינים מילים רבות השגורות בפי מילדותי. מילים שגם אינן מצויות במילונים, המשקפים את היידיש המזרח אירופית. מי שדיבר יידיש בוילנה או בווארשה לא יכול לדעת מה זה גאנג'ה. הגאנג'ה (ובגירסה אחרת ג'נגס) הוא מכשיר שימושי מאד בצפת: דולה דליים שנפלו לבור המים . זהו חישוק ברזל כבד אליו מחוברים קרסים ממנו משתלשל חבל ארוך. יהודי מווארשה לא יידע גם את פרוש המלה מגארה, שמשמעותה מערה או מרתף שרבות כמותן מצויות בצפת.

ערבית שחדרה ליידיש

הגיע לידיי בימים אלה גיליון מספר 3 של "דווקא", כתב עת המוקדש ליידיש ולתרבותה. ובגיליון זה דיווח מרתק על השפעת הערבית על היידיש הארצישראלית.

היידיש היא שפה  בזכות עצמה אך היא קלטה תמיד מן השפות שבסביבתה. חתן פרס נובל הסופר היידי יצחק בשביס זינגר אמר (בנאומו אחרי קבלת פרס נובל) כי "היידיש היא שפה קומוניסטית. דהיינו שלי שלי ושלך גם כן שלי". היידיש קלטה מן הגרמנית, העברית, השפות הסלאביות, וכאן בארץ קלטה גם מן הערבית.

454 מילים ערביות

מחברי המאמר, חנה עמית וישראל ברטל. מדווחים על הספר "יסודות ערביים ביידיש הארצישראלית", מאת מרדכי קוסובר ( שיצא לאור בהוצאת ראובן מס, ירושלים 1966). המחבר מונה 454 מילים ערביות שחדרו ליידיש. אנשי הישוב הישן קלטו מילים אלו עוד בטרם סיגלו את הלשון העברית. מילים רבות הקשורות בעבודת האדמה: ואדי, טוריה, מזבלה, טאבון. מילים ערביות רבות השגורות בעברית המודרנית נקלטו על ידי היידיש בתקופות קדומות. בין המילים: "באסה" , "סבאבה" ו"עלא כיף כיפאק" ו"עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, פשלה, אהלן וסהאלן, דיר באלק, מברוק, מאפיש, טמבל, דחילאק, בלאדי, אינשאללה, כיף חאלק, חאלס, חמסה, אילחמדאללה, , חמסין, פינג'אן ועוד.

בשעתו רווחה הדעה שהמילים הערביות שחדרו לשפה העברית המודרנית משקפים את ההתנערות מן היידיש הגלותית. לא רצו לשמוע "אוי וויי" ו"געוואלד" ו"א מחייה" והעדיפו את "באסה" ו"על א כיפאק".

מסתבר שדווקא יהודים שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת אותן מילים ערביות.

האם חדרו מילים אלה לעברית המודרנית דרך היידיש או במישרין מן הערבית? לא ברור מן המחקר.

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

בן גוריון וז'בוטינסקי ויחסם ליידיש

על יחסו של בן גוריון לעם היהודי אפשר ללמוד מן המכתב שכתב לברוך קורצוויל. במכתב זה אומר בן גוריון בין היתר: "יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו: אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ור' עקיבא ור' יהודה הלוי… המושג יהודי אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו ועם כל הדורות שיבואו".

שאלה אחרת היא יחסו ליידיש.  בן גוריון עורר בשעתו סערה כשהגיב על עדות פליטים שניצלו מן השואה ואשר נאמרה ביידיש באומרו: "אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אוזנינו".

אמירה זו  היא ביטוי למגמת הציונות החילונית למחיקת העבר הגלותי, שהיידיש היתה סימן הכר מרכזי שלה.

זאב ז'בוטינסקי – שלא כבן גוריון וחבריו לעליה השניה,  שגדלו על בירכי היידיש – לא ידע יידיש כשפת אם. בבית הוריו המתבוללים דיברו רוסית. גם ז'בוטינסקי ייחס חשיבות מרכזית להשרשת השפה העברית ונתן לכך ביטוי פיוטי בשיר "הנדר":
"עברית: לשון חיי – בגיל, יגון וזעם
שפת עמל, הרהור, מזמור  – ושפת בני
שלשלת-פז נצחית בין שיר תל-חי ורעם
הפלא של סיני"

אף על פי כן החליט ז'בוטינסקי ללמוד יידיש  בגיל 34  ושלט בה (כמו בשפות רבות אחרות) עד כדי יכולת לנאום בה נאומים חוצבי להבות.  הוא הודה כי אינו אוהב במיוחד את השפה  אבל, כתב, "חשוב יותר מאשר אהבה: יחס של כבוד". והוא הסביר: "יודע אני  שלגבי מיליונים של יהודים, אם גם לא בשבילי, הרי היא לשון האם במובן העמוק ביותר של מלה זו, לשון שצלילה בלבד מרעיד את ליבותיהם, ויודע אני שגם בכך יש מקצת מן הקדושה".

מה זה "לך לעזאזל" לפי פרוש ביאליק

אפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לא עקר את היידיש מתוכו ביום יום הירבה להתבטא בשפה זו עם ידידיו. ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי ושותפו למפעל "ספר האגדה", והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.
זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.
תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'. אך את ביאליק אי אפשר לנצח לא ביידיש ובוודאי לא בעברית.

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא  מהדורה חדשה של שירי ביאליק  עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם ב"דווקא" בפעם הראשונה.

מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי  (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

 על השפעת היידיש על העברית ראה:

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889