החוק לא ירתיע את ענקי התקשורת, לא ישנה את חוסר האיזון בה, אבל יפגע אנושות בכלי תקשורת חלשים ובימין עצמו * לא תהיה הגנה ממשית לפגיעות באזרח הקטן וינחית מכת מוות על העיתונות החופשית המתגבשת בבלוגוספירה
– מאת: אמנון לורד –
התיקון הדרקוני לחוק לשון הרע הוא סימן למוות מוחי של הימין. כלי התקשורת המזוהים עם הימין יהיו הראשונים להיפגע ממנו.
לא פעם אני מתלוצץ עם חבריי, ליד מיטת חוליו של הימין, ובתור רופאים מתחזים אנחנו מאבחנים שהימין סובל ממחלה חשוכת מרפא שקוראים לה מוות מוחי.
סנקציות חריפות ככל שיהיו לא יעצרו את המרוץ האיראני לפצצה * היעד המרכזי של איראן הוא שליטה על המזרח התיכון * ארצות הברית וישראל הן המכשול ליעד הזה * אין לארה"ב ולישראל אופציה אחרת אלא פעולה צבאית מהירה ובלתי מידתית בחריפותה
– מאת יורם אטינגר –
ההנחה שסנקציות חמורות יותר ימנעו מאיראן יכולות גרעיניות, יגבילו את יכולותיה רק למטרות שלום, או יביאו להפלת משטר האייתולות, מתעלמות מהמציאות.
הנחה זו וההשערה שהרתעה הדדית תאפשר דו-קיום עם איראן גרעינית מתעלמות מן הניסיון ההיסטורי. גם ההנחה שמחיר
פעולת-מנע צבאית הוא מופקע, מהווה ניצחון האשליות על המציאות.
אחמדיניג'אד ויקישיתוף אנגלית
הניסיון עם צפון קוריאה
הסנקציות שהטילו ארה"ב והאו"מ על צפון קוריאה, החל בשנת 1950, לא מנעו את פיונגיאנג מלהפוך לכוח גרעיני. הסנקציות לא בלמו פיתוח תשתיות מרשימות של גרעין ונשק להשמדה המונית בצפון קוריאה והפצתו.
הסנקציות לא הפילו את משטר קים ג'ונג-איל ולא החלישו את מאמציו לכיבוש דרום קוריאה. הם לא מנעו ממנו לייצא תשתיות טרור – לאיראן, מצרים, סוריה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.
– מאת אלי תבור –
שלושים שנה אחרי שנס מהארץ מאימת הדין ומנושיו, חזר העיתונאי לשעבר יוסי ינאי לככב בכותרות. לא באמצעי התקשורת הישראליים אלא בארצות הברית. שם עוררה הפרשה גל פרסומים בעיתונות המודפסת, בעיתוני אינטרנט וביו טיוב.
יוסי (ג'וזף) ינאי, 67 , הורשע לפני חמישה חודשים בבית המשפט הפדראלי בברוקלין במדינת ניו יורק בעבירות חמורות: הברחת צעירות מאירופה ומדרום אמריקה לארה"ב, והפיכתן לשפחות מין.
עתה הוא ממתין לגזר דינו. העונש המכסימאלי על העברות שהורשע בהן הוא 80 שנות מאסר.
שורה התחתונה במרכז משמאל לימין – הרמטכל ייגאל ידין, גלילה ינאי, ובעלה יעקב{יאן} ינאי, קצין קשר ראשי
לאחר כשנתיים בתפקיד זה, כשספיר – לימים שר האוצר בממשלות ישראל במשך יותר מעשור – התמנה למנכ"ל משרד האוצר, הוא לקח עימו את יעקב ינאי ומינה אותו לסגנו.
קבוצת "נערי בן גוריון"
חשוב יותר מתפקידיו הרשמיים היה מעמדו של יאן כאחד מקבוצת "נערי בן-גוריון". אלה היו הצעירים אותם טיפח ראש הממשלה עוד בתקופת המדינה שבדרך והועידם להיות עוזריו ויורשיו.
חבורה סגורה זו של צעירי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהנהיגה את המדינה עד למהפך 1977) כללה את משה דיין, יגאל ידין, שמעון פרס, טדי קולק, אבא אבן, אהוד אבריאל, מאיר (ממי) דה-שליט, וגם את יעקב ינאי.
יאן היה חברם בנפש של משה דיין, טדי קולק ואהוד אבריאל. הוא בנה את ביתו בשכונת צהלה [שהוקמה ב-1952 כ"שיכון" לקציני צה"ל ואנשי ביטחון בכירים] בצמוד לביתו של משה דיין. כמעט מדי שבוע, כפי שמעיד טדי קולק בספרו האוטוביוגרפי, נהגו יעקב ינאי ואשתו גלילה (גלה) לצאת לראות סרט קולנוע בחברת משה ורות דיין.
המשך הקריירה של יעקב ינאי כללה שליחות לארצות הברית ובשובו – מנהל המחלקה לשיפור נוף הארץ ושימור אתרים היסטוריים. ב-1966 הפכה מחלקה זו לרשות הגנים הלאומיים ויעקב ינאי מונה למנכ"לה ולמנכ"ל החברה לתערוכות וירידים. הוא נשא בתפקיד זה גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.
יעקב ינאי נפטר בשנת 1996. טדי קולק, שספד לו באזכרה, סיפר: "משה דיין אמר לי פעם – 'היה לי רק חבר אחד בחיים וזה היה יאן'
זאת הייתה באותם ימים ה"אצולה" של ישראל שבתוכה גדל יוסי ינאי.
כנופיית בני הטובים מצהלה
ינאי נולד ב-1944 כבן טובים מפונק, הבטוח שבזכות ייחוסו מגיע לו הכל. למד בבית הספר "תיכון חדש" היוקרתי בתל-אביב
והשתייך ל"כנופיית צהלה". זו היתה קבוצה של בני טובים מהשכונה המיוחסת, שנהגה לגנוב מכוניות, להתפרע ולהשתולל.
העיתונאי איתן הבר, שפירסם ראשון בהרחבה את מעללי הכנופיה ב"ידיעות אחרונות" מגלה היום, כי מי שמסר לו את הסיפור היה לא אחר מאשר חבר ה"כנופיה" יוסי ינאי.
רחוב המצביאים בצהלה ויקישיתוףצילום איתן טל
כתב-חייל יחיד ב"במחנה"
כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל היה ברור שהוא מסתדר במקום טוב. הוא הוצב לתפקיד כתב שבועון צה"ל "במחנה". השנה הייתה שנת 1962. "במחנה" היה באותם ימים השבועון הנפוץ במדינה (80 אלף עותקים). יצחק לבני, שמונה שנה קודם לכן לעורכו, הפך אותו מעיתון צבאי לשבועון אזרחי כללי. הוא גייס את מיטב העיתונאים שעבדו בעיתוני ישראל, כדי שיכתבו בשבועון.
הכתב-החייל היחיד בעיתון באותה תקופה היה יוסי ינאי. הוא סיקר את אירועי צה"ל, ראיין את מפקדיו, כתב תחקירים בנושאים בטחוניים. שמו של הכתב בן ה-18 התנוסס לצד שמות טובי העיתונאים במדינה.
מקסים, מוכשר אבל בעייתי
על מעלותתיו ומגרעותיו של אותו חייל-כתב אומר היום עורך "במחנה" יצחק לבני: " הייתה לו מצד אחד אישיות מקסימה, אבל מצד שני היו לנו הרבה בעיות איתו. הוא היה בחור עם סוג של יופי וחן וקסם אישי, אבל עם זאת היה בלתי אמין. היה קשה לסמוך עליו.. מצד שני הוא היה עיתונאי טוב, ידע לכתוב ולהשיג סקופים. אבל היו הרבה כתבות שהוא דפק אותנו.
הסתבכויות כספיות וניסיון התאבדות
ב"העולם הזה" במדור "רחל המרחלת" בגיליון 1406, מחודש ספטמבר 1964 פורסם הסיפור הבא [בקיצורים]:.
.
הצעיר, המתקרב עתה לגיל 20, הוא נער חמודות במלוא מובן המילה. הוא גבה קומה, יפה תואר, משכיל ובעל אישיות מקסימה המחבבת אותו במהירות על כל מכריו.
שירותו [בעיתון "במחנה"] כמעט ולא הפריע לו להמשיך את חיי המותרות שלו, כמו בתקופה שלפני גיוסו. הוא הסתובב בארץ עם רכב צמוד, הזמין נערות לארוחות במסעדות היקרות ביותר והיה אורח קבוע בכל מועדוני הלילה בכל חלקי הארץ.
כדי לנהל אורח חיים כזה יש צורך בכסף רב. לא אחת תמהו ידידיו מאין לכתב במדים סכומי כסף כה גדולים. כמה מידידיו הטובים ביותר החלו לחשוד שמשהו לא בסדר באישיותו של הצעיר המקסים, כשגילו שהוא 'שוכח' להחזיר הלוואות שנתנו לו בתום-לב.
…הוא הסתבך באיזה עניין כספי. הוגשה נגדו קובלנה והוא הועמד למשפט. לא עמדו לו ייחוסו ופקחותו. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר. זו הייתה מהלומת מוות עבור הצעיר, שחשב כי כל המדינה שייכת לו. הוא נטל גלולות רעל ובלע אותן. למזלו, הצליחו להצילו בעוד מועד מהתאבדות.
שמו של ינאי לא הוזכר בכתבה אך מי שהכיר אותו זיהה את הדברים כמתייחסים אליו.
עבודתו ב"העולם הזה"
הכרתי את יוסי ינאי מקרוב בתקופת עבודתנו המשותפת ב"העולם הזה". גם אני, כאחרים, נשביתי בקסמיו. אני הייתי באותן שנים ראש מערכת השבועון ובין השנים 1979-1976 גם עורכו.
יוסי היה עיתונאי חרוץ, שהביא ידיעות וכתבות לרוב. הייתה רק בעיה אחתן: אי אפשר היה לדעת אם הן אמיתיות או בדויות.
כמעט בכל ישיבה של המערכת היו צצות ועולות ביקורות נגד כמה מהידיעות והכתבות של ינאי. "אבל מה שכתבת זה לא נכון", היו טוענים נגדו, "זה הכל בלוף". או "פרסמת ראיון עם מי שלא דיברת איתו בכלל…"
יוסי היה שולף את אחד מחיוכי הקסם שלו ומשיב: "מרגע שזה הודפס בעיתון זה נכון!". ואורי אבנרי השלים עם תשובה זו.
"נצר לבת אצילים רוסית"
ליוסי ינאי היה לכאורה "ייחוס" גדול עוד יותר מאשר לחבריו בני ה"גנרלים" משכונת צהלה. הוא היה בטוח שבעורקיו זורם דם כחול ממש. שכן, הוא היה נכדה של בת אצילים אמיתית.
נושא זה ריתק אותי מאד והקדשתי זמן רב לחקור את עברה של משפחתו.
סבתו מצד אמו הייתה ז'ניה יכנאי (יכנוביץ'), ששמה המקורי היה הלנה שוואלוב, בת למשפחת נסיכים רוסית. היא נשאה את התואר 'נסיכה', אחד מתוארי האצולה הבכירים ביותר ברוסיה הצארית, העובר בירושה מדור לדור.
רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, שהכירה אותה אישית כשהייתה באה להתארח בבית שכניה, יעקב וגלה ינאי, מספרת: "היא סיפרה לי שהיא בתו של אחד היועצים המשפטיים בחצר הצאר ניקולאי השני. אחד מאחיה, לדבריה, היה תת-אדמירל בצי הרוסי הקיסרי".
תרצה יניב, נכדתה של הנסיכה, סיפרה: "סבתי ז'ניה סיפרה לנו שהיא גדלה בארמון שבו בכל בוקר הייתה המשרתת באה, פותחת את הווילונות ומביאה לה ארוחת בוקר למיטה, כמו שרואים בסרטים. היא הייתה רגילה למנהגים אציליים אלה עד יום מותה. כשהייתה צריכה ללכת להצגה ולא היו לה נעליים בצבע שיתאים לשמלה המפוארת שתפרה לעצמה, היא הייתה לוקחת צבע קירות וצובעת בו נעליים".
איך הגיעה נסיכה רוסית למשפחת ינאי?
וזה סיפור המעשה כפי שעבר במשפחה וגם הגיע לעיתונות ולספרות.
בוגר ישיבה מתאהב בנסיכה
ראשיתו בסיפורו של צעיר יהודי, יעקב מאיר יכנוביץ', שנולד ב-1881 בעיירה קרבניץ, בפלך מינסק שברוסיה הלבנה. הוריו ואבות אבותיו היו חוכרי טחנות קמח, באחד היערות. עד גיל 14 למד בחדר ואחר-כך במקביל בשני בתי ספר – רוסי אזרחי ובית-ספר עברי.
יעקב מאיר יכנוביץ' יכנאי
אחר-כך למד בערים שונות – ארבע שנים בישיבות ושנתיים לימודים אקסטרניים בשפה הרוסית. היה מורה לשפה העברית מטעם "חברת מפיצי השכלה" בבתי ספר בליטא, ברוסיה ובאסטוניה.
במסגרת נדודיו פגש את "הנסיכה הלנה" והשניים התאהבו. ברוסיה הצארית רומן בין יהודי לנוצריה (שלא לדבר על נשואים) היה כרוך בעונש מוות.
הנסיכה הלנה
הם נמלטו לאסטוניה, שם ילדה הלנה את בנם הראשון, אלכסנדר. מאיר יכנוביץ' רצה לנסוע לאמריקה. אבל דווקא הלנה העדיפה לנסוע ל"ארץ הקודש".
הצי הרוסי בעקבות הנסיכה
הם הגיעו באוניה לחיפה בשנת 1909. יכנוביץ' קיבל משרת מורה בבית הספר "אליאנס" בעיר. כעבור כמה חודשים עגנה אוניית מלחמה רוסית בנמל חיפה. השמועה מתפשטת שהצאר נקולאי השני שלח את הצי הרוסי כדי להחזיר את הנסיכה הלנה לחיק משפחתה ברוסיה.
יעקב והלנה נמלטו עם בנם לחווה החקלאית סג'רה בגליל התחתון, שהייתה הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ישראל.
בתקופת עליה שניה הפכה החווה למרכז חשוב עבור פועלי הגליל. רבים מחלוצי העליה השניה קיבלו במקום הכשרה חקלאית, בהם דוד בן גוריון.
הלנה לא התגיירה ולא באה בברית נישואין עם יעקב. אבל היא שינתה את שמה מהלנה לז'ניה. יעקב עיברת את שם משפחתו מיכנוביץ ליכנאי. קיבל משרת מורה בבית הספר בסג'רה, וכעבור שנה התמנה למנהל בית הספר.
"הנסיכה הקווקזית" מסג'רה
ב-1913 ערך ההיסטוריון ד"ר יוסף קלוזנר – שהיה אז מנהל בית המדרש למורים עבריים באודסה – מסע בארץ-ישראל. הוא הגיע גם לסג'רה ופגש את המורה יכנאי ואת אשתו הנסיכה. הוא התפעל מהלנה-ז'ניה ("חציה עברית וחציה נכרית") ופירסם כתבה בעיתון העברי שבעריכתו היוצא לאור ברוסיה.
מרכז ההדרכה באילניה [סג'רה
עימות עם הרב קוק
סיפורה של "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הכה גלים בכל העולם היהודי. הוא גם הסעיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב של "יפו והמושבות". ב"מסע הרבנים" המפורסם, שערכו הרב קוק עם עוד 20 רבנים, ביישובים שהוקמו על-ידי אנשי העליות הראשונות. הם הגיעו גם לסג'רה. בפגישה עם אנשי סג'רה התעמת הרב קוק עם המורה יכנאי.
הרב קוק: "ראיתי ב'השילוח' כי אחד המורים בסג'רה נשא אשה נכריה ובנם נמול בלי פריעה. אם התגייר במילה ללא פריעה, אין גיורו גיור. לא יהיה כדבר הזה בישראל…".
המורה יכנאי : " דעתנו היא, שיש לקחת מהתורה העתיקה רק החלק המתאים לחיינו החדשים. ועד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי והוא מתפרנס מכספי חלוקה!".
העימות עשה כנפיים בכל הארץ ואגדת "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הפכה לאחת מאגדות הגליל.
הנסיכה שלא היתה
ביקשתי לתהות מהו הרקע להתאהבותה של הלנה-ז'ניה שוולוב-יכנאי – בת אצולה פרובוסלאבית בקיסרות הצארית – דווקא בצעיר יהודי מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה.
מה הביא אותה לזנוח את ארמונות משפחתה ואת חיי המותרות שלה, ולגלות לחיי דלות ועבודה קשה במושבה גלילית נידחת.
התקשרתי עם ארגונים של צאצאי משפחות אצולה רוסיות בארה"ב ובקנדה, קראתי ספרים רבים על תקופת הצאר ניקולאי השני וחצרו. איתרתי פרופסור גרוזיני, גנאלוג (חוקר אילנות יוחסין) רצו קוטסישווילי שמו, וביקשתי לברר פרטים על משפחת הנסיכים לבית שוואלוב.
דימטרי פרוקופייב, כתב "קול ישראל" במוסקבה גם הוא סייע לי.
מכל החקירה הזו נתברר שאין בנמצא שום משפטן בשם ולדימיר שוואלוב. ברשימות קציני הצי הקיסרי מתקופת ניקולאי השני אין אף אדמירל, תת-אדמירל או קצין צי גבוה אחר הנושא את השם שוואלוב. גם ארגוני בני האצולה הרוסית בארה"ב ובקנדה לא הצליחו לאתר עבורי משפחת נסיכים רוסית בשם שוואלוב מתקופת ניקולאי השני, אחרון הצארים.
אין בנמצא בכתובים כל עדות על נסיכים לבית שוואלוב בגרוזיה, או בכל מקום אחר ברוסיה.
למרבית ההפתעה ואולי הצער גיליתי כי האגדה היפה הזו היא בחזקת אגדה ולא אמת היסטורית.
אז איך שרה דורית ראובני בשיר "האיש מהבקעה", שכתב חיים חפר: "האגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן…"
ספטמבר 2013
בית המשפט הפדרלי בניו יורק גזר 11 שנות מאסר על יוסי ינאי, לאחר שהורשע בניצול מיני של נשים צעירות שפיתה להגיע לביתו.
נגד ינאי עדיין תלויה תביעת פיצויים בסך 100 מיליון דולר שהוגשה נגדו על ידי שלוש מחמש קרבנותיו שאותן ניצל מינית.
התביעה דרשה להטיל על ינאי עונש חמור, עד 30 שנות מאסר. אך שופט בית המשפט המחוזי בניו יורק, אדוארד קורמן, החליט להתחשב בבריאותו הרופפת ולהטיל עליו רק 11 שנות מאסר.
===============================================================
אלי תבור עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.
אלי תבור
.
הרעש הגדול בשנת 1837 הרס את העיר וגרם למותם של יותר ממחצית תושביה * תוך פחות מ-40 שנה השתקמה העיר ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה * חוקרת תולדות צפת מפריכה את הסטריאוטיפ של "הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה" * הצפתים הסתובבו בדרכים והחזיקו בנשק * מנהיגות "ילידית" שיצאה מן הממסד הרבני הקימה "משמר אזרחי" הרבה לפני שהוקם "השומר" ויזמה התיישבות חקלאית * צפת שלא שמעתם עליה * דברים שנאמרו בכנס על עיר המקובלים
– מאת רבקה אמבון –
ביום חורף צפתי קר, באחד בינואר 1837, כד בטבת תקצ"ז, יום ראשון בשעה 5 אחה"צ רעדה האדמה בגליל כולו. זהו הרעש הגדול, שעל פי הערכות מומחים היה כנראה בסביבות 7 בסולם ריכטר.
רעידת האדמה פגעה קשות בגליל ובעיקר בצפת. הרובע היהודי, הבנוי על המדרון המערבי של הר צפת, היה הנפגע העיקרי.
צפת 1895
לפי דו"ח של השלטונות התורכיים ניספו ברעש כ-1500 ואולי יותר מתוך 2158 מיהודי צפת. כלומר: -למעלה ממחצית האוכלוסייה הספרדית והאשכנזית-חסידית נמחקה.
היום נכנעת ממשלת ישראל לטרור הפלסטיני.
היום משחררת ישראל למעלה מאלף רוצחים ורוצחות שידיהם שטופות בדם ילדינו .
זה היום בו על כל אזרח בעל מצפון להניף מעל ביתו דגל לבן. סמל לכניעה מבישה של ממשלה ועם שהחליטו להתאבד.
גיא חבר הוא חייל צה"ל שנעדר מיחידתו ברמת הגולן ב-17 באוגוסט 1997. איש אינו יודע בוודאות מה עלה בגורלו.
אולי עבר בטעות את הגבול לסוריה ומחוזק שם בכלא?
אולי נחטף על ידי אנשי חיזבאללה או ארגון טרור אחר?
עד שלא יוכח אחרת ייתכן שגיא חבר נמצא במרתף חשוך בסוריה או בלבנון 14 שנים. כמעט פי שלושה יותר מגלעד שליט.
גיא חבר {ויקיפדיה על בסיס שימוש הוגן)
הפגנה להחזרת החטופים אהוד גולדווסר אלדד רגב וגלעד שליט ביולי 2006- צילום: זאב גלילי
מצעד האיוולת לשחרור גלעד שליט
27.6.2010
לשיא הגיעו במפגן שנועד לשבש את חגיגות יום העצמאות. כל התקופה הזו החמאס מקבל רוח גבית מן המפגנים הללו. עכשיו הוא ישמש מנוף למתן לגיטימציה בינלאומית לממשלת אש"ף-חמס.המחיר יהיה החזרת מאות מרצחים ליהודה ושומרון, מדינה פלסטינית חמאסית והעיקר שהילד יחזור הביתה.
http://www.zeevgalili.com/2010/06/9364
הרוצחת היפה מקפה "סבארו"
http://www.zeevgalili.com/?p=2015
פידיון שבויים לא בכל מחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=334
דם על הידיים
http://www.zeevgalili.com/?p=7955
פרשת אלחנן טננבאום
http://www.zeevgalili.com/?p=312
היהודי ששילם הון כדי להיקבר ליד המהר"ם מרוטנברג
http://www.zeevgalili.com/?cat=160
לוחם במגלן: מוכן לסכן חיי לשיחרור גלעד שליט
http://www.zeevgalili.com/?p=9515
גלעד שליט בכל מחיר? – זה המחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=9573
שתי כלות שנרצחו בתרפ"ט ובתשס"ג
– מאת ד"ר יואל רפל –
יונה בן אמיתי , גיבור סיפור ספר יונה, הוא, על-פי המסורת היהודית, אותו נביא הידוע לנו מספר מלכים ב' {יד/כה} ואשר עליו מסופר כי בא מגת חפר אשר בנחלת זבולון.
נביא זה פעל בממלכת ישראל הצפונית והתנבא על ירבעם בן-יואש {ירבעם השני} כי ירחיב את גבולות ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה.
למה נקרא הספר ביום כיפור
עיקר פרסומו של ספר יונה הוא בשל העובדה כי חז"ל קבעו אותו כהפטרה לתפילת מנחה של יום הכיפורים. אין הספר מביא את נבואותיו של יונה אלא מספר את סיפורו, בעיקר את המסע לנינוה.
הסיבה לקריאת ספר יונה ביום הכיפורים היא שבספר מצוין במפורש כי "רחמיו [של הקדוש ברוך הוא] על כל מעשיו". על-כן יתכפרו גם עוונות ישראל.
יונה מטיף לאנשי נינווה לחזור בתשובה – ציור של גוסטב דורה
עופר עיני, עמיר פרץ, אבי ניסנקורן וכל מזכירי ההסתדרות לדורותיהם הם האחראים לחרפה הזו של מדינת עבדים הנקראת "עובדי קבלן" * מה בין "סוציאליזם בימינו" לבין "צדק חברתי" * האם היה פעם שוויון בחברה הישראלית * מדוע קרסו כל המערכות הכאילו שוויוניות * כמה עובדות היסטוריות ברמה של שתי יחידות בבגרות שמוטב כי שלי יחימוביץ תשנן
בשנות השישים נפוצה הבדיחה על אריה שברח מגן החיות בתל-אביב וחדר לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. גן החיות שכן אז במקום בו עומד היום בית העירייה. בנין ההסתדרות החדש נראה אז כמפלצת בטון, המאכלסת מאות פקידים.
האריה טרף פקידים ואיש לא הרגיש. בנין ההסתדרות ויקי שיתוף יוצר דר אבישי טייכר
אותו אריה נהג לטרוף מדי יום את אחד הפקידים.
איש לא חש בחסרונם. אחרי שטרף כתריסר פקידים משך שבועיים נתגלה האריה ונלכד. היה זה לאחר שטרף את מחלק התה, שכולם חשו בחסרונו.
סיפור זה מתאים כמסגרת לדיון ביוזמות ההסתדרות חדשות לבקרים עיני להשבית את המדינה למען "הצדק החברתי". הדיון הזה מחייב מסע קטן אחורה במכונת הזמן וללמוד איך הגענו למצב הנוכחי.
מהו "סוציאליזם בימינו" ?
זו היתה הסיסמה המרכזית של תנועת העבודה [שהתגבשה למפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י]. מחוללי התנועה שאפו באמת ובתמים לשוויון מוחלט בחברה הנבנית בארץ ישראל. ברוח הזרמים הסוציאליסטיים שפרחו ברוסיה בראשית המאה העשרים, ראו עצמם בראש ובראשונה "פועלים". כלומר: אנשים הנהנים מיגיע כפיהם מתוך שוויון גמור עם זולתם. הם המשיכו לראות עצמם פועלים גם לאחר ששלטו על כל המוסדות של התנועה הציונית ומשאביה וגם לאחר שעלו לשלטון עם הקמת המדינה.
דוד בן גוריון רשם בתעודת החבר שלו במפא"י בסעיף מקצוע:"פועל חקלאי, עכשיו ראש ממשלה".
המקצוע פועל חקלאי. פנקס חבר הסתדרות של דוד בן גוריון
איך מימשו את אידאל השיוויון ?
הם הקימו ב-1920 את ההסתדרות. כחברים בהסתדרות יכלו להתקבל רק אנשים "החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם".
ההסתדרות לחמה [נגד מעבידים] להשגת שכר הוגן, תנאים סוציאליים וקביעות במקום העבודה. היא הקימה לשכות עבודה שסיפקו מקומות עבודה.
מלבד הגנה במאבק נגד מעבידים יצרה ההסתדרות שורה של מוסדות שהבטיחו את רווחת חבריה. מטבחי פועלים סיפקו ארוחות זולות; מעונות יום לתינוקות ולילדים אפשרו לנשים לצאת לעבודה; "צרכניות" מכרו מזון בסיסי במחירים זולים; נבנו דירות בשיכוני עובדים. קופת חולים סיפקה שרות רפואי במרפאות ובבתי חולים. מערכת קופות הפנסיה הבטיחו פנסיה נאותה לעת זקנה. שורה של בתי אבות הבטיחו סיעוד לתשושים. ובכך נסגר המעגל של חזון החברה ששורר בה צדק חברתי מושלם. במקביל היו הקיבוצים שהשוויון היה עקרון היסוד שלהם.
כרזה של ההסתדרות 1948
איך הפכה ההסתדרות למעביד?
כשהוקמה הסתדרות היה המשק הארצישראלי מפגר. רוב המעבידים היו האיכרים [שנקראו "בועזים"], בני העלייה הראשונה שהקימו את מושבות הברון. עיקר מאמצי ההסתדרות היו אז לסלק מן המושבות את העובדים הערביים הזולים ולאלץ את האיכרים להעסיק פועלים יהודים היקרים פי כמה.
התפתחות הערים בעקבות העליות [עולים בעלי אמצעים שבנו את תל אביב ויתר ערי הארץ] יצרו מקומות עבודה רבים בבניה, במסחר, במלאכה ובתעשייה המתפתחת. כל מעסיק נאלץ לקבל את תנאי ההסתדרות: קביעות בעבודה, שכר הוגן, תנאים סוציאליים, חופשות, הבראה ועוד.
ההסתדרות לא הסתפקה במעמד של איגוד מקצועי. כבר ב-1923 הקימה את "חברת העובדים השיתופית". הרעיון המרכזי היה להקים קואופרטיבים ומפעלים שהבעלות עליהם לא תהיה בידי מעבידים פרטיים [היום היינו קוראים להם "טייקונים"] אלא בבעלות ההסתדרות. כך הוקמו מפעלים כלכליים רבים בתחומי הבניה ["סולל בונה"} התעשיה ["כור"], מים ["מקורות"] השיווק החקלאי ["תנובה"], השיווק המסחרי ["המשביר"} הבנקאות ["בנק הפועלים"]. והרשימה ארוכה: ביטוח ["הסנה"] ספנות ["צים"], תחבורה {"אגד" ו"דן"], תעופה, תקשורת מודפסת, מוסדות חינוך, בתי תרבות, הוצאות ספרים, תחבורה ועוד ועוד.
בצד היותה איגוד מקצועי הנאבק במעסיקים פרטיים הפכה ההסתדרות גם לענק כלכלי, המעסיק רבבות עובדים. תיאורטית כל אחד מחברי ההסתדרות היה שותף במפעלים הללו ונהנה מפירותיהם. רק תאורטית. את השמנת והרווחים אכלו המנהלים.
ב-1977 הגיע מספר המועסקים במפעלי ההסתדרות ל-251 אלף, שהיו אז כ-20.3 אחוזים מכלל המועסקים במשק. איש מהם לא נהנה מפירות מפעלי חברת העובדים, כולם התרסקו.
האם היה שיוויון באותם ימים?
עמוס עוז צדק לכאורה, כשכתב בכותרת הראשית של "הארץ" שהיינו פעם המדינה השוויונית ביותר בעולם.
וכך הוא כתב בין היתר:
" העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית… בישראל המוקדמת, מי שעבד … יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים… כל זה נהרס , כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".
האמנם?
עמוס עוז מזייף בפובליציסטיקה לא פחות משהו מזייף בכתיבה הספרותית שלו. בארץ ישראל שלפני קום המדינה ובשנות שלטונה של מפא"י היו הרבה שווים אבל היו ששווים יותר ושווים פחות. כל מי שנהנה מהגנת ההסתדרות או עבד במפעליה אכן נהנה מזכויות מפליגות. אך להסתדרות לא התקבלו רבים ממאות אלפי העולים שהגיעו מאירופה לפני השואה והם שבנו את המדינה, לא פחות מיושבי הקיבוצים. להסתדרות לא יכלו להתקבל סוחרים, בעלי מלאכה זעירים, חנוונים, רוכלים, בעלי קיוסקים, חקלאי המושבות הוותיקות. כל מי שהיה חשוד בכך שהוא חלילה מעסיק איזה עוזר לקיוסק שלו היה פסול.
גרוע מזה. חוקת ההסתדרות קבעה כי חבר הסתדרות "מקבל על עצמו את משמעת הפעולה של ההסתדרות". פרוש תנאי זה היה שהמוני היחפנים שהגיעו מאירופה והיו בעלי אוריינטציה פוליטית שונה מזו של מפא"י (בית"רים, ציונים כלליים וסתם "עמך") לא יכלו להתקבל להסתדרות. הם לא יכלו לקבל עבודה כי להסתדרות היה מונופול על לשכות העבודה. לא יכלו גם לקבל טיפול רפואי כי רק חברי הסתדרות יכלו להיות חברים בקופת חולים. עמוס עוז, שאביו היה שייך למחנה הרביזיוניסטי שהיה מודר מכל עבודה ומכל טובת הנאה יודע זאת היטב. אך זייפן נשאר זייפן.
זוהי המדינה השוויונית עליה מדבר עמוס עוז.
קריסת מפעלי ההסתדרות
המשורר אברהם שלונסקי נתן ביטוי משובב למה שקרה לסוציאליזם הישראלי בשלושה שלבים: "פועליזציה, גועליזציה, מועליזציה".
השלב הראשון היה כמשמעות המושג סוציאליזם שפרושו "לכת חברים גם יחד". זה היה השלב הראשוני של האמונה הלוהטת.
הגועליזציה. נתברר כי משטרים שוויוניים אינם יכולים להיות שוויוניים. את מקום הבורגנים של המשטר הישן תופסים בני המעמד החדש – העסקנים והפוליטרוקים. ג'ורג' אורוול תאר זאת נהדר ב"חוות החיות" שהייתה משל למה שקרה בברית המועצות. אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים, תאר ללא כחל וסרק [בספרו "הביתה"] את התהליך של התנוונות השוויונות שהחלה עוד בראשית הדרך. בקיבוצו, כמו בכל קיבוץ היו הסטחנוביצ'ים, העובדים כסוסים של ג'ורג' אורוול והיו הפרזיטים והיו החזירים בעלי המפתחות למחסן והשליחויות לחוץ לארץ ולבנקים.
אסף ענברי צילום זאב גלילי
וכתב על כך הוגה, כמעט בלתי מוכר בארץ, מילוואן דז'ילאס [Milooan Djilas], קומוניסט יוגוסלבי, מעוזריו הקרובים של טיטו. הוא חזה את התמוטטות הקומוניזם עוד בשנות השישים, בשל עליית "המעמד החדש" [כשם ספרו המפורסם] והשחיתות הבלתי נמנעת המלווה כל מערכת שוויונית.
מהגועליציה למועליזציה
השאלה הנכונה לגבי קריסת מפעלי ההסתדרות איננה למה קרסו אלא למה הצליחו לשרוד זמן רב כל כך.
ברוסיה מספרים בדיחה שהקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי על שהשאיר אוכל רק לשבעים שנה וכשנגמר המלאי קרס הקומוניזם.
המשק ההסתדרותי שלפני קום המדינה, כמו הקיבוצים, שגשג תודות להזרמה הבלתי פוסקת של משאבים מן הקרנות הלאומיים. לאחר קום המדינה נהנה המשק ההסתדרותי מן היתרונות שהעניק לו שלטון מפא"י על פני המשק הפרטי. מפעלי חברת העובדים התנהלו ללא כל היגיון כלכלי. שוק פנימי ללא מתחרים אפשר העסקת המוני פרוטקציונרים ופרזיטים שמילאו את מפעליה ומוסדותיה.
הבדיחה על האריה שטרף את העובדים שאיש לא חש בחסרונם היא אחת מרבות ששיקפו את התקופה. למשל הבדיחה על מבקר הסוכנות ששואל שני פקידים מה תפקידם בדיוק. ותשובתם: לא עושים כלום, רק שותים תה כל היום. בדו"ח שלו כתב: במפעל זה יש כפילות.
כשנגמרו המשאבים הציבוריים נחשף כי מדובר במשק רקוב עד היסוד. מנהלים מונו על פי קשריהם (המפלגתיים) ולא על פי כישוריהם. החלטות כלכליות נתקבלו ללא שיקול דעת בידי אנשים חסרי כל הבנה בהתפתחויות בשוק העולמי. מפעלים ומוסדות העסיקו רבבות עובדים מיותרים שנהנו מתנאים מפליגים כשלא היה מקור כלכלי אמיתי למימון תנאים אלה.
דוגמא יכול לשמש מפעל הלבידים באפיקים, שהכנסותיו (גם מעבודת פועלים שבאו מן המעברות של העלייה החדשה) אפשרו למשק רמת חיים משוגעת. המפעל הענק הזה קרס ביום אחד כשהמשק נפתח ליבוא מתחרה ונתברר שאין לו כל סיכוי להתקיים. כך קרה ל"כור" ול"סולל בונה" . כך גם קרה לקיבוצים.
ההפרטה של מפעלי ההסתדרות שהיתה למעשה כינוס נכסים התרחבה גם למפעלים ציבוריים וממשלתיים שלא הפסידו. כמו מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק, הקואופרטיבים לתחבורה ועוד. היה הכרח להפריט כי מפעל המנוהל על ידי ממשלה מפסיד תמיד. אך כאן נפתח פתח לשחיתות. משאבים ציבוריים נמכרו באפס מחיר וכך נולדו הטייקונים.
אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים, ונתפס במעילה כשעמדו למנותו לנגיד בנק ישראל, הסביר לי פעם את מניעיו. לא ייתכן, אמר לי, [נפגשתי עמו בחופשותיו מן הכלא בהן העביר לי כתבי יד של ספרו שערכתי] לקיים מפעל שמגלגל עשרות מיליונים ואני מנהלו מקבל משכורת נמוכה מן המנקה בבניין ההסתדרות. כי לה יש עשרה ילדים.
וכך נוצרו קופה ב' ו"הוצאות" ונסיעות "השתלמות": וסתם משיכת כספים לכיס הפרטי. ידלין ישב בכלא אך שניים מחבריו, שר השיכון אברהם עופר ויו"ר מועצת הפועלים של בנק הפועלים יעקב לוינסון התאבדו כשנתברר שכללי המשחק השתנו ומעשיהם נגלו לעין כל.
המפעלים המפוארים של "חברת העובדים" שכל חבר הסתדרות היה שותף בהם לא הניבו כל רווח לפועלים שהיו כאילו בעליהם. הם נמכרו ליזמים שהפכו אותם לרווחיים. אז עוד לא קראו לזה הפרטה. פשוט לא הייתה ברירה אלא להיפטר מהם.
מסוציאליזם לאוליגרכיזם
הסוציאליזם נכשל בכל העולם והשיטה של שוק חופשי ויוזמה יצירתית ניצחה. יכולים לקרוא לזה קפיטליזם, ניאו ליברליזם או בכל שם אחר. אך אין דרך אחרת להגדיל את העוגה הלאומית אלא על ידי מתן חופש למרצם של ממציאים, לכושר הניהול של יצרנים, משווקים ובעלי יוזמה. תפקיד הממשלה במשק כזה הוא לאפשר שוק חופשי אמיתי. למנוע מונופולים המכתיבים מחירים גבוהים, למנוע פערי הכנסה בלתי סבירים, לדאוג לתשתיות, חינוך וביטחון לאומי ואזרחי וכמובן לדאוג לרווחתם של חלשים שאינם מסוגלים להשיג בתנאי שוק רגילים את הדרוש לקיומם.
את הקפיטליזם החזירי לא הביא למדינה בגין ב-1977. בגין, שלא היה לו מושג קלוש בכלכלה, הכריז כי הוא רוצה "להיטיב עם העם". בתקופתו הגיע המשק לכמעט התמוטטות מרוב הטובה שרצה להרעיף אל העם – אינפלציה תלת ספרתית [שלמען האמת ההיסטורית יש להזכיר ששמעון פרס ויצחק מודעי חילצו אותנו ממנה].
במקום המשטר הסוציאליסטי המעוות של תקופת מפא"י לא קם כאן משטר קפיטליסטי אלא משטר של אוליגרכיות. אלה שטענו שממשלת ימין היא בעלת ידיים שמאליות תארו נכון את המצב. לבגין ולממשיכיו בכל הממשלות לא היה הכוח לחסל את האוליגרכיות שצמחו על הרקבוביות הדשנה של "סוציאליזם בימינו".
את מקום משק ההסתדרות המחניק תפסו אוליגרכיות עליהן כבר כתבתי רבות. קבוצות כוח המחזיקות בנתחי שלטון וממון ומשרתות עת עצמן. הטייקונים הם רק חלק מקבוצות הכוח הללו וניזקם אינו קטן מנזקי פועלי הרכבת המטשטשים רשלנות של נהגים העוברים באור אדום ונועלים נוסעים בקרונות העולים באש.
ומי תומך בפועלי הרכבת? ההסתדרות כמובן. בין האוליגרכיות שצמחו לאחר מות הסוציאליזם הייתה להסתדרות עדנה. וזאת על ידי מלחמתה למען העובדים המחזיקים את המדינה בגרונה: חברת החשמל, מפעלי המים, התחבורה, וכל המפעלים בהם יש להסתדרות כוח להשבית.
זהו הרקע שהוליד את עבדי הקבלנים. שום מפעל כלכלי שאינו נהנה מכספי הברון אינו יכול להרשות לעצמו עובדים שאי אפשר לפטר על רשלנות וחוסר יעילות. והפתרון הוא עובדי קבלן.
הסוציאליזם כמחלה סופנית
לנין נהג לומר כי הסוציאליזם היא מחלת הילדות של הקומוניזם. אילו חי היום היה אומר אולי כי הסוציאליזם הוא מחלה סופנית שלא מותירה אחריה אלה דיקטטורות רוויות דמים או דמוקרטיות שפושטות את הרגל.
זה מה שקרה לסוציאליזם הישראלי. .
מה נתנו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519
מכתב גלוי ל-400 אלף אידיוטים שימושייפ
http://www.zeevgalili.com/?p=15950
מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"
http://www.zeevgalili.com/?p=15893
טמבלים אלה לא רק הטייקונים אלא האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654
מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471
ירד לטימיון – השקעותינו בבנקים
http://www.zeevgalili.com/?p=11019
מה הכסף שלך עשה בשביל פסגות
http://www.zeevgalili.com/?p=8360
המרקסיזם מת ולמה מתתגעגעים אליו
http://www.zeevgalili.com/?p=7401
ירון זליכה ושחיתות התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=510
בבנק ישראל מייצרים כסף אז למה לא לקחת כמו בחברת החשמל
http://www.zeevgalili.com/?p=407
תולדות תנובה – האוטו לא שלנו ולא ירוק
http://www.zeevgalili.com/?p=410
כך נפטרנו מן המונופול המפלצתי "בזק"
http://www.zeevgalili.com/?p=9412
ביום שבו תתרוקן קופת האוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=214
האוליגרכיה של "להרים טלפון"
http://www.zeevgalili.com/?p=13050
מהי גלובליזציה ומהי כלכלה ציונית
http://www.zeevgalili.com/?p=329
השבח לאל. שישה מיליון אזרחים ישראליים אחרים יוכלו להגיד:
"אני גאה בכך שלא נפלתי בפח. אני לא הייתי שם".
לנין