– מאת משה נגבי –
לפני כעשרים שנה, במהלך הדיון המשפטי בפרשה הנוראה והטראומטית של "אונס שומרת", הוקיע הנשיא דאז של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, את הטקטיקה המגונה של חשודים בעבירות מין לנסות לנקות עצמם מהחשד באמצעות הטלת רפש במתלוננת והצגתה כמופקרת, שלא לומר נפקנית.
"חלק אינטגראלי מכל דיון בעבירת מין במשפט שלנו הוא הפיכת המתלוננת לסמרטוט", אמר שמגר, והתריע שבכך עוברת המתלוננת מעין "אונס שני", מילולי, המתבטא בפלישה חוזרת – הפעם של הציבור המציצני כולו – למרחב האינטימי ביותר שלה, והמבזה והמשפיל אותה לא פחות מן הפשע המיני שעליו התלוננה.
מאיר שמגר ויקישיתוף
השופט שמגר הדגיש באותו דיון כי "האונס השני" הזה הוא לא רק בזוי מבחינה מוסרית, אלא פסול מבחינה משפטית. הרי הסכמתה של מתלוננת לשכב עם גבר פלוני, כך הסביר, ואפילו עם שורה ארוכה של גברים, אינה שוללת את זכותה הבסיסית לסרב בתוקף לשכב או לקיים מגע אינטימי כלשהו עם גבר פלמוני. לכן הניסיון להעלות פרשות מין של המתלוננת עם גברים אחרים "ראוי הוא שיידחה מכל וכל".
אין עכבות מוסריות לתקשורת
דברים מכוננים אלה של נשיא בית-המשפט העליון, וגם תיקוני חקיקה שנעשו בהשראתם, אכן הצליחו לצמצם במידה מסוימת את תופעת "האונס השני" של המתלוננות בין כותלי בית-המשפט. בעקבות הדברים והתיקונים האמורים, שופטים רבים אכן מונעים כיום מסנגורים לחקור מתלוננות על חייהן האינטימיים בעבר או להביא ראיות על מתירנותן המינית.
