החוק לא ירתיע את ענקי התקשורת, לא ישנה את חוסר האיזון בה, אבל יפגע אנושות בכלי תקשורת חלשים ובימין עצמו * לא תהיה הגנה ממשית לפגיעות באזרח הקטן וינחית מכת מוות על העיתונות החופשית המתגבשת בבלוגוספירה

– מאת: אמנון לורד –

התיקון הדרקוני לחוק לשון הרע הוא סימן למוות מוחי של הימין. כלי התקשורת המזוהים עם הימין יהיו הראשונים להיפגע ממנו.

לא פעם אני מתלוצץ עם חבריי, ליד מיטת חוליו של הימין, ובתור רופאים מתחזים אנחנו מאבחנים שהימין סובל ממחלה חשוכת מרפא שקוראים לה מוות מוחי.

להמשיך לקרוא ←

                                                     – מאת אלי תבור –

שלושים שנה אחרי שנס מהארץ מאימת הדין ומנושיו, חזר העיתונאי לשעבר יוסי ינאי לככב בכותרות. לא באמצעי התקשורת הישראליים אלא בארצות הברית. שם עוררה הפרשה גל פרסומים בעיתונות המודפסת, בעיתוני אינטרנט וביו טיוב.

יוסי (ג'וזף) ינאי, 67 , הורשע לפני חמישה חודשים בבית המשפט הפדראלי בברוקלין במדינת ניו יורק בעבירות חמורות: הברחת צעירות מאירופה ומדרום אמריקה לארה"ב, והפיכתן לשפחות מין.

עתה הוא ממתין לגזר דינו. העונש המכסימאלי על העברות שהורשע בהן הוא 80 שנות מאסר.

 

 

לאחר כשנתיים בתפקיד זה, כשספיר – לימים שר האוצר בממשלות ישראל במשך יותר מעשור – התמנה למנכ"ל משרד האוצר, הוא לקח עימו את יעקב ינאי ומינה אותו לסגנו.

קבוצת "נערי בן גוריון"

חשוב יותר מתפקידיו הרשמיים היה מעמדו של יאן כאחד מקבוצת "נערי בן-גוריון". אלה היו הצעירים אותם טיפח ראש הממשלה עוד בתקופת המדינה שבדרך והועידם להיות עוזריו ויורשיו.

חבורה סגורה זו של צעירי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהנהיגה את המדינה עד למהפך 1977) כללה את משה דיין, יגאל ידין, שמעון פרס, טדי קולק, אבא אבן, אהוד אבריאל, מאיר (ממי) דה-שליט, וגם את יעקב ינאי.

יאן היה חברם בנפש של משה דיין, טדי קולק ואהוד אבריאל. הוא בנה את ביתו בשכונת צהלה [שהוקמה ב-1952 כ"שיכון" לקציני צה"ל ואנשי ביטחון בכירים] בצמוד לביתו של משה דיין. כמעט מדי שבוע, כפי שמעיד טדי קולק בספרו האוטוביוגרפי, נהגו יעקב ינאי ואשתו גלילה (גלה) לצאת לראות סרט קולנוע בחברת משה ורות דיין.

המשך הקריירה של יעקב ינאי כללה שליחות לארצות הברית ובשובו – מנהל המחלקה לשיפור נוף הארץ ושימור אתרים היסטוריים. ב-1966 הפכה מחלקה זו לרשות הגנים הלאומיים ויעקב ינאי מונה למנכ"לה ולמנכ"ל החברה לתערוכות וירידים. הוא נשא בתפקיד זה גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.

יעקב ינאי נפטר בשנת 1996. טדי קולק, שספד לו באזכרה, סיפר: "משה דיין אמר לי פעם – 'היה לי רק חבר אחד בחיים וזה היה יאן'
זאת הייתה באותם ימים ה"אצולה" של ישראל שבתוכה גדל יוסי ינאי.

כנופיית בני הטובים מצהלה

ינאי נולד ב-1944 כבן טובים מפונק, הבטוח שבזכות ייחוסו מגיע לו הכל. למד בבית הספר "תיכון חדש" היוקרתי בתל-אביב
והשתייך ל"כנופיית צהלה". זו היתה קבוצה של בני טובים מהשכונה המיוחסת, שנהגה לגנוב מכוניות, להתפרע ולהשתולל.

העיתונאי איתן הבר, שפירסם ראשון בהרחבה את מעללי הכנופיה ב"ידיעות אחרונות" מגלה היום, כי מי שמסר לו את הסיפור היה לא אחר מאשר חבר ה"כנופיה" יוסי ינאי.

 

כתב-חייל יחיד ב"במחנה"

כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל היה ברור שהוא מסתדר במקום טוב. הוא הוצב לתפקיד כתב שבועון צה"ל "במחנה". השנה הייתה שנת 1962. "במחנה" היה באותם ימים השבועון הנפוץ במדינה (80 אלף עותקים). יצחק לבני, שמונה שנה קודם לכן לעורכו, הפך אותו מעיתון צבאי לשבועון אזרחי כללי. הוא גייס את מיטב העיתונאים שעבדו בעיתוני ישראל, כדי שיכתבו בשבועון.

הכתב-החייל היחיד בעיתון באותה תקופה היה יוסי ינאי. הוא סיקר את אירועי צה"ל, ראיין את מפקדיו, כתב תחקירים בנושאים בטחוניים. שמו של הכתב בן ה-18 התנוסס לצד שמות טובי העיתונאים במדינה.

מקסים, מוכשר אבל בעייתי

על מעלותתיו ומגרעותיו של אותו חייל-כתב אומר היום עורך "במחנה" יצחק לבני: " הייתה לו מצד אחד אישיות מקסימה, אבל מצד שני היו לנו הרבה בעיות איתו. הוא היה בחור עם סוג של יופי וחן וקסם אישי, אבל עם זאת היה בלתי אמין. היה קשה לסמוך עליו.. מצד שני הוא היה עיתונאי טוב, ידע לכתוב ולהשיג סקופים. אבל היו הרבה כתבות שהוא דפק אותנו.

הסתבכויות כספיות וניסיון התאבדות

ב"העולם הזה" במדור "רחל המרחלת" בגיליון 1406, מחודש ספטמבר 1964 פורסם הסיפור הבא [בקיצורים]:.
.

הצעיר, המתקרב עתה לגיל 20, הוא נער חמודות במלוא מובן המילה. הוא גבה קומה, יפה תואר, משכיל ובעל אישיות מקסימה המחבבת אותו במהירות על כל מכריו.

שירותו [בעיתון "במחנה"] כמעט ולא הפריע לו להמשיך את חיי המותרות שלו, כמו בתקופה שלפני גיוסו. הוא הסתובב בארץ עם רכב צמוד, הזמין נערות לארוחות במסעדות היקרות ביותר והיה אורח קבוע בכל מועדוני הלילה בכל חלקי הארץ.

כדי לנהל אורח חיים כזה יש צורך בכסף רב. לא אחת תמהו ידידיו מאין לכתב במדים סכומי כסף כה גדולים. כמה מידידיו הטובים ביותר החלו לחשוד שמשהו לא בסדר באישיותו של הצעיר המקסים, כשגילו שהוא 'שוכח' להחזיר הלוואות שנתנו לו בתום-לב.

…הוא הסתבך באיזה עניין כספי. הוגשה נגדו קובלנה והוא הועמד למשפט. לא עמדו לו ייחוסו ופקחותו. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר. זו הייתה מהלומת מוות עבור הצעיר, שחשב כי כל המדינה שייכת לו. הוא נטל גלולות רעל ובלע אותן. למזלו, הצליחו להצילו בעוד מועד מהתאבדות.

שמו של ינאי לא הוזכר בכתבה אך מי שהכיר אותו זיהה את הדברים כמתייחסים אליו.

עבודתו ב"העולם הזה"

הכרתי את יוסי ינאי מקרוב בתקופת עבודתנו המשותפת ב"העולם הזה". גם אני, כאחרים, נשביתי בקסמיו. אני הייתי באותן שנים ראש מערכת השבועון ובין השנים 1979-1976 גם עורכו.

יוסי היה עיתונאי חרוץ, שהביא ידיעות וכתבות לרוב. הייתה רק בעיה אחתן: אי אפשר היה לדעת אם הן אמיתיות או בדויות.

כמעט בכל ישיבה של המערכת היו צצות ועולות ביקורות נגד כמה מהידיעות והכתבות של ינאי. "אבל מה שכתבת זה לא נכון", היו טוענים נגדו, "זה הכל בלוף". או "פרסמת ראיון עם מי שלא דיברת איתו בכלל…"
יוסי היה שולף את אחד מחיוכי הקסם שלו ומשיב: "מרגע שזה הודפס בעיתון זה נכון!". ואורי אבנרי השלים עם תשובה זו.

"נצר לבת אצילים רוסית"

ליוסי ינאי היה לכאורה "ייחוס" גדול עוד יותר מאשר לחבריו בני ה"גנרלים" משכונת צהלה. הוא היה בטוח שבעורקיו זורם דם כחול ממש. שכן, הוא היה נכדה של בת אצילים אמיתית.

נושא זה ריתק אותי מאד והקדשתי זמן רב לחקור את עברה של משפחתו.

סבתו מצד אמו הייתה ז'ניה יכנאי (יכנוביץ'), ששמה המקורי היה הלנה שוואלוב, בת למשפחת נסיכים רוסית. היא נשאה את התואר 'נסיכה', אחד מתוארי האצולה הבכירים ביותר ברוסיה הצארית, העובר בירושה מדור לדור.

רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, שהכירה אותה אישית כשהייתה באה להתארח בבית שכניה, יעקב וגלה ינאי, מספרת: "היא סיפרה לי שהיא בתו של אחד היועצים המשפטיים בחצר הצאר ניקולאי השני. אחד מאחיה, לדבריה, היה תת-אדמירל בצי הרוסי הקיסרי".

תרצה יניב, נכדתה של הנסיכה, סיפרה: "סבתי ז'ניה סיפרה לנו שהיא גדלה בארמון שבו בכל בוקר הייתה המשרתת באה, פותחת את הווילונות ומביאה לה ארוחת בוקר למיטה, כמו שרואים בסרטים. היא הייתה רגילה למנהגים אציליים אלה עד יום מותה. כשהייתה צריכה ללכת להצגה ולא היו לה נעליים בצבע שיתאים לשמלה המפוארת שתפרה לעצמה, היא הייתה לוקחת צבע קירות וצובעת בו נעליים".

איך הגיעה נסיכה רוסית למשפחת ינאי?

וזה סיפור המעשה כפי שעבר במשפחה וגם הגיע לעיתונות ולספרות.

בוגר ישיבה מתאהב בנסיכה

ראשיתו בסיפורו של צעיר יהודי, יעקב מאיר יכנוביץ', שנולד ב-1881 בעיירה קרבניץ, בפלך מינסק שברוסיה הלבנה. הוריו ואבות אבותיו היו חוכרי טחנות קמח, באחד היערות. עד גיל 14 למד בחדר ואחר-כך במקביל בשני בתי ספר – רוסי אזרחי ובית-ספר עברי.

 

אחר-כך למד בערים שונות – ארבע שנים בישיבות ושנתיים לימודים אקסטרניים בשפה הרוסית. היה מורה לשפה העברית מטעם "חברת מפיצי השכלה" בבתי ספר בליטא, ברוסיה ובאסטוניה.

במסגרת נדודיו פגש את "הנסיכה הלנה" והשניים התאהבו. ברוסיה הצארית רומן בין יהודי לנוצריה (שלא לדבר על נשואים) היה כרוך בעונש מוות.

הנסיכה הלנה

 

הם נמלטו לאסטוניה, שם ילדה הלנה את בנם הראשון, אלכסנדר. מאיר יכנוביץ' רצה לנסוע לאמריקה. אבל דווקא הלנה העדיפה לנסוע ל"ארץ הקודש".

הצי הרוסי בעקבות הנסיכה

הם הגיעו באוניה לחיפה בשנת 1909. יכנוביץ' קיבל משרת מורה בבית הספר "אליאנס" בעיר. כעבור כמה חודשים עגנה אוניית מלחמה רוסית בנמל חיפה. השמועה מתפשטת שהצאר נקולאי השני שלח את הצי הרוסי כדי להחזיר את הנסיכה הלנה לחיק משפחתה ברוסיה.

יעקב והלנה נמלטו עם בנם לחווה החקלאית סג'רה בגליל התחתון, שהייתה הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ישראל.

בתקופת עליה שניה הפכה החווה למרכז חשוב עבור פועלי הגליל. רבים מחלוצי העליה השניה קיבלו במקום הכשרה חקלאית, בהם דוד בן גוריון.

הלנה לא התגיירה ולא באה בברית נישואין עם יעקב. אבל היא שינתה את שמה מהלנה לז'ניה. יעקב עיברת את שם משפחתו מיכנוביץ ליכנאי. קיבל משרת מורה בבית הספר בסג'רה, וכעבור שנה התמנה למנהל בית הספר.

"הנסיכה הקווקזית" מסג'רה

ב-1913 ערך ההיסטוריון ד"ר יוסף קלוזנר – שהיה אז מנהל בית המדרש למורים עבריים באודסה – מסע בארץ-ישראל. הוא הגיע גם לסג'רה ופגש את המורה יכנאי ואת אשתו הנסיכה. הוא התפעל מהלנה-ז'ניה ("חציה עברית וחציה נכרית") ופירסם כתבה בעיתון העברי שבעריכתו היוצא לאור ברוסיה.

הסיפור על "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה התפרסם גם בספר רשמי המסע שפרסם קלוזנר על מסעו בארץ-ישראל, "עם וארץ קמים לתחייה".

עימות עם הרב קוק

סיפורה של "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הכה גלים בכל העולם היהודי. הוא גם הסעיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב של "יפו והמושבות". ב"מסע הרבנים" המפורסם, שערכו הרב קוק עם עוד 20 רבנים, ביישובים שהוקמו על-ידי אנשי העליות הראשונות. הם הגיעו גם לסג'רה. בפגישה עם אנשי סג'רה התעמת הרב קוק עם המורה יכנאי.

הרב קוק: "ראיתי ב'השילוח' כי אחד המורים בסג'רה נשא אשה נכריה ובנם נמול בלי פריעה. אם התגייר במילה ללא פריעה, אין גיורו גיור. לא יהיה כדבר הזה בישראל…".

המורה יכנאי : " דעתנו היא, שיש לקחת מהתורה העתיקה רק החלק המתאים לחיינו החדשים. ועד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי והוא מתפרנס מכספי חלוקה!".

העימות עשה כנפיים בכל הארץ ואגדת "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הפכה לאחת מאגדות הגליל.

הנסיכה שלא היתה

ביקשתי לתהות מהו הרקע להתאהבותה של הלנה-ז'ניה שוולוב-יכנאי – בת אצולה פרובוסלאבית בקיסרות הצארית – דווקא בצעיר יהודי מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה.
מה הביא אותה לזנוח את ארמונות משפחתה ואת חיי המותרות שלה, ולגלות לחיי דלות ועבודה קשה במושבה גלילית נידחת.

התקשרתי עם ארגונים של צאצאי משפחות אצולה רוסיות בארה"ב ובקנדה, קראתי ספרים רבים על תקופת הצאר ניקולאי השני וחצרו. איתרתי פרופסור גרוזיני, גנאלוג (חוקר אילנות יוחסין) רצו קוטסישווילי שמו, וביקשתי לברר פרטים על משפחת הנסיכים לבית שוואלוב.

דימטרי פרוקופייב, כתב "קול ישראל" במוסקבה גם הוא סייע לי.

מכל החקירה הזו נתברר שאין בנמצא שום משפטן בשם ולדימיר שוואלוב. ברשימות קציני הצי הקיסרי מתקופת ניקולאי השני אין אף אדמירל, תת-אדמירל או קצין צי גבוה אחר הנושא את השם שוואלוב. גם ארגוני בני האצולה הרוסית בארה"ב ובקנדה לא הצליחו לאתר עבורי משפחת נסיכים רוסית בשם שוואלוב מתקופת ניקולאי השני, אחרון הצארים.

אין בנמצא בכתובים כל עדות על נסיכים לבית שוואלוב בגרוזיה, או בכל מקום אחר ברוסיה.

למרבית ההפתעה ואולי הצער גיליתי כי האגדה היפה הזו היא בחזקת אגדה ולא אמת היסטורית.

אז איך שרה דורית ראובני בשיר "האיש מהבקעה", שכתב חיים חפר: "האגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן…"

 

ספטמבר 2013

בית המשפט הפדרלי בניו יורק גזר 11 שנות מאסר על יוסי ינאי, לאחר שהורשע בניצול מיני של נשים צעירות שפיתה להגיע לביתו.

נגד ינאי עדיין תלויה תביעת פיצויים בסך 100 מיליון דולר שהוגשה נגדו על ידי שלוש מחמש קרבנותיו שאותן ניצל מינית.

התביעה דרשה להטיל על ינאי עונש חמור, עד 30 שנות מאסר. אך שופט בית המשפט המחוזי בניו יורק, אדוארד קורמן, החליט להתחשב בבריאותו הרופפת ולהטיל עליו רק 11 שנות מאסר.

 

===============================================================

אלי תבור עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.

.