ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

האם מערכת המשפט עושה צדק, מה המסקנות מפרשת זדורוב

התשובה לשאלה שבכותרת כנראה שלילית. אמר זאת אביגדור פלדמן מגדולי הפרקליטים הפליליים בראיון לאילנה דיין. הדברים נאמרו לפני עשור  אך  נשארו אקטואליים.

 https://www.youtube.com/watch?v=-GZ13EBI-Jk

עם הגילויים החדשים בפרשת זדורוב מקבלים הדברים חיזוק יתר

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

תאיר ראדה הנערה שרומן זדורוב הורשע ברציחתה

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

להמשיך לקרוא

סיפור קטן על מעשה חסד בירושלים של פעם

                                                    – מאת דן ירדני –
לפני כמה שבועות רכשתי במכירה פומבית מעטפה ובה כמה מסמכים חתומים על ידי הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כ-40 שנה, עד מותו בשנת 1960, כאב בית הדין והרב האשכנזי הראשי של ירושלים. למה רכשתי את המעטפה? אני נשוי לנכדתו ומשהו תמוה במסמכים משך את תשומת לבי.

במעטפה נמצא שטר חוב לטובת "קרן החסד" – קרן לגמילות חסדים מיסודו של איש שלא מוכר לי, מיכאל שרגא העריס, מנהלו של בנק קטן בירושלים בשם "בנק מטרופולין".

בשטר שנושא את התאריך כ"ט לחודש תשרי תרצ"ט [24/10/1938 ] מתחייב צבי פסח פראנק, אב בית הדין הרבני בירושלים, לשלם ל-"קרן החסד" סך של 10 לא"י (בערך משכורת חודש של פועל באותם ימים. לא הרבה, אך גם לא מעט) ב-3 תשלומים חודשיים. ערבים לשטר הם שני חברים ותיקים בבית הדין של הרב פראנק, הרב אליהו ראם והרב יהושע צימבליסט.
הרב הראשי האשכנזי שהוא גם אב בית הדין הרבני בירושלים לוקח הלוואה מקרן לגמילות חסדים ונדרשים לו שני ערבים? מכל היבט שהוא, הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לשטר מצורף במהדק שהחליד פתק קטן בכתב ידו של הרב צבי פסח פראנק וזו לשונו:

לכבוד חברת גמ"ח "קרן החסד",
נא לתת להמוכ"ז אר(?)ה כהן
10 לא"י שאני חתום על השטר
בכבוד רב
צבי פסח פראנק אב"ד דירושלים

כלומר, אף שאני, הרב צבי פסח פראנק, חתום על השטר, נא לתת את הסך הנקוב בו לאדם שמביא את השטר אליכם.

הרב צבי פסח פראנק [ויקיפדיה]


ניסיתי לשחזר מה אירע כנראה בבית הדין ביום שבו נכתבו השטר והפתק:

מופיעים בבית הדין מלווה ולווה. המלווה תובע בבית הדין חוב שזמן פירעונו הגיע. הלווה, אותו האיש שנקרא אר(?)ה כהן, אומר שאינו יכול לשלם כי אין לו. התובע מתעקש לקבל את כספו כאן ועכשיו. ואז שואל אב בית הדין את הלווה האם יוכל להחזיר את ההלוואה לשיעורין? והלווה עונה שיעשה כמיטב יכולתו, אם כך, מדוע שלא תפנה לאחד ממוסדות גמילות חסד (גמ"ח) בירושלים ותבקש מהם הלוואה? שואל הרב. עונה לו הנתבע, שאף קופת גמ"ח לא תלווה לו, שכן הוא כבר נכשל בהחזרת הלוואות קודמות. הימים ימי פרעות תרפ"ח ו-תרצ"ט בארץ ישראל ורבים מיהודי ירושלים הגיעו לפת לחם. אם כך, אומר אב בית הדין, אנו הדיינים נערוב לך. אני אפנה לגמ"ח, אקח עלי את ההלוואה ואתה תקבל את הסך לשלם לבעל חובך.

שני שטרי פרוזבול

לתסריט המשוער הזה יש המשך מעניין: באותה מעטפה שבה היו השטר והפתק נמצאו גם שני שטרי פרוזבול שקיבל הבנקאי מיכל שרגא העריס שמונה שנים קודם לכן, בחודש אלול שנת תרצ"א (1931), בחתימת הרבנים צבי פסח פראנק, אליהו ראם ויחיאל מיכל הורוויץ. כידוע, בסוף שנת שמיטה מבקשים מוסדות יהודים שעוסקים במתן אשראי אישור מבית הדין שנועד לאפשר להם לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תחול עליהם.

תקנה זו שנקראה פרוזבול ונקבעה על ידי הלל הזקן בימי בית שני התחייבה במציאות החברתית שבה הכסף הפך להיות אמצעי התשלום הנוהג, במקום סחר חליפין. מסתבר משני שטרי הפרוזבול, שהשטר עליו חתם הרב פראנק הגיע מעיזבונו של אותו מיכל שרגא העריס, שקבור בבית הקברות בהר הזיתים. עוד נראה שהשטר כלל ללא הגיע לפירעון והבנקאי השתתף אף הוא במעשה החסד יוצא הדופן המתואר לעיל. לדאבוני, לא הצלחתי ליצור קשר עם מי ממשפחת העריס שיוכל לספר עוד פרטים על האירוע הזה.


שנים רבות לאחר מותו של הרב צבי פסח פראנק סיפר עליו בזיכרונותיו שופט בית המשפט העליון וחתן "פרס ישראל" חיים כהן, איש דתי אורתודוקסי שפרש לגמרי מהדת לאחר שואת יהודי אירופה במילים אלה: "אהבתי אותו מאד. הרב פראנק היה אדם חם ומלא רחמים שגילה הבנה גדולה מאד לנפש האנשים שעמדו לפניו ……לא שהיה לו אומץ רב והעזה לעשות רפורמה או לסטות מההלכה. הוא פשוט הזדהה עם סבלם של האנשים. הייתה לו נפש תמימה. הוא היה אחד מל"ו הצדיקים, אם אמנם הם קיימים" .

כך מגדלים רוצחים ברשות הפלסטינית

מי שרוצה לדעת איך מכשירים רוצחים ברשות הפלסטינית אינו צריך לשאול את השב"כ * עיון בספרי הלימוד הפלסטיניים והאזנה לשידורי הרדיו שלהם מספקים את התשובה * את השינאה לישראל יונקים הפלסטינים מילדותם

פניתי בשעתו למכון לחקר התקשורת במזרח התיכון ( MEMRI) והם העמידו לרשותי מחקר מדעי חסר פניות שנערך על ידי חוקר גרמני Goetz Nordbruch מברלין. הוא התמחה בשפה הערבית וכתב תיזה לתואר השני על הכחשת השואה בתקשורת הערבית.


גזענות ושלילת ישראל

מן הדוח הזה, המחזיק כשבעים עמודים, עולים הממצאים הבאים:

* הספרים כוללים סטראוטיפים אנטישמיים והסכסוך הנוכחי עם ישראל מקושר למלחמות והתנגשויות דתיות של העבר. .

* הפלסטינים מוגדרים בספרי הלימוד כבעלי תכונות פיסיות המבדילות אותם מזולתם  " הגדרה המבוססת על הנחות גזעניות" .

*החינוך הפלסטיני מכוון לפתח תחושת התחייבות לאומה הפלסטינית ולשאיפה להקרבה עצמית.

* ישראל אינה מופיעה על מפות ספרי הלימוד.

* ספרי הלימוד הפלסטינים מתמקדים בעיקר על מה שדרוש לאומה כדי להתמודד עם אויביה. " אין חינוך לבניית אומה על בסיס תהליך השלום" .


ציטוטים מספרי הלימוד

שאלה: " חלק גדול של אדמות פלסטיין נתפסו כדי לבנות מושבות (התנחלויות?). איך אנחנו יכולים להתנגד לכך" .

ציור מפת פלסטיין בלי ציון ישראל ומתחתה השאלות:

" ציין שמות הערים בפלסטיין" .

 

השהידית היא דבר יפה מאד אומרת הילדה

" איזה הוא הישוב הקרוב ביותר למקום מגוריך הנוכחי. איך אפשר להגיע אל הישוב הזה"

" לנשמה האצילית יש שתי מטרות: המוות והשאיפה אליו" .

" צייר מפה של פלסטיין וצייר את גבולותיה" .


" כל ילד פלסטיני שואף למות שהאיד"

על אופיו האמיתי של החינוך הפלסטיני ניתן ללמוד מן הראיון הבא, ששודר בטלוויזיה הפלסטינית. בראיון הופיעו שתי נערות בנות 11, ולאאי ויוסרא. וזהו תוכן הראיון.

מראיין: את דיברת על השהאדה. לדעתך זה דבר יפה?

ולאאי: השהאדה היא דבר יפה מאד מאד. כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות דבר טוב יותר מאשר להגיע לגן עדן?

"השהאדה היא דבר יפה מאד מאד" אומרת הילדה

מראיין : מה עדיף, שלום עם זכויות מלאות לעם הפלסטיני או שהאדה.

ולאאי : אני אקבל את זכותי אחרי שאהיה שהידה. כי אנחנו לא נישאר ילדים לנצח.

המראיין פונה לילדה השנייה, יוסרא, ושואל: את מסכימה עם הדברים האלה?

יוסרא : ברור שהשהאדה היא דבר טוב (מתוק). כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא העולם הזה אלא העולם הבא. ולכן בני הנוער הפלסטינים אינם כמו שאר בני הנוער. יש להם דם חם. ודאי שהם מעדיפים שהאדה. כי הם פלסטינים. הילדים של פלסטין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה. ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאד. כל ילד פלסטיני, בוא נגיד בן 12, אומר: אלוהים הענק לי שהאדה.

אין חדש תחת שמי המזרח התיכון. ההסתה הערבית הנוכחית היא המשך לשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים.

ראה:

סרטים בטלוויזיה הפלסטינית

תגובות במייל

אני בצד הימני של המפה

הערבים, לדעתי, למדו מאיתנו. לאט לאט אבל הצליחו.

טוב למות בעד ארצנו

חרדים מקדשים כל חייהם לעולם הבא

המקבילות להבדיל אלפי הבדלות במאמרך

אז מה נלין

בברכה, ארנון שני

 

 

 

 

.