מדוע הסכימו שליט טרויה לכניסת הסוס שהביא לכיליונם?

שאלה זו מציגה ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בפתח ספרה "מצעד האיוולת". לכאורה שאלה תמוהה. דורות קראו את ה"איליאס", יצירתו של המשורר היווני הומרוס שהנציח את הסיפור על העיר הנצורה שנהרסה. דורות של יוצרים קיבלו השראתם מן היצירה הקלאסית (ששאול טשרניחובסקי תירגם לעברית). דורות של ארכאולוגים חיפשו אחר העיר, שאכן נמצאה בצפון מערב אסיה הקטנה. אך דומה שאיש לא הציג בצורה זו את השאלה הבסיסית: מה הביא את תושבי העיר הנצורה להחליט בעיניים פקוחות החלטה שהביאה את החורבן על עירם.

 

ברברה טוכמן מנסה להשיב על שאלה זו בספרה "מצעד האיוולת", שהפך למושג בהבנת ההיסטוריה. התשובה אינה נוגעת רק לתושבי טרויה אלא לשורה של עמים, משטרים ותרבויות, עד לממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון.

בניגוד להיגיון

"לאורך ההיסטוריה כולה", אומרת ברברה טוכמן, "ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן".

הואיל ובתחומים אחרים של פעילות – מדע, טכנולוגיה, אמנות, ארכיטקטורה – הגיעה האנושות להשגים עצומים, נשאלת השאלה מדוע כושר הביצוע של האנושות בתחום המימשל גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט בכל תחום אחר. "מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון ובניגוד לאינטרס העצמי הברור? מדוע אנו רואים שלעתים קרובות אין הליך החשיבה הנבונה מתפקד?".

ארבעה סוגי כשל

ברברה טוכמן מונה ארבעה סוגים של כשל-שלטון:

• * עריצות או דיכוי. כאלה היו המשטרים של סטלין ושל היטלר, שני רודנים שהחליטו החלטות קטרטסורפליות, מנקודת המבט שלהם עצמם.
  * שאפתנות מוגזמת. כמו ניסיונה של יפאן להקים אימפריה אסיאנית.
• * אין אונות או ניוון. כאלה היו האימפריה הרומית על סף קריסתה, שלטון הצארים ברוסיה לפני המהפכה, משטר צ'אן קאי שק בסין ועוד.
• *איוולת או עיקשות עיוורת. זהו הגורם המרכזי בו עוסקת טוכמן בספרה. עיקרו: "קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה".

גורמים אחרים לכשלי שלטון:

• "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".
• "כאשר האינטרס הפרטי מועדף על פני האינטרס הציבורי".
• "כשהשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".
• "כשמסרבים להסיק מסקנות מן העובדות"

התנאים לאיוולת

ברברה טוכמן מדגישה כי "על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים:

* "חובה היא שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה…

* שנית חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט…

*תנאי שלישי הוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה (ולא של שליט יחיד) ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד."

אם נבחן את מצעד האיוולת הישראלי בתהליך אוסלו (כהמשך למצעד האיוולת של בגין בקמפ דייויד) נמצא כי הוא הולם להפליא את ההגדרות של ההיסטוריונית האמריקנית.

אפשר היה לחזות

הסכם אוסלו היה מעשה איוולת שניתן היה לחזות מראש את תוצאותיו. רבים חזו והתריעו. הוא יוזם ובוצע על ידי קבוצת אנשים ולא על ידי אדם יחיד. המשיכו במסע האיוולת העיוור הזה כמה דורות פוליטיים: רבין-פרס, נתניהו, ברק, שרון.

יותר מזה: לא רק מתנגדים פוליטיים מבית התריעו מפני סכנות ההסכם וצפו את תוצאותיו. הפלססטינים עצמם הניפו על הסוס הטרויאני שלהם את דגל ההונאה. אפשר לומר שאפילו לא טרחו להסתיר את מזימותיהם בתוך סוס העץ.

פייסל חוסייני, שהיה תקופה ארוכה חביב השמאל הישראלי, גילה את מחשבותיו בראיון שפורסם לאחר מותו בשבועון המצרי "אל ערבי" בביירות. בראיון אומר חוסייני: "כעת הגיעה השעה, רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד… למען המטרה שלשמה נכנסתם לבטן הסוס".

אטימות מוחין

את ההסבר לעיוורון הזה נותנת ברברה טוכמן במילים הבאות: "לאטימות מוחין – המקור למקרים רבים של הטעיה עצמית – משקל רב עד מאוד בשלטון. תכונה זו מורכבת מהערכת מצבים במונחים של דעות שנקבעו מראש ובו בזמן התעלמות מכל סימנים המנוגדים לכך או דחייתם. זוהי פעולה לפי משאלות הלב מבלי להניח לעובדות להטותנו מדרכנו".

ראה גם

כל מה שרצית לדעת על יוסי ביילין

הסכם אוסלו ותסמונת האשה המוכה

המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא המשך ישיר להרגלי החשיבה וההתנהגות שהשתרשו בקהילות יהודיות בגלות – טוען חוקר יהודי אמריקני * חיים מתמשכים תחת איום של סכנה קיומית יוצרים דלוזיה שהיא הונאה עצמית המתעלמת מן המציאות

אלוף בני פלד ז"ל, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, אמר ערב מותו כי הוא מבקש שיצלצלו בפעמונים ויכריזו: הלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

דבריו של פלד נשמעו בשעתם כאיזו אמירה שובבית המאפיינת טייסים. עתה מתברר שבאמירה הזו יש יותר משמץ של אמת.

היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר, אומר כי מדיניות ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השניה איננה רק כשל חשיבתי ומנהיגותי. היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו- הדלוזיה של אומה תחת מצור".
T)he Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege)

ישראל בדלוזיה

נקודת המוצא של לוין היא שישראל נתונה במצב של דלוזיה – מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו "אמונה שאדם מחזיק בה למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".

בהסכם אוסלו רואה קנת לוין את המקרה החמור ביותר בהיסטוריה האנושית בה אומה גרמה נזק לעצמה במו ידיה. מה הביא את ישראל להסכם הזה ולהתנהלותה אחריו?.

 הונאה עצמית

את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים הממושכים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי יצרו תופעת קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות. מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה.

במקביל קיימת גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו. הוא מצטט את מכס נורדאו שאמר כי היהודים רואים את עצמם בעיניים של האנטישמים.

המציאות הישראלית יצרה תופעות דומות ובממדים חמורים יותר. מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באוייבים השונאים אותה ומערערים על עצם זכות הקיום שלה.

"אנחנו אשמים"

קשה להשלים עם מציאות כזו. על רקע זה נולדו, בעיקר בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל את התנהגותה היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה. מי שצריך תיקון לפי תפיסה זו, אומר לוין, אינם משטרי הרשע הערביים אלא התנהגות המדינה היהודית. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשינאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום". מבחינה זו אומר לוין אין הבדל בין שמעון פרס יצחק רבין ואהוד ברק.

"ערב של שחר חדש"

לוין מצביע על הסכם אוסלו כעל קו פרשת המים של האשליה העצמית הישראלית אף שהתפיסות שהביאו להסכם רווחו בישראל הרבה לפניו. הוא מצטט מנהיגים ישראליים שראו בהסכם ערב של שחר חדש. שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים ההולכים אחרי ארונות ילדיהם הנהרגים במלחמות. עמוס עוז הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו. וכל השמחה הזו היתה מפני שערפאת הכריז, ולא בפעם הראשונה, כי לא יהיה עוד טרור וכי לישראל יש זכות קיום.

"מלחמות אוסלו"

האינתיפאדה הראשונה והשניה, שלוין מכנה אותן "מלחמות אוסלו" לא הביאו לשינוי בסיסי בעמדה הישראלית כפי שבאה לביטוי בשיח הציבורי של האינטלקטואלים. לוין מדגיש במיוחד את העובדה שאנשי הרוח השמאלנים (הוא לא משתמש בביטוי הזה) של ישראל נוקטים עמדה דומה לזו של אנשי שמאל רדיקאליים בארצות הברית. אך בעוד שבאמריקה השפעתם של אלו מוגבלת לתחומי הקמפוסים בישראל יש להלכי הרוח הללו השפעה גדולה על מקבלי ההחלטות הפוליטיים.

הוא מצטט את דברי צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".

                                                          בוריס השלישי מלך בולגריה. האם הוליך שולל את היטלר ונרצח?

כל עמי אירופה שיתפו פעולה, במידה זו או אחרת, במסע ההשמדה של היהודים בשואה, פרט לעם הבולגרי. קהילת יהודי בולגריה, שמנתה בעת המלחמה כחמישים אלף נפש, נותרה כולה בחיים. כל המאמצים של היטלר להביא אותם לתאי הגזים עלו בתוהו.

משך שנים רווחה הדעה בקרב היסטוריונים כי יהודי בולגריה ניצלו תודות לפרטיזנים, למחתרת הקומוניסטית ולצבא האדום שכבש את בולגריה בשנת 1944. עכשיו בא שמואל ארדיטי מחולון ולאחר מחקר מקיף, המבוסס על מסמכים רבים שנחשפו לאחר נפילת ברית המועצות, וקובע: המלך הבולגרי הוליך שולל את היטלר והוא הגורם העיקרי להצלת יהודי בולגריה.

בנו של ח"כ מ"חרות"

שמואל ארדיטי, יליד בולגריה, בן 72, עלה לארץ בגיל 14. אביו, בנימין ארדיטי, היה ממנהיגי התנועה הרביזיוניסטית בבולגריה ולאחר עלותו ארצה בשנת 1949 היה פעיל בתנועת החרות ונבחר לכנסת השלישית הרביעית והחמישית.

שמואל ארדיטי עבר בארץ את המסלול הרגיל של עולה חדש – שרת בצה"ל כלוחם בחטיבת הסיור של גבעתי, למד הנדסת בנין בטכניון ובשנת 2001 פרש לגימלאות.

מאז הקדיש את כל זמנו לחקר פרשת הצלתם של יהודי בולגריה.

מסמכים חדשים

שאלתי את ארדיטי מה הכשיר אותו לערוך מחקר כזה ומה חידש לעומת מחקרים אחרים שפורסמו בנושא (בין היתר ספרו של פרופסור מיכאל בר זוהר "הרכבות יצאו ריקות").

ארדיטי השיב לי כי הוא התמקד בכמה נושאים שהעסיקו אותו ובמרכזם חלקו של המלך בהצלה. היתרון שלו במחקר הוא שחי בבולגריה חלק מן התקופה (אמנם כילד) בבית בעל מודעות פוליטית. הוא שולט היטב בשפה הבולגרית והגיע למסמכים וספרים רבים הכתובים בשפה זו. בין המסמכים: יומן של ראש ממשלת בולגריה בתקופת שלטון הנאצים, בוגדן פילוב הכולל גילויים רבים; יומן חלקי של מיופה הכוח הגרמני בבולגריה בתקופת המלחמה, בקרלה, ועוד מסמכים ומחקרים רבים. ארדיטי ממשיך במסורת של אביו שפרסם בשעתו שורה של מחקרים על התקופה באותה רוח.

איך נרצח המלך

הגילוי המשמעותי ביותר שלו הוא, לדעתו, שהמלך נרצח בגלל סרובו להיענות לדרישת היטלר להעביר את יהודי בולגריה לתאי הגזים. המלך הוזמן לברלין בלי שנמסרה סיבה להזמנה. הוא שהה זמן מה במאורת הזאב של היטלר שבמזרח פרוסיה וחזר לבולגריה במטוסו האישי של היטלר. במהלך הטיסה הוא הורעל בחומר הפועל בהשהיה. הוא מת שבועיים לאחר שובו מגרמניה ב-28 באוגוסט 1943.

ארדיטי זוכר את יום מותו של המלך ואת השמועות שנפוצו אז בבולגריה שמדובר בהרעלה ולא במוות טבעי. הגרמנים הציבו שלושה רופאים סביב מיטתו בארמונו ולא נתנו לרופאים בולגרים לגשת אליו. כל הנסיבות של מות המלך, שהיה אדם בריא ומת כאילו מהתקף לב, מרמזות על אפשרות לרצח. אך את ההוכחה מצא ארדיטי ביומנו של מיופה הכוח הגרמני בקרלה שבעקבות השמועות תחקר את הרופאים הגרמניים שאישרו כי אכן מדובר במוות מהרעלה. "מוות בלקני" קראו לזה.

מי הסתיר האמת

לכאורה מדובר בפרט היסטורי שלא היה צריך לחכות עשרות שנים כדי לחשוף אותו. אך מסתבר שהיו גורמים שרצו למנוע את המידע הזה. כשהשתלטו הקומוניסטים על המדינה בספטמבר 1944 הם פעלו לטשטוש העניין. בין היתר פיזרו את עצמותיו של המלך המת, כנראה כדי למנוע בדיקה כימית של העצמות, שהיתה מוכיחה את ההרעלה.
למה עשו זאת? לדעת ארדיטי רצו למנוע את האהדה העממית למלך ולגרום לדה לגיטימציה שלו. הם הציגו את המלך כמנהיג מדינה פשיסטית ששיתפה פעולה עם הנאצים. הוכחה שנרצח בידי היטלר היתה מזימה את הטענה הזו.

מדינה תחת כיבוש

לכאורה בולגריה היתה בת ברית של גרמניה במלחמת העולם השניה. היא כרתה ברית עם היטלר ובתמורה קיבלה שטחים במקדוניה ובתרקיה, שנלקחו ממנה במלחמת העולם הראשונה. היא גם חתמה הסכם עם גרמניה לחוקק את חוקי הגזע של נירנברג ולגרש את יהודיה להשמדה באושוויץ.
בפועל, אומר ארדיטי, היתה בולגריה נתונה תחת כיבוש ופיקוח גרמני. ומסיבה זו הצליחו הגרמנים להשמיד חלק מיהודי מקדוניה ותרקיה שלא היו אזרחים בולגרים. אך בולגריה לא קיימה את ההסכם למשלוח היהודים הבולגרים. והמלך היה גורם מרכזי שמנע מן הנאצים לבצע את זממם.

המלך ידיד היהודים

מסתבר שכבר בשנות החמישים נפתחו הארכיונים הגרמניים שמתוכם ניתן היה ללמוד על פעילות המלך להצלת
היהודים. והאב, חבר הכנסת בנימין ארדיטי, פעל לפרסום הדבר. אך באותה תקופה שלטו הקומוניסטים בבולגריה והאינטרס שלהם היה להציג את המלך כמשתף פעולה עם הנאצים. ארדיטי מביא שורה של מסמכים ועדויות המוכיחים כי המלך היה ידיד היהודים ושל הציונות עוד לפני המלחמה, שלח ברכה לז'בוטינסקי שביקר בבולגריה ברך את הקהילה היהודית בחגים ועוד.

את הדרישות של היטלר למסור לו את יהודי בולגריה דחה על ידי שורה של הולכות שולל. בין היתר טען שהיהודים דרושים לסלילת כבישים אסטרטגיים. אדולף אייכמן בעדותו בפני חוקריו בירושלים אמר: "המלך חיבל במדיניות שלנו".

יהודים בצבא בולגריה

את הקשר המיוחד של העם הבולגרי לעם היהודי מסביר ארדיטי בזיקה היסטורית עמוקה שראשיתה בגרוש ספרד. כשהיה המלך אצל ריבנטרופ וזה דרש ממנו להסגיר את היהודים אמר לו מה לכם וליהודים אלה הם אינם אשכנזים אלא ספרדים (כאילו שהגרמנים הבחינו בין אשכנזים לספרדים). הדבר מופיע ביומנו של ראש הממשלה.

                                              חיילים יהודיים בצבא בולגריה

כל השנים שררו יחסי רעות בין היהודים והבולגרים. יחסים אלה התחזקו בברית דמים שנוצרה במלחמות של בולגריה בין השנים 1912 ל-1918. במלחמות אלה השתתפו היהודים באורח פעיל. ומתוך קהילה של כארבעים אלף איש נפלו בשדות הקרב 952 איש. הדור שהיה במלחמה ההיא היה בשלטון בתקופה הנאצית וזכר את נאמנות היהודים לבולגריה.

ניתוץ המצבה

ארדיטי מדבר בכאב רב על המצבה שהוקמה בשנת 1993 ביער בולגריה של הקרן הקיימת בהרי ירושלים. היוזמה להקמת המצבה באה מאיחוד עולי בולגריה וידידי המלך, בולגרים מארצות הברית. עם פרסום ספרו של מיכאל בר זוהר "הרכבות יצאו ריקות" בשנת 2000 התעורר מחדש הוויכוח סביב חלקו של המלך בהצלת היהודים. הקרן הקיימת החליטה להקים ועדה בראשות השופט משה בייסקי. זו החליטה שאינה יכולה להכריע בויכוח ההיסטורי אך המליצה, למען הסדר הציבורי הנאות, לנתץ את המצבה.

ראש העיר של סופיה, סטפאן סופיאנסקי, הקים את המצבה מחדש באותו נוסח עברי והציבה מול בנין העיריה.

תגובות

זאב היקר,
כבן להורי שנולדו בבולגריה – אשר ניצלו ממהשמדה באושוויץ בזכות אצילותו, התגייסותו ותרומתו הגדולה של העם הבולגרי להצלת יהדות בולגריה – אני מבקש להודות לך על דבריך .

העם הבולגרי הוא העם היחיד באירופה של המאה העשרים, שבשנות החושך של האנטישמיות והנאציזם לא רק שלא ניכרו בו סימני אנטישמיות אלא שגם יזם ופעל למניעת ההשמדה של יהדות בולגריה. כאשר קמה מדינת ישראל נפרד העם הבולגרי בצער מן היהודים שחיו בתוכו ואף בירך את היהודים שעזבו את בולגריה ועלו אל מולדתם העתיקה.

כל יהודי בולגריה חבים את חייהם למלך הבולגרי, לחבר הרלמנט פשב ולשני הארכיבישופים שבגופם גרמו לכך שהרכבות יצאו ריקות (ספר בשם זה כתב פרופ' מיכאל בר זוהר שמספר בפרוטרוט את סיפורה המופלא של הצלת יהדות בולגריה במלחמת העולם השנייה). לפיכך, עד היום, רואים יהודי בולגריה את ארץ הולדתם, בולגריה, כמולדת שניה – זו שהגנה עליהם בשעה הקשה ביותר.
תעיד על כך יותר מכל, ההתכנסות השנתית של עולי בולגריה, בחודש מאי , בהיכל התרבות בתל אביב, ביום שבו חל חג התרבות הלאומי הבולגרי, ובו מתארחים תמיד אומנים המגיעים מבולגריה במיוחד לאירוע זה.

ולכן, דווקא ביום הזה, מקבלת משנה תוקף הקריאה: "כולנו בולגרים" !

יעב אלפנדרי

16.7.12

בשנות השישים של המאה הקודמת היתה ישראל נתונה במשבר חריף. מיתון כלכלי, אבטלה גבוהה (כמאה אלף), ירידה גדולה מהארץ ועליה אפסית. באותה תקופה נפוצו בדיחות זוועה בסדרת חוברות שנשאו את השם "כל בדיחות אשכול". הבדיחה המפורסמת באותה סיפרה היתה:

"בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור". בדיחת זוועה אחרת היתה: "אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה".

הקערה התהפכה

כמה חודשים לאחר פרסום אותן בדיחות התהפכה הקערה. אווירת הדיכאון הפכה לשיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים. איש לא היה צריך לכבות את האור בלוד. עשרות שנים חלפו – האורות בלוד דולקים יומם ולילה ואוכלוסיית ישראל גדלה מפחות מ-2.4 מיליון יהודים ב-1968 לאוכלוסיה בת 8.7. מיליון ב-2017.
למרות התעצמות המדינה, חסרת תקדים בכל קנה מידה עולמי, מדי פעם אנו חוזרים לימי הדכדוך של ערב מלחמת ששת הימים.

מה זו ירידה

בערב יום העצמאות 2007 פרסם "ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית: "יותר יורדים מעולים". ומעליה כותרת גג "לראשונה זה עשרים שנה נרשמה בישראל הגירה שלילית".

הקורא חיים רוזנברג הפנה את תשומת לבי לכך שהכותרת הזו מטעה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2006 אכן יצאו את הארץ יותר אנשים מאלה שבאו אליה. אך מנתונים אלה אי אפשר לדעת מהו הקף הירידה בשנה זו.

הנוהג הוא שמספר היורדים בשנה מסוימת נקבע על פי ההפרש בין מספר היוצאים למספר החוזרים בשנה שלאחר מכן. כך שאת מספר היורדים ב-2006 אפשר  לדעת רק בשנת 2008.

דיברתי אז עם גד ליאור, כתב "ידיעות אחרונות" וראש סניף העיתון בירושלים שפרסם את הידיעה. גד מוכר לי מזה שנים ככתב אמין ורציני. הוא אמר לי: "מה אתה רוצה ממני. זה מה שקיבלתי מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

אילו הכתיר ידיעות את הידיעה במילים "יותר יוצאים מנכנסים" – זו היתה כותרת מדויקת יותר אך פחות מושכת. נוסח הכותרת מבטא את אווירת הדכדוך ששררה אז בארץ אז בארץ.

מניפולציה וסטטיסטיקה

הידיעה הזו היא הזדמנות לדון מחדש בנושא השימוש המניפולטיבי שנעשה בסטטיסטיקה בשיח הציבורי. הבדיחות סביב נושא זה כבר נדושות. כמו סטטיסטיקאי בגובה 2 מטר טבע בברכה שהעומק הממוצע שלה הוא 2 סנטימטרים. רופא הרגיע את החולה שבטיפולו: אתה תחיה כי ממחלתך מתים 9 מכל עשרה. ותשעת המטופלים הקודמים שלי כבר מתו.

בדיחות אלה נולדו על רקע הבורות הכללית בקרב הציבור לגבי סטטיסטיקה והמניפולציות שנוהגים לעשות פוליטיקאים ואנשי שיווק במדע זה. אלברט איינשטיין אמר פעם "אני משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות". רוצה לומר שלא ייתכן שהמציאות היא מקרית כמו הטלת קוביות.

בימים אלה היתה לי שיחה עם אדם המתמחה בביוסטטיסטיקה. ממנו למדתי לדעת שלא רק שזו איננה דיסצפלינה מצחיקה או מטעה. היא הולכת וקונה את מקומה כמלכת המדעים, שבלעדיה אי אפשר לעשות מחקר מדעי בשום תחום כמעט.

חיים ומוות בידיו של הסטטיסטיקאי

בן שיחי הביא לידיעתי סיפור מדהים, הממחיש עד כמה החיים והמוות תלויים לעתים בסטטיסטיקה.

הדבר ארע בשנת 1998 בבריטניה. אשה צעירה, סאלי קלארק, עורכת דין במקצועה, הואשמה ברצח שני ילדיה. שני הילדים מתו בהפרש של שנתיים, זמן קצר לאחר לידתם. סיבת המוות נקבעה "מוות בעריסה". המשטרה חשדה כי היא רצחה את ילדיה והעמידה אותה לדין.

מטעם התביעה הופיע רופא ילדים, פרופסור מפורסם, סיר רוי מידאו, שאמר בעדותו כי הסיכוי למוות אחד בעריסה באזור ובשכבה הכלכלית חברתית אליה השתייכה האישה הוא אחד ל-8500. מה הסיכוי שיהיו שני מקרים כאלה במשפחה אחת? הרופא הכפיל 8500 ב-8500 והתוצאה הייתה למעלה מ-72 מיליון. כלומר הסיכוי שהאישה אינה רוצחת ילדיה הוא אחד ל-72 מיליון. נוכח נתון זה לא הייתה לבית המשפט ברירה אלא להרשיע אותה.

שלוש שנים בילתה בכלא אך בערעור היא נמצאה זכאית תודות לסטטיסטיקאי מומחה שבא להעיד מטעם ההגנה.

"הנחה של אי תלות"

סטטיסטיקאי מקצועי, רימונד היל, הראה שהחישוב של הרופא שגוי, הואיל והוא מבוסס על "הנחה של אי תלות". למשל: הסיכוי שנטיל מטבע וזה ייפול על צד אחד הוא אחד לשניים. הסיכוי שאותו מטבע ייפול בפעם השנייה על אותו צד הוא חצי כפול חצי – כלומר אחד לארבע. זאת, הואיל ואין שום תלות בין ההטלה הראשונה והשנייה. אבל במקרה של מוות בעריסה קיימת האפשרות שאם התרחש מוות עריסה אחד במשפחה, אז ההסתברות למוות שני כבר איננה 1 ל- 8500 כי יש תלות בין שתי מיתות כאלה (היות ושני הילדים שותפים לאותה תורשה, תזונה, תנאי חיים, וכדומה) המבטלים את החישוב שקבע הרופא הראשון. בית המשפט שוכנע וסאלי יצאה לחופשי.

ב-15 במארס 2007 נפטרה סאלי בביתה ולדברי משפחתה מתה משברון לב על החוויה הקשה שעברה.

(הרצאה מצויינת של פרופסור פיטר דונולי על הנושא, ניתן לראות במדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה)

סיפור מלא של הפרשה באתר שהוקדש לסאלי קלארק

http://www.sallyclark.org.uk/

תמותה בבתי חולים

הקשר בין רפואה לסטטיסטיקה, אומר לי איש שיחי, איננו נושא חדשני. אחת מחלוצות השימוש בסטטיסטיקה לצרכים רפואיים היא פלורנס נייטינגל ( 1820-1910)

נייטינגל, בת למשפחת אצולה בריטית, למדה מתמטיקה ובגיל 25 עשתה הסבה ל"אחות רחמניה". היא החלה את הקריירה הרפואית שלה במלחמת קרים ושם ניצלה את הידע המתמטי שלה כדי לבדוק את הקשר בין התמותה ורמת ההיגיינה והסניטציה במתקנים רפואיים. יוזמתה הביאה לירידה דרסטית בתמותה במתקנים הרפואיים הצבאיים ומאוחר יותר בבתי חולים אזרחיים.

בכוח אישיותה ובהירות המסקנות (שאפשרה לה עבודתה הסטטיסטית) הצליחה נייטינגייל לקדם את הנושא ולהגיע עד למלכה ויקטוריה שהורתה להנהיג את הכללים שקבעה. האחות המתמטיקאית הותירה אחריה ממרה לדורות:
"כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה, משום שזהו כלי המדידה של כוונותיו".

"הסכנה הדמוגרפית"

ומן המאה ה-19 לימינו. מזה שנות דור מאיימים עלינו בסכנה הדמוגרפית. החרדה מן הסכנה הזו הולידה שלל תכניות איוולת – החל מחורבן גוש קטיף ועד תכנית ההתכנסות של אולמרט. לא פחות אווילית תכניתו של ליברמן (גלגל ההצלה האחרון של אולמרט) לוותר על חלק ממדינת ישראל כדי להיפטר מחלק מערביי ישראל.

דומה שהדמוגרף היחיד העומד בפרץ וצועק המלך עירום הוא יורם אטינגר, יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית ולשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק, השתתף במחקר בנושא הדמוגרפיה הפלסטינית שפורסם השנה על-ידי מרכז בגין-סדאת.

ואלה עיקרי המסקנות של המחקר:

• שיעור הפריון היהודי בישראל הוא הגבוה במדינות המתועשות – 2.75 ילדים לאישה. המספר המוחלט של לידות יהודיות נמצא בעליה מתמדת.
• הממוצע השנתי של עלייה-נטו גם הוא בעליה.
• שיעור הפריון הערבי צנח מלמעלה מ-9 ילדים לאישה בשנות ה-60 ל-3  ומשהו בימינו..
• כתוצאה מהצטרפות התינוקות של היום לגיל הפריון, יואץ גידול שיעור הריבוי הטבעי היהודי ויואט קצב הריבוי הטבעי הערבי.

• מ-2025 יגדל הרוב יהודי מעבר ל-80%, עקב הריבוי הטבעי הגבוה של החרדים/דתיים הגדול מהריבוי הטבעי הערבי.
נוכח נתונים אלו כדאי אולי לחייך ולהגיע למסקנה שמוקדם עדיין לכבות את האור בלוד.

למה אי אפשר להאמין לסקרים

ראה ראיון עם חתן פרס ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=212