ראה גם  בכיר הכליזמרים בישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=777

שיחה עם פרופסור זאב פלדמן – אמן צימבאל, רקדן, חוקר "כליזמר", מומחה למוסיקה יהודית

מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא מתפרסם כאן שוב לרגל יום הזיכרון לשואה לציוןהאובדן הגדול של אחד מענפי התרבות היהודית

שאלתי את פרופסור זאב פלדמן כיצד הוא מגדיר עצמו. האם הוא פולקלוריסט, מוסיקולוג, אמן, איש אקדמיה?

בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.

פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.

אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".

מי היו ה"כליזמר"

זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.

הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.

לא כל יום פורים

קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.

ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.

רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")

מעמדם הנחות

בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.

נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".

בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.

החתונה היהודית

החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.

חתונה יהודית בגליציה

לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה,    מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.

ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.

הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.

היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.

הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.

לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.

חתונה שחורה

זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.

מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.

הכליזמר והמוסיקה היוונית

פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. הכליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.

בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.

"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.

"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).

מן התוף אל הצימבל

המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.

"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".

"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.

"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.

"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.

"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.

"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".

איסור חופה ביום שישי

יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".

בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.

חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.

ה klezmer -באינטרנט

על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון  למועד כתיבת המאמר)

אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.

על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –

מהו הצימבאל

הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".

הכליזמר בארץ ישראל

 

 

הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.

את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.

ראה "בכיר הכליזמרים בארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=777

סטמפניו האמיתי

סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.

צאצאי הכליזמר

בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים

בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם  ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.

לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.

איך משחזרים ריקוד

"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".

איך עושים זאת?

"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.

 

היו ימים בהם הערצנו את הכנסת ואת חבריה מכל הסיעות * החגיגות לרגל  70 שנה לכנסת מעוררות הרהורים נוגים לגבי רמת הנבחרים של היום לעומת אלה של פעם * מה קרה בין תקופת נשיאותו של יצחק בן צבי לבין הנשיא רובי ריבלין

הייתי ילד כשקמה המדינה ואני זוכר היטב כי מנהיגי המדינה ונבחריה היו ממש מורמים מעם. כך לפחות הרגשנו. הערצנו אותם כמו שילדים מעריצים היום שחקני כדורגל או זמרי רוק.
הכנסת הראשונה שכנה זמנית ב"בית האופרה" על שפת ימה של תל-אביב, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. היינו עומדים שעות ארוכות בפתח הכנסת וממתינים ליציאתם של חברי הכנסת כדי לזכות בחתימת ידם.

 

הייתה אז בורסה של חתימות והיינו עושים החלפות (מלה זו היינו מבטאים במלעיל). מחירה של חתימה היה נקבע לפי כמה פרמטרים. חשיבותו של האיש ונדירות החתימה. החתימה היקרה ביותר ככל הזכור לי הייתה כמובן של דוד בן גוריון ורק בודדים זכו להשיגה. חתימתו של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, הייתה פחות נדירה, כי הוא נענה בחביבות לכל דורש. אך גם זו הייתה מבוקשת מאד.

האם זו סתם נוסטלגיה?

עברתי על רשימת חברי הכנסת הראשונה ואי אפשר שלא להתרשם מן האוסף הנדיר של אנשים איכותיים, רבים מהם צעירים.
בין חברי הכנסת דאז:  ד"ר יוחנן בדר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית, עורך דין ופובליציסט מזהיר היה אז בן 48; מזכיר מפ"ם יצחק בן אהרון (42) אדם שנוי במחלוקת אך הוגה מעמיק; אריה בן אליעזר, חבר מפקדת אצ"ל, הוגלה לסודאן וארתריאה פעל בתקופת השואה בוועד השחרור בארה"ב שפעל להצלת יהודים (36); יצחק בן צבי, ממייסדי הוועד הלאומי, לימים נשיא המדינה, חוקר ארץ ישראל; המשורר אורי צבי גרינברג (54) גדול המשוררים בדור שלאחר ביאליק; בן ציון דינבורג, לימים די-נור, שר החינוך ומגדולי ההיסטוריונים של עם ישראל; אברהם הרצפלד, ממגיני תל חי ופעיל מרכזי בהתיישבות העובדת (59); ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב, מתמטיקאי והוגה דעות (39); יעקב חזן ומאיר יערי, מייסדי השומר הצעיר, בני 50 ו-52; אליעזר ליבנשטיין ( לימים לבנה) מהוגי הדעות של תנועת העבודה (47) [שהפך ברבות הימים לאידיאולוג הראשי של ההתנחלויות]; הרב יהודה לייב מימון ממייסדי המזרחי (74); יזהר סמולנסקי, היה אז סופר מתחיל [ס. יזהר] ומנהל גימנסיה ברחובות (31); נתן פרידמןל ילין, מראשי לח"י; הלל קוק, מייסד הוועד לשחרור האומה בארצות הברית, אינטלקטואל מבריק (39); זלמן שז"ר, לימים שר החינוך ונשיא המדינה, ממייסדי " החלוץ" . והרשימה של הנבחרים שהם גם בחירים ארוכה.

האם מישהו מחברי הכנסת האחרונה משתווה לגלריה מפוארת זו?
האם אפשר להעלות על הדעת שנערים ונערות ימתינו בפתח הכנסת כדי לקבל חתימה מאופיר אקוניס ? מציפי לבני? בצלאל סמוטריץ'? בוז'י הרצוג? זוהיר בהלול? יאיר לפיד? אורן חזן?

חתימות של עבריינים

איני יודע אם התחביב הזה של איסוף חתימות של מפורסמים רווח עדיין בימינו.
אך אם הייתה אספנות חתימות של עבריינים הייתה הכנסת לדורותיה מספקת להם שפע של קליינטים
הנה חלק מהרשימה:
אהוד אולמרט [ראש ממשלה שהורשע בקבלת שוחד]
משה קצב [נשיא המדינה שהורשע באונס]
אריה דרעי [ שר הפנים הורשע בקבלת שוחד]
עזר ויצמן [נשיא המדינה, נפטר בחזקת זכאי אך פרקליטות המדינה האשימה אותו בקבלת 300 אלף דולר]
אברהם הירשזון [שר האוצר, הורשע בגניבה וקבלת דברים במרמה]
שלמה בניזרי [שר הבריאות והרווחה הורשע קבלת שוחד]
חיים רמון [שר המשפטים הורשע במעשה מגונה]
אלוף יצחק מרדכי [שר הבטחון הורשע בהטרדה מינית]
גונן שגב [שר האנרגיה והתשתית הורשע בניסיון להבריח סמים ובימים אלה בריגול].

די בשמות אלה כדי להגיד לעצמנו שנתמעטו הדורות וגם נשחתו. ולגבי החגיגות ניתן לומר מה שמחה זו עושה.

לא הממשלה שולטת במדינת ישראל. גם לא הכנסת. * הכוח העיקרי נמצא בידי המערכת לאכיפת החוק – בתי המשפט, הפרקליטות, ועדות החקירה המשפטיות והמשטרה* זה המקור לזרעי הפורענות 

[מאמר זה נכתב בשנת 2003 והאישים המוזכרים בו שייכים לאותה תקופה. אך המציאות המתוארת בה אינה שונה בשנת 2019. היא מסבירה את השערוריה החדשה סביב הדרך בה מתמנים שופטים. שרת המשפטים איילת שקד ניסתה לשנות חלק ממציאות זו והדבר מסביר את ההתקפות עליה]

זוהי אולי המערכת המשפטית החזקה בעולם. המערכת הזו אמנם אינה שולטת ישירות, אך בפועל כפופים לה כל זרועות החקיקה והשלטון: הנשיא, ראש הממשלה ושריה, הכנסת, משרדי הממשלה, צה"ל וזרועות הביטחון, הרשויות המקומיות, ראשי מפלגות. כפופים לה עוד עשרות גופים, החל בוועדת פרס ישראל וכלה ברשות השידור.  אולי נזכה שמערכת המשפט תתערב, אם תרצה, גם בהליכי בחירת מלכת היופי ושל המועמדים לאירויזיון.

לכאורה אנו צריכים להיות גאים בעובדה שאנו מדינת חוק, היחידה במזרח התיכון. מדינה שבה כולם שווים בפני החוק וכולם כפופים לחוק. מערכת המשפט אינה מבחינה לכאורה בין עשיר לעני, בין בעלי זרוע פוליטית לבין פשוטי עם. עובדה היא שהמערכת המשפטית הביאה כבר להתפטרותם של נשיא, ראש ממשלה, שר בטחון ומפכ"ל. המערכת המשפטית חקרה והעמידה לדין שרים וחברי כנסת, ראשי שב"כ וראשי ערים, מנהלי חברות ובעלי הון – חלקם הורשעו בדין וחלקם יצאו זכאים.

העוצמה האדירה שבידי המערכת המשפטית מחייבת אותה להיות ללא רבב מבחינת התנהגות האישים המפעילים אותה והערכים המנחים אותה. הצדק צריך לא רק להיעשות, הוא גם צריך להראות. וחשובה לא פחות השאלה: האם המערכת הזו היא של העם ולמען העם, או שהיא מורמת מעם.

תופעת "הבנים של"

השופטים כבני אדם: כמו כל הורה גם הם רוצים שילדיהם ימשיכו בדרכיהם. כמו כל הורה הם גאים בהצלחת ילדיהם. כמו כל הורה המטען שמקבלים הילדים בבתיהם עוזר להם מאד בחיים. אין תמה אפוא שרבים מבניהם של שופטים בחרו ללמוד משפטים ועושים חייל בלימודיהם ובהתקדמותם המקצועית.

עד כאן אפשר לומר כי זו דרכו של עולם. אך העובדה שבניהם של שופטים וקרובי משפחה אחרים שלהם עושים התמחות אצל החברים של הוריהם מעוררת לא מעט שאלות של מראית עין.

 ארבעת ילדיהם של אהרון ואלישבע ברק הם בוגרי משפטים וכולם עברו התמחות אצל משפטנים שהגיעו בהמשך לבית המשפט העליון. תמר ברק התמחתה אצל השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי; אחיה של תמר, אבנר ברק, התמחה אצל ידידת המשפחה השופטת דורית בייניש בפרקליטות המדינה; האחות השלישת, אסתר ברק, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון תאודור אור; האחות הרביעית מיכל ברק התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון גבריאל בך.

נשיא בית המשפט העליון ברק לא חידש כאן חידושים גדולים. הוא הלך בדרכם של קודמיו לנשיאות בית המשפט העליון. שני בניו של הנשיא מאיר שמגר התמחו אצל השופטים ברק ומרים בן פורת; שני בניו של הנשיא יואל זוסמן התמחו אצל שלמה לוין ואצל דוד ברטוב.

 

זוהי המשפחולוגיה שבראש הפירמידה. תקצר היריעה מלמנות את כל בני המשפחה של שופטים ואנשי פרקליטות שהתמחו אלה אצל אלה. רשימה קצרה על קצה המזלג: בנו של שופט בית המשפט העליון יצחק אנגלנדר, אסף, התמחה אצל הנשיא ברק כחצי שנה; לימור טירקל, בתו של השופט העליון יעקב טירקל, התמחתה אצל השופט בדימוס מנחם אילן; דניאלה בייניש, בתה של שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש התמחתה אצל נאוה בן אור, המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים שעימה עבדה בייניש כשכיהנה בתקפידים שונים בפרקליטות; ד"ר אריאל בנדור, בנה של השופטת דליה דורנר, עשה את התמחותו בבית המשפט העליון אצל השופט שלמה לוין ועוד הרשימה ארוכה.

למותר לציין כי "הבנים של" הם אנשים מוכשרים שעשו קריירה משפטית מזהירה כל אחד בתחומו.

חבר מביא חבר

פרופסור מני מאוטנר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב אמר בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן את הדברים הבאים: "אם בודקים איך מונו שופטים לבית המשפט העליון בעשור האחרון מוצאים שזו שיטה של 'חבר מביא חבר'. זו אחת הסיבות לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט העליון. במאמר שפרסם ביולי 2001 בביטאון הארצי של לשכת עורכי הדין ("עורך הדין") תחת הכותרת "קשרים או כישורים", הוא מפרט: "אם בוחנים את האופן שבו מונו שופטים לבית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים ניכרת הבעייתיות שבחלק מהמינויים. ארבעה מהשופטים הם עמיתים אקדמיים מתוכם שלושה שכתבו ספר חשוב שראה אור ב-1969. כל המינויים הללו הם מינויים ראויים בעיניי. אבל כשמדובר בבית המשפט העליון מקומם של קשרים אלה נראה בולט לעין".

פרופסור יורם שחר, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה אמר באותו כנס בבר-אילן: "זהו בית משפט צר והדוק, מלוכד פנימית בנאמנות תקדימית. ומעל לכל, בקצה של תכנית צרה זו, במרום פירמידת הכוח, הוצב נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה, לא רק בבית המשפט העליון עצמו, אלא במערכת המשפט כולה".

ואכן, אהרון ברק הצליח לעצב את בית המשפט העליון בצלמו ובדמותו. בשבע שנות כהונתו כנשיא מונו השופטים יעקב טירקל, דורית בייניש, יצחק אנגלנדר, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ואיילה פרוקצ'יה. כולם מומלציו שרצה ביקרם.

אחת מיוזמותיו הראשונות של ברק כנשיא הייתה למנות את דורית בייניש. דרכיהם הצטלבו במהלך הקריירה של שניהם. בייניש הייתה תלמידתו של ברק באוניברסיטה. כשברק היה יועץ משפטי לממשלה, בייניש היתה פרקליטה בכירה במשרד המשטים. כשכיהן ברק כשופט עליון הייתה בייניש פרקליטת המדינה. ברק גם הצליח למנוע מינויים שלא היו רצויים לו. כשניסה שר המשפטים יוסי ביילין למנות את פרופסור מרדכי קרמניצר לשופט עליון הצליח ברק לטרפד את המינוי. יש מקום לסברה שברק לא כל כך אוהב את קרמניצר, שמתח ביקורת קשה על פסקי דין של ברק.

"מערכת של אשכנזים"

בית המשפט העליון הוא כיום בית משפט לעשירים ולאשכנזים, אומר עורך דין סמי סמואל, נציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. "כל עוד לשופטי בית המשפט העליון יש רוב בוועדה למינוי שופטים – המדיניות של 'חבר מביא חבר' לא תשתנה".
ועדת זמיר, שמונתה לבחון ולהציע שינויים בדרכי מינוי שופטים לא התעניינה בכלל בשאלה כמה מזרחיים יש בין השוטים. מה שעניין אותם זה "שאין מספיק ערבים – וזה מעיד על השקפת עולמם השמאלנית", אומר סמי סמואל.
עו"ד סמואל בדק ומצא כי מספר המזרחיים במערכת המשפט הגבוהה הוא כדלקמן: 2 מתוך 13 שופטי בית המשפט העליון; 4 מתוך 20 במחוזי בירושלים; 2 מתוך 47 במחוזי בתל-אביב; 1 מתוך 19 במחוזי בחיפה.

לדעתו, הרכב הוועדה למינוי שופטים הוא שגורם למצב הנוכחי. הרכב זה כולל 3 שופטים עליונים, 2 שרים, שני עורכי דין ושני חברי כנסת. שופטי העליון באים לוועדה כבלוק וגוררים אחריהם את כל היתר. הם גורמים לכך שמי שמערכת המשפט אינה רוצה בו לא יתקבל.

לשונם המעורפלת

 

פרקליטים רבים מתאוננים על סגנון פסקי הדין שלעתים נראים יותר כעבודה אקדמית מאשר כמסמך שנועד להראות צדק. התלונות בנושא זה רבות, החל בניסוח מעורפל שאי אפשר להבינו וכלה בהשתפכות פואטית כאילו ספרותית.

דוגמא אחת מני רבות לניסוח מעורפל של מסמך משפטי. זהו מכתבו של השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט, ליו"ר ועדת החוקה של הכנסת, אופיר פינס. ארבל השיב לפנייתו של פינס
בעניין עיכוב ההכרעה במשפטו של אברהם ליבוביץ' מעפולה. ליבוביץ', שהיה אז בן 72 (ביוני 2001), הגיש תביעה נגד קרן הגמלאות המרכזית על דרכי חישוב הפנסיה שלו. בית הדין האזורי דחה את תביעתו והוא ערער בבית הדין הארצי לעבודה שבראש ההרכב שלו ישבה אלישבע ברק. ההכרעה בערעור נמשכה ונמשכה ובעת הפניה כבר עברו ארבע וחצי שנים מאז הגשת התביעה.

וכך השיב השופט ארבל: "על פי התשובה שנמסרה לי על ידי השופטת ברק הבוקר עולה כי פסק הדין בעניין מר ליבוביץ לא נכתב עד עתה, על פי החלטת המותב בראשות אב בית הדין, סגן הנשיא דאז אליאסוף. הנימוק הוא שבאותו נושא כתבה השופטת ברק טיוטא של פסק דין עקרוני זה מכבר, אך פסק הדין עדיין לא שומע, שכן לא התקבלו עדיין חוות דעת של חברי המותב. על כן החליט המותב בעניין ליבוביץ להמתין עד שיוחלט באותו עניין עקרוני. יש להדגיש שענין ליבוביץ מתעכב שלא באשמת השופטת ברק. עם זאת מאחר ואותו ענין עקרוני מתעכב באשר ההרכב עדיין לא החליט בו, החליטה השופטת ברק לכתוב את פסק הדין בעניין ליבוביץ".
אגב, אין כאן שגיאות כתיב. מותב הוא מונח משפטי שמשמעותו הרכב בית דין לעבודה בו חברים גם נציגי המעסיקים והעובדים. שומע יש לנקד בשורוק ולא בחולם.

נפוטיזם

זו מלה הלקוחה מן הלטינית שמשמעותה: "העדפת קרובי משפחה על ידי מי שהשלטון בידו, מתן משרות גבוהות וזכויות מיוחדות אחרות לקרובים, גם כשאינם ראויים לכך" ( מילון אבן שושן). מילון אחר מגדיר את המונח במלה פשוטה יותר "פרוטקציה" ("לכסיקון לועזי עברי" – פרולוג).

לזה בדיוק התכוון היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כשהביע התנגדות בבג"ץ לשליחויות שהטיל אריאל שרון על בנו עמרי . וכך אמר רובינשטיין בבג"ץ: "מינוי קרוב משפחה לתפקיד מעלה חשש לנפוטיזם, אף אם אין כל כוונה לכך, ומערב במערכת היחסים, שהם יחסי עבודה במהותם, מערכות יחסים נוספות שאינן רלבנטיות כלל ועיקר, ועלולות לטשטש את התחומים ולהביא לידי עירוב שיקולים שאינם ממין העניין".

 

האם מערכת המשפט נקייה מנפוטיזם?

בדיקה שטחית מראה שמערכת המשפט גדושה בבני משפחה של אישים בכירים במערכת. יומיים לאחר שהיועץ המשפטי רובינשטיין הגיש את הצהרתו בבג"ץ בעניין בנו של שרון מונתה רעייתו, מרים רובינשטיין, לתפקיד המשנה לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל.

איש אינו חושד כמובן ביועץ המשפטי בנפוטיזם. מרים רובינשטיין נחשבת למשפטנית מוכשרת בזכות עצמה, ובמהלך הקריירה שלה לא נעזרה במאומה בבעלה. ויש אף אומרים כי מעמדו של הבעל אף הכביד על התקדמותה.

אך מה בדבר מראית עין? במיוחד לאור העובדה שפרקליטת המדינה כפופה ליועץ המשפטי לממשלה. (מלשכת דובר משרד המשפטים נמסר בשעתו כי "בנושאים שבטיפולה כפופה גב' רובינשטיין לפרקליטת המדינה ולה בלבד").

בני הזוג רובינשטיין אינם היחידים במערכת המשפטית. גם רעייתו של נשיא בית המשפט העליון, אלישבע ברק, עשתה קריירה משפטית מזהירה, עד שהגיעה לתפקיד שופטת בבית הדין הארצי לעבודה ולאחר מכן לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה. גם עליה נאמר כי הקריירה שלה היא בזכות עצמה וכישוריה וכי לא היה כל קשר בין הישגיה לבין מעמד בעלה.

אך מה בדבר מראית עין?

לשונם הפואטית

בצד התבטאויות מלומדות ומעורפלות יש שופטים הרואים עצמם חופשים להתבטא בלשון פואטית, לפעמים פוגענית ואף מקוממת.

כמה דוגמאות:

* "עוד כורדית על דוכן העדים" – השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן על עדה במשפט סמים שמרבית נאשמיו ממוצא עיראקי).

* "כנראה שלפתוח רגליים זה אצלו ביטוי טכני, כזה שאין לו הרבה משמעות" (השופט עזרא הדיה במשפט מעביד שהואשם בהטרדה מינית).

* "…הכוונה ללא ספק הייתה חינוכית" ( השופט אליהו כהן שזיכה אב ששבר אצבע לבתו לאחר שהילדה שיחקה בסקייטבורד בתוך הבית).

* "וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות – מתחילים מהתחלה" ( השופט מישאל חשין)

 

*"שני הצדדים בחרו בטקטיקט משא ומתן המזכירה את מנהגו של פו הדוב, כאשר נשאל על ידי השפן האם הוא מעדיף דבש או שמנת מתוקה על הלחם, הוא התרגש והשיב: גם זה וגם זה" (רשם בית המשפט העליון השופט בעז אוקון).

* "מעט אוויר חם שהשתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה שלא הניבה אפילו ריח רע לרפואה" (נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, עודד אליגון, על הראיות שהביאה התביעה בתביעה שהוגשה נגד אביגדור קהלני).

* "יש נוצות על פרצופו" (סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, עמירם שרון, על אחד מעדי התביעה, במשפטו של ראש עיריית חיפה לשעבר, אריה גוראל). השופט ציטט את משל קרילוב "השועל והמרמיטה" המספר על שועל, שהתמנה שופט שלום בלול עופות. השועל הואשם בשוחד ובתגובה אמר: "אני ושוחד! אלוהים! \ היש עוד שקר כה מדהים?". ועל כך משיב לו המספר: "חלילה! ואולם רבות ראיתי ריע \ כי יש נוצות על פרצופך".

 

אריה גוראל טוען בספרו "העלילה" כי מפלגת העבודה הוציאה חוזה על ראשו במטרה לחסלו ולפנות את הדרך לעמרם מצנע. הדבר היה בשנת 1992 לאחר שגוראל כיהן שלוש קדנציות. גוראל טוען כי המפלגה גרמה לכך שהוגשו נגדו כתבי אישום שהכפישו את שמו בתקשורת והנהיגה פריימריס פתוחים שד"ר יריב בן אליעזר הגדיר אותם כך: " קבלני קולות ארגנו התפקדות סיטונאית בסגנון 'חיש גד', ועשו את הסיסמא 'מתפקדים וקובעים' פלסתר". בסופו של דבר זוכה גוראל במשפט אך זה היה שנתיים אחרי הבחירות ולאחר שמצנע כבר נבחר.
בית המשפט העליון מתח ביקורת קשה על הביטוי בו השתמש השופט שרון. השופט יעקב קדמי כתב: "שופט נבחן, בין היתר ביכולתו לרסן עצמו". וקבע כי כשלונות חוזרים בתחום זה עשויים לעורר הרהרוים על מידת התאמתו לתפקיד.

* "בתיק שכזה המערער זקוק לא לסעד מן הצדק אלא לסעד מן הסדק" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט יהושע גרוס, במשפט על ליקויי בניה).

* "יש כאן פגיעה ביסוד חופש העיסוי" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, על מערערת שהורשעה בניהול בית בושת).

עינויי דין מיותרים

החוק קובע כי שופט חייב לפרסם פסק דין שלושים יום לאחר מתן הסיכומים של הצדדים. לא כל השופטים מקיימים את החוק הזה. חלקם מתמהמהים בפרסום פסק הדין חודשים ארוכים ואפילו שנים, וגורמים בכך עינוי דין קשה לבעלי הדין.

הרקע לעיכובים הללו נעוץ בעומס הרב המוטל על השופטים. בתי המשפט מטפלים בכמיליון ומאתיים אלף תיקים בשנה. לפי הערכה מטפל כל שופט בכאלף תיקים לשנה שהם כארבעה תיקים ביום. לא כל שופט יכול לעמוד במעמסה הזו, אך יש המפגרים באורח ניכר ובאופן כרוני אחרי חבריהם. נשיא בית המשפט העליון פעל לא פעם כדי לעקור את התופעה. בספר "כבודו", שכתבה נעמי לויצקי על השופט ברק, מסופר על ביקורת שמתח ברק על השופט יעקב טירקל על הפיגורים בפסקי הדין שלו.
טירקל הסביר כי הוא חייב לנוח מדי יום בצוהריים. על כך אמר לו השופט ברק : "אתה רוצה לנוח? אין בעיה. יש לנו פה בבית המשפט ספה, תוכל לנוח עליה".

הנהלת בתי המשפט נמנעת מלפרסם את שמותיהם של שופטים שנוהגים לעכב את פסקי הדין שלהם תקופה ארוכה. הם מסתפקים בכך שכל שופט המעכב פסק דין יותר משנה ביותר מארבעה תיקים מקבל מכתב דרבון מן הנשיא ברק או ממנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל.

בין השופטים שזכו למוניטין הלא מחמיא של מעכבי פסקי דין תופסת מקום בולט השופטת אלישבע ברק. כמו בסיפור על הגימלאי של קרן הגמלאות שסופר למעלה התעכב אצלה יותר משנתיים גם תיק ערעור של הביטוח הלאומי על החלטת בית הדין לעבודה בעניין תביעה של עובד ציבור. בסך הכל התעכב התיק הזה בערכאות שונות כעשר שנים.

כמה דוגמאות לעיכובים שגרמו עינויי דין:

* השופטת מיכל לויט עיכבה החלטה בענין תביעת פיצויים של סטודנים שעסקו בשמירה כמעט שלוש שנים.

* השופט אדי תיכון מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים עיכב כשנתיים פסק דין בעניין תביעת ספרית שלקתה במחלה כרונית והתפטרה ומעבידה סרב לשלם לה פיצויים. היא קיבלה כ-5000 ש"ח רק לאחר שלוש שנים.

החלטות מקוממות

* צולם ביום חול שודר בשבת. ארבעה צעירים מהישוב הדתי מצפה כרמים עתרו לבג"ץ בבקשה שיאסור על הרשות השניה לשדר בשבת סרט תיעודי שצולם על אורח חייהם. הסרט צולם ביום חול אך העותרים לא הסכימו שהסרט ישודר בשבת בנימוק שהדבר פוגע ברגשותיהם. הם לא הסתפקו בכך שתהיה כתובית שתציין "צולם ביום חול". בקשתם נדחתה והנשיא אהרון ברק נימק החלטתו בכך שהענות לבקשה "תביא לתחילת סופם של שידורי טלוויזיה בשבת". השופטת דליה דורנר חלקה על דעתו של ברק וקבעה שיש לקבל את העתירה הואיל ודחייתה "מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת".

• מעשה ברבנית שעיקמה מגב של מכונית. בינואר 2001 החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הרבנית חיה רענן, אלמנתו של הרב שלמה רענן הי"ד שנרצח בחברון. היא הואשמה בכך ש"הרסה ופגעה במזיד ושלא כדין ברכבו של איברהים שאהיו בכך שעיקמה את המגב השמאלי של הרכב, בשל כעסה שהמתלונן לא נסע לאחור כפי שדרשה". חבר הכנסת שאול יהלום כתב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בו נאמר: "עד כדי כך הגיעה אטימות התביעה במדינתנו, להגיש כתב אישום כזה נגד אלמנה שבעלה נרצח בביתו?". רובינשטיין השיב כי רק אם הרבנית תגיש בקשה לעיכוב הליכים תיבדק הבקשה.

זה מה שאמרו על מערכתהמשפט

חיים הרצוג נשיא המדינה לשעבר: ״הגישה (של ברק) מסכנת את בסיס הדמוקרטיה״ (בספרו ׳דרך חיים׳).
פרופסור רות גביזון – (בעבר נשיאת האגודה לזכויות האזרח): ״אני חושבת שאין אף בית משפט בעולם שנטל לעצמו סמכר־ות כאלה״ (׳ידיעות אחרונות׳ 21.11.95).
מאיד שמגר – (לשעבר נשיא בית המשפט העליון): ״לטעמי לא הכל שפיט״.
משה לנדוי – (לשעבר נשיא בית המשפט העליון): ״איזו דמוקרטיות יש במסירת התפקיד לבקר החלטות שנתקבלו באורח דמוקרטי לגוף אוליגרכי כבית המשפט״?(׳הארץ׳ 1.10.97).
יעקב מלץ – (שופט בית המשפט העליון בעבר): ״התיאוריה (שמותר לבית המשפט להתערב בנעשה בכנסת) אין לה שום אחיזה במציאות״. (׳כל העיר׳ 10.5.97).
פרופסור שלמה אבינרי – ״בשנים האחרונות הביא האקטיביזם השיפוטי של בג״צ לידי כך שחלק לא קטן מן האוכלוסייה בארץ (ולא רק קיצוני העדה החרדית) החלו לראות את בית המשפט כאויב״.
ח״כ עו״ד יונה יהב: ״הבג״ץ מעוות את הסדר הדמוקרטי במדינה״.
עו״ד דרור חוטר-ישי  (יו״ר לשכת עורכי הדין): ״התפיסה של ברק מערערת את המבנה הדמוקרטי של המדינה. ברק הפך את עצמו למנכ״ל על של המדינה״(׳הארץ׳ 9.10.97!).

 

  

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

איך נולדו זרעי הפורענות

היום בו התחוללה מהפכת אהרון ברק
הסיפור האמיתי מאחורי פרשת אשר ידלין

דניאל פרידמן הספין הגדול של אולמרט
 

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם
לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

להמשיך לקרוא ←