[נכתב ב-2008 נשאר אקטואלי – נובמבר 2018]

 יש פתרון אחד שיוכל לשים קץ לברד היורד  על שדרות ועתיד להגיע לאשקלון ולתל-אביב * יש פתרון שישים קץ לטרור המתאבדים ולכל סוגי הפיגועים * זהו הפתרון שהציע אפרים קישון לפני שנות דור ועכשיו מצטרף אליו ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא * הפתרון פשוט: להגיד לעולם שהשתגענו ולהתנהג כמשוגעים

מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות שלריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה כתורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה "הבלגה". היא נמשכה בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ומיושמת עד היום מאז האינתיפאדה הראשונה.

משמעות ההבלגה היתה: לערבים מותר להרוג כל יהודי באשר הוא יהודי וליהודים מותר לפגוע רק ב"אשמים". היום קוראים לזה "מלחמה בעצימות נמוכה". פעם קראו להם "פורעים", היום קוראים להם "מחבלים". מחפשים אותם בפינצטה, מפתחים חימוש מיוחד לחיל האוויר כדי שפגיעה בטרוריסטים לא תגרור חלילה פגיעה ב"חפים מפשע". מסכנים את חיי ילדינו הנכנסים באישון לילה למאורות הנחשים ואפילו "נוהל שכן" אסור להם להפעיל.

 

מושג "טוהר הנשק"

גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונאל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע, נשקנו נשאר טהור". המושג "טוהר הנשק" שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו.

המדיניות עצמה לא השתנתה. מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים למושג "טוהר הנשק", עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סיכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור "פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים", כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.

הסטייה במלחמת לבנון

הסטיה הרשמית הראשונה ממדיניות "טוהר הנשק" נעשתה בשלב הראשון של מלחמת לבנון השניה. היה זה כשנתקבלה ההחלטה הנבונה היחידה בפרוץ המלחמה, לחסל את מערך הטילים ארוכי הטווח שהחיזבאללה הציב במתכוון מאחורי מחסה אנושי של אזרחים "חפים מפשע". הטילים חוסלו יחד עם האזרחים שהגנו עליהם בגופם ואיש לא פצה פה וצפצף.

אך החלטה זו היתה יוצאת דופן. הערבים המשיכו להיות אותם ערבים והים אותו הים והגרוע מכל: היהודים נשארו אותם יהודים. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הבטחון אמיר פרץ כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה"ל 16/7/06). מענין מה היה אומר פרץ אם אותו חייל היה בנו והיה נהרג מפגיעת הטיל שהחזיק ה"מחבל".

הפתרון: סימטריה

על מדיניות "טוהר הנשק" כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: "דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב, שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… ("חרב היונה" 322).

ובכן, אחרי 125 שנים של המפעל הציוני שבמהלכן התקיימו 15 מלחמות בינינו לבין הערבים (למעשה מדובר במלחמה אחת ממושכת עם הפסקות קצרות) הגיע הזמן להוציא מידי הערבים את היתרון האסטרטגי של העדר סימטריה. במילים אחרות ומפורשות: על כל קסאם הנורה לעבר שדרות יירה פגז לעבר מקור הירי, גם אם זה בית ספר בית חולים או מרכז הומה אדם. כל ריכוז של אמצעי חבלה יופצץ גם אם הוא במרכז מחנה פליטים. זו כאמור היתה תכניתו ההומוריסטית של אפריים קישון.

בספרו "סליחה שנצחנו" בקטע "למר אבן שלום", מתייחס קישון ללשונו הנמלצת והנימוסית של אבא אבן באו"ם ולעמדה ה"שפויה" שמציגה ישראל ואומר: "העולם אוהב את ההפך. העולם מחשיב פזיזות וקלות ראש. העולם משתגע לטרוף".

כך אני מבין גם את דבריו של ראש אמ"ן לשעבר, עמוס מלכא, שכתב מאמר העומד להתפרסם במגזין אמריקני העוסק בנושאים אסטרטגיים ועיקריו פורסמו על ידי אריאלה רינגל הופמן ב"ידיעות אחרונות" ("הגיע זמן להשתגע" 18.1.08). וכך הוא אומר בין היתר: "…שאם פוגעים באזרחים שלנו אנחנו מוכנים לפגוע גם באזרחים. שאנחנו מוכנים לספוג נפגעים וגם לשלם מחירים בינלאומיים. כל מה שנדרש כדי שהצד השני יבין שיש יעדים אסטרטגיים שישראל מוכנה להילחם עליהם עד הסוף". לשאלת המחירים הבינלאומיים עוד נחזור. אך כל מה שנאמר עד כה מתייחס למלחמה מול מדינת טרור כמו חמסטאן בעזה או כמו חיזבאליסטאן בלבנון.

ללמוד מהבריטים

מה אפשר לעשות מול מעשי טרור באזורים הנתונים עדיין לשליטתנו ביהודה ושומרון? התשובה פשוטה: לנהוג בדרך שנהגה באותם המקומות ובאותה אוכלוסייה אם הדמוקרטיות המודרניות – בריטניה הגדולה. המרד הערבי בשנים 1936-1939 ("המאורעות") סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה. הם החישו לארץ שלוש דיביזיות והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות ועוד. בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: "יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים".

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים. (ראה צילום למעלה)

הריסת יפו

אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

 

המחיר הבינלאומי

המחיר עליו מדבר האלוף מלכא עשוי אכן להיות כבד. התקפות פרועות בתקשורת הבינלאומית, דיונים באו"ם ובמועצת הביטחון, סכנה להטלת סנקציות, הטלת חרם על ישראל על ידי גופים כלכליים ואקדמיים. ההתקפה הבינלאומית תקבל רוח גב מצדיקי הדור שבתוכנו. השילוש הקדוש של הסופרים (גרוסמן, יהושע, עוז) יגבירו את השמצותיהם על ישראל על כל במה בינלאומית. זה עוזר למכירת התרגומים שלהם. שורה של יפי נפש שגררו אותנו למצב הנוכחי למרות מדיניות ההבלגה – מארבע אמהות ועד גוש שלום ויש גבול – יפגינו וישחירו את פנינו על כל במה בינלאומית. וערביי ישראל, שכבר מזמן מהווים שלוחה פלסטינית בתוכנו, יתווספו גם הם על אויבינו.

קיימת גם אפשרות שיימצאו חיילים שיסרבו למלא פקודה. לבעיה זו ניתן למצוא פתרון טכנולוגי שיש לו גם יתרון אסטרטגי, כדי להבהיר לערבים את מחיר מעשיהם.

על פתרון זה שמעתי מפי ידידי פרופסור חיים ירניצקי מהטכניון (שהטעים כי זה לא רעיון שלו אלא שמע עליו מפי מומחים). מסתבר שקיימת היום אפשרות להקים מערכת אוטומטית שלא תחייב התערבות בני אדם. מערכת זו תאתר בדייקנות מוחלטת את נקודת היציאה של רקטה או פגז מרגמה ותגיב אוטומטית בירי לאותה מטרה.

אין סיכוי שהממשלה השלומאלית הנוכחית תוכל להביא לשינוי המיוחל. אבל ממשלה חדשה ומנהיגות נחושה תצליח לשנות את כללי המשחק ולקבוע מחיר כזה לדם יהודי שיהפוך כל התקפה על ישראל לבלתי נסבלת לתוקף.

קישורים למאמרים אחרים באתר:

האם הגיע קץ עידן טוהר הנשק

 http://www.zeevgalili.com/?p=337

 

כך חיסלו הבריטים את הטרור הערבי

http://www.zeevgalili.com/?p=243

"היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או\,ם"

 

התשובה לשאלה שבכותרת כנראה שלילית. אמר זאת אביגדור פלדמן מגדולי הפרקליטים הפליליים בראיון לאילנה דיין. הדברים נאמרו לפני עשור  אך  נשארו אקטואליים.

 https://www.youtube.com/watch?v=-GZ13EBI-Jk

עם הגילויים החדשים בפרשת זדורוב מקבלים הדברים חיזוק יתר

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

להמשיך לקרוא ←

                                                    – מאת דן ירדני –
לפני כמה שבועות רכשתי במכירה פומבית מעטפה ובה כמה מסמכים חתומים על ידי הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כ-40 שנה, עד מותו בשנת 1960, כאב בית הדין והרב האשכנזי הראשי של ירושלים. למה רכשתי את המעטפה? אני נשוי לנכדתו ומשהו תמוה במסמכים משך את תשומת לבי.

במעטפה נמצא שטר חוב לטובת "קרן החסד" – קרן לגמילות חסדים מיסודו של איש שלא מוכר לי, מיכאל שרגא העריס, מנהלו של בנק קטן בירושלים בשם "בנק מטרופולין".

בשטר שנושא את התאריך כ"ט לחודש תשרי תרצ"ט [24/10/1938 ] מתחייב צבי פסח פראנק, אב בית הדין הרבני בירושלים, לשלם ל-"קרן החסד" סך של 10 לא"י (בערך משכורת חודש של פועל באותם ימים. לא הרבה, אך גם לא מעט) ב-3 תשלומים חודשיים. ערבים לשטר הם שני חברים ותיקים בבית הדין של הרב פראנק, הרב אליהו ראם והרב יהושע צימבליסט.
הרב הראשי האשכנזי שהוא גם אב בית הדין הרבני בירושלים לוקח הלוואה מקרן לגמילות חסדים ונדרשים לו שני ערבים? מכל היבט שהוא, הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לשטר מצורף במהדק שהחליד פתק קטן בכתב ידו של הרב צבי פסח פראנק וזו לשונו:

לכבוד חברת גמ"ח "קרן החסד",
נא לתת להמוכ"ז אר(?)ה כהן
10 לא"י שאני חתום על השטר
בכבוד רב
צבי פסח פראנק אב"ד דירושלים

כלומר, אף שאני, הרב צבי פסח פראנק, חתום על השטר, נא לתת את הסך הנקוב בו לאדם שמביא את השטר אליכם.

ניסיתי לשחזר מה אירע כנראה בבית הדין ביום שבו נכתבו השטר והפתק:

מופיעים בבית הדין מלווה ולווה. המלווה תובע בבית הדין חוב שזמן פירעונו הגיע. הלווה, אותו האיש שנקרא אר(?)ה כהן, אומר שאינו יכול לשלם כי אין לו. התובע מתעקש לקבל את כספו כאן ועכשיו. ואז שואל אב בית הדין את הלווה האם יוכל להחזיר את ההלוואה לשיעורין? והלווה עונה שיעשה כמיטב יכולתו, אם כך, מדוע שלא תפנה לאחד ממוסדות גמילות חסד (גמ"ח) בירושלים ותבקש מהם הלוואה? שואל הרב. עונה לו הנתבע, שאף קופת גמ"ח לא תלווה לו, שכן הוא כבר נכשל בהחזרת הלוואות קודמות. הימים ימי פרעות תרפ"ח ו-תרצ"ט בארץ ישראל ורבים מיהודי ירושלים הגיעו לפת לחם. אם כך, אומר אב בית הדין, אנו הדיינים נערוב לך. אני אפנה לגמ"ח, אקח עלי את ההלוואה ואתה תקבל את הסך לשלם לבעל חובך.

שני שטרי פרוזבול

לתסריט המשוער הזה יש המשך מעניין: באותה מעטפה שבה היו השטר והפתק נמצאו גם שני שטרי פרוזבול שקיבל הבנקאי מיכל שרגא העריס שמונה שנים קודם לכן, בחודש אלול שנת תרצ"א (1931), בחתימת הרבנים צבי פסח פראנק, אליהו ראם ויחיאל מיכל הורוויץ. כידוע, בסוף שנת שמיטה מבקשים מוסדות יהודים שעוסקים במתן אשראי אישור מבית הדין שנועד לאפשר להם לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תחול עליהם.

תקנה זו שנקראה פרוזבול ונקבעה על ידי הלל הזקן בימי בית שני התחייבה במציאות החברתית שבה הכסף הפך להיות אמצעי התשלום הנוהג, במקום סחר חליפין. מסתבר משני שטרי הפרוזבול, שהשטר עליו חתם הרב פראנק הגיע מעיזבונו של אותו מיכל שרגא העריס, שקבור בבית הקברות בהר הזיתים. עוד נראה שהשטר כלל ללא הגיע לפירעון והבנקאי השתתף אף הוא במעשה החסד יוצא הדופן המתואר לעיל. לדאבוני, לא הצלחתי ליצור קשר עם מי ממשפחת העריס שיוכל לספר עוד פרטים על האירוע הזה.

שנים רבות לאחר מותו של הרב צבי פסח פראנק סיפר עליו בזיכרונותיו שופט בית המשפט העליון וחתן "פרס ישראל" חיים כהן, איש דתי אורתודוקסי שפרש לגמרי מהדת לאחר שואת יהודי אירופה במילים אלה: "אהבתי אותו מאד. הרב פראנק היה אדם חם ומלא רחמים שגילה הבנה גדולה מאד לנפש האנשים שעמדו לפניו ……לא שהיה לו אומץ רב והעזה לעשות רפורמה או לסטות מההלכה. הוא פשוט הזדהה עם סבלם של האנשים. הייתה לו נפש תמימה. הוא היה אחד מל"ו הצדיקים, אם אמנם הם קיימים" .

מי שרוצה לדעת איך מכשירים רוצחים ברשות הפלסטינית אינו צריך לשאול את השב"כ * עיון בספרי הלימוד הפלסטיניים והאזנה לשידורי הרדיו שלהם מספקים את התשובה * את השינאה לישראל יונקים הפלסטינים מילדותם

פניתי בשעתו למכון לחקר התקשורת במזרח התיכון ( MEMRI) והם העמידו לרשותי מחקר מדעי חסר פניות שנערך על ידי חוקר גרמני Goetz Nordbruch מברלין. הוא התמחה בשפה הערבית וכתב תיזה לתואר השני על הכחשת השואה בתקשורת הערבית.

גזענות ושלילת ישראל

מן הדוח הזה, המחזיק כשבעים עמודים, עולים הממצאים הבאים:

* הספרים כוללים סטראוטיפים אנטישמיים והסכסוך הנוכחי עם ישראל מקושר למלחמות והתנגשויות דתיות של העבר. .

* הפלסטינים מוגדרים בספרי הלימוד כבעלי תכונות פיסיות המבדילות אותם מזולתם  " הגדרה המבוססת על הנחות גזעניות" .

*החינוך הפלסטיני מכוון לפתח תחושת התחייבות לאומה הפלסטינית ולשאיפה להקרבה עצמית.

* ישראל אינה מופיעה על מפות ספרי הלימוד.

* ספרי הלימוד הפלסטינים מתמקדים בעיקר על מה שדרוש לאומה כדי להתמודד עם אויביה. " אין חינוך לבניית אומה על בסיס תהליך השלום" .

ציטוטים מספרי הלימוד

שאלה: " חלק גדול של אדמות פלסטיין נתפסו כדי לבנות מושבות (התנחלויות?). איך אנחנו יכולים להתנגד לכך" .

ציור מפת פלסטיין בלי ציון ישראל ומתחתה השאלות:

" ציין שמות הערים בפלסטיין" .

 

" איזה הוא הישוב הקרוב ביותר למקום מגוריך הנוכחי. איך אפשר להגיע אל הישוב הזה"

" לנשמה האצילית יש שתי מטרות: המוות והשאיפה אליו" .

" צייר מפה של פלסטיין וצייר את גבולותיה" .

" כל ילד פלסטיני שואף למות שהאיד"

על אופיו האמיתי של החינוך הפלסטיני ניתן ללמוד מן הראיון הבא, ששודר בטלוויזיה הפלסטינית. בראיון הופיעו שתי נערות בנות 11, ולאאי ויוסרא. וזהו תוכן הראיון.

מראיין: את דיברת על השהאדה. לדעתך זה דבר יפה?

ולאאי: השהאדה היא דבר יפה מאד מאד. כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות דבר טוב יותר מאשר להגיע לגן עדן?

"השהאדה היא דבר יפה מאד מאד" אומרת הילדה

מראיין : מה עדיף, שלום עם זכויות מלאות לעם הפלסטיני או שהאדה.

ולאאי : אני אקבל את זכותי אחרי שאהיה שהידה. כי אנחנו לא נישאר ילדים לנצח.

המראיין פונה לילדה השנייה, יוסרא, ושואל: את מסכימה עם הדברים האלה?

יוסרא : ברור שהשהאדה היא דבר טוב (מתוק). כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא העולם הזה אלא העולם הבא. ולכן בני הנוער הפלסטינים אינם כמו שאר בני הנוער. יש להם דם חם. ודאי שהם מעדיפים שהאדה. כי הם פלסטינים. הילדים של פלסטין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה. ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאד. כל ילד פלסטיני, בוא נגיד בן 12, אומר: אלוהים הענק לי שהאדה.

אין חדש תחת שמי המזרח התיכון. ההסתה הערבית הנוכחית היא המשך לשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים.

ראה:

סרטים בטלוויזיה הפלסטינית

תגובות במייל

אני בצד הימני של המפה

הערבים, לדעתי, למדו מאיתנו. לאט לאט אבל הצליחו.

טוב למות בעד ארצנו

חרדים מקדשים כל חייהם לעולם הבא

המקבילות להבדיל אלפי הבדלות במאמרך

אז מה נלין

בברכה, ארנון שני

 

 

 

‫

 

.

ההתקפה על המצעד של צבא איראן בה חוסלו 29 חיילים, ביניהם מפקדים בכירים, הפנתה את תשומת הלב העולמית לעבר חוזיסטאן, האזור הערבי של איראן.

העיר אחוואז בה בוצע הפיגוע שוכנת בחוזיטאן. חוזיסטטן היא  חבל ארץ בדרום איראן שבו מתגוררים 8 מיליון ערבים המדוכאים עד עפר * מטרנספרים אותם מבתיהם, אוסרים אותם ללא משפט, מענים ומוציאים להורג* זוהי איראן שמנהיגיה קוראים להשמיד את ישראל בנימוק שגרשה את הפלסטינים מאדמתם

ההיטלרים מטהרן מצליחים ביחסי הציבור שלהם, להפוך את שאלת זכות קיומה של ישראל לנושא דיון לגיטימי. לידתה של ישראל בחטא, הם אומרים. בעקבות השואה ("שיש לחקור אם היתה או לא היתה") גרשו היהודים את הערבים מאדמתם והקימו מדינה על חרבותיו של העם הערבי הפלסטיני. תפיסה זו, בעיקרה, רווחת מזה שנים בחוגי השמאל והאליטות האינטלקטואליות במערב, המקבלים תימוכין גם משמאלני ישראל.

הפגנות נגד חמינאי בחוזיסטאן

מהי חוזיסטאן

זהו חבל ארץ בדרום מערב איראן, השוכן לחופי המפרץ הפרסי וגובל עם עיראק ועם כוויית. בחבל ארץ זה, ששטחו כ-63 אלף קילומטרים מרובעים, מרוכזים כ-90 אחוז מאוצרות הנפט והגז של המדינה. בחוזיסטאן יושבים כ-8 מיליון ערבים סונים.

עד 1925 היה האזור, שנקרא אז אל-אהואז, נתון לשלטון בריטי, ונהנה מאוטונומיה. באותה שנה פלשו כוחות איראניים לאזור ושינו את שמו – תחילה לערביסטאן ואחר כך לחוזיסטאן. הם החלו במסע ל"איראניזציה" של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום.

מדיווחי "אמנסטי" עולה כי אמצעי הדיכוי התרבותי כוללים איסור מוחלט ללמד בבתי הספר בשפה הערבית. ערבים חוזיסטאנים הנותנים לילדיהם שמות ערביים נאסרים ומוחזקים בכלא ללא משפט. פעילים בארגון הפועל להשגת עצמאות או אוטונומיה לחבל נאסרים, עוברים עינויים קשים ומוצאים להורג. בשנים האחרונה הוצאו להורג מאות פעילים נגד המשטר. מספר העצורים מגיע לאלפים רבים. במקרים רבים עוצרים יחד עם החשודים בפעילות נגד המשטר את כל בני משפחתם, כולל נשים וילדים.

טרנספר שיטתי

השלטון האיראני נוקט כלפי האוכלוסיה הערבית של חוזיסטאן טרנספר שיטתי. בשנים האחרונות גורשו כמה מיליוני ערבים מן האזור ובמקומם התיישבו כמיליון וחצי איראנים. התושבים מגורשים מבתיהם ללא הודעה מוקדמת והופכים לפליטים, שרק תודות לסיוע מן האו"ם יש להם איזו קורת גג עלובה ומשהו לאכול.

מצבם הכלכלי של ערביי חוזיסטאן חמור. קיימת אפליה ברורה במתן משרות לערבים חוזיסטאנים ורבים המובטלים בתוכם. מערכת החינוך ירודה ורבים אנאלפאביתים. המצב הכלכלי גורם לכך שכ-80 אחוז מילדי חוזיסטאן הערבים סובלים מתת תזונה. שליח או"ם שביקר באזור דיווח על מצב סניטציה חמור – ביוב פתוח, העדר מים זורמים בבתים וללא חיבור לחשמל.

והעולם שותק

איך קורה שכל העובדות הללו אינן תופסות כותרות בעיתוני העולם? מדוע לא ראינו ב-cnn כתבה על דיכוי ערביי חוזיסטאן?

קשה להסביר זאת בכך שהאזור סגור לביקורי זרים. כל העובדות ידועות. כלי התקשורת הערביים מדווחים על הנעשה שם בהרחבה. הם מדווחים על הפגנות סוערות, על מעשי חבלה של מחתרת חוזיסטאנית, כולל ניסיון לרצוח את אחמדינג'אד.

ארגוני המתנגדים גם פנו לאו"ם לא פעם בקובלנה על הפרת זכויות האדם. אבל חוץ ממעט סיוע הומניטארי לפליטים לא קרה כלום.

ההתקפה על השגרירות בלונדון

פעם אחת פרצו החוזיסטאנים לתודעה העולמית באמצעות טרור. ב-30 באפריל 1980 השתלטו שישה אנשים חמושים על בנין שגרירות איראן שבמרכז לונדון, והחזיקו ב-26 בני ערובה. הם הכריזו כי הם נמנים עם "התנועה הדמוקרטית המהפכנית של ערביסטאן" ותבעו שחרור חבריהם העצורים באיראן ומתן אוטונומיה לחבל חוזיסטאן.

שישה ימים נמשך המשא והמתן עם החוזיסטאנים. בפרק זמן זה עשו היחידות המיוחדות הבריטיות (SAS) הכנות לחדור לבניין. הפריצה נסתיימה בהצלחה. חמישה מששת החוזיסטאנים נהרגו ורק בן ערובה אחד נהרג.

הפרשה נסתיימה בקול דממה דקה. לאחר שנתברר כי החוזיסטאנים נעזרו ונתמכו על ידי סאדאם חוסיין, היתה סיבה טובה לשכוח את הפרשה ולהשכיח את הבעיה החוזיסטאנית בכללותה. [ראה קישור למטה לסרט "שישה ימים בהפקת "נטפליקס"]

למה העולם שותק

כמה מאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו או גורשו ב-1948 מעסיקים את העולם כולו זה 60 שנה. הבעיה הפלסטינית היא כביכול "לב הבעיה של המזרח התיכון". כי מאחורי הפלסטינים המסכנים עמדה מעצמת נפט כסעודיה, בת בריתה של ארצות הברית, שגם מימנה את הטרור העולמי. מאחורי הפלסטינים עמדו מדינות ערב שעשו בפלסטינים שימוש לקידום האינטרסים שלהן. לאיש בעולם לא אכפת מה קורה לחוזיסטאנים.
השאלה היא איפה היה כל השנים משרד החוץ של ישראל. איפה מערכת המחקר שלו. היכן ההסברה המהוללת. האם אי אפשר היה לרתום את הפרשה החוזיסטאנית ולהפוך אותה לנושא המרכזי של הבעיה העיראנית?

"נכשל ניסיון התנקשות באחמדינג'אד"

– מאת כתבי סוכנויות הידיעות –
ארבעה בני אדם נהרגו ו-40 נפצעו בשני פיצוצים שאירעו אתמול (24.11.06) בעיר אהווז שבדרום אירן, כך מדווחת התקשורת האירנית. ערוץ "אל-מנאר" הלבנוני, המופעל ע"י אירגון החיזבאללה, דיווח כי הפיצוצים נועדו למעשה להתנקש בחייו של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שהיה אמור לבקר בעיר ביום ג' אך נאלץ לבטל את ביקורו.

"הביקור בוטל בגלל תוכנית ההתנקשות"

הפיצוצים אירעו בבנק ובמבנה ממשלתי בעיר הדרום-אירנית, בה אמור היה לבקר היום נשיא אירן. בתקשורת האירנית דווח כי נשיא אירן אכן היה אמור לבקר בעיר, אך ביקורו בוטל בלילה שקדם לביקור בשל סופות חול המשתוללות באיזור שהיו מונעות ממנו לטייל ברחובות העיר בחברת התושבים, כפי שהוא נוהג לעשות.

אולם, כאמור, רשת "אל-מנאר" דיווחה כי הפיצוצים היו למעשה ניסיון התנקשות כושל בחייו של הנשיא האירני, אחדמניג'אד, שביטל את ביקורו בעיר בעקבות מידע ביטחוני על הכוונה להתנקש בחייו.

מאבק בין השלטון האירני למיעוט הערבי

העיר אהווז, ומחוז חוזיסטאן בו היא שוכנת, מהווים זירת מאבק בין הרשויות האירניות לבין המיעוט הערבי ברפובליקה האיסלאמית. מאז אפריל, מצוי האזור העשיר בנפט במתיחות רבה לאחר שחמישה בני אדם נהרגו במהלך הפגנות אנטי-ממשלתיות שערך המיעוט הערבי בעקבות שמועות כי הממשלה שוקלת להעביר יותר לא-ערבים למחוז הערבי ברובו במטרה להפחית את ההשפעה הערבית בתוכו.

הרשויות האירניות הפגינו עד כה אפס סובלנות כלפי הפגנות ומחאות ציבוריות במחוז חוזיסטאן, בו נמצאות רוב עתודות הנפט של אירן, יצואנית הנפט השנייה בגודלה בעולם.

בחודש יוני, נהרגו שמונה בני אדם בפיגוע באווהז, ובאוקטובר נהרגו שישה בני אדם בפיגוע נוסף. אירן הטילה את האחריות לפיגועים על קיצונים ערבים המבקשים להתבדל מאירן ועל בריטניה, שלטענת אירן מימנה אותם.

ראה:

ניתן לצפןת בהשתלטות המחתרת החוזיסטנית  על השגרירות האיראנית בלונדון בסרט "שישה ימים" של נטפליקס

https://www.netflix.com/watch/80178280?tctx=0%2C0%2C%2C%2C

משורר ארץ ישראל נתן אלתרמן הופך משנה לשנה יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

דברים דומים אמר מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד

פוסט זה נמחק 

האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי מרתקת * בגיל 90 אבנרי היה עדיין אשף הניסוח * אך אבנרי אינו מקיים בספרו מה שהטיף לתלמידיו – דיוק בפרטים * הספר רצוף שגיאות קטנות וגדולות, טעויות, הטעיות ובדיות * הוא "הרג" את אביו של אורי דן שהאריך ימים * ייחס לעצמו ראיונות שלא ערך ובילבל בין פרשיות * בספר נחשף אבנרי הנרקיסיסט שאוהב את עצמו וכל העובדים לצידו שקופים * "מעולם לא חשתי מצידו כל רגש כלפיי" * "אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת" * סיפורו של העיתונאי שעבד לצד אבנרי 24 שנים

                                                     – מאת אלי תבור –

בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?"
"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי.
אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

להמשיך לקרוא ←

 דוד בן גוריון כתב את מגילת העצמאות והכריז  על הקמת המדינה * הוא הרחיב את גבולות תכנית החלוקה וגרם להרחקת ערבים מגבולותיה *  הנהיג את הממשל הצבאי  וקבע  שמדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינת העם היהודי * הוא ודאי מתהפך בקברו כשהוא רואה את מנהיגי מפלגתו מפגינים נגד חוק הלאום

להמשיך לקרוא ←

המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.* הנייד, האליטה בת זמננו דוברת אנגלית, עוסקת במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, היי־טק, פיננסים, ועוד). *  המעמד הנייח קשור לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים.

                                                     – מאת גדי טאוב  –

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת — אמנם חשובה במיוחד — במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת, משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית. המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית — כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי־אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו. לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

מאמר זה פורסם לפני שבוע ב"הארץ" ומתפרסם כאן באדיבותו של המחבר

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל. [ויקיפדיה]

ראה גם

איך הפכו פעילי זכויות אדם לשוללי הציונות

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה