ארכיון חודשי: מרץ 2009

השמאלנות הפתאומית של ציפי החלולה

tzipi_livni-vikipedia

מ"שתי גדות לירדן" לשתי מדינות לשני עמים. ציפי ליבני (ויקישיתוף)

הצורה בה דחתה ציפורה מלכה שפיצר את ידו המושטת של נתניהו לממשלת אחדות מזכירה לי בדיחה יהודית ישנה.

מעשה בשני יהודים שהחליטו להתנצר. פנו יחד לכומר של העיירה והודיעו לו על כוונתם. הלה קיבל אותם בכבוד גדול וביקש שיכנסו בזה אחר זה לחדרו.

נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.

יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.

להמשיך לקרוא

PALESTINE כבר כאן

מאמר זה נכתב בפברואר 2000 וכבר נמחק מזמן. במקרה גיליתי אותו בקרבי המחשב שלי ונראה לי שיש בו כדי לתת פרספקטיבה למה שעשינו לעצמנו מאז ועד היום.  אפשר גם ללמוד ממנו איך ייראו "שתי מדינות לשני עמים".

סול רובין, תושב נווה דקלים, החליט לבלות שבוע ימים במלון טירת בת שבע בירושלים. את הנאת הנופש הפרה חוברת הנושאת את השם THIS WEEK IN PALESTINE, שהמלון חילק לאורחיו.

שער מסע אחר: כך ראו הפלסטינים "שכנות טובה"

שער מסע אחר: מסלולים לשכנות טובה

רובין מיהר לשגר מכתב נזעם למשרד התיירות בו הוא אומר בין היתר: "בין הדברים שמצאתי למד מן החוברת הוא שהר תבור הוא חלק מPALESTINE-, שהכיבוש הישראלי מונע את פיתוחה של בית לחם והדבר שעורר בי שאט נפש במיוחד היה תאורו של קבר רחל כבית קברות מוסלמי.

kever-rachel

קבר רחל הוא קבר מוסלמי אומר המדריך הפלסטיני לתיירים

שואל הקורא את משרד התיירות:"מדוע אתם מתירים לתעמולה אנטי ישראלית במלון ישראלי"?.

הקורא שלח לי את החוברת ומתוך עיון בה למדתי לדעת דבר חמור מתעמולה אנטי ישראלית. למדתי ש-PALESTINE כבר נמצאת כאן, בתוכנו, מסביבנו, בסמוך לנו. ואנחנו מחרישים.

מה יש בחוברת

המראה החיצוני הוא של מדריך לתיירים מן הסוג שמוצאים בכל מלון בעולם. מספרי טלפון לעזרה ראשונה, רשימת מסעדות, בתי מלון, משרדי נסיעות, אתרים ארכאולוגיים, שגרירויות, קונסוליות, סיורים מודרכים וכדומה. מה שמייחד את החוברת הזו הוא שהיא משקפת חזות כאילו היא יוצאת במדינה נורמלית לכל דבר. אין בה אזכור של ישראל. מדינה זו בכלל לא קיימת ומפת הסיורים, גם זו של ירושלים, מתייחסת אל השטח כולו כאל מדינת פלסטין.

כמה דוגמאות ימחישו:

* מפת ישראל בה מסומנים גבולות הקו הירוק, כולל שטח ההפקר מלפני מלחמת ששת הימים. כל הישובים היהודיים ביהודה, שומרון ועזה נמחקו מן המפה. יש סימון של ירדן ומצריים אך אין ציון שהשטח שממערב ליהודה ושומרון הוא מדינת ישראל.

* החוברת מלאה תארים ואזכורים של גופים ומוסדות שהם חלק ממדינה: משרד התיירות והעתיקות; המרכז הגיאוגרפי הפלסטיני; הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית; רשימה של משרדי ייצוג של רוב המדינות כלפי הרשות הפלסטינית.

* חלק נכבד מן הסיורים המודרכים נראים כתעמולה פוליטית יותר מסיור לתיירים. כך, למשל, יש סיור מודרך למחנות הפליטים תוך "הסבר הרקע לבעיית הפליטים". פרט לסיור המודרך שנועד אך ורק למחנות הפליטים חלק מן הסיורים האחרים מסתיימים בביקור במחנות הפליטים.

* לתייר המעוניין מוכנים המארגנים להציע "סיור מיוחד שנועד להתמקד במדיניות ההתנחלויות של ישראל בירושלים ובסביבותיה".

* סיור לעזה, לדוגמא, כולל ביקור במעבר ארז ו"לימוד אודות ההתנחלויות הישראליות והבעיות שהן יוצרות".

* יש גם סיור למערות קומראן "בו נמצאו מגילות ים המלח". לא מציינים כמובן מי חיבר את המגילות. כנראה פלסטינאים קדמונים.

* כיאה למדריך תיירים הוא מסתיים בנתונים סטטיסטיים: אוכלוסייה – 3.02 מיליון מהם 53.3 אחוז מתחת לגיל 17 ; 2514 בתי ספר; 889,895 תלמידים; 30,162 מורים; שעור אבטלה 14.4 אחוזים; שכר עבודה ממוצע ליום של שכיר בשטח הפלסטיני 14.5 דולר לגברים 12.1 דולר לנשים; 92 מלונות; 162,680, מכוניות; שעור ילודה 6.04; ריבוי טבעי 4.18.

ולהזכירכם החוברת הזו מופצת בבתי מלון, בירושלים השלמה והמאוחדת בירת ישראל הנצחית.
פברואר 2000

סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

 מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

begin_carter_and_sadat_at_camp_david_1978

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא

אזהרה:אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

ישראל עסוקה בימים אלה בנושאים חשובים מאד. האם הנשיא שלה, לשעבר, אנס או סתם מעלילים עליו. האם טלנסקי יבוא להעיד או יחזור בו ברגע האחרון. האם סיעת העבודה תתפלג או תמשיך בקיומה? האם להפעיל עוד פסטיבל המוני בלחץ על הממשלה לשחרר עוד רוצחים בשביל גלעד שליט?

אך אלה הזוטות. העניינים העיקריים המעסיקים את הציבור בימים אלה הם למה העיפו את מאיה בוסקילה מן האח הגדול, האם מנחם בן המעצבן ימשיך לעצבן את חבריו לכלוב הפתוח ולשעשע את קהל הצופים ואת מי ידיחו השבוע מ"הישרדות".

chemberlin-d6bc-hitler1

"העיקר לדבר." צ'מברלין נפגש עם היטלר.

באווירה זו למי יש זמן וחשק לעשות אנלוגיות היסטוריות? להשוות בין מה שקורה היום לבין מה שקרה ערב השואה באירופה? לשמוע ולקרוא מה אומר ברק אובמה. הנשיא הכוכב של ארצות הברית פותח במסע חינחונים לעבר המשטרים המתועבים ביותר שידעה האנושות. הוא הפך במחי יד את ציר הרשע לציר הבירבורים. העיקר לדבר: עם אסאד, עם אחמדיניג'אד, ובקרוב עם החמאס. ובינתיים הצנטריפוגות באיראן מסתובבות במהירות מטורפת. שנת 1938 כבר כאן.

מה היה ב-1938

זו היתה שנת הפייסנות. השנה בה המעצמות הדמוקרטיות של המערב יצאו מכליהו כדי לרצות את היטלר, לספק את רצונותיו, להבין אותו, אפילו להצדיק אותו.

עיון בעיתוני אותה תקופה ומחקרים שנכתבו עליה מלמדים כי בצד ההמונים חסרי המידע שצידדו בשלום בכל מחיר ("פייסנות" קראו לזה אז) היו המדינאים. אלה, מתוך חישובים ציניים ומרושעים, הגיעו גם להחלטות הרות גורל, שביסודם אווילות פשוטה.

אופייני לאווירת אותם ימים היה מכתב קטן שהופיע ב"טיימס", הלונדוני ב-21 במארס 1939, פחות משישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במכתב אומר הכותב כי יש לתת להיטלר כל הזדמנות "לעלות על דרכים קונסטרוקטיביות".

בעיתון הנפוץ "דיילי אכספרס" נכתב "היכן היא פראג? אם מטורפי הביטחון הקיבוצי (דהיינו: התובעים לפעול נגד היטלר) ישיגו את מבוקשם אתם עלולים למצוא עצמכם פתאום בחפירה.

chemberlineצ'מברלין בשובו מגרמניה מנופף בהסכם עם היטלר ומכריז "שלום בימינו"

"מאמינים בכנות היטלר"

וה"אובזרוור" המהוגן כתב: "הנילחם במאמץ שווא לקיים מצב עניינים שאסור היה כי ייווצר על ידי חוזה ורסאי?" ואנשי הרוח החרו החזיקו אחרי ההמון הנבער והתקשורת. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי (שהתפרסם בתיאוריה שלו על שקיעת תרבויות והיה ידוע כאנטישמי מובהק) הכריז כי הוא מאמין ב"כנות רצונו של היטלר בשלום באירופה".

חוקרים לא מעטים עמדו על כך שבצד הציניות, הכסילות והעיוורון שררה גם אווירה של חוסר רצון לדעת את האמת. הרי הכל היה כתוב ב"מיין קאמפ" של היטלר, אך לא רק ההמונים לא הכירו את הספר. גם המדינאים שקבעו את המדיניות הבריטית לא הטריחו עצמם לקרוא אותו (פרט לשניים: צ'רצ'יל וסטאלין). כאשר חזר צ'מברליין ממינכן ובידו ההסכם המפורסם של "שלום בימינו" הוא נתקבל על ידי המון בריטי שלפי עדויות היה משולהב עד כדי היסטריה.

רק בקיץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נשתנתה האווירה בבריטניה. במשאל גאלופ אמרו 76 אחוזים כי על בריטניה לקיים את ערבותה לפולין ולצאת למלחמה בגרמניה, אם זו תתקוף את פולין.

ועל כך כתב צ'רצ'יל בשער ספרו: " איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".

ההכרעות הגורליות

בימים אלה ראה אור בתרגום עברי ספרו של ההיסטוריו הבריטי איאן קרשו, "הכרעות גורליות", ("עם עובד" ספרית אופקים),

הספר מהווה יצירת מופת של מחקר היסטורי.

קרשו, שזיכה אותנו לפני זמן לא רב בביוגרפיה הטובה ביותר על היטלר, מתייחס בספר זה לתקופה קצרה אך הרת גורל – 1940-1941. בתמציתיות מדהימה ובידע מעמיק הוא בוחן שורה של החלטות גורליות שקיבלו מנהיגי העולם בתקופה זו – החלטות שהובילו למרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, לניצחון בעלות הברית ולרצח שליש העם היהודי.

churchill-in-quebec-1944-23-0201a החלטתו הצילה את העולם מנצחון נאצי.

אלה ההחלטות

.
• החלטת צ'רצ'יל להמשיך במלחמה ב-1940 למרות שבריטניה היתה חשופה לגמרי – ללא צבא וללא ציוד.
• החלטת היטלר לתקוף את ברית המועצות ומאוחר יותר להכריז מלחמה על ארצות הברית.
• החלטת מוסוליני לתקוף ביוון, שתרמה בעקיפין למפלה הגרמנית בברית המועצות. אך גרמה גם לכיבוש יוון בידי הנאצים ולהשמדת יהודיה.
• החלטת היפנים לתקוף את האמריקנים בפרל הארבור ולהכריז בכך מלחמה על ארצות הברית.
• ההססנות האמריקנית נוכח אירופה המתבוססת בדמה עד שנדחפה להתערב במלחמה.
• ההחלטה של היטלר לרצח יהודי אירופה.

ספר אקטואלי

אם תפקידו של ההיסטוריון הוא להסביר לנו מה קרה ולמה הרי שזהו ספר מן המעלה הראשונה. קרשו מנתח בדקדקנות את המבנה החברתי ומערכות השילטון של כל אחת מן המדינות בהן הוא עוסק ומתאר את תהליך קבלת ההחלטות. בוחן את החלופות שעמדו בפני מנהיגיהן ומסביר מדוע, כאילו באיזה צו גורל, היו המנהיגים מועדים להחליט כפי שהחליטו.

book
שער ספרו של קראשו

לגבינו זה ספר אקטואלי, שאיננו נוגע רק לעבר אלא להווה בו אנו חיים ולסכנות המאיימות על קיומנו. לעניינננו חשובים שלושה נושאים הנידונים בספר: החלטת בריטניה להמשיך במלחמה, ההססנות האמריקנית להצטרף למלחמה וההחלטה של היטלר להשמדת יהודי אירופה במנגנון תעשייתי.

ההחלטה של צ'רצ'יל

קרשו פותח את ספרו בציטוט מדברי צ'רצ'יל שכותב כי "השאלה… האם עלינו להמשיך להילחם לא מצאה את מקומה על סדר יומו של קבינט המלחמה. התשובה היתה מובנת וברורה…"

קרשו קובע מייד שהצהרה זו של צ'רצ'יל חסרת כל בסיס במציאות. בפועל היה רוב בצמרת השלטון הבריטי שראה בהמשך המלחמה התאבדות. צ'רצ'יל עמל קשות בכוחו הרטורי לשכנע את חבריו. הוא ניצח ונתקבלה החלטה רבת סיכונים להמשיך במלחמה. החלטה זו הצילה את העולם מניצחון נאצי מוחץ. כשצ'רצ'יל החליט את ההחלטה הגורלית הזו הוא הניח כי במוקדם או במאוחר תאלץ ארצות הברית להצטרף למלחמה. אחרת לא היה לבריטניה, חסרת החימוש ושצבאה נותץ באירופה למרות הפינוי בדנקירק, שום סיכוי.

הבדלנות האמריקנית

דעת הקהל האמריקנית הייתה בעד בדלנות מוחלטת. האמריקנים רצו לחיות טוב ובשקט ולא היה איכפת להם שאירופה תעלה בלהבות, כל עוד האש אינה מגיעה לגבולותיהם. הנשיא רוזבלט נחשב עד כה על ידי היסטוריונים כבעל ראיה אסטרטגית רחבה לגבי מקומה של ארצות הברית בעולם. אך קרשו חושף כי למעשה היה הססן בלתי נדלה, שבשבת רוח של השפעות מכל הכיוונים וחרד בעיקר מפני דעת הקהל והקונגרס. עיקר הצלחתו היה בהתכתשות הפוליטית עם הקונגרס שהתבצר מאחורי שורה של חוקים שקידשו את הבדלנות האמריקנית. רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה. אסור למכור נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה אלא במזומן (דבר שהיה בחזקת פסק דין מוות לבריטניה המרוששת). וכשרוזבלט מצא חור בתחיקה על ידי העברת ציוד לבריטניה ואחר כך לרוסיה במסגרת "החכר והשאל" נאסר עליו ללוות את אניות האספקה באניות מלחמה אמריקניות. אמריקה גם לא היתה מוכנה למלחמה. לא היה גיוס חובה, החימוש היה דל, וצבאה היה בגודל צבא הולנד. התעשיה לא הוסבה לייצור מלחמתי.

אסר קליטת פליטים יהודים

כשפרץ המשבר בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, מיהר רוזבלט לפרסם גילוי דעת בו אמר כי אין בשום פנים לראות באמריקה צד לגוש אנטי גרמני. בשיחה סודית עם השגריר הבריטי הוא הבהיר כי גם אם בריטניה תצטרף למלחמה לא תתערב ארצות הברית, אלא אם תהיה פלישה גרמנית לבריטניה. כשדעת הקהל האמריקנית הזדעזעה בעקבות ליל הבדולח הוא נמנע מלהענות לבקשה לאפשר לפליטים יהודים מאירופה מקלט בארצות הברית.

ושגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'וזף קנדי ( אביו של מי שעתיד להיות הנשיא ג'ון קנדי) היה מחסידי מדיניות הפיוס. קנדי, שהיה פרו נאצי מוצהר, אמר לשגריר הגרמני בלונדון כי הוא "מבין בהחלט את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים". וכשפרצה המלחמה אמר קנדי כי יש לו מושג קלוש על מה ולמה פרצה.

רוזבלט המשיך בהיסוסיו ובסיוע כמעט סימלי לבריטניה עד שההתקפה היפנית על פרל הרבור והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית איפשרה לו להפעיל את מכונת המלחמה האמריקנית. אלה היו שני ניסים שבלעדיהם ייתכן שאמריקה לעולם לא היתה מרטיבה את רגליה ביורה האירופית.

אלה היו שני ניסים שבלעדיהם העולם היה נתון היום בחלקו הגדול לשליטת מעצמות טוטליטריות פשיסטיות. אין ספק שהיטלר צדק בשיקוליו כי עליו  להכריע את רוסיה לפני שנת 1943, השנה בה לפי הערכתו תוכל ארצות הברית להתערב במלחמה. להערכתו  אם היה משלים השתלטות על ברית המועצות היתה ארצות הברית משאירה את אירופה לנאצים. ולולא ההתקפה על פרל הארבור היתה משאירה את המזרח הרחוק בידי היפנים.

ההתקפה על פרל הארבור

ההתקפה על פרל הארבור הכניבה את ארצות הברית למלחמה על כורחה

ומה היום?

על הדימיון בין המתחולל היום לבין ערב מלחמת העולם השניה, כתב כשעתו דניס פראגר, סופר והוגה דעות יהודי אמריקני ב- JEWISH WORLD REVIEW במאמר הנושא את הכותרת "האם נמצאים היהודים שוב ב-1938?"
כותב פרגרבין היתר :
"זו התקופה המפחידה ביותר ליהודים מאז השואה… מנקודת המבט היהודית מתחלק העולם לשלוש קבוצות: אלה השונאים יהודים ורוצים במותם; אלה המתעלמים מן השינאה ואף עוזרים לשונאים; האמריקנים.
"הקבוצה הראשונה כוללת בעיקר מוסלמים וחברות ערביות. השינאה הערבית לישראל כבר איננה בעלת אופי פוליטי. הספרות הערבית, האיראנית ויתר הספרויות המוסלמיות הן אנטישמיות כמו שהיתה הספרות הנאצית. ה"מיין קאמפ" של היטלר הוא רב מכר במזרח התיכון. מופיעה שם ספרות המתארת בדרך קבע כיצד היהודים הורגים ילדים לא יהודים כדי להשתמש בדמם להכנת מזונות לחגים. היהודים מסולקים כמעט מכל מדינות ערב. רצח יהודים, כולל ילדים, נהפך ליום חג בכל המזרח התיכון המוסלמי. ולא רק ישראלים. תזכרו את דניאל פרל (העיתונאי היהודי שנחטף באפגניסטן ונרצח בידי חוטפיו – ז.ג.).

המוסלמים באירופה

"הגורם המאיים על יהודים באירופה הוא המספר הגדל והולך של מהגרים מוסלמים המתגוררים באירופה. יש כ-35 מיליון מוסלמים באירופה ורבים מהם אנטישמים.

"כמעט מדי יום מותקפים יהודים או בתי כנסת באירופה. והאירופים תומכים למעשה באלה המבקשים לחולל שואה חדשה – בגלל החשש שלהם עצמם מן המוסלמים, בגלל האנטישמיות שלהם, בגלל השמאלנים שלהם, בגלל התלות שלהם בנפט הערבי ומפני שאמריקה תומכת בישראל. הציוויליזציה האירופית הנרקבת מאז מלחמת העולם הראשונה, מגיעה עכשיו לנקודת השפל שלה,

אפשר לסמוך על אמריקה?

בהמשך כתב פרגר: "חלף רק דור אחד מאז נרצחו כמעט כל יהודי אירופה. עכשיו נתונים שרידי השואה, המתרכזים במדינה שגודלה כגודל ניו ג'רסי, באיומי השמדה. אף שרוב היהודים החיים היום לא חיו בשנת 1938 חשים היום כי אותן תופעות שהיו אז של פיוס הרשע חוזרות על עצמן. כמו ב-1938 מתחלק היום העולם בין אומות המוכנות לרצוח יהודים ואומות שמוכנות לתת לזה לקרות. ממש לא ייאמן".

פרגר כתב את דבריו לפני שנבחר אובמה לנשיא. ואז כתב: "הסיבה לתמיכת אמריקה ביהודים ובישראל איננה 'ההשפעה היהודית ציונית'. תמיכת ארצות הברית נובעת מן הערכים האמריקניים ומהזדהותם עם היהודים ועם ישראל… התנ"ך ממלא תפקיד מרכזי בזהות האמריקנית לא פחות מאשר הברית החדשה…"

האם דברים אלה נכונים גם אחרי שברק חוסיין אובמה נבחר לנשיא? בסוף השבוע שעבר פרסם אובמה הודעה מצולמת בה הוא פונה למנהיגי ולאזרחי איראן כאחד, ומציע להם לבנות מערכת יחסים חדשה עם ארה"ב.
לכאורה שום דבר. באוזני זו נשמעת הצפירה הראשונה של הרכבת הממובילה לשואה חדשה.

גירסה אנגלית (שונה במקצת, למאמר זה)

לשומעי אנגלית

מה הביא את אובמה להרוס את אמריקה ואת העולם

https://youtu.be/81bphigZOpg

מקור הביטוי " היה יהודי בצאתך" ומשמעותו

משמעות הביטוי היא  שעל היהודי המתנהג בביתו על פי ההלכה להתנהג ברשות הרבים  כמו יתר בני האדם. כמובן שביטוי זה נולד בגולה מקום בו היו היהודים מיעוט.

הביטוי מיוחס בדרך כלל לפילוסוף היהודי גרמני משה מנדלסון שכן, ביטוי זה מתמצת את השקפת עולמו. 

לילט שילה, סטודנטית מבר אילן, הפנתה את תשומת לבי לכך ש מקור הביטוי במשורר ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל" ג).

וכך כותב יל" ג בשירו " הקיצה, עמי" , שחובר בשנת תרכ" ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה.

הקיצה, שא עינך אנה ואנה

וזמנך ומקומך אנא הכירה.

אל אוצר המדינה הבא חילך

ובנכסיה קח חלק וזבד

היה אדם בצאתך ויהודי באהלך,

אח לבני ארצך ולמלכך עבד

י. ל. גורדון ויקישיתוף

 

על מקורות ביטויים ומשמעותם היכנס לקטגוריה לשון

רא

סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 

טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 

מילון קצר של השפה המכובסת

http://www.zeevgalili.com/2006/11/360

 

בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 

הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

הנה המחיר: הרוצחת היפה מקפה "סבארו"

d794d7a8d795d7a6d797d7aa-d7aad79ed795d7a0d794

הרוצחת (למעלה) וקורבנותיה.

with_flute

מלכי מנגנת בחליל צד

malki_and_michal

מלכי עם חברתה מיכל

כשמדברים על החזרת גלעד שליט "בכל מחיר" כדאי להסתכל על המחיר * למשל על היפהפיה הזו שאין לה דם על הידיים אך השתתפה ברצח 15 יהודים ובפציעת 132

אין לי מידע, כפי שאין לרוב אזרחי ישראל, על זהות הרוצחים שישראל מתכוונת לשחרר ב"עיסקת שליט". אך יש יסוד להניח כי בין המשוחררים תהיה גם אחלאם תמימי, הרוצחת מקפה "סבארו". לפי כל הפרסומים היא עומדת בקריטריונים שנקבעו בחדרי חדרים. היא אשה ואין לה ממש דם על הידיים.

עכשיו כבר ברור שהרוצחת הנאלחת הזו משתחררת. כי ההסכם כולל את כל הנשים. 11.10.11

אז לפני שעושים "הכל" כדי "להחזיר את הילד הביתה", כדאי שנכיר מקרוב במי מדובר.

לאחלאם תמימי אין דם על הידיים, אבל היא רוצחת מתועבת. היא גרמה למותם של 15 יהודים ולפציעתם של 132, רובם צעירים וילדים בפיגוע הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים, בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ויפו.

הפיגוע נעשה ב-9 בגוסט 2001 בשעה 2 אחר הצהריים. מחבל מתאבד שנשא עמו גיטרה מלאה בחומר נפץ פוצץ עצמו בתוך המסעדה. תמימי מילאה את הגיטרה בחומר הנפץ וסיפקה אותה למתאבד. על מעשה זה נשפטה ל-16 מאסרי עולם.

חמימי הפכה גיבורה של סרט ישראלי שביים שמעון דותן בשנת 2006. הסרט "הבטחוניים" (באנגלית הוא נקרא "Hot House" ) צולם בבתי הכלא בו מוחזקים הרוצחים של פתח וחמאס.

הסרט, כצפוי, זכה להצלחה ופרסים בשורה של פסטיבלים חובבי ציון: בירושלים, לונדון, שיקגו, ניו יורק, טורונטו ועוד – כולם פסטיבלים הנלחמים על "זכויות האדם" של החלאות הכלואות בבתי הכלא הישראליים.

לכתב הניו יורק טיימס אמרה הרוצחת: "איני מצטערת על מה שעשיתי. אנחנו נשתחרר מן הכיבוש ואחר כך אשתחרר מן הכלא".

בין קרבנותיה של תמימי היו שתי נערות יפות, חברות ילדות, מלכי רוט ומיכל רזיאל, שתיהן בנות 15, שבילו אותו בוקר בבית הקפה

בעקבות הפקת הסרט והביקורות החיוביות בהן זכה פרסמו הוריה של מלכי, פרימט וארנולד רוט, מכתב וצרפו אליו קישור לאתר שהקימו לזכרה.

במכתב נאמר בין היתר:

"…בתנו היתה בת חמש עשרה שנים בלבד כשחייה נלקחו ממנה ומאתנו. מלכי היתה נערה יפה שחיה חיים יפים.
אנו מבקשים את עזרתכם. אנא במקום להסתכל בתמונת הרוצחת התבוננו בתמונות בתנו הנמצאות באתר שהקמנו לזכרה.

קישור לאתר שהוקם לזכר הקרבנות

http://www.kerenmalki.org/photo.htm

קישור לגירסה קודמת של המאמר על הרוצחת

http://www.zeevgalili.com/?p=471

שתי כלות שנרצחו – בתרפ"ט ובתשס"ג

הטורקים שטבחו בארמנים יטיפו לנו מוסר?

marcharmenians

מצעד המוות של הארמנים אחד מרבים.

ראה "חלוצים ובונים אלמונים"

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.

.

להמשיך לקרוא

תיקון טעות על המעמד בו התקדש ההימנון

המערכת האוטומטית של האתר שיגרה למנויים בטעות גירסה ישנה של המאמר. לא היתה כל כוונה לשלוח מאמר זה.

להלן קישור למאמר המעודכן שבו גם קישור תקין להקלטה ההיסטורית.

http://www.zeevgalili.com/?p=689

עם קוראיי הסליחה

זאב גלילי

המעמד בו התקדש הימנון "התקווה" בדורנו

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה".

בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי.
ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה".
http://www.zeevgalili.com/?p=402

בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי ל.ה. הרטמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר 

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "את" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אתו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב  'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפלת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט
בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת ליאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

נכדו של הרב כתב ספר לזכרו

ביולי 2010 קיבלתי את המכתב הבא:

שלום זאב,

הרב הצבאי המוזכר בכתבה, הרב לזלי הנרי הרדמן היה סבא שלי, אבא של אמי.

למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.

כתבתי ספר לזכרו של סבא ולרגל ה'יארצייט' הראשון שלו בשנה שעברה. כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948 ובשנת 1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה הוא נתמנה רב קהילה  וכיהן בה 35 שנה ).

בברכה,

דני ורבוב

Danny Verbov

שם הספר My Dear Friends ואפשר להשיגו

דני ורבוב dverbov@014.net .il
או 052-3115682

באנגליה:
admin@hendonus.org.uk
או 44 20 8202 6924

יורם קניוק מישראלי ליהודי

TO ENGLISH SITE http://www.zeevgalili.com/english/

kanyuk

יורם קניוק בצעירותו בשער ספרו נייר של זכוכית

הסרט "אדם בן כלב", שעלה בימים אלה לאקרנים,  המבוסס על ספרו של יורם קניוק בשם זה, מהווה ציון דרך חשוב בדרכו מישראליות ליהדות. ספרו של קניוק, המתאר דמות של בדרן יהודי גרמני הנאלץ לחיות חיי כלב במחנה השמדה, ראה אור ב-1963. הפיכת הספר בימים אלה לסרט מהמם, 46 שנים אחרי שראה אור, מלמדת משהו על העוצמה הבסיסית של הספר. בעיני, מהווה הספר ציון דרך חשוב בדרך שעשה הפלמ"חניק איש השמאל, מזהות ישראלית לזהות יהודית. תחילה דרך הזדהות עם יהודי השואה ואחריה עם חיפוש שורשים במקורות רחוקים יותר.

להמשיך לקרוא