הרצל רוזנבלום. עורך בתואר ולא בפועל.
עיתון של משכתבים
האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים המעולה של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב". על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006): פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: אצבעותיהם הפכו זבל לזהב. – "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006) יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר.
מוכר עיתונים 1945 בתל אביב
איתור משכתבים טובים
הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושיכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; [רם אורן שהיה עורך המגזין היומי] ויורם וידן ששימש כסגנו; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך). עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אהרון בכר, אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריוואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרון וייס, ועוד רבים.
כת ידיעות אחרונות בפריז וחתן פרס נובל אלי ויזל ויקיפדיה עולמית Вени Марковски
ה"דסק" כספינת דגל
ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה – מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989. המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו. במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים אינספור: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.
הדרך לפיסגה
חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.
הדחתו של יודקובסקי
בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נוח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה. בחלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי היה מוזס אחראי על ההנהלה והפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם רעיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כשרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות". כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מימי מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנה של חמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. הוא הקים דירקטוריון שמינה אותו לעורך. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי (שנעשתה במפתיע) גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב). את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב. מיום מותו של נוח מוזס ועד הדחתו מהדירקטוריון והתפטרותו מעריכת ידיעות אחרונות בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס שבאורח הדרגתי העביר לצידו את בני דודיו עד שהשיג רוב בדירקטוריון להדחת יודקובסקי. באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון. [ ב-1989 הודח יודקובסקי מראשות הדירקטוריון של העיתון והוא החליט להתפטר מתפקיד העורך ועבר לעריכת "מעריב" במקומו מינה נוני מוזס את משה ורדי לעורך . בתקופת ביניים, בת שלוש שנים, בה הושעה עקב העמדתו לדין על האזנת סתר, כיהן בתפקיד עורך אלון שלו שלאחר פרישתו חזר ורדי לערוך את העיתון]
לאחר פרישתו של ורדי מכהונת העורך הראשי, מונה לתפקיד איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה בר [בוגר קורס עורכי החדשות שניהל זאב גלילי – ז.ג.]כעורך הראשי של העיתון.
המאבק שהביא להבסת "חדשות"
ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. המאבק ב"חדשות" והבסת המתחרה החדש הייתה פעולתו האחרונה של יודקובסקי שייצבה סופית את מעמדו של ידיעות אחרונות כעיתון הכמעט יחיד השולט בתקשורת הכתובה. עצשןךהמאבק בין "ידיעות אחרונות" לחדשות המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות" הוא מהמאבקים הבולטים בתולדות העיתונות בישראל, והוא הסתיים בסגירתו של "חדשות", לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו. כשהופיע הגיליון הראשון של "חדשות", ב-4 במרץ 1984, היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה". תפוצתו הייתה כ-500 אלף גיליונות בימי שישי ונמצאה בקו עלייה. המתחרה ההיסטורי, "מעריב", נחלש מאוד, ותפוצתו הלכה וירדה. חרף עוצמה זו, הופעתו של "חדשות" עוררה חששות לא מעטים ב"ידיעות אחרונות". בעיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה, ו"ידיעות" השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל"ידיעות" מה ש"ידיעות" עשה בדור הקודם ל"מעריב".
עיתון חדשות המתחרה שהובס
הצלחת מקומוני שוקן
היה יסוד לחשש הזה, בין היתר נוכח הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן, המייסד והבעלים של "חדשות", ברשת המקומונים שהקים בסוף שנות השבעים. זה התחיל במקומון ירושלמי, "כל העיר", נמשך במקומון התל אביבי "העיר", ועד מהרה נפרשו מקומונים בכל ישראל. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית ובראשה "ידיעות אחרונות". בעל חנות רהיטים בנהריה שפרסם מודעה ב"ידיעות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע גם לאילת. המקומונים אפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל ישראל יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים. מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצת צעירים, בראשות יוסי קליין, שהקימה את "כל העיר" הירושלמי, הצליחה להפיק עיתון מעולה. מהמקומון הירושלמי נשבה רוח של סגנון חדש, צעיר, רענן ומקורי. הצלחתו של "העיר" התל אביבי, בעריכתו של חנוך מרמרי, לא הייתה פחותה מזו של "כל העיר". על בסיס הצלחה זו החליט עמוס שוקן להקים את "חדשות". בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב", אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס של איגוד המפרסמים, במלאת שנה ל"חדשות", כי העיתון רצה לזנב ב"ידיעות" ולקחת ממנו את שכבת הקוראים מלמטה, ולכן ערך עיתון רעשני.
"ידיעות אחרונות" במשבר
בתקופה שבה הופיע "חדשות" היה "ידיעות אחרונות" בשיא הצלחתו הפיננסית, אך היה שרוי במשבר בתחום המערכת. דור המייסדים של שנות ה-40 פרש ברובו לגמלאות או הלך לעולמו. דור הבונים הוותיקים של שנות השישים כבר היה מבוגר ועייף. אנשי דור הוותיקים – שייקה בן פורת, שלמה נקדימון, איתן הבר, אריה אבנרי, אורי פורת, יחזקאל אדירם ואחרים – לא הולידו יורשים בצלמם ובדמותם. כל אחד מהם המשיך לתרום את תרומתו, אך העיתון עמד בפני שוקת שבורה כשנדרש לסקר את האירועים השוטפים: ביטחוניים, מדיניים, כלכליים ופליליים. בשנות ה-70, כש"ידיעות אחרונות" החל לגבור על "מעריב" בתפוצתו, הוא גייס עיתונאים מאמצעי תקשורת אחרים, גיוס שהגדיל את הוצאות השכר של העיתון. משנות ה-80 ואילך החליטו דב יודקובסקי ונח מוזס שלא לקלוט עוד עובדים חדשים. העובדה שהעיתון הצליח כל כך, ולמעשה לא היו לו מתחרים, הצדיקה החלטה זו.
תחילת המאבק
כשהופיע "חדשות", עם צוות של כותבים צעירים וזריזים ועורכים מצוינים, בוגרי המקומונים של "רשת שוקן" וכן רבים מבוגרי גלי צה"ל, מצא עצמו "ידיעות אחרונות" ללא חיילים. העיתון המשיך להיות "העיתון של המדינה" מבחינת קשריו עם מקורות האינפורמציה. אך לכיסוי חדשותי שוטף של אירועים ביטחוניים, פליליים וכלכליים, לא נמצאו אנשים צעירים ונמרצים. גם בתחום הצילום, שהלך ותפס מקום מרכזי בכיסוי החדשותי, היה ל"חדשות" יתרון גדול – כתריסר צלמי פרילנסר צעירים הביאו תמונות סקופ מצוינות. ל"ידיעות" היו רק שני צלמים במשכורת מלאה. בירושלים הסתייע העיתון בשירות של סוכנות הצילומים "זום", שנתנה שירות גם לגורמים אחרים. בנסיבות אלה החליט דב יודקובסקי להוציא את זאב גלילי מדסק החדשות ולמנות אותו ב-1 במאי 1985 לראש כתבים, במקומו של חיים צור, ראש כתבים ותיק שהיה במצב בריאותי רופף שהגביל את שעות עבודתו. חיים צור מונה לאומבודסמן של העיתון. זמן קצר לפני הופעת הבכורה של "חדשות" יזם משה ורדי, שעמד בראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", פעולה שבאה לקדם את פני הרעה. ל"ידיעות אחרונות" נודע כי "חדשות" עומד להופיע כעיתון שכל עמודיו מודפסים בצבע. בכך הלך בעקבות היומון האמריקני USA Today, שאמור היה להיות עיתון מודפס המתחרה בטלוויזיה. ל"ידיעות אחרונות" לא הייתה אז מכונת דפוס המסוגלת להדפיס תמונות צבע על נייר עיתון רגיל, אך הייתה לו מכונה המסוגלת להדפיס תמונות צבע במוספים על נייר כרומו. ורדי הצליח להתאים את המכונה הזו להדפסה על נייר עיתון, וכך הופיע "ידיעות אחרונות" כשחלק מעמודיו מודפסים בצבע, והקדים בכך את "חדשות".
אסטרטגיית המאבק של "ידיעות אחרונות"
יודקובסקי נתן לגלילי יד חופשית לפעול לפי הבנתו, כדי להתחרות בעיתון החדש – סמכות כספית כמעט בלתי מוגבלת בקביעת גובה התשלום לכותבים ולצלמים, סמכות להעביר אנשים מתפקיד לתפקיד וכדומה. סמכות אחת לא ניתנה : גיוס אנשים חדשים כעובדים קבועים. סמכות זו נמנעה מגלילי הן משיקולי תקציב והן משיקולים אסטרטגיים של יודקובסקי, שנטל על עצמו לגייס את הכשרונות הבולטים של "חדשות" ובכך לערער את היתרון העיקרי שלו. בהיעדר אפשרות לגייס כתבים וצלמים חדשים החליט גלילי על אסטרטגיה שתביס את "חדשות" בנקודה שבה היה לידיעות יתרון בולט על "חדשות": האמצעים הכספיים. בשלב ראשון הקים גלילי מערכת הפקה שפעלה מלשכתו, שכללה קבוצה של סטודנטים ופעלה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. המפיקים היו חסרי ידע בסיסי בעיתונאות, והם למדו את המקצוע תוך כדי עבודה. את המחסור בידע מילאה ההתלהבות והמסירות שלהם, במסגרת שגם תגמלה אותם כראוי מבחינה כספית וגם יצרה אווירה משפחתית חמימה. לרשותה של מערכת ההפקה עמדה מערכת קשר משוכללת (מכשירי מוטורולה וגם כמה פלאפונים שהיו אז יקרי המציאות ועלו כ-7,000 דולר ליחידה). כמו כן הותקנה מערכת האזנה כלל ארצית שעקבה אחרי רשת קשר הרדיו של משטרת ישראל (באותה תקופה הדבר היה מותר מבחינה חוקית). מערכת זו אפשרה לשלוח לכל אירוע כתבים וצלמים, שהגיעו למקום יחד עם השוטרים ולפעמים לפניהם. במקביל גייס גלילי שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים – חלקם פעלו באורח סמוי (נתן רועי מ"דבר" , כרמלה מנשה מקול ישראל.
חלוקה למחוזות
הארץ חולקה לארבעה מחוזות, שבראש כל אחד מהם הועמד עיתונאי שהיה אחראי להפעלת כל הכתבים והצלמים באזורו. בחיפה מונה אריה קיזל, כתב צעיר בן 22, שהובא מ"מעריב" לשמש ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בחיפה והצפון (כיום ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה). בבאר שבע מונתה כתבת צעירה, תמר טרבלסי, על כל אזור הדרום עד אילת. בירושלים מונה צבי קסלר, מן הוותיקים והבכירים בעובדי העיתון. בראש אזור תל אביב והמרכז עמד גלילי וצוות ההפקה שלו. בכל אחד מן הסניפים הוקמה מערכת הפקה והאזנה מקבילה לזו של תל אביב, כשהפעילות בין הסניפים מתואמת במערכת הקשר וגם בתקשורת מחשבים פנימית שהתאפשרה מהרגע שבו עבר העיתון תהליך מחשוב. הפעילות המתואמת בין הסניפים הניבה תוצאות רבות בתחום השגת סקופים, סיפורים ותמונות בלעדיות. היה לה יתרון מסוים על הפעלת כתבים ותיקים, מוכשרים ומנוסים ככל שיהיו, משום שכתב שטח האחראי לתחומו אינו שש לשתף פעולה עם חבריו למקצוע. נוסף על כך גויסו שורה של צלמי עיתונות אשר החלו לעבוד באופן מלא ובלעדי עם "ידיעות אחרונות" ונתנו יתרון ממשי לעיתון. כך למשל באזורים רחוקים כמו הצפון והדרום פריסה זו הוכיחה את עצמה בהשגת תמונות בלעדיות ובהגעה מהירה למקום ההתרחשות. הפעילות המתואמת הזו הביאה לכך שגם לאחר מכן, עם קיומו של קורס העורכים שניהל זאב גלילי הגיעו מועמדים כמו שילה דה-בר ואחרים כמו רון ירון לסטאז' בשטח כדי ללמוד על דרך עבודת העיתון. היה זה שנים רבות לפני שהשניים מונו להיות עורך העיתון וסגנו.
טקטיקה עיתונאית
פותחה שיטה לאיתור מהיר של כתובתו של כל אדם, ובמקביל גם לאתר קרובי משפחה שלו. כך, למשל, כאשר נודע מעשהו של מרדכי ואנונו הגיעה מערכת ההפקה לתריסר קרובי משפחה (ובאמצעותם לידידים ומכרים) ובתוך שעות מעטות התקבל פרופיל מלא של האיש. לכל אירוע הגיעו הכתבים והצלמים יחד עם המשטרה ולעתים לפניה. דוגמאות אחדות: הכתבת נחמה דואק נשלחה לסקר לכידתו של רוצח שנמלט מן הכלא והסתתר בדירה בבת-ים. בקשר הודיעו שוטרים כי הגיעו לבית, אך כשהיא הגיעה לדירה ונקשה על דלת הדירה בה התגורר הרוצח התברר כי השוטרים עדיין בדרך. בפרשת רצח מלה מלבסקי הגיעו כתבי העיתון וצלמיו לפנצ'ריה בוואדי ג'וז שבירושלים, שבה החליפה הרוצחת, חוה יערי, את צמיגי מכוניתה כדי לטשטש את עקבות מעשיה, לפני שהמשטרה אפילו ידעה על המקום. קצין צנחנים שהיה מעורב בהברחת סמים בקולומביה אותר בישראל רק על סמך כינויו של האיש שהעביר רון בן ישי שנשלח לקולומביה. באותן שיטות אותר וצולם האיש שנשלח על ידי תת-אלוף רמי דותן (שהורשע בקבלת שוחד במסגרת תפקידו בחיל האוויר) לרצוח את בנו של מאיר פעיל, שחשף את מעלליו.
מידע פנימי
היו גם שיטות פעולה בדרכים הישנות והטובות אך במסגרת מרוכזת. בין היתר היה "גרון עמוק" במגן דוד אדום, שדיווח מיד על כל תאונה או פיגוע. כך הגיעה לעיתון הידיעה על פציעתו האנושה של המו"ל נח מוזס, מול בית "ידיעות אחרונות", לפני שמשפחתו ידעה על כך. אותו מקור דיווח על הפיגוע בראס בורקה שבסיני, שבו נרצחו שבעה ישראלים בידי חייל מצרי הלוקה בנפשו. הדבר היה במוצאי חג השבועות, והידיעה הגיעה כמה שעות לפני שהייתה ידועה במערכת הביטחון ובחדר המצב במשרד החוץ.
השגת סקופים
סקופ פירושו ידיעה שבה הקדים העיתון את האחרים או שאין לאחרים כלל, ו"ידיעות אחרונות" פעל כדי למנוע סקופים מהמתחרים. הדבר מומחש בפרשת בריחתו של אסיר עולם הרצל אביטן, שהורשע בכמה מעשי רצח, בהם שני מעשי רצח בתוך הכלא. אביטן ברח מכלא באר שבע ביום שישי ונעלם. הוא התגלה רק ביום ראשון בבוקר על ידי מחסום משטרתי ביציאה מבאר שבע אך הצליח להימלט. הכתב בבאר שבע, צביקה אלוש, גילה שאביטן מצא מקלט במשך השבת בבית משפחה באר שבעית עליה השתלט באיומי אקדח. הכתב ראיין את המשפחה והוציא ממנה את סיפורה. כדי למנוע מאמצעי תקשורת אחרים להגיע אף הם לסקופ זה, הוצע למשפחה בילוי סוף-שבוע במלון בתל אביב. הם שמחו על ההצעה ובאו למלון, ורק למחרת התראיינו לאמצעי תקשורת אחרים. אותה שיטה ננקטה כמה פעמים. המקרה הבולט ביותר היה בעניינו של עיזאת נאפסו, חייל צ'רקסי שישב בכלא שנים רבות על לא עוול בכפו עד שיצאה צדקתו לאור והוא שוחרר. כתב "חדשות", מנחם שיזף, היה עמו בקשר תקופה ממושכת ועמד לקבל ממנו סיפור בלעדי. "ידיעות אחרונות" שלח את ראש המערכת בחיפה והצפון אריה קיזל לכפר קמא, כפרו של נאפסו. שם הוא הביא ראיון בלעדי עם גרושתו של נאפסו וכן תמונות בלעדיות של החתונה של השניים אשר יום אחריה נעצר הקצין הצ'רקסי בביתו. מאוחר יותר הובא נאפסו עצמו לחדר במלון, ושם קיבל הצעה כספית גבוהה, שלא יכול לסרב לה. השיטה האמורה הביאה סקופים מדי יום ביומו. לא חלף יום בלי סיפור או צילום בלעדי בכל התחומים. כך למשל הושגה תמונת הסקופ של היד ששלף ואנונו לעיני הצלמים (בה גילה את פרטי חטיפתו) הודות לכך שסביב בית המשפט הוצבו צלמים במספר גדול כל כך ששום אמצעי תקשורת אחר לא יכול היה להתחרות בה.
הפילוסופיה ניהולית של ידיעות
היתרון הבולט של "ידיעות אחרונות" על "חדשות" בכל התקופה היה התרבות הארגונית שהנהיגו יודקובסקי ומוזס בעיתון. לכל אחד מהעובדים הייתה הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא יטשו אותו. עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד (כולל עובדים שנתפסו בפלילים). העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי. התרבות האירגונית של "חדשות" הייתה הפוכה. זה היה העיתון הראשון בישראל שהעסיק אנשים בחוזים אישיים ולא על פי הסכם קיבוצי. נמנעה מהם הגנה של אגודת העיתונאים והיכולת להתארגן ולשבות. השכר של רוב העובדים (פרט לקבוצה נבחרת שבצמרת) היה נמוך. בתשע שנות קיומו עבדו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה גבוהה במידה בלתי סבירה, הפוגעת ביכולתו של הארגון לתפקד.
פגיעה באתיקה
העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כתבים החוששים למקום פרנסתם ומבקשים להצליח בכל מחיר, אכן עושים זאת בכל מחיר. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם אברים בלי הסכמת המשפחה. הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. אותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית.
העריקה הגדולה מ"חדשות"
הכישלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים היו לעיתון הישגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כישרונות מבריקים, אך אלה לא יכלו לסרב להצעות שהוצעו להם לעבור ל"ידיעות". על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי , עורך ידיעות, הזמין אותם לסוויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאוד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה'." ואכן, אט אט עברו הכשרונות הגדולים של "חדשות" ל"ידיעות אחרונות": רונית ורדי, שוש מימון, אביבה שאבי, ענת טל שיר ולבסוף יגאל סרנה, שהיה מהבולטים בעיתונאי "חדשות". כשבאו ל"ידיעות" הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם ל"ידיעות", רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של "חדשות".
סוף המאבק
כשנסגר "חדשות" הייתה תפוצתו היומית כמה עשרות אלפים, ו"ידיעות" עלה ל-600 אלף עותקים בימי שישי. כשהופיע "חדשות" הוא נחשב לבשורה גדולה. תשע שנים לאחר מכן התברר כי זהו אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית, כישלון שעלה למו"ל שלו, עמוס שוקן, עשרות מיליוני דולרים והביא לשעבודו להלוואה של נוני מוזס לשנים רבות. "חדשות", שנכנס לתקשורת הישראלית עם ציפיות רבות נסגר בקול דממה דקה, אך ההשפעה שהותיר על עולם התקשורת היא רבה. בעקבותיו הלכו כל העיתונים והפכו את העיתונאים לעובדים בחוזים אישיים, שאינם מאורגנים בהסכם קיבוצי, ותהליך ה"הצהבה" של העיתונות בישראל הואץ.
לאחר ההדחה
לאחר הדחת יודקובסקי מעריכת העיתון ב-1989, התמנה לעורך משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004 אז פרש לגמלאות. (בתקופת ביניים בת שנתיים בה פרש ורדי ממעריכת העיתון – בעקבת החקירות והמשפט של האזנות הסתר – כיהן אלון שלו כעורך העיתון –ז.ג.)
תגובות
ירון לונדון // 15 דצמ', 2009 בשעה 11:30 am
זאב, יקירי, 18 שנה עבדתי ב"ידיעות" וגם היום, לאחר פרישתי לגימלאות, עודני מפרסם רשימה שבועית ב"דיעות", אך רשימתך הבהירה לי שכמעט דבר לא ידעתי על מקור פרנסתי (לא מקור פרנסתי הבלבדי, לרווחתי). סיפור מרתק. ידידך.
אחד מהציבור // 18 דצמ', 2009 בשעה 11:31 am
ההנחה כי סיפור תולדות העיתון מעניין את רוב הציבור כשלג דאשתקד, אכן הוכיחה את עצמה. איפה שהוא באסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי זה הפסיק לעניין. סורי…
צבי לביא // 18 דצמ', 2009 בשעה 2:12 pm
לזאב שלומות, שמחתי לקרוא בשקיקה את סיפור ידיעות מהזווית שלך. רוב הפרטים המהותיים היו ידועים לי מהעבודה הרצופה בשטח ומבדיקותי במהלך נפילתו של מעריב. אכן תרומתך מאחורי הקלעים היתה כבירה, אבל לוטה בערפל מתוקף הנסיבות ובהחלט ראויה להארה ואף להעמקת התובנה המקצועית שצברת לשם לימוד והפקת לקחיה האקטוליים. גם המאמץ להחזיר ליודקובסקי את כבודו מובן וטבעי מצדך, אבל לטעמי מוגזם. לפחות כשהוא נעשה על חשבון גימוד תרומת נוח מוזס למהפך מול מעריב, שמוצנעת בסקירתך. המודיעין כפי שאספתי בשנות ה-70 מצביעות רק לטובת מוזס, ולרעת ראשי מעריב. הם קבלו אותו אבל התעלמו מהנתונים שהבאתי כאילו חיו על כוכב אחר. במו ידיהם כרתו את הענף עליו ישבנו אז. אינני כופר במאמצים שהשקעתם בפרסומים בלעדיים, וגם בקטע הזה נראה לי שהערכת תרומתם במבחן התוצאה מוגזמת. זאת, אולי, בגלל השקפת העולם השמרנית של העושים במלאכה, מהזווית הצרה של הסיר שבו הם מבשלים, והטעות האופטית באיתור הצרכים והרגלי הצריכה האמיתיים של צרכני התקשורת. בסוף שנות ה-70, אתם כמו מעריב וחדשות, נערכתם למלחמה הקודמת. תקופת המפנה מתאפיינת יותר בהשתלטות הרדיו והטלוויזיה על המדיה וצרכניה. חשיבות הסקופים והתמונות הבלעדיות בדעיכה. שם המשחק החדש הוא שיווק. באסטרטגיה הזאת נוח מוזס היה הכוכב. אין בלבי ספק שהמערך המקצועי של דוב ידע לנצל את פריצת הדרך של נוח ובלעדי המערך הזה לא היה המשך לתעוזה המבריקה של נוח. אבל זה טבעו של צבא שנבחן קודם כל על פי מצביאו. בידיעות אחרונות היה דוב רק ראש מטה מעולה. על משקלו הסגולי האמיתי עמדנו במעריב כשמקסוול רכש אותו בתקווה שיצליח לשקם את העיתון. הרבה רוח הוא עשו הוא ואדם ברוך ואף לא טיפת גשם. "הוא מחזיק בכספת שלו את נוסחת הקוקה קולה", הלך שמו לפניו, ובפועל התגלתה בקושי כחיקוי של טמפו-קולה. במבט לאחור תהיתי אז ביני לבין עצמי, איפה היו ידיעות ודוב אלמלא הדינמו של נוח מוזס? מקסוול נתן לדוב את המנדט והכסף אבל מקסוול היה תפאורת קרטון ובטח לא מוזס צבי לביא
יונתן שלונסקי // 24 דצמ', 2009 בשעה 11:24 am
"ידיעות אחרונות" מבזה את עצמו בנושא דב יודקובסקי בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות", במלאת 70 שנה להיווסדו, נעדר שם אחד: דב יודקובסקי. העורך העכשווי והמשנה שלו לא טרחו להזכיר את השם. נוני מוזס – הזכיר אותו בצורה שולית-שבשולית. זו לא רק חוצפה ישראלית של עורך העיתון כיום והמשנה שלו, אשר חוץ מלהוריד את העיתון בכל המובנים – מהתוכן ועד התפוצה – לא מסוגלים, כנראה, לדבר. זו גם גישה חנפנית-עד-בחילה לאיש, שכיום עומד בראש העיתון. ובכן, דב יודקובסקי היה לאורך שנים רבות – וקריטיות – העורך של "ידיעות אחרונות", ולא נח מוזס או מישהו אחר. הוא הוביל אותו מהיותו "צהוב" עד היותו הראשון בתקשורת, העיתון של המדינה. יודקובסקי קבע הכל: אסטרטגיה כוללת ומאוזנת; תכנים; קצב נכון; צורה ועיצוב. הוא הביא לעיתון – וקידם – דור חדש של כותבים. ביניהם: ישעיהו בן פורת, עמוס קינן, חיים חפר, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת ועוד. שלא לדבר על אביעזר גולן, איתן הבר, אראל גינאי ועוד. הוא עיצב את כולם יחד. הוא העמיד דור חדש ודינאמי של עורכים, שסייע לו לעצב את "ידיעות אחרונות" לפי שפת העיתונות שלו. הוא הביא לעיתון קהלים חדשים: חיילים וסטודנטים. הוא הביא את עדות המזרח, בלי לדחוק את האחרים. דב יודקובסקי, במו ידיו, עיצב מן היסוד עיתון חדש ודינאמי: בתפיסתו, בגישתו – ובהגשתו, בתרגומו לשפתם של כולם. הוא עמד מול כל "הגדולים" של מעריב: דיסנצ'יק, רוזנפלד, שניצר, ז'ק וגלעדי [קרליבך נפטר] – ויכול להם. אני אומר לכם באחריות מלאה, ומתוך ידיעת החומר [עבודה של שנים ב- 2 העיתונים]: העיתונאי החשוב ביותר בתקשורת הישראלית הוא דב יודקובסקי – ולא אחר. הוא נתן את הטון לעיתונות המתחדשת, שכל-כך התאים לתקשורת הישראלית החדשה. מקומו של דב יודקובסקי בעיתונות ובתקשורת הישראלית לא תלוי בכמה כותבי-פינכה ב"ידיעות אחרונות" – העיתון שהוא העמיד על רגליו ובזכותו הגיע למעמד העיתון של המדינה. ולא רק הם. פרט לאיתן הבר, שהזכיר את מקומו המרכזי של דב יודקובסקי בתוכנית ברשת ב', לא שמעתי איש מבין העיתונאים שהוא "עשה" – אשר יצא לתקן את הסילוף שהפיצו בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות". לא שמעתי איש, שהעיר על השמטת שמו מרשימת בוני "ידיעות אחרונות". חבל. גלוי נאות: דב יודקובסקי פיטר אותי מ"ידיעות אחרונות".
משה נגבי
לזאב גלילי שלום רב, יישר כוח על מאמרך בעניין הזיוף ההיסטורי בגליון 70 השנה ל"ידיעות". מאמר מרתק שהפצתי לכל חברי וגם ישמש אותי בשיעורי. אגב – היו בגליון ה-70 גם גילויי בורות מחפירים – למשל, התובע במשפט אייכמן נושא את השם קלאוזנר… בהערכה רבה,
אלמוני
25 דצמ', 2009 בשעה 12:41 am התגובה של יונתן שלונסקי הופיעה לראשונה בבלוג שלו ב"קפה דה מרקר'/ על דבריו הגיב אלמוני בדברים הבאים: "ב-15 ליוני 1992 התקיימה במסעדת "טוקסידו" ביפו מסיבה לותיקי העיתון. רשמתי לעצמי ביומן האישי שניהלתי במשך שנות עבודתי את המילים הבאות: "אף אחד לא הזכיר את דב יודקובסקי עד שבא הבדרן מוני מושונוב ואמר בבדיחת הפתיחה שלו משהו על דב שעבר ל"מעריב", ניסה לעשות "ידיעות אחרונות" חדש – וגמר בחוץ. דגש על "גמר בחוץ". מסביב לשולחנות הקפידו לצחוק. "כך חולפת תהילת עולמם של אלה שהלכו. הלך כמו שהלך, תלך כמו שתלך – שום דבר לא צריך לשלול מאנשים שעיצבו את העיתון הנפוץ ביותר במדינה את ההערכה המגיעה להם. מבחנה של חברה שהיא זוכרת ומשמרת השגים של אנשים – גם חרף מחלוקות". .
