ארכיון חודשי: ינואר 2009

הזבוב, הצפרדע, הפרה וציפי

 

 

ציפי ליבני ויקישיתוף

 

אני שלחתי את גלעד שליט
אני אחזיר את גלעד למשפחתו
אני החלטתי לתקוף בעזה
אני החלטתי מתי להפסיק
אני השגתי הבנה עולמית למבצע
אני אכה בחמאס אם רק יעיזו
אני, אני, אני…
(מן העיתונות)

מעשה בזבוב שהתישב על זנבו של שור שחרש בשדה. השור עמל קשות במשיכת המחרשה והפיכת רגבי האדמה. נשם ונשף, הזיע ונאנק. והזבוב נטל חלק במאמץ. כשהשור נשם ונשף גם הזבוב נשם ונשף. וגם הזיע ונאנק. בתום יום העבודה  רבץ השור למנוחה וגם הזבוב.

"היה קשה", אמר הזבוב לשור, "אבל יחד הצלחנו לחרוש את השדה".

עובדיה יוסף היה זה שהביא את המשל הזה בתגובה לטענות "יהדות התורה" שטענו כי היו שותפים להשגיה של ש"ס.

והצפרדע שרצתה להיות שור

ציפי לבני רוצה להיות גדולה. אבל מה לעשות היא לא. על מאמצים כאלה כבר המשיל קרילוב את המשל הידוע על הצפרדע שרצתה להיות שור. וכך כתב בין היתר:

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /  הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /  -"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,  איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

ומוסיף חנניה רייכמן המתרגם שבחרוזיו וחידודיו  מעצים את המשל:

"לא יחידה היא הצפרדע
כל מאמץ כוחו לשוא
לחיות מעל לאמצעיו –
סופו גם כן להתפקע"

(מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן).

*          *         *

 

האם זו מנהיגות אחרת?


ברשת החברתית  TheMarker Café
פירסם מאן דהוא 4 שאלות נוקבות לציפי ליבני. הואיל והכותב ביקש להפיץ את השאלות ברבים, הריני מביא אותם כאן בלשונן:

"את ארבע השאלות שלמטה שלחתי כרגע למיילים של שרת החוץ, ציפי לבני.

1. הון-שלטון-ביטחון

האיש שניהל בזמנו את המו"מ הקואליציוני מטעם "קדימה" היה עו"ד רם כספי, הידוע מ"שיטת השקשוקה".

בראיון ל"הארץ" סיפר כספי כיצד הוא אילץ את אולמרט למנות את עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון ולא לשר האוצר, כדי למנוע פגיעה בבעלי ההון.

צחי הנגבי הוא יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מטעם "קדימה". תזכורת: בימים אלה מתנהל משפט נגד הנגבי, שמואשם במרמה, הפרת אמונים, שוחד בחירות, עדות שקר ושבועת שקר. בעבר הנגבי הקים "עמותה", שעיקר "פעילותה" הסתכם בהעברת כספים להנגבי עצמו ("דלק צלחה"); וגם הונה את הממשלה ("בר-און חברון").

את לא עשית דבר כדי למנוע מינויים בלתי ראויים לתפקידים בכירים ורגישים. יתר על כן, בחרת דווקא בהנגבי לנהל את המו"מ הקואליציוני מטעם "קדימה".

האם כך מתנהג מנהיג שקול ואחראי, המתהדר בטוהר מידות?

2. מנהיגות חלולה

צחי הנגבי הוא איש ארץ-ישראל השלמה, שהתנגד בתוקף להסכמי אוסלו. דליה איציק וחיים רמון היו ממובילי הסכמי אוסלו. שאול מופז שלח בזמנו מכתב לכלל מתפקדי הליכוד, שבו הוא הבטיח להם שהוא נשאר בליכוד כי "הליכוד זה הבית" – אך עד שהמכתב הגיע ליעדו הספיק לשנות את דעתו, ולעבור ל"קדימה". בין לבין הספיק מופז להיות פעם נגד נסיגה חד-צדדית מעזה ופעם בעד, וגם להונות את חברי  ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

דליה איציק הסתבכה בחשדות חמורים. וגם יו"ר הקואליציה לשעבר, אביגדור יצחקי. הח"כים אלי אפללו ורוחמה אברהם חמקו בעור שיניהם מכתבי אישום בפרשת אגרקסקו. השר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, היה ברכה למזהמים. על הירשזון ואולמרט מיותר להרחיב את הדיבור.

הסרט התיעודי "כל אנשי הקמפיין" תיעד כיצד ספינולוגים דוגמת ראובן אדלר ואייל ארד הצליחו להעלות לשלטון את קבוצת האנשים הנ"ל.

במלחמת לבנון השנייה שילמנו כולנו מחיר כבד ביותר על "המנהיגות החלולה" הזו, לאחר שהתברר שאדלר ודומיו הם "כלי נשק" מצוינים במלחמת בחירות, אך במלחמות אמיתיות "כלי הנשק" הנדרשים הם – מנהיגות, ערכים ושר ביטחון שממונה לתפקידו על-פי כישוריו, ולא על פי תכתיביהם של בעלי ההון.

כבוד השרה לבני. את היית ממקימי "קדימה", וממנסחי המצע שלה. גם בקמפיין הנוכחי בחרת להיעזר באדלר ובארד, ולהשתמש באותן סיסמאות חלולות. האם אינך מהווה אותה "מנהיגות חלולה"?

3. "פוליטיקה אחרת"

לאה נס ובני בגין (ליכוד) הסכימו לשלם מחיר ציבורי כבד, ומצאו את עצמם מחוץ לכנסת לכמה שנים, כשהתעקשו לפעול לפי אמונותיהם ודעותיהם, גם כשאלו לא היו פופולריות. גם כחלון, סער, ריבלין ואיתן (ליכוד) העדיפו להישאר בסיעה מצומקת באופוזיציה משך כמה שנים, כדי להילחם על עמדותיהם – גם כשאלו היו מאוד לא פופולריות בציבור.

אופיר פינס (עבודה) התפטר מתפקיד שר בממשלת אולמרט מסיבות עקרוניות. יחימוביץ' (עבודה) הצביעה פעמים רבות בהתאם לערכים שאותם היא מקדמת, ובניגוד לדעת חבריה לסיעה ולקואליציה.

לטענתך, את מייצגת "פוליטיקה אחרת". ובכן, אם "פוליטיקה אחרת" פירושה – שימוש בספינולוגים, אדלריזם והצהרות חלולות, נראה שעדיפה הפוליטיקה ה"ישנה", של הבעת עמדות מדיניות ברורות, גם אם הן לא פופולריות; ושל עשייה אמיתית בכנסת.

האם ביכולתך לציין דוגמאות לחוקים מועילים שהעבירו ח"כים מ"קדימה"?

4. "האומץ לומר את האמת"

מיד לאחר הבחירות הקודמות אולמרט אישר את "עסקת המלח" שהיתה אמורה להעביר לידי משפחת דנקנר קרקעות בשווי עשרות מיליוני דולר, על חשבון הציבור הרחב. אולמרט חתם על האישור בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. זה לא היה מפתיע, שכן אולמרט הספיק, עוד לפני שהפך לראש ממשלה, לחתום על תצהירים כוזבים למבקר המדינה, להשתלח ביועץ המשפטי לממשלה, ולהעביר הטבות בגובה מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה למקורביו.

בתקופת אולמרט הגענו למצב המסוכן שבו החשב הכללי של מדינת ישראל, ד"ר ירון  זליכה, נאלץ להסתובב עם מאבטח, לאחר שקיבל איומים על חייו. ראש הממשלה לא ניסה, אפילו לצורך מראית עין, לגנות את האיומים ואת המאיימים.

מעיין אגם, העובדת שחשפה את פרשת הירשזון, פוטרה מתפקידה.  זליכה, וכמוהו מבקר המדינה, הושמצו בשיטתיות בכלי תקשורת מרכזיים, שאולמרט העביר לבעליהם הטבות מופלגות מקופת המדינה. מנכ"ל משרד האוצר, ירום אריאב, פעל מתוך ניגוד עניינים מהותי להדחתו של זליכה.

שר המשפטים פרידמן ניסה לצמצם את ההגדרה של עבירת "הפרת אמונים", שהיא אחד הכלים החשובים למאבק בשחיתות השלטונית. השר לביטחון פנים דיכטר הציע להקפיא חקירות נגד ראש-ממשלה מכהן. יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ בן ששון, גונן בשיטתיות על אולמרט, והציע לחקור דווקא את המשטרה.

את עצמך לא עשית דבר כדי לעצור את כל מה שתואר כאן.  רק פעם אחת קראת לאולמרט להתפטר (לאחר פרסום דו"ח וינוגרד) – וגם אז הסתפקת בקריאה רפה, אך לא העזת להתפטר בעצמך.

היכן היה "האומץ לומר את האמת"?

אחרית דבר

בישראל אין בחירות ישירות לראשות הממשלה. מי שמרכיב את הממשלה הוא ראש הגוש הגדול ביותר.

כל עוד הבחירות בישראל הן לכנסת, ולא לראשות הממשלה, יש להצביע למפלגה ע"פ ערכיהם, כישוריהם והגינותם של המועמדים בה. את מה שיקרה באזורנו מבחינה מדינית בלאו הכי יקבעו אובמה, המזל וראובן אדלר (במקרה ש"קדימה" שוב תזכה בשלטון).

גילוי נאות ובקשה מהקוראים

בלוג זה שם לעצמו למטרה לקדם ח"כים הגונים ומוכשרים מכל המפלגות.

אנא הפיצו את הטור לכל חבריכם, כדי לעודד את הציבור לבחור לכנסת על-פי מעשיהם בפועל של המועמדים, במקום על-פי ספינים של יועצי פרסום".

פורסם במקור ב- THE MARKER CAFE

 

http://cafe.themarker.com/view.php?t=857981

הערה: אף שהטקסט הועתק בשלמות אני ממליץ לקוראים להיכנס לאתר המצויין של "דה מרקר", בו משבצים לאורך הטקסט קישורים לכל האישים והפרשיות המוזכרות בו.

להלן קישור לסרט שיטת השקשוקה של מיקי רוזנטאל.

זאב גלילי

שלושת נביאי השקר – עמוס עוז, א.ב. יהושוע, דוד גרוסמן

 

עמוס עוז ויקישיתוף

ישראל מלקקת את פצעיה ונמצאת  במלחמה קיומית  *  אך שלושת רבני הבד"ץ החילוני-שמאלני, עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, כמו נביאי השקר של העבר טחים תפל, חוזים שווא, וקוסמים כזב * ומדוע עמוס עוז מזייף כל כך  * הדברים נכתבו במהלך מלחמת לבנון השניה, שום דבר לא השתנה מאז – עידכון אוגוסט 2014.

בחודש אפריל 2006 התקיימה פגישת מחזור של בוגרי בית הספר תחכמוני בירושלים, מראשית שנות החמישים. את הפגישה יזמו  נכדיו של מייסד ומנהל בית הספר, מרדכי צבי אילן, לרגל מלאות שבעים לאביהם, משה אילן.

 

שער הספר סיפור על אהבה וחושך

משתתפי הכינוס יצאו לסיור  בבית הספר בו עברו עליהם שנות ילדותם בשכונת "מקור ברוך". את הסיור הדריכה מורת דרך צעירה, שהיתה בגיל נכדי המשתתפים בסיור, היא התכוונה לערוך "סיור בעקבות יצירתו של עמוס עוז". שכן, עמוס עוז למד כמה שנים בבית ספר תחכמוני ומקדיש לבית הספר כמה דפים בספרו "סיפור על אהבה וחושך".

על מה שקרה בעקבות זאת סיפר לי קרוב משפחה, ממשתתפי המפגש: "כמעט כל המשתתפים פה אחד, ביקשו מן המדריכה שלא לצטט מן הספר ולא ללכת בעקבותיו. נשמעו שם ביטויים כמו 'הכל זיוף', 'שום דבר ממה שהוא מתאר איננו קרוב למציאות'. 'עמוס עוז ירק לבאר שממנה שתה'.".
רבים הישוו את תאוריו של עוז לתאורי ירושלים של שנות השלושים בספרו של יצחק שלו, "פרשת גבריאל תירוש", שנתן לדעתם ביטוי אמיתי לרחשי הלב של התקופה. או לסיפורי עגנון על ירושלים.

"קלריקל או בולשביק"

ספרו של עמוס עוז, אמר לי בן שיחי,  קומם אותי לא רק בשל תאורי בית-הספר. "אפילו התאור של אבא שלו מזויף".

השיחה הזו חיזקה את דעתי שכל יצירתו של עמוס עוז היא סוג של זיוף. הזיוף בולט  ב"סיפור על אהבה וחושך" המתיימר להיות כאילו אוטוביוגרפי. לאורך כל הספר משעתק עוז מושגים ותובנות  שהתפתחו בו במהלך השנים ומייחס אותם לתקופה המתוארת.

 

המורים והתלמידים של תחכמוני בירושלים תרצח המחזור של עמוס עוז

עמוס עוז מספר למשל על התלבטות הוריו לפני ששלחו אותו לבית הספר. הבחירה היתה בין בית ספר של זרם העובדים לבין בית הספר תחכמוני. האם נטתה לראשון והאב לשני.  את התנגדות האב לבית הספר של זרם העובדים מתאר עוז במילים אלו "הם בן רגע ישטפו את מוחו ויטעינו שם את ראשו בכל מיני קש וגבבה של מארקס וחיש קל יהפכו אותו לבולשביק". האב גם לא התלהב מתחכמוני שם קיימת סכנה שהילד יהפוך חלילה קלריקל קטן. "הבחירה המתסכלת  שבין חשכת ימי הביניים לבין המלכודת הסטליניסטית".  האב העדיף את תחכמוני כי להשקפתו עתידה הדת להעלם מן העולם.

האם נוסח כזה אמור לתאר את תפיסת עולמו והבנתו של ילד בן שבע?  האם זה עמוס עוז ההולך ללמוד בכיתה ג'? או שמדבר כאן  עמוס עוז השמאלן הקשיש, הממתין לפרס נובל ומתבשם בינתיים בפרס שגרמניה העניקה לו?

תאור זה מזכיר לי את החידה שקראנו בילדותנו (נדמה לי בספר "אחודה נא" של אברהם אבן שושן מאותה תקופה): כיצד נדע שמטבע  עליו חרוט "הוטבע 100 שנים לפני החורבן" הוא מזוייף.

"למודי סטירות לחי"

את החיים בבית הספר מתאר  עוז כסיוט מתמשך. התלמידים הם "נערי עוני… למודי סטירות הלחי  של בעלי מלאכה ושל פועלים וסוחרים זעירים בנים למשפחות שגידלו שמונה ועשרה ילדים. אחדים מהם רעבים תמיד  לפרוסת הלחם שלי. אחדים מהם מגולחי ראש  וכולנו לובשי ברטים שחורים מלוכסנים".

עמוס עוז מתאר בסלידה את צורת הלימוד  ואת המורים שדרך לימודם "היו פשוט פותחים בהכתבה  ארוכה ושוממת". ובבית היה צריך רחמנא לצלן ללמוד על פה  שירים שלמים ופתגמי חז"ל. עד היום הוא  מעיד על עצמו ניתן להעירו באמצע הלילה והוא יצטט את תשובת הנביא לרבשקה.  חבל ששום דבר מכל הציטוטים הללו לא ניכר בכתיבתו של עוז. אולי מפני שאת עיקר חינוכו לא קיבל בתחכמוני אלא בקבוצת חולדה.

לפי תאורו של עוז היו צריכים לצאת מבית הספר הזה בוגרים קלריקלים של חשכת ימי הביניים. בפועל  מכל מחזור  צמחו כמה ממיטב אנשי הרוח והמדע של ישראל (אחד הבולטים בהם: פרופסור יוסף דן).

מתחנף לגרמנים

 

שער הספר על מדרגות הר געש

 

נדרשתי לספר על תאורי בית הספר "תחכמוני" אצל עוז, בעקבות הופעת ספרו "על מדרגות הר געש", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת לבנון השניה. על פי שמו ניתן היה לצפות כי הספר מבשר אולי התפכחות של הסופר  נוכח הר הגעש שאנחנו יושבים לפתחו. אך שלוש המסות שבספר אינן אלא  חיבוטי נפש מזויפים  כלפי גרמניה, תוך  רמיזה לגבי אי צדקתנו שלנו כלפי הפלשתינאים והאפשרות שגם אנחנו יכולים להיות כמו הגרמנים.

מה שעמוס עוז
לא ראה בירושלים

זמן קצר לאחר שפרסמתי את הדברים שלמעלה על עמוס עוז ועל ספרו "על אהבה וחושך" קיבלתי מכתב מהקורא חיים אביעד ז"ל, שחיזק את העדות שהבאתי. וכך כתב:

 

חיים אביעד

חיים אביעד

"בהיותי נער, גרנו באותו רחוב ( רחוב עמוס). הכרתי אז, ואני זוכר היום, את כל הנפשות המופיעות בספרו של עוז.

"בספרו כותב עמוס עוז: כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי. שום סיפור אינו וידוי.  ומה באשר לאמת?

"כך למשל בפרק ב, בעמוד 19, כותב עמוס עוז: 'רוב השכנים שלנו היו פקידים קטנים, סוחרים קמעונאים, קופאים בבנק או בקולנוע, מורים ומורים פרטיים, רופאי שיניים. הם לא היו אנשים דתיים, לבית-הכנסת הלכו רק ביום כיפור ולפעמים הלכו גם להקפות של שמחת תורה, אבל נרות בליל שבת בכל זאת הדליקו, כדי לשמור על איזה ריח יהדותי ואולי גם ליתר בטחון, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא'.

"כל מי שקורא קטע זה ומצוי במקצת בשכונות הצפוניות של ירושלים באותם ימים משתומם. האם זה כל מה שראה הסופר המהולל?

"עמוס עוז כתב מה שראו עיניו, אך ניתן ללמוד על  האיש ויצירתו ממה שלא ראה. ומה לא ראה?

הרב דוד הכהן (הנזיר) תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

רב דוד הכהן (הנזיר) תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

"ממש מול ביתו של עוז גר הרב הצדיק והקדוש הרב דוד כהן, 'הנזיר' הנערץ, תלמידו ויד ימינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בית ליד בית 'הנזיר', גר פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר, דיקן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, שהקדים שלום לכל אדם.

תקצר היריעה מלמנות את כל האישים המופלאים שגרו באזור:  הרב הגאון ר' צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים; הרב הגאון האדיר, הרב שלמה יוסף זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית; הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב; הרב משה ליב שחור, תלמיד חכם עצום ואדם צנוע בתכלית הצניעות, שהתפרנס מעבודתו בבית המסחר לתרופות שמשפחתו היתה מבעליה; משפחתו של הרופא פרופ' לנדוי, אביו של מי שהיה לימים שופט בית המשפט העליון משה לנדוי; הוריו של מנחם אלון, לעתיד שופט בית המשפט העליון ואביהם של הרבנים מוטי ובני אלון. ועוד גדולי עולם רבים, נקיי הדעת  שזכרם נצור בלבי.

"אם לסכם: חרותו של המספר, עמוס עוז, מרחיקה מאד להגיע לאן שהוא רוצה להגיע, ומתאיינת לחלוטין אל מול מה שהוא סולד מלהגיע אליו".

קריאה לכניעה

מקובל לחשוב שמשוררים וסופרים נחנו ביכולת נבואית, לראות דברים הנסתרים מעיניהם של הבריות. אם  הנחה זו נכונה היא אינה חלה על עמוס עוז וגם לא על שני חבריו הנמנים עם השילוש הקדוש של הבד"ץ השמאלני –   א.ב. יהושע ודוד גרוסמן.

בעיצומה של המלחמה פרסמו השלושה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה, בה הודו אמנם בצדקת המלחמה, אך קראו להסכים ל"הפסקת אש", שבאותן נסיבות פרושה היה כניעה  טוטאלית לחיזבאללה.

(כך גם עשו במהלך מלחמת "עופרת יצוקה" אבל ב"צוק איתן" למדו לשתוק – ספטמבר 20124).

זקנותם של השלושה אינה מביישת את צעירותם. כל יצירתם, מראשיתה ועד היום, היא ערעור מתמשך על צדקת המפעל הציוני, טיפוח האשליה ש"צריך לדבר" ולוותר על שטחים ונגיע לשלום. את הביטוי החריף ביותר לעמדה זו נתן דוד גרוסמן בנאום שנשא בהפגנה בכיכר רבין. אנו זהירים בביקורת על אבות שכולים,  אך צריך גם להיות פה לאבות השכולים של העתיד. "ארבע אמהות" שהמיטו עלינו  את הבריחה המבוהלת מלבנון,  גרמו בעקיפין לעוד הרבה אמהות שכולות.

א.ב. יהושע  כבר הקדים את חבריו ב"מול היערות"  וביצירות אחרות שפרסם עוד לפני מלחמת ששת הימים ובהן חשף את מחשבותיו על העוול שגרמה הציונות לערבים. דוד גרוסמן ב"הזמן הצהוב" נתן לגיטמיציה לכל האינתיפאדות שהיו ויהיו.

מי חזה את השואה

יש משורר אחד בלבד בדורנו  שכאשר ישבנו על סף הר געש  הוא צפה אותו והזהיר מפניו, זהו אורי צבי גרינברג.
בשירו "באי במחתרת"  מתאר אורי צבי חזיון אימים  של שני יהודים אחרונים ששרדו בעולם והם חיים מתחת לאדמה, מתחת לקברים כחפרפרות.

"והנה בא הפליט  ופניו מפכים ובם עין אחת איומה
ובם פה מפולש כמו בתק מחרב
וזה מספר: טבח דליקה רק אני אניות גלמודה
ואתה יהודי עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד אחד יהודי
אני פה והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש".

השיר פורסם בפתח "רחובות הנהר",  שהוא ספר הקינה הגדולה על השואה שראה אור בשנת 1951.  השיר נראה כחלק משירי הקינה על השואה אבל הוא נכתב בשנת 1931, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה. אורי צבי הראה אז את השיר לביאליק שהזדעזע למקרא השיר ואמר כי יש בו מן הטירוף. למרות זאת הוא פירסם אותו ב"מאזניים" שבעריכתו.

השלום כמצב זמני

וקרוב יותר לזמננו כתב אורי צבי שיר שניבא את המצב בו אנו מצויים היום.

בסידרת השירים "שירה לקראת פסח גאולים" (שפורסמה אחרי מלחמת ששת הימים) מתאר אורי צבי את חדוות השלום:
"יבורך השלום המרנן ששרשיו כשורשי אלונים".

בד בבד מזהיר המשורר שכל שלום הוא מצב ביניים זמני בין מלחמה למלחמה. כי "בחוקת הקיום ללאומים
אצל כל הלאומים הבריאים
כתוב כך: מדי פעם יוצאים לשדה קרב…"

ובין מלחמה למלחמה קורא המשורר להתכונן.
"אך בעת שלום-זה משכללים הלאומים הנבונים
כלי זינם חרשתם ומלאכתם הטובים
… מכינים מלומדי המלוכה בחשבון ובשיקול מדויק
לבלתי יחסר מה שאין עוד להשיג אל יד
ביום קרב…
אוי ואבוי אם יחסר קטן ברגים למכונה הגדולה
אף מסמר בכל גודל אף סיכה אף אמת בגד בד
אף פקק כלשהו לבקבוק שבו ליטר בנזין

אף בדל פח אף חוט תיל  אף שק טוב ומשיחה לקישור…"

אורי צבי היה אמנם רק טוראי (מצטיין) במלחמת העולם הראשונה, אך לפי הגדרת  המבקר דן מירון "לפנינו… שירה בעלת נימה ותוקף נבואיים".

המתנבאים על השלום


"בתוך העיר יש קשר נביאי השקר, המתנבאים על השלום…  כמו הארי השואג בקול להטיל אימה ואחרי זה  טורף טרף, כן המה מבהילי האנשים בקולם ודבריהם ובזה הם מסיתים וטורפים אותה מן העולם… אוכלים הנפשות ולוקחים מהם החוזק והיקר ומרבים האלמנות…"
(מצודת דוד, יחזקאל  פרק כב פסוק כה )

ראה גם:

עמוס עוז מחניף לגרמנים ומשווה עצמו להיינה

http://www.zeevgalili.com/2008/12/922

מנהל משא ומתן עם החמאס

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9124

עמוס עוז בעקבות מולוטוב

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9124

על העיוורון של עמוס עוז וסמראגו

http://www.zeevgalili.com/2006/04/11737

גליה עוז על חייה  כילדת קיבוץ

http://www.zeevgalili.com/1998/05/11553

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

 

WHO IS AFRAID OF BARACK OBAMA?

גירסה אנגלית של המאמר "מי מפחד מברק אובמה"

מי מפחד מברק אובמה

The Logic in Madness

Column of Zeev Galili

obama-new

Yes we can  say 'no' to America

In Jewish communities all over the world the question is asked, is the election of Barack Obama to the United States presidency good or bad for the Jews.

Did you lose your mind

Before I provide my answer to this question I would like to bring you this story about the  president George W. Bush. During the negotiation with the Hezbollah for the exchange of two captured and murdered Israeli soldiers for the serial child murderer, Lebanese terrorist Samir Kuntar and other Lebanese terrorists held by Israel, President Bush called Prime Minister Ehud Olmert and asked him, did you lose your mind? Why negotiate with a terrorist organization about the release of your soldiers who may not be alive? We have many US citizens kidnapped all over the world but we never negotiate with terrorists on principle. Negotiate with terrorists and every US citizen around the world will be targeted for kidnapping. In Iraq, for example, there are hardly any kidnapping. They know they will get nothing from us so they rather kil

An American President, obviously, can be more pro-Israel than our own Prime Minister

Like those old ghetto inmates

Israeli Air Force Commander General Benny Peled once said, "After I die I wish they remember I said the Jews came to their land after 2,000 years, tried to build a State but instead succeeded only in building another Shtetle." And he was right! Recent Israeli governments act like those old ghetto inmates trembling in fear of the world's bullies

Whether Barack Obama is good or bad for the Jews may be irrelevant—something beside the point. The real question should be, when our country will get a pro-Israel Prime Minister to head a Zionist government

Historically American Presidents did much good and very little damage to Israel. Some liked us more than others for sure, but they all acted in America's own interests and during the long cold war with the Soviets this was fine with Israel

The big life-threatening mistakes

The big life-threatening mistakes to our existence here were very much our own misdeeds. No American President forced us into the shameful Oslo capitulation, nor brought Yasser Arafat and his Fatah terror organization into our land. No American president forced us to panic-flee South Lebanon, nor ordered Arik Sharon to leave Gaza and destroy the thriving villages of Gush Katif there. And no American President leaned on the discredited and lame-duck Ehud Olmert to negotiate land concessions with Syria or divide Jerusalem. These disasters and disasters in-the-making were perpetrated by   governments headed by delusional Prime Ministers often to ward off charges of corruption

The Oslo Syndrome

Is there any scientific work to back up General Benny Peled view of Israel's shortcomings? Indeed there is. Kenneth Levin, historian and psychiatrist, in his book The Oslo Syndrome: Delusion of a People Under Siege, wrote that Israeli governments' policies from the signing of the Oslo Agreements to the Second Lebanon War of 2006 are more than failures of good leadership and good government, they are expressions of a national pathology—a delusion, where a delusion is defined as holding on as acceptable truth to a mistaken belief, easily discredited and proven false

Levin goes on and explains that the roots of this delusional view of reality can be traced to thoughts and behaviors learned and adopted by people long exposed to pogroms, prejudices and other gross mistreatment. Jews have always tried hard to convince themselves that a bad situation (e.g. the Holocaust) is not as bad as it seems to be. The notion of self-guilt, or as the Jewish Zaionist thinker, Max Nordau, wrote in the 19th century, "we Jews see ourselves with the eyes of the anti-Semites," did not help clearer thinking in Israel either

Israel's reality of a small nation under siege from its beginning, surrounded by enemies who deny its right to exist, has resulted in distorted, self-delusional thinking as in the extended Jewish Diaspora but with much greater dimensions

"The Eve of a New Dawn".

With this background the elite intellectual strata of Israeli society adopted the belief that Israel is hated because it is guilty as its enemies charged, and what is needed is a change in behavior in order to cast off the siege and end the hostility. Those who need to change, Kenneth Levin explains, are not the evil, racist, and terror-perpetrating Arab governments but democratic and pluralistic Israel.

These views of the elite intellectual strata blinded generations of Israeli governments to believe that legitimate Jewish settlements in Judea and Samaria are the cause of Arab hatred and their desire to annihilate Israel.  Thus the slogans of "peace process", "end of occupation" and "land for peace" were born. Collectively it was called the "The Eve of a New Dawn

Some Israeli members of the elite strata, like left wing politician Shulamit Aloni and writer Amos Oz described their new Utopia as one where soldiers do not get killed and their parents "…will walk behind their coffins no more", and "…death will not ambush Israelis again."

To this Levin brings Winston Churchill's famous comment: "Chamberlain had to decide between surrender and war. He chose surrender and got war

.To say 'no' to the American

United States contribution to Israel's security is significant. Without doubt, Israel depends on the United States for military aid and political support, but does Israel have to follow America's wishes to the letter? The answer is a definite 'no'. Generally America's and Israel's interests are similar but not identical. America, too, makes mistakes, like letting Iran fall into the Ayatollahs clutches by President Carter. Israel is still paying a price for that blunder. Israel needs a government that knows to say 'no' to mistakes

The last government to say 'no' to the Americans was the one headed by Yitzhak Shamir. President Bush the father, no great friend of the Jewish state, tried to dictate Israel's policies. Shamir said 'no', and what happened? Nothing, the sky did not drop from the heavens

Yes, it is sometimes okay to say 'no' to America because Israel contributes more to America than America contributes to Israel. Noted Israeli scientist Ezra Zohar studied the aid issue and demonstrated that the value of the military and political intelligence Israel provides to the United States national security exceeded, in dollar terms, the value of the American aid to Israel.

Prime Minister Shamir steadfastness to American pressure is not the only example of Israel saying 'no' to America. Zachi Shalom in his book, Between Dimona and Washington: The Struggle Over Development of Israeli Nuclear Option, 1960—1968, reviews the development of Israel's nuclear option—a top Israeli national interest

When the U2 spy plane discovered the Dimona nuclear facility President John Kennedy viewed the development of the Israel's nuclear option as a strategic threat to the United States and demanded American unconditional control over the Dimona nuclear reactor. The pressure put on the Ben Gurion government at the time was meant to terminate the project. However, when the Americans realized the supreme value with which Israel viewed the project, Zachi Shalom concluded, the Americans relented knowing Israel will not give up the development of its nuclear option. Eventually, a compromise was struck and the Dimona project remained the centerpiece of Israel's nuclear option

The point to remember now, as new American enters the WHITE HOUSE, is that in the matter of its supreme national interest Israel will not budge. And if by choice, the West Bank, known in Israel Judea and Samaria, would be viewed by our government as a supreme national interest, would Israel have to lock horns with America? And isn't an undivided Jerusalem a supreme Israeli national interest? And the control of the Jordan Valley is it a supreme national interest to the discredited current government of Ehud Olmert

"We would never force our opinion"

mecnamaraRobert McNamara Kennedy's Defense Secretary

It is of interest to mention here what Robert McNamara, President Kennedy's Defense Secretary, reaction was when he heard of Moshe Dayan, Israel's Defense Minister Say, "Of course the City of Hebron is personally significant to me, but if the Americans insist I will give it up." Secretary McNamara summoned Reserve General Yosef Geva, the Israeli military attaché in Washington for a small lecture. "Let me explain to you, and I would be happy if you would convey my words to your colleagues back home. We in the United States have a firm opinion of what shape the solution to the Arab-Israeli conflict take should, but we would never force it on any party. If we force our own views the solution will explode in our face and we will have to become physically involved. We can not guarantee your existence—it is your responsibility

leadership with a long term vision

In Proverbs 29, 18, the wise king Solomon said almost three millennia ago, "Without a prophetic vision a people become unruly". We live in a period when our leadership must have a long term vision, even a prophetic vision. In a modern sense a prophetic visionary is a person who can hold within himself myriad incalculable possibilities and intuitively decide upon the right one; a tall order indeed. Since its beginning the State of Israel had one such leader, David Ben Gurion. In the state's early days, when Israeli industry could hardly produce a bicycle, Ben Gurion envisioned an industry that can produce nuclear weapons and rockets.

The irresponsible behavior of the Israeli leadership since the Oslo Accords awakened great misgivings about our ability to survive in the crazy world in which we live now. most part. The old proverb, "Without prophetic vision a people become unruly." Has never been timelier than now.

see also  THE BIG MAP OF THE EMPTY LAND

The Logic in Madness

Column of Zev Galili

Translation by Asher Torren <atorren@msn.com>

המפקד

"חייליך יילכו אחריך באש ובמים". הרמטכ"ל גבי אשכנזי (צילום: ויקישיתוף)

מאת יורם טהרלב

www.taharlev.com

אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית
אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית
אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע
אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה
אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני
ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני"…

אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת
וגם כאשר אתה יושב על הספסל – אתה עדיין בנבחרת
אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה
אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה
אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, אין ברירה,
ובכל זאת אתה מסתפק במנה קרה
אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך
אם אתה אומר לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם", ובאמת מתכוון לכך
אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר
אם אף פעם לא אמרת – בלי לבדוק זאת – יהיה בסדר
אם ידעת להשרות בטחון גם כשבתוכך מנקר הספק
אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"
אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחרי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים
וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים"

אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה
אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה
אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"
וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה
אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש
אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש
אם העץ והואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר
אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא צג המחשב ולא הלייזר
אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל
אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכ"ל
אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד
כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!

יורם טהרלב

ותודה ליורם טהרלב שהתיר פרסום היצירה והתמונה.

עיזרו לצה"ל לנצח ב- YOUTUBE

נוכחנו לדעת בימים אלה, כי על צה"ל אפשר לסמוך. אם רק נותנים לו לנצח. הוא למד את לקחי לבנון ואם  יתנו לו הוא יחסל את מדינת החמאס  האיראנית שבקרבנו.

על המערכת הפוליטית ובראשה שרת החוץ ציפי לבני,  שאיפשרו לחמאס להגיע  לאיום אסטרטגי כזה, אי אפשר לסמוך.

צריך לעזור לצה"ל לנצח ולעשות ככל הניתן, כדי שהמערכה המדינית לא תוציא מידינו את פירות הניצחון הצפוי.

דובר צה"ל מעלה בימים  באתר YOUTUBE סרטונים על פעולותיו במבצע "עופרת יצוקה".

סרטונים אלה מסבירים בפני איזו מערכת מפלצתית צריך צה"ל להתמודד. הנהלת אתר יוטיוב רוצה להסיר סרטונים אלה בטענה שאין לה מספיק כניסות של צופים לסרטונים אלה.

אנא, הפיצו קישור זה לחבריכם בארץ ובחו"ל כך  שהדבר יביא לריםוי מספר הנכנסים לאתר ולצה"ל במה עולמית להשמיע את קולו.

(הקישור מצורף  לאחר הטקסט האנגלי

תודה.

Friends, please forward

IDF  "Israeli Defense Force", the  Israeli Army is having a broadcast on U Tube explaining what's going on, and  the U Tube wants to remove it by using the excuse as not too many people  are logging in.

Please forward this email, so as many people

will log in and  the IDF will be able to have its voice heard.

(The link is attached here below)

http://www.youtube.com/user/idfnadesk

:

Thanks.

The Big Map of the Empty Land

yardeni-holding-part-of-the-big-map-tiberias-areaYardeni holding part of the map Tiberia  area



A collector of ancient maps from Ramat Gan Israel,  has an historical, treasure *  A giant map prepared by a British survey mission at the close of the 19th Century, the scale is 1 to 63,000 * The map proves that prior to the first Aliyah [wave of Jewish immigration] the Land was meager and empty * It verifies the Zionist claim: “A people without a land to a land without people”




I have discovered a treasure that the Israeli Minister of Education is invited to examine: a map of the Land of Israel, one of a kind, the biggest map of its era.  This is a map that was prepared by a British research mission, who conducted a survey of the Land of Israel during the period 1871 to 1878.  The scale of the map is 1 to approximately 63,000.  Each centimeter on this map whose size is that of a large room, represents 630 meters in real dimensions.  On the basis of this map one can determine which settlements existed in those years and their size.  According to these details it is possible to estimate the size of the population there. This map is the most important document, to my mind, to prove the Zionist claim:
.“A people without a land to a land without people”

the-road-to-jerusalem-1894

the-road-to-jerusalem-1894

When does history begin

Arthur Koestler, the Jewish author and thinker, wrote in “Promise and Fulfillment” that the question of who is right in the struggle for the Land of Israel depends on the question of what one takes as the starting point of the history of this land.  A believing Jew begins his count with our Patriarch, Abraham and the promise he was given (“For all this land that you see, I will give to you and your descendants forever”).  As to this claim one of the websites of the PLO says that “the Jews claim that in some bible they were promised the land".

One can begin the history from the days of the Second Temple.  Then it turns out that the Jewish population in the Land of Israel, according to various estimates, numbered some six million people.  Relative to this claim the Palestinians have already said that the ancestors of the Palestinians – the Hittites and Amalekites – had a prior claim.

For our purposes, it would be important to begin the history precisely from the First Aliyah, and an examination of the question what the Jewish pioneers found here when they began to arrive in 1882.  The claim is that the Zionists did not come to an empty land, as accepted by so many in the Israeli public domain.  Not a few New Left historians and post-Zionists have contributed to this claim, which views the very establishment of the state as the “original sin” which needs to be atoned for.  Even a Zionist historian such as Anita Shapira writes that Herzl was suffering from “color blindness” in his regard of the “native” population, “a view characteristic of European superiority and colonialism"

With this in mind, it is important to know who was here at the time of the First Aliyah and the population estimates.

No Palestinian People

In one of the PLO websites I found the claim that “The Palestinian People” numbered 529,500 souls at the end of the 19th Century.

Really a people?

No way, never was.
According to serious scholars (not PLO propagandists) it is accepted that in that period there was no Palestinian people.  The population then in the Land of Israel was no different from Arab populations in the whole region – not in ethnic terms, not by language, and not culturally.  Only the post-Zionist historian, Baruch Kimmerling (in his book “Palestinians, a People in the Making”) advances the creation of the concept “Palestinians” to 1831.

The rest of the scholars are in agreement that Palestinian nationalism, which differentiates itself from wider Arab nationalism, materialized only in the beginning of the 20th Century.
Who and what did the men of the First Aliyah find when they reached the Land?

haifa-1887.jpg

haifa-1887.jpg

A Focus of International Interest

In the second half of the 19th Century the Land of Israel became a focus of international concern.  The 19th Century was characterized by impressive archeological discoveries – the deciphering of the hieroglyphics on the Rosetta Stone by the French scholar Champollion;  the  uncovering of the ancient archway in Jerusalem by the American scholar Robinson (after whom the arch is named); the uncovering of the tombs of the kings in Jerusalem by the French scholar De Sulcy; the discovery of the monument to Mesha, the Moabite king near Nachal Arnon, and more.

All of these turned the Near East, and the Land of Israel, in particular, into a focal point for visiting archeologists, geographers, statesmen, clergymen, and tourists.  Among the visitors were the men of the Palestine Exploration Fund, a British foundation for researching the Land of Israel, which created the map we are talking about.

Mark Twain in the Land of Israel

Among the many tourists who came to the Land during that period was also the American author Mark Twain.  Twain was here in 1867, fifteen years before the First Aliyah.  He described his impressions in a book as follows:

…We arrived safely at Tabor Mountain…the entire way we didn’t see a living soul… There was hardly a tree or a shrub anywhere. Even the olive and the cactus, those fast friends of the worthless soil, had almost deserted the country…the Land of Israel sits mournfully in sackcloth and ashes.  Hovering over her is the spell of a curse that has blighted her fields and imprisoned her essence in chains.  The Land of Israel is desolate and deprived of love. The Land of Israel no longer belongs to this world of action.  She is dedicated to poetry and tradition, a land of dreams… Nazareth is forsaken…Jericho is cursed… Jerusalem…a village of the wretched…

After such a description it would seem that there is only one question remaining: who and what was there in the Land of Israel?  Although not so in the view of Benny Morris, the New Historian (who has seemingly reversed his stance) who writes in his book “Victims” that “it is possible that he (Mark Twain) was prone to exaggerate".

If Mark Twain exaggerates then a long list of travelers, Jews and non-Jews, who came to the Land of Israel during that period, are exaggerators and fabricators, since this description repeats itself endlessly,
With this in mind, there is great significance to the   question, who were the inhabitants of the Land in that period and what were their numbers

Tiberias-1862

Tiberias-1862

How Many Were Here

This is not a question of statistics.  Those who accuse us of settling in a land of a non-existent people, or that we dispossessed the “natives”, need to show us how many “natives” were here and where they were.
The answer to these questions is fair game to oriental whimsy and the pseudo-science that serve these visionaries.

Yitzhak Ben-Zvi, the former President of Israel, one of the great scholars on the Land of Israel in the Ottoman Period, (in his book “The Land of Israel and its Settlement during the Ottoman Reign”) gives details on a number of populations in the Land of Israel in the first fifty years of Ottoman rule (1525-1573).  He found in the Constantinople archives data that had been gathered by five censuses made for tax-collection purposes.  In these censuses there were 45-50,000 tax-paying households.  According to Ben-Zvi’s estimate these households would amount to about 300,000 souls.

This number says nothing about the population in the last quarter of the 19th Century.  In the three hundred years that passed, the Land experienced quite a few upheavals – earthquakes, epidemics, locust plagues, raids by marauding bandits from the desert, and more.  All of this during the rule of a thoroughly corrupt government that extorted the inhabitants to the very bone while not providing any services at all

Ben-Zvi does not mention any Arab population estimate during the First Aliyah and it is clear that he didn’t have a reliable source for such an estimate.  Benny Morris says that the number was some 400,000 souls.  Morris relies on the German geographer, Alexander Schulz, who wrote a book on the subject based on a variety of methods in order to arrive at a population number, lacking a reliable or authoritative source.  Schulz, himself, notes (in an article he seemingly wrote after the publication of his book) greater numbers yet and small wonder he is a Palestinian favorite, who frequently quote him on their websites.  Morris, in another context, also relies on the Scots scholar, Justin McCarthy, who is also generously quoted by the Palestinians.  McCarthy lists very large numbers.  He determines that in 1860 there were 411,000 Palestinians and in 1890 there were 553,000.  Joan Peters, the author of “From Time Immemorial” estimates that at the beginning of the First Aliyah in 1882 there were about 141,000 non-Jews, and approximately one quarter of them were immigrants who had arrived in the Land in recent years, primarily during the Egyptian conquest.  This occupation lasted from 1831 to 1840 during which the Egyptian conqueror initiated mass immigration from Egypt to the Land of Israel. These immigrants were brought to Gaza, Bet She’an, Nablus, Acre, and Jaffa.

Professor Moshe Maoz arrives at a much smaller estimate for the Ottoman period.  In his article written for the book “The History of the Land of Israel” he notes that as a result of the actions of the Ottoman rulers and the poor hygienic conditions, the population of the Land of Israel was in a constant state of decline and during hundreds of years the number of Arabs did not exceed 100,000.

To summarize: There is, in fact, no well-founded estimate of the number of non-Jews in the Land of Israel at the onset of the First Aliyah, although it is reasonable to assume that the population was small.  If the lowest estimate is correct, i.e., there were about 100,000 Arabs in 1878 (the year in which the survey of the British Expedition ended).

How the Map was Made

The Palestine  Exploration Fund was  created in 1865 by the elite of the British upper class of the time, Lords, academics, clergymen, and the very wealthy.  The fund set up its goal to conduct researches in the fields of archeology, history, geography, and ethnography in what was then called “Palestine". The expedition numbered several dozens of people, among them expert cartographers, and heading it were well-known people:  [Sir Charles] Warren, [Claude R.] Conder, [Horatio H.] Kitchener' later hero of Britain's war in South Africa.  The project was begin in 1871 and completed in 1878.  The production of the printed map lasted several years, and when it appeared it was the most detailed and precise map of the Land of Israel ever.   Due to its size, the map was printed in 26 separate sections, in four colors, by lithography

Imaginary Maps

Dan Yardeni is the owner of a copy of the map here in Israel.  He is an engineer, manager of a start-up companies, and, in essence, loves the Land of Israel.  He began to collect ancient maps  and rare books, of the Land of Israel in his youth and his workroom looks more like a wing in a museum than the office of a large company’s manager.

Yardeni is a fascinating walking encyclopedia. A collector of an amazing range of maps and Judaica, and thoroughly knowledgeable in the field.  Most of the ancient maps of the Land of Israel, he tells me, are really not maps in the ordinary meaning of the word.  They are not exact, contain lot of artistic  ornamental elements and, quite often, based on imagination.  For instance, he has a map by a cartographer named Hondius from the 17th Century that depicts numerouse scenes of historical events from verious periods

. The cartographers of that time did not really know the land.  Thus, one of the maps depicts a river connecting the Mediterranean Sea with the Sea of Galilee.  On another map we see that the Jordan [River] has a source named Dan and another named Jor.  The cartographers assumed that if for one section of the Jordan  river there was a source named Dan, then the second source must be called Jor, which is completely imaginery.
The British Survey map “I acquired in a bookstore in London at a bargain price. They didn’t appreciate its importance or value.  Today it is worth probably few thousands of dollars”, said Yardeni

]

What we Learn from the Map

The uniqueness of the map is that the British surveyors marked with great accuracy the borders of every settlement and noted in special colors the populated sections of the settlement.  It is possible through this map to ascertain the size of each settlement in the Land during that period, from the Litani River in the north and as far south as Beer Sheba.
The map represents by cartography what Mark Twain described in a literary form: a desolate arid wilderness, almost  empty. Using a ruler it is a simple matter to determine the size of each settlement.  When examining the villages we see that their areas are tiny.  The largest of them are 150 by 100 meters.  They comprise barely two rows of houses.  The color legend indicates that Acre, for example, was then only partially inhabited.  Entire areas were empty of people, exactly as we had learned in school, and likewise the Jezreel Valley and the Jordan Valley and all the areas that the Jewish pioneers later brought to life. (Benny Morris, in his book, says that the Zionists that redeemed the Jezreel Valley deprived land from the Palestinians for their development)..
Haifa is marked on the map by a rectangle of three by seven millimeters.  Each millimeter represents 63 meters in actual terms.  This means that the Haifa area was  190 by 440 meters in size.  The German Colony is outside the Haifa perimeter, and each house is exactly drawn
Nazareth was then a little larger than Haifa.  Its shape is in the form of a gourd whose longer end is 600 meters and its smaller end some 300 meters.  Even Tiberias is larger than Haifa – 300 by 600 meters.  “Greater” Jaffa was only a little town – 240 by 540 meters. Sheikh Munis, where the Tel Aviv University now stands, was a tiny village 90 by 180 meters. So, also, Usfiyeh, Yehud, and many other villages.

Jerusalem, within its walls, was, in fact, large – 1000 by 1000 meters.  There was nothing outside the walls, and we know (not from the map) that within its walls there  was always a Jewish majority

SEE THE BIG MAP

מפה click

see also : NO PALESTINE NO PALESTINIANS

http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo



Tr: Joseph Schachter.  Items in brackets added for comprehension.  July 6, 2006

The Logic in Madness, Column of  October 15, 2005

Makor Rishon [Primary Source – An Israeli Weekly

**************************************************************

(


לביבות מעופרת יצוקה

latkespg1
קערת לביבות (לאטקעס). צילום: הויקיפדיה העברית.
ראה קישורים בסוף הכתבה

כשרועמים התותחים משתתקות המוזות. ומן הראוי היה גם שהתקשורת תשתתק. ישתוק אותו כתב טלוויזיה שהפך להיות דובר החמאס. תשתוק המגישה המזילה דמעות על הדם הערבי שנשפך. והמגישה האחרת, הנושאת לפני כל מהדורת חדשות איזה נאום פלצני בו היא מביעה את דעתה המלומדת. וישתקו הפרשנים (כמו אלוף אהרון זאבי (פרקש), שאמר בשעתו כי "רקטות ה'קאסם' אינן מסוכנות, הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד, ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה").

וראוי גם שישתקו בעלי המוזות. השילוש הקדוש (גרוסמן, יהושע ועוז) החוזרים כתוכיים על מה שאמרו בכל המלחמות הצודקות של ישראל. ובמיוחד ראוי שישתוק א.ב. יהושע, המפרשן עצמו לדעת, שהכריז בשעתו בראיון טלוויזיה, כי אם ניסוג ונקבע גבול בין שתי מדינות, לא נצטרך להתרוצץ בשטחים כדי לחפש טרוריסטים ." אם יתקיפו אותנו,  נוכל להכות חזרה לללא הבחנה" – כך אמר.

וראוי שישתקו גם כל הסמולנים המגיעים לשיא מפלצתי של שינאה עצמית. כמו בנה של שולמית אלוני שקרא בטקס בבית ביאליק את "על השחיטה". נקמת דם ילד ערבי לא ברא השטן. בן נאמן לאמא שולמית, שתמכה בהצגת סרט העלילה על הטבח שלא היה בג'נין.

להמשיך לקרוא

המו"ל הפילוסוף שגילה את הסופר הרב חיים סבתו

melzer2

"כתבתי בשולי הדף: יופי.  יש לי עסק עם סופר" . יהודה מלצר.

ד"ר יהודה מלצר, עורך ספרי סבתו, מספר על הדרך בה נחשף  לציבור ועל השפעת ספריו *  אנשים רבים  שלא הניחו תפילין מימיהם הזילו דמעה בעת קריאת  'אמת מארץ תצמח'* בכנס מומחים לנפגעי הלם נדהמו מהשפעת 'תאום כוונות' על מטופלים * הספר הגיע גם לחייל יהודי  המשרת בעיראק * חרדים קוראים את הספר בהסתר

עד פרסום ספרו הראשון (אמת מארץ תצמח) בשנת תשנ"ז היה הרב חיים סבתו כמעט אלמוני. הוא היה מוכר אמנם לתלמידיו הרבים בישיבת מעלה אדומים שהיה ממקימיה. הכירו אותו גם חבריו ללימודים בישיבת בני עקיבא  ובישיבת הכותל, שרבים מהם היו גם חבריו לנשק במלחמת יום הכיפורים.

אבל על כשרונו הספרותי ידעו רק מתי מעט – חברים קרובים, בני משפחה  וגם קוראי "הצופה",  בו פרסם  כמה סיפורים בחגים ובמועדים.
סבתו פרץ לתודעה הציבורית והפך להיות סופר מוכר רק עם פרסום ספרו הראשון והוא אז כבן ארבעים וחמש. סבתו עצמו, כפי שסיפר לי בראיון,
ראה:
http://www.zeevgalili.com/?p=1045
הרבה לכתוב, אך לא חשב כלל על פרסום. נחום לנגנטל, שנמנה בעבר עם תלמידיו, העביר כמה מסיפוריו ל"ידיעות אחרונות" וההמשך ידוע.

נראה לי כי האיש שתרם תרומה מכרעת לחשיפת סבתו הוא  ד"ר יהודה מלצר, בעל הוצאת ספרים קטנה ("ספריית עליית הגג"),  המרבה להוציא לאור ספרים בשיתוף עם "ידיעות אחרונות". מלצר  טוען שאינו ראוי להחשב ל"מגלה" של סבתו. אך הדברים מדברים בעד עצמם.

"תרומתו של שמאלן"

וזה הסיפור שסיפר לי מלצר:

"בעקרון אני לא עוסק בסופרים עבריים. אחת הסיבות לכך היא שאין לי כוח. לא לטלפונים שלהם ולא לאגו שלהם. איני רוצה להעליב, אז לא אמרתי שאני גם לא מעריך את רובם. אני מעדיף להוציא לאור ספרים פילוסופיים. הסוכן של דקרט וגם דקרט  עצמו לא נוהגים לצלצל אלי.  ובטח לא אשתו של אפלטון. אני מעדיף לעבוד על כתבי הפילוסופים כי זה גם נעים לי מאד ואני גם כאילו נלחם עם הנצח.

"אני שמאלן, תרומתי למדינה איננה בתחום הנדל"ן, אלא  בכך שאני משאיר טקסטים של המיטב שאני יכול. בספרות: בולגקוב ודוסטוייבסקי. ועכשיו אני עושה דברים שקשורים לפילוסופיה ודברים שבגבול בין פילוסופיה ומדע. ספרו של דקארט כבר יוצא במהדורה שניה ושלישית. כל מהדורה כאלפיים שלושת אלפים עותקים. התרגום הקודם של דקארט (בהוצאת מאגנס) יצא לפני שבעים שנה. אני מקווה שהמדינה תהיה מספיק תרבותית בעוד שבעים שנה כדי שיקנו אז את דקראט.

"מסתובב כתב יד"

"ענין סבתו הוא חריג. יום אחד פנו אלי חבריי בידיעות אחרונות (המנהל דב אייכנוואלד והעורכת  הראשית עליזה ציגלר) ואמרו לי: מסתובב פה  איזה כתב יד שאנחנו לא יודעים לטפל בו. זו שפה שאינה ברורה לנו. האם תסכים להסתכל בזה? הרי היית פעם מורה לתלמוד. תגיד אם יש לנו מה לעשות עם זה.

"סבתו כל כך צנוע עד שלא הרים טלפון כדי לנגוש בי. וכתב היד שכב במעטפה והמתין.  יום אחד אני פותח את המעטפה בכל זאת. כעורך אתה מקבל המון מעטפות  ובהן כזה זבל שמתוך נימוס אתה לא יודע מה לעשות בו. אתה זורק את זה, או  מחזיר את זה ומתנצל – לא עכשיו ואולי בעתיד, וכך הלאה. כלומר: השיגרה של עורך זה איך להיפטר מערמות עצומות של זבל שמגיע אליך.

"פתחתי  את  המעטפה. היו שם שנים שלושה סיפורים קצרים. קראתי סיפור אחד  ועד העמוד החמישי שישי ראיתי שהשפה נפלאה ומיוחדת. אבל שפה יפה לא עושה סיפור. התקדמתי בקריאה ופתאום מצאתי את עצמי כותב בשולי הדף הערה בת מילה אחת: יופי.  יש לי עסק עם סופר. כי ראיתי שזו לא רק שפה יפה אלא סיפור. זה היה סיפור שלא התפרסם עד היום והוא ייכנס בוודאי לספר השלישי של סבתו, או כחלק מרומן גדול.
פגישה בשינקין

"צלצלתי לסבתו. אמרתי: שלום, שמי יהודה מלצר, אני מספרי 'עליית הגג'. חברי היפנו אלי את כתב היד שלך. קבענו פגישה בשינקין.

"בעקבות הפגישה הראשונה שלנו התחזקה דעתי שמדובר כאן באדם בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא. הגילוי השני שלי היה שהוא בעל ענווה. הוא מוכן לשמוע והוא מוכן לעבוד ומקבל הערות. יש לי המון מה ללמוד ממנו ויש לו אולי גם מה להקשיב לי.

"לאחר הפגישה היה ברור שאנחנו הולכים לעבוד והוא שלח לי עוד קטעים והיו לי ברוטו בערך פי שניים מכפי שיש ב"אמת מארץ תצמח". חלקם דברים שפורסמו ב'הצופה' ובבמות אחרות וחלק כתבי יד של דברים חדשים. כל הזמן היה לי בראש דבר אחד. הוא כותב נפלא. איך עושים מזה ספר.

"לימים נהיינו גם מאד ידידים. אני מקווה שאני מדבר גם בשמו. נוצר בינינו איזה סוג של אמון שאנחנו צריכים לשתף פעולה בעניין שהוא מעבר לכתיבה. כי בכתיבה  הוא יוצר בזכות עצמו ובעל כשרונות עצומים. השאלה היתה איך עושים מזה את האריזה של המוצר כביכול, אם מותר לדבר כך.

"בשלב מסויים התגבשה בינינו התפיסה מה צריך להיכנס בספר. דווקא הסיפור הראשון שלו שקראתי, אשר כה הרשים אותי, נדחה כאמור לספר השלישי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות משהו הכולל צרור סיפורי המשפחה החלבית. וכך נולד "אמת מארץ תצמח" (ואני מקווה שהקורא יודע שארץ אלו ראשי תיבות של ארם צובא, שמה העברי של חלב). הספר מתחיל ב"סבי זכרונו לברכה" ומסתיים ב"ליווינו את סבא לבית המנוחות".  יש שם נובלה אחת, "גלגולו של עולם", שיכול להיות ספר בזכות עצמו, המספר על כמה וכמה דורות של אנשי חלב. ועוד שני סיפורים. פתאום היה ברור – יש ספר. ספר העוסק בדרך זו או אחרת בתולדות משפחה מיוחדת במינה של תלמידי חכמים מאנשי חלב.  וספיחיה של אותה משפחה בארץ.

קוראים הזילו דמעה

"הספר התקבל לשמחתי באהבה רבה בחוגים רבים, אבל לא חדר במידה מספקת לציבור החילוני. עם זאת אני יכול לומר כי חברים רבים מאד שלי שקראו אותו הרגישו איזה סוג של התבשמות ונהנו מאד. אנשים רבים מאד שקראו את הסיפור 'גלגולו של עולם' שבספר הזילו דמעה. ומדובר באנשים שלא הניחו תפילין מימיהם, ולא ידעו פיוט בעל פה מימיהם, ובטח לא ראו דף גמרא מימיהם. ואף על פי כן מאד התרגשו. יש רבים כאלה.

תיאום כוונות

"יום אחד בא אלי חיים סבתו ואמר לי: יש עוד סיפור אחד שעד שלא אוציא אותו מקרבי אני לא אהיה שקט. וזה מלחמת יום כיפור. בניגוד לספר הראשון את הספר הזה הוא הרביץ במשיכה אחת.  נדמה לי שבכמה שבועות הוא הוציא את כל הספר הזה מקרבו.
"מנקודת המבט של עורך עמדה בעיה אחרת לגמרי.  כאן המאורעות מאד מאד דרמטיים וכולם רשומים על מערכת העצבים והזכרון שלו ואי אפשר לשנות פה יותר מדי. זה ספר שכתוב  באמת מאש לבו. אבל נתעוררה שאלה הקשורה באופן חמור לענייני עריכה – מה לעשות בשפה.
היתה בעיית שפה שונה לחלוטין מאשר בספר הראשון.
באמת מארץ תצמח הוא יכול היה להתפנק בעושר הלשוני העצום שלו. יש לו את מדרשי חזל ויש לו את  כל התנך ויש לו כמויות עצומות של פיוטים.  כולל פיוטים שאיש מן האשכנזים אינו מכיר כי הם פיוטים של עדות המזרח. איך אתה מכניס את השפה הזאת לשפה הצהלית.

מדרשים ושפה צהלית

"וגם לגבי המונחים הצהליים יש לאנשים רבים בעיית הבנה. אני הייתי בצבא בפלוגה מסייעת, מחלקת תול"ר (תותח ללא רתע).  בת זוגי,  לילי, שעלתה ארצה בגיל 12, למדה פה בתיכון וקראה את  עגנון, לא יודעת מה זה  תול"ר. היא גם לא יודעת שעל הקנה של טנק אתה יכול לעשות תאום כוונות עם שני חוטים.  היא לא מבינה בכלל לא את המשמעות הטכנית של הביטוי ולא  את המשמעות השניה של תאום כוונות, המשמעות האמונית. אנשים דתיים רבים, חרדים שלא היו בצבא, קוראים את ספרו בהסתר. מאיפה הם יידעו מה זה תאום כוונות? מנין יידעו מה זה מט"ק? ושרשראות ופגזים. והיתה הבעיה של הינזרותו של סבתו מדיבורי גסות.  ופתאום אתה מקבל מדרש על רבי חנינא בן תרדיון שזו העברית הנפלאה ביותר שיש.  אז היתה בעיה איך אתה מגשר בין שתי השפות האלה. וסבתו פתר את הבעיה.

שפה למוכי הלם

לא ידענו איך יתקבל הספר. אך הוא הצליח ועשרים וחמישה אלף אנשים קנו אותו. הספר גרם להתרגשות הרבה יותר גדולה ממה שגם אני וגם הוא חשבנו. השתתפתי בכנס של  עמותה מאד חשובה שנקראת נטל (נפגעי טראומות). אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה ואני רק מסייע, עם אנשים אחרים, לעמותה. בכנס השתתפו אנשי מקצוע ואנשי אמנות  ואנשי רפואה ותורמים. מעט מאד חובשי כיפות. ובא סבתו וקרא קטע מ"תאום כוונות" וכולם הקשיבו לדבריו.  היית צריך לראות מה קרה אחר כך. כולם באו אלי ואמרו לי: מאיפה הבאת את האיש הזה. אנשים היו בהלם מן הדרך שבה הוא תאר את מה שעבר.  בין השאר סיפר סבתו באותו כינוס על התגובות לספר שלו. אנשים באים ואומרים לו: פתחת לנו את היכולת לדבר על הדבר הזה. תגובות מן הסוג הזה יש בלי סוף. סבתו הקריא קטעים מספרו בכנס אנשי שריון – לא של בחורי ישיבות – ונשים של שריונאים חילוניים כותבות לו שבהשפעת הספר פעם ראשונה בחיים הבעל שלי מדבר על הטראומה.  באחרונה קיבל סבתו מכתב מחייל יהודי המשרת בעיראק וקרא שם את התרגום האנגלי של "תאום כוונות".

*     *    *

איך קובעים איזה
ספר הוא רב מכר

"אמת מארץ תצמח"  מכר אלפים רבים אך לא נכנס לרשימת רבי המכר. גם "תאום כוונות", שבו חגגנו "ספר זהב" לאחר שנמכרו 25 אלף עותקים, לא היה יום אחד ברשימת רבי המכר של הארץ וידיעות. לעומת זאת ספרים רבים שמכרו אלפיים שלושת אלפים כבר היו ברשימת רבי המכר. כי שיטת הבדיקה מבוססת על מכירה בחנויות מסוימות. אבל יש מקומות וחנויות שאנשי הסטטיסטיקה של מדורי הספרים בהארץ ובידיעות לא שוזפים אותם בכלל. שלא לדבר על מכירות בטלפון ומכירות באינטרנט.  בסך הכל אפשר לומר שהספר הראשון של סבתו חדר למקומות רבים. אבל הוא לא עשה את החדירה הגדולה לציבור החילוני הגדול, שקורא ספרות עברית מודרנית. וזה חבל.

*   *   *

מי מקבל פרסים

כשקיבל סבתו את פרס ספיר זו היתה הפתעה עצומה. הזמינו אותי למפעל הפיס (נותן הפרס) לישיבת לקחים שלאחר מתן הפרס. כי בינתיים נשמעו כל מיני הערות ביקורת על שסבתו נבחר. יש מנהג אצל  עורכים בכל הוצאות הספרים לבלבל את המוח לכתבים ולעיתונאים. למנחם פרי ולאחרים היה כמובן מה להגיד והערות כאלה ואחרות הופיעו בכל העיתונים: שהשנה השופטים לא

טובים; שיש סופר אחר שהיה צריך לקבל את הפרס. ומישהו אמר שנתנו את הפרס לתושב התנחלות כדי לרצות את המתנחלים לפני שמפנים אותם (זה היה לפני האינתיפאדה השניה). ומישהו אמר שבאותה הזדמנות  ביקשו לרצות גם  את עדות המזרח.
אמרתי לאנשי מפעל הפיס: אל תקשיבו למלה אחת מכל מה שאומרים לכם המומחים במרכאות. כולם קשורים להוצאה זו או אחרת. כולם שקועים עד צוואר באינטרסים. אני לא עובד עם אף סופר עברי חוץ מסבתו ואין לי שום אינטרס. אני בא אליכם בידיים נקיות.
כדי שתבינו עד כמה מכוערות כל הטענות הללו, אמרתי להם, אקרא לכם קטע מסיפור שכתב סבתו חמש שנים לפני קבלת הפרס. וקראתי להם את הקטע  על פרופסור טוויל, חוקר שירת ימי הביניים, המקבל פרס  על מחקר חשוב וגילוי שירים לא ידועים של יהודה הלוי. והפרופסורים רומזים שקיבל את הפרס כי הוא בן עדות המזרח יוצא חלב.

*       *        *
לא אני גיליתי

"אני  לא 'גיליתי' את חיים סבתו", אומר יהודה מלצר.  אני לא אוהב את הפוזה הזו שבאים אנשים ו'מגלים'. אני לא מגלה כי אני לא טריטוריאליסט. הרבה מן העורכים בארץ הם טריטוריאליסטים. צועקים: הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם. כמו ילדים שמוצאים איזה חפץ מתחת לאבן.

מה שגיליתי הוא גילוי לעצמי. שיש איש בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא.

ראה גם:
"מהארי פוטר לבואי הרוח לחיים סבתו"
http://www.zeevgalili.com/?p=536

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו" ראיון עם חיים סבתו
http://www.zeevgalili.com/?p=1045

להניף את דגל ישראל להזדהות עם הלוחמים והאזרחים שבחזית

פורסם ב-2009 אקטואלי היום [יולי2014]

ראה דגל ישראל כיצירת העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=3878

degel1

קיבלתי מסר זה בדואל ואני ממהר להעבירו לכולם.

היום שמענו ברדיו הצעה של בחור נחמד שביקש שכל בית יתלה דגל ישראל לאות הזדהות עם תושבי קו העימות בדרום ועם חיילי צה"ל המסכנים חייהם ושוכבים ברגעים אלו בבוץ כדי שאנו נוכל להתכרבל בשמיכות פוך מול התנור בבית.

החלטנו לעשות מעשה ולשלוח אליכם מייל בקשה זה.

נא להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים ולצאת החוצה לדקה אחת בגשם ולתלות גם אתם דגל ישראל בגאוה על ביתכם ועל רכבכם.

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק"

נער ישראלי מניף דגל מול המוני מפגינים מוסלמים בארה"ב  2.6.10

http://www.youtube.com/watch?v=ABjE_7uwA0I&

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו ואי אפשר לנגן עליו בשום כלי אחר"

 

ראיון זה עם הרב הסופר חיים סבתו התקיים  בשנת  2003 ומתפרסם עתה לרגל הענקת פרס ראש הממשלה לסופר..

sabato-2 (צילום: הויקיפדיה העברית)

 

 

המשבר בין עולם התורה לעולם הספרות אינו אמיתי *   כמה 'ספרות יפה' יש בפסקי הרמב"ם ובתפילה, איזה יופי, איזה הוד * המלחמה חיזקה את האמונה שלי *  הבנתי את התנגדות החרדים לציונות  אבל הרב קוק הכריע אצלי * שיחה עם הרב חיים סבתו

 

 

חיים  סבתו החל לפרוט על המיתר החבוי בלב כל אחד מאתנו בשנת תשנ"ז, בה הופיע ספרו אמת מארץ תצמח.
בתחילה השמיע המיתר ניגון חרישי. ניגון שהיה בו הרבה מן המוכר, אך בקע ממנו  צליל חדש ומסעיר.  חדי עין הבחינו בבשורה החדשה שנושא עמו הצליל הזה. אחד מהם, ירון לונדון, כתב אז:

להמשיך לקרוא