הם אינם "נטורי קרתא" כמו שרבים נוטים לחשוב כי ארגון כזה כבר לא קיים * הם מחזיקים בדעות של הרבי מסאטמר אך חסידי סאטמר מחרימים אותם * הסופר חיים באר: אלה קיצונים שעברו את הגבול, כשהתאולוגיה הפכה לפתולוגיה

שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.

התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.

זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.

אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.

 אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.

לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.

באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.

ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.

בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.

רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.

אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.

מיהו הרבי מסאטמר

הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.

הרבי מסאטמר, יואל טייטלבוים

עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.

הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.

הרכבת המיוחדת וקבלת הפנים שנערכה לרב בביקורו בארץ

בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.

כרטיס הרכבת המיוחד שהודפס לכבוד הביקור ב-1965

הגאולה כעוון פלילי

הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.

ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.

ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.

שלוש השבועות

הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.

זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.

כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.

מי הם בכל זאת?

בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.

בין תאוריה למעשה

חיים באר (צילום: זאב גלילי)

הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".

הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.

יתפלל לביטול מדינת הציונים בלי שייפגעו יהודים. הסידור הסאטמרי

אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?

עשבים שוטים

חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.

פרשת "לב טהור"

על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.

בן של לוחם בצנחנים שנתפס לאידאולוגיה הסאטמרית. ארז אלברנס.

בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.

חטיפת ילד ומאסר

בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"

אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.

"חצו את הקווים"

באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.

 למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?

רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".

השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.

ומה עם נטורי קרתא

אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.

כרוז החרמות של כל החסידויות החרדיות, כולל סאטמר, נגד הביקור בטהרן

 הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"

הרב עמרם בלוי

בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.

גם מחללים שבת בפרהסיה

מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.

 באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.

בין הדברים שאמר שם:

" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"

משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.

קישורים

נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא

    http://www.youtube.com:80/embed/QAPMoFn5Oio

מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322

יש משהו בדברי הרבי מסאטמר

http://www.zeevgalili.com/?p=323

נתמזל מזלי ובעת לימודיי בתיכון זכיתי במורה למתמטיקה שהוא מן המורים המטביעים חותמם על כל חייך. זה היה אלכסנדר בראלי' שהיה אז להערכתי בשנות החמישים לחייו. הוא עלה מרוסיה, כנראה בסוף שנות העשרים, לאחר שקנה לעצמו מעמד של מלומד בולט בתחום המתמטיקה והפיסיקה. בין היתר חקר שם את מעוף הבומראנג, כלי הנשק המופלא של ילידי אוסטרליה.

אלכסנדר בראלי

תכונתו של הבומראנג שהוא חוזר למשלחו אם לא פגע במטרה. בראלי המשיך במחקר גם כאן בארץ ובאחד הניסויים פגע הבומראנג בסנטרו והותיר בו צלקת עמוקה. הסיפור הזה פורסם בשעתו בירחון "הטכנאי הצעיר" שכנער חובב מדע הייתי מקוראיו המכורים.
בראלי ניסה להתקבל כמרצה בטכניון, אך משרות לא היו אז בשפע ובלית ברירה הפך להיות מורה למתמטיקה, לפיסיקה ולשירטוט בכמה בתי ספר תיכוניים ומקצועיים. שם פגשתי בו והתקופה בה למדתי תורה מפיו לא תשכח ממני.

בגרות? חבל על הזמן

בראלי לימד כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, שירטוט. אך עיקר כוחו היה במתמטיקה. הוא התייחס בזלזול למה שנחשב כמטרת הלימוד בתיכון, דהיינו בחינות הבגרות. חבל על הזמן, אמר לנו. הוא הסביר שמתמטיקה בכלל לא לומדים אלא חושבים. אין טעם לשנן נוסחאות ולחקות פתרונות שאחרים מצאו. כל בני האדם הם בעלי תבונה, אמר. ומתמטיקה היא עניין של תבונה, לא לימוד.

הוא התחיל אתנו מבראשית. מן המתמטיקאים היוונים. למשל אוקלידס, אבי הגיאומטריה. קחו סרגל ומחוגה וכל העולם בידכם. ציירו ישר יחיד העובר דרך שתי נקודות. ולישר אין ממדים אלא אורך ולנקודה אין שום מימד אלא מקום. ותוכלו לבנות מעגלים ומשולשים ומרובעים ורבי צלעות ולגלות את חוקיהם.

להמציא את משפט פיתגורס

משפט פיתגורס? אין צורך ללמוד. נמציא אותו מחדש. הבה נסתכל מה קורה עם משולש ישר זווית. נא ציירו ריבועים על כל אחד מצלעותיו. קיבלנו צורה דמויית מכנסיים, שיש בה שלושה ריבועים ומשולש. נא הוכיחו לי שצרוף שטח הריבועים של הצלעות הניצבות זו לזו שוות לשטח הריבוע של היתר של המשולש. תראו כמה זה קל.

לשחק במקום ללמוד

בראלי לא לימד אותנו. הוא שיחק איתנו, משחק אינטלקטואלי מסעיר. מה יקרה עם נחתוך חרוט (קונוס) בקו מקביל לבסיס. כן, נקבל מעגל. אך איזה קו נקבל אם נחתוך את החרוט באלכסון? כך נתגלתה האליפסה, שהיתה קו תאורטי שבוחנים את תכונותיו למען התענוג האינטלקטואלי. ורק לאחר הרבה שנים נתברר כי הקו הזה הוא הקו שבו נעים הכוכבים במסילותם (ולא בקו עגול כפי שחשבו היוונים הקדמונים).

או קחו למשל את חוק ארכימדס. איך נגלה אם הגוש שבידינו עשוי זהב טהור, או שמישהו הכניס בו סיגים של מתכת זולה יותר? הבה ניכנס לאמבטיה של ארכימדס ונצא בקריאה "אאוריקה" – מצאתי. כן, יש לנו את חוק ארכימדס על משקלו של הגוף המושקע במים והיחס בינו לבין המים שהגוף דחה. ואם מדברים על ארכימדס: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. וכך למדנו את חוקי המנוף של ארכימדס ולמדנו על הדרך בה ניסה להציל את סירקוז על ידי  מנופים שהרימו אוניית ענק והטילום הימה.

מספרים ראשוניים
ומספר מדומה

בשלב מסויים חרג בראלי לגמרי מתכנית הלימודים לכיוונים חדשניים, שלא היינו מודעים אז לחשיבותם. מה הם המספרים הראשוניים, אלה המתחלקים רק בעצמם וב-1 ? הנה רשימה קטנה: 1,3,5,7,11,13,17,19,23
קל למצוא מספרים אלה עד 100 נניח. אך מה הלאה? איך נמצא אותם? האם יש חוקיות מסויימת שניתן לגלות ולקבוע על פיה אם מספר כלשהו ראשוני או מתחלק?

ואם מדברים במספרים מה דעתכם למצוא את השורש של מספר שלילי? לכאורה אין מספר כזה כי זה אינו יכול להיות לא מספר חיובי ולא מספר שלילי, שכן בשני המקרים מכפלתו בעצמו לא תיתן לנו מינוס ארבע. אז נניח שיש מספר כזה ונכנה אותו i . מה יקרה כשנתחיל לשחק עמו קצת? יקרה הרבה מגלה לנו בראלי. המספר המדומה הזה משמש בסיס לחישובים באלקטרוניקה.

חיים בתוך חצוצרה

ואחרי ששבענו מלגלות את כל חוקי הנדסת המישור שואל אותנו בראלי ומה יקרה אם המישור שלנו איננו מישור אינסופי – כפי שתאר אוקלידס – אלא מישור סופי העוטף כדור? הרי כל החוקים ישתנו. למשל שני קווים הניצבים לקו המשווה של הכדור יוצאים כשהם מקבילים ובניגוד למקבילים שבמישור האוקלידי הם נפגשים בציר. ומה יהיה טיבה של גאומטריה של אנשים החיים על שטח עקום כמו חצוצרה למשל? או בהרבה חללים עקומים אחרים? ובלי שהבחנו מביא אותנו בראלי לתורת היחסות הכללית של איינשטיין, המדברת על עקמומיותו של החלל. וכך הקפיץ אותנו בראלי מיוון הקדומה לגאוני המתמטיקה והפיסיקה של הדורות האחרונים: גאוס, רימן, פואנקרה, פלנק, בוהר, הייזנברג, נורברט וינר, ג'ון פון נוימן ואינשטיין. ויש לי חשד שהמורה החביב שלנו קרא בעיתונות המקצועית גם את המשוואות של נאש שהוא הנושא שלנו. אך קודם אעיר כי אין פלא שהדור שבו היו מורים כאלה הצמיח ארבעה חתני פרס נובל ישראלים בתחום המדעים.

קטע מן המאמר ב"הטכנאי הצעיר" המתאר את מחקר הבומרנג של בר-אלי

"נפלאות התבונה"

אני מספר את זכרון הנעורים על המורה שלי למתמטיקה כדי להמליץ על הספר "נפלאות התבונה – סיפורו של גאון מתמטי". הספר הזה החזיר אותי לאותה חדוות נעורים של אהבת המתמטיקה. הספר  כבר הופיע מזמן, גם באנגלית וגם בתרגום עברי. אך זה טבעם של ספרים טובים: כמו יין טוב  הם משביח עם הזמן.

זהו סיפורו של גאון מתמטי, ג'ון פורבס נאש, שפרץ לעולם המתמטיקה בשנת 1948. בגיל 21 כתב מאמר קצר (בן 27 עמודים בלבד) שזיכה אותו בפרס נובל לכלכלה כמעט יובל שנים לאחר שנכתב. נאש לא הלך בדרכה של אף אסכולה וקשה להצביע על מורה ספציפי שהיה לו. הוא כמעט המציא לבד מחדש את כל המתמטיקה. יודעי דבר אומרים כי העבודה שעליה זכה בפרס נובל היא הפחות חשובה מבין מכלול עבודותיו. עבודה זו עסקה באחד האספקטים של "תורת המשחקים". על בסיס תורה זו פיתח נאש תובנה על יריבות אנושית, עימות רציונאלי ושיתוף פעולה בין שותפים ויריבים.

נאש הראה כי כשמספר גדול של פרטים פועלים באורח רציונאלי, גם בלי כל הסכמה ביניהם, נוצר "שיווי המשקל של נאש", שהוא בעצם ניסוח מעודכן של רעיון "היד הנעלמה" בכלכלה של אדם סמית בן המאה ה-.19 התאוריה שלו הפכה להיות בעלת השפעה אדירה בתחומים רבים ובמיוחד בתחום הכלכלה.

מחלה חשוכת מרפא

בהגיעו לגיל 30 חלה נאש במחלת נפש הנחשבת חשוכת מרפא – סכיזורפניה פרנואידית. הוא החל לשמוע קולות, סבל מהזיות ומחשבות שוא. הוא אושפז כמה וכמה פעמים, קיבל טיפולים של הלם באינסולין ובחשמל – תהליכים הנחשבים כמרפאים כמה מן הסימפטומים של המחלה אך מוחקים כל שריד של גאוניות.

משך שלושים שנה היה נאש נע ונד, צל חי של עצמו. נסע לאירופה וניסה לוותר על אזרחותו האמריקנית ולהיות "אזרח העולם". ניסה להקים ממשלה עולמית, לייצג את תושבי החלל בכדור הארץ ועוד יצירים פראיים של המחלה. כך ארע שבעוד נאש היה בחזקת מת-חי (ורבים מבני הדור הצעיר של המתמטיקאים חשבו כי הלך לעולמו) החל שמו לצוף בעשרות תאוריות בתחומי הכלכלה, הביולוגיה האבולוציונית, במדע המדינה ובעוד תחומים. בין אישפוז לאישפוז, בין התפרצות אחת לשניה, הסתובב נאש באוניברסיטאות שבהן ידע את ימי התהילה שלו, לבוש בלואים, מתנהג באורח מוזר, תולה כרזות משונות, עושה מעשי קונדס ומפחיד מזכירות צעירות.

בשנת 1990 לאחר שלושה עשורים שבהן נחשב לחולה חשוך מרפא, התחולל נס ונאש חזר להיות שפוי ורציונאלי ואף החל לתרום מחדש את תרומתו למתמטיקה.

אריאל רובינשטיין

ההמשך ידוע. נאש זכה בפרס נובל בכלכלה כשאחד התורמים להחלטה הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל, שב-1982 כתב מאמר המשך למאמרו של נאש משנת 1950 והיה בין הממליצים להעניק לו את הפרס.

יצירת מופת עיתונאית

הספר "נפלאות התבונה" הוא יצירת מופת עיתונאית של סילביה נאסאר, בת 55, ילידת גרמניה (בת לאב אוזבקי ואם גרמניה). היא מוסמכת אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה ומאז 1983 עבדה בשורה של עיתונים מובילים ולבסוף ככתבת כלכלית של הניו יורק טיימס. כיום היא פרופסור לעיתונות באוניברסיטת קולומביה.

היא ניגשה לכתוב את הספר כשלא נמצאה בשום מקום אף לא פיסת מידע כתובה על האיש. כדי לבנות את הסיפור היא ראיינה כאלף אנשים – החל בבני משפחתו של נאש וחבריו לאקדמיה משך השנים דרך פסיכיאטרים, מומחים לסכיזורפרניה, מומחים לתורת המשחקים, אסטרטגיה, מחשבים לוחמה גרעינית ועוד. עברה על אלפי מכתבים, פרוטוקולים, מסמכים וספרים.

הפרקים על מחלתו של נאש והחלמתו הם לטעמי הפחות חשובים בספר. מעניינים דווקא הפרקים על תקופת פעולתו של "המוח היפהפה" כפי שהיא מכנה את חטיבת הפרקים הזו וכן תקופת התחיה מחדש עד קבלת פרס נובל ואחריו. סילביה נאסר משכילה לתאר בלשון קולחת לא רק את הנושאים המתמטיים המורכבים שבהם עוסק הספר (וזאת בלי להשתמש כמעט בנוסחאות מתמטיות). היא מצליחה לשחזר את דמויותיהם של הגאונים שסבבו את נאש – כיצד נראו, איך התלבשו, איך התבדחו ואיך פעלו. היא מתארת בצבעים חיים את התקופה הרת הגורל שלאחר מלחמת העולם השניה כאשר העולם כולו היה על סף מלחמה גרעינית. היא מתארת בלשון אמן את האקדמיה האמריקנית על עליותיה ומורדותיה. על האנשים היפים והמכוערים שבה. היא גם לא נמנעת מלתאר את האנטישמיות שהיתה נחלת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר למרות התרומה הגדולה של יהודים למוסדות אלה. היא יורדת לפרטי הפרטים של צבע הלבוש, והריהוט בחדר ההסבה, וצבע הבניינים ומראה המדשאות. זהו ספר התורם להבנת התקופה, להבנת אמריקה, להבנת האקדמיה ולהבנת המתמטיקה. בעקבות הספר הופק גם סרט מצויין הנושא אותו שם.

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

ראה חידת היגיון

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

חיפה כיכר פריז 1903

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

הכיפה "כירח בין כוכבים". בית כנסת ר' יהודא החסיד בתפארתו

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)

הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח (ויקישיתוף)

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 – 1860המגיד )

 

תחנת הקמח שבנה מונטיפיורי "לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון"

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

שכם ציור משנת 1900

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

ילדים הובאו למצבה כדי להלקותם. יד אבשלום.

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרצל (במרכז) עם מלויו בעת ביקורו בירושלים. ברקע חומות העיר העתיקה

הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה בהגיעה לירושלים

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

הקטר הראשון

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275

 

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים. אחד מגיבורים אלה הוא סבי, ר' משה רוזנטאל. הוא היה דור שלישי של ילידי הארץ. משפחת סבו, או אבי סבו הגיעה לארץ בסביבות 1750. כ-130 שנה לפני "העליה הראשונה". זה הזמן לספר על היהודים המעטים שבאו לארץ במהלך הדורות ונאחזו בציפורניהם באדמתה הצחיחה. בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל.

ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם משפחתי לבילוי סופשבוע בראש פינה. זה היה ביקורי הראשון במושבה, בה נולדה אמי ובה שימש סבי כאחד ממנהלי מטוויית המשי של הברון. לאחר שהתמקמנו באכסניית הנוער יצאנו לטייל.

בית הכנסת העתיק של ראש פינה

דבר ראשון פנינו לעבר בית הכנסת העתיק, על מנת לברר אם מתקיים בו מניין בשבת. טיפסנו במעלה הדרך ותוך זמן קצר הגענו למקום. רעייתי הביעה פליאה איך ידעתי להגיע לבית הכנסת שלא ביקרתי בו מעולם. לא היה לי הסבר מתקבל על הדעת מלבד התחושה שהיתה לי כי המקום מוכר לי מימים ימימה. בעת ביקורנו היתה ראש פינה העתיקה ("ראש פינה עילית") גל חורבות. אך אני זיהיתי בקלות את גן הברון ומצאתי שער ומדרגות המובילות לראש הר, אף שהיו מוסתרות אז בעשבי בר. ידעתי להצביע על מקום בית הקברות העתיק ובית הבד ובית הפקידות ומטוויית המשי. במורד הדרך דפקנו על דלת בית שנראה מיושב. בטרם נכנסנו יכולתי לתאר את שנראה בתוך הבית, במיוחד את העובדה שהריצפה מרוצפת באבני בזלת שחורות ועגלגלות. וכך היה.

גילגול או זיכרון ילדות

אילו הייתי מיסטיקן הייתי אומר שאולי אני גילגול של מישהו שחי במקום הזה לפני מאה שנים. הרי יש אינסוף עדויות של אנשים שמתארים חוויות שארעו שנים רבות לפני שנולדו. אף שאיני פוסל על הסף את תורת הגילגול (המעוגנת אצלנו בקבלה) כרציונליסט חפשתי הסבר אחר.
אולי סיפוריה-תאוריה של אמא, שסיפרה לי בלי סוף על ילדותה בראש פינה הוטבעו בי כה עמוק עד שהפכו להיות מעין זכרון תת הכרתי שלי. ואולי קיים איזה מנגנון גנטי, המעביר אינפורמציה מדור לדור כמו שהוא מעביר תכונות גנטיות: צבע עיניים, כשרון מוסיקלי, מחלות?

אני מספר את הסיפור הזה בעצם כדי לספר על סבא שלי. הוא נספה באסון שנים רבות לפני שנולדתי, ואף על פי כן אני חש עצמי קשור אליו בעבותות של אהבה והערצה. אני מספר את סיפורו כדי להגיד כי עצמאותנו נקנתה בעמלם ובמסירותם של רבים, עוד בטרם היות מדינה ובטרם היות ציונות. ואחד מרבים אלה הוא סבא שלי, ר' משה רוזנטל.

הוא נולד בצפת בשנת .1858 נשא את סבתי אסתר בהיותו בן ,18 למד עוד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

באותה שנה1882 הוקמה למעשה ראש פינה (על בסיס הישוב גיאוני, שהוקם חמש שנים קודם לכן על ידי עשר משפחות מצפת). המתיישבים החדשים, ובראשם דוד שו"ב, באו מרומניה וקראו ליישובם על יסוד דברי משורר תהלים "אודך ה' כי ענתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

מה בדיוק עשה סבי בשנים אלו איני יודע. אמי נולדה רק שש עשרה שנים לאחר מכן. אבל מתוך תאוריה אני יכול להבין שהאיש עבר תהפוכה נפשית ואינטלקטואלית. בתוך העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח ללמוד. למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה. אדמה לעבוד אותה לא יכול היה לקבל, לא הוא ולא בניו הבוגרים, כך ספרה אמא. הברון חשב שילידי הארץ אינם כשירים לעבודת האדמה. (רק בנו, שמואל, זכה באדמה ביסוד המעלה, לאחר שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה. אך הוא כמעט ולא הספיק להנות ממנה ומת מקדחת צהובה בגיל 24).

מטוויית המשי של ראש פינה. התמונה צולמה על גלויה של ה"אמריקן קולוני" ומצאתי אותה בארכיון הציוני בירושלים. אני משער כי היהודיבעל הזקן והכובע השחור הוא סבי.

כשהקים הברון את בית החרושת למשי (ה"פאבריקה" קראו לו) נקלט בו סבי באורח טבעי בשל ידיעותיו, חריצותו וטוב מזגו. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות והיה אחד ממנהלי היצור הבכירים ואף זכה בפרמיה של הברון.

כתב עת חקלאי ביידיש

בית החרושת למשי (או ה"מטוויה" כפי שחוקרים מעדיפים לכנותה) הוקם בסביבות 1890 . המטרה היתה לספק פרנסה לעובדי המפעל שיבואו מצפת. בנוסף אמור היה המפעל לספק פרנסה גם לחקלאים שיספקו לו את חומר הגלם: פקעות תולעי משי הניזונות מעלי עצי תות.
ראש פינה נבחרה להקמת המפעל בשל קירבתה ללבנון והאפשרות ליבא משם פקעות, אם הייצור המקומי לא יספיק. וכן בשל קירבתה לצפת.
הברון החל בניסיונות לגדל תולעי משי במושבות שונות עוד לפני שהוקם המפעל. את החקלאים הדריכו באמצעות כתב עת חקלאי מקצועי ביידיש "דער קאלאניסט". הניסויים הצליחו ושטחי המטעים התרחבו בכל חלקי הארץ והגיעו ל-3000 דונם, מחציתם באזור ראש פינה.

המפעל כלל שני מבני אבן גדולים בשטח כולל של כ-450 מטרים מרובעים, דודי קיטור לתוכם הוטלו הפקעות וציוד לטוויית חוטי המשי. בתקופת השיא עבדו בו 78 פועלים חלק מהם יהודים מצפת, חלק יהודים שבאו מהעיירה הדרוזית חצביה וכן פועלים ערבים מלבנון. תוצרת המפעל יוצאה לפריז, מארסיי ליון, ומילאנו דרך ביירות.

משבר בגלל תחרות  מסין

כמו מפעלים רבים בארץ גם מפעל זה לא החזיק מעמד. הוא נסגר ב-1905 בגלל משבר קשה שפקד את כל תעשיית המשי בעולם. המשבר נגרם בגלל הצפת שוקי העולם בסחורה זולה מסין ומיפאן.

עם סגירת המפעל עבר סבי להיות מורה בראש פינה ונמנה עם קבוצת מורים שחוללו מהפך בלימוד השפה העברית בשיטת "עברית בעברית". עם תלמידיו אז נמנה חיים קלר, לימים מנהל בית הספר לבנים בתל-אביב. מראש פינה עבר סבי למשמר הירדן (כנראה כדי להיות בקירבת בנו, שמואל, שקיבל שם אדמה). לאחר מות הבן עבר למטולה. הוא לא צריך היה להיות בחגיגות ההדלקה בל"ג בעומר במירון כי היה עדיין בשנת האבל על מות בנו. אבל הוא היה שם בגלל איזו סיבה חשובה, נפצע קשה בהתמוטטות המבנה ומת לאחר כמה ימים בצפת והוא בן 53 שנים בלבד. אחד העדים לאסון היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון שיצא מן המבנה זמן קצר לפני ההתמוטטות כדי לחפש מים לרוות את צמאונו.

עוד על הנושא, ראה
"חלוצים ובונים בארץ ישראל"