נתגלגל לידי ספרו של יהודה שנהב "היהודים הערבים", שראה אור בשנת 2003. הכתיבה של שנהב – כמו כתיבתם של חבריו השמאלנים, הפוסט-מודרניים, פוסט-ציונים, פוסט-יהודים – היא "מייבשת מוח". זו הגדרה שנתן פעם חברי אמנון לורד, שמומחיותו בספרות המרכסיסטית הכשירה אותו לבחון ספרות זו. היא שוטפת את מוחך בים של מונחים ובמשפטים מפותלים שאין להם סוף.

הואיל ולספר הזה קדמו מאמרים ארכניים של שנהב וחבריו אפשר לחסוך את הצורך בקריאתו ולדון ברעיון ההזוי העומד במרכזו – "יהודים ערבים". כבר דנתי בנושא בכמה מאמרים (ראה קישורים בסוף המאמר) ואני חוזר לדון בו בכלי ביקורת חדשים.

המצאה של אלבר ממי

הראשון שטבע את המושג "יהודים ערבים" הוא הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי (שמו המקורי: מרדכי אלכסנדר בנילוש), בספרו "נציב מלח". הספר מתאר את התלבטותו של ילד יהודי שנולד בגטו היהודי בטוניסיה, את היחשפותו לתרבות הצרפתית ואת בעיות הזהות. הוא דומה בתולדות חייו ובהתלבטויותיו ליהודים המערב אירופיים, שנחשפו לתרבות עולם עם האמנסיפציה וניסו להיות "יהודי בביתך וגרמני בצאתך".

אלבר ממי ( אתר יהדות תוניסיה

מיצירתו של ממי אפשר להבין שאת הקשר שלו ליהדות לא הצליח לנתק לגמרי, להיות צרפתי ככל הצרפתים לא הצליח. מאידך יש לו זיקה לתרבות היהודית ולתרבות הערבית שבתוכה בגר עד שהיגר לצרפת. הוא אינו ציוני אך בכתיבתו המאוחרת מצא איזו נוסחה המתיישבת עם הציונות.

  להמשיך לקרוא ←

מקור המלה טמיון הוא בשפה היוונית ומשמעותה בשפה זו הוא אוצר. וליתר דיוק אוצר המלך, או אוצר השלטון.ומנין בא הכסף לאוצר המלך? כמובן ממיסים, ארנונות והחרמות למיניהן. ומה שהולך לאוצר המלך איננו חוזר עוד. וכך נוצר הביטוי "ירד לטמיון" דבר שאבד, שהלך לאיבוד ולא יחזור עוד.

המלה היוונית חדרה לשפתנו בדרך הקשה. כך אנו מוצאים "שהיה (המלך) הורג את בעליהם ומענה את נשיהם ומכניס את ממונם לטמיון" (ויקרא רבה יט).

גובי מיסים באים לגבות מס לטמיון ופניהם של האזרחים נפולים. תבליט רומ י מימי הקיסר אוגוסטוס

בתלמוד אנחנו מוצאים כי אנשים מאבדים כספם לאוצר המלך בשל מעשיהם הרעים: מלינים שכר שכיר, עושקים שכר שכיר, נוהגים גסות רוח, משתחררים מעול ציבורי ומטילים על זולתם ועוד (סוכה כט עמוד ב). בתלמוד משמש הביטוי עדיין במשמעותו המקורית. דהיינו: אובדן כספים לאוצר המלך.

להמשיך לקרוא ←