ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

כשלושת אלפים ילדים ברזילאים אומצו על ידי ישראלים בשנות ה-80 * היום הם בני 20-30, ישראלים לכל דבר, אך בלב כל אחד מהם מכרסמת השאלה: מי הוליד אותי, למה מסרו אותי * הבימאית נילי טל סייעה לארבע צעירות למצוא את אמותיהן הביולוגיות* המסע המרגש מתועד בסרט "הילדות מברזיל", שבו נחשפת גם הישראליות שלנו ואולי גם שאלת מיהו יהודי
באחד מרגעי השיא של הסרט, אומרת אילת לאחותה שזה עתה מצאה באיזור נדח בברזיל: "את יודעת שאני יהודיה?". היא לא אומרת "אני ישראלית". ולא ברור אם האחות, שאיילת נפרדה ממנה כשהיו פעוטות, הבינה את משמעות הדבר.

סרטה של נילי טל הוא סיפורן של ארבע נערות ישראליות המחפשות את זהותן. ובמהלך החיפוש הזה דומה כי גם אנו הצופים, הדומעים לאורך כל הסרט, מוצאים את זהותנו -הישראלית והיהודית.

כשיצאנו מאולם ההקרנה הבחנו בשתי נערות שדמו זו לזו כאחיות ועיניהן אדומות. נילי טל, בעיניה החדות, ניחשה מיד שאחת מהן היא ילדה ברזילאית מאומצת. כן, אמרה לנו המאומצת, גם אני הייתי רוצה למצוא את זו שילדה אותי. למרות שזה מפחיד אותי. טוב לי איפה שאני, וטוב לי שאני יהודיה (והוסיפה: הטבילו אותי כשהייתי קטנה ואני כשרה למהדרין).

מסע מפרך ומרגש

הסרט נפתח במסע. ארבע צעירות – איילת זמיר, דנאלה דרורי והתאומות אלמה ואנה רהב – נפגשות בנמל התעופה לוד ויוצאות במסע ארוך בחיפוש אחר שורשיהן. נלווית אליהן האם המאמצת של דנאלה – אם חד הורית שאימצה שני ילדים.

המסע המפרך והמסעיר מסתיים שוב בלוד. כאן מתקבלות הצעירות על ידי ההורים המאמצים ( "האמיתיים") שלהן בחיבוקים ובנשיקות. את האמהות הביולוגיות, את האחים והאחיות והבני דודים שגילו שם השאירו מאחור. דומה כי המסע הזה חיזק אצל כל אחת מהן את התחושה שמקומן כאן.
שעמנו עמן ואלוקינו אלוקיהם.

מאחורי המסע הזה עומדת נילי טל המפיקה-במאית-עורכת של הסרט. כמו בעבר שאלתי גם הפעם את נילי מה הריץ אותה לעשות את הסרט הזה. (לשאלה זו לגבי הסרט "רצח ללא מניע" השיבה אז: הזעזוע מן המעשה הזה של רצח נער תמים בידי חבורה של צעירים ללא כל סיבה).

הפעם הסיבה היתה כמעט מקרית. נילי עובדת מזה זמן על סרט המספר את הסיפור הטראגי של ברונה – ילדה שהובאה לכאן מברזיל והוחזרה לאמה הביולוגית בצו של בית משפט. (ראה מסגרת בעמוד הבא). במהלך עבודתה על סרט זה נתקלה בפורום של "תפוז" באינטרנט בצעירים ישראלים רבים, המבקשים לגלות את הוריהם הביולוגיים ללא הצלחה. היא החליטה להרתם למשימה והציעה את הרעיון ל-yes. כשקיבלה תשובה חיובית – בעת שנמצאה בניו יורק – החלה בפרוייקט.

מחט בערימת שחת

זה היה בראש ובראשונה פרויקט לוגיסטי מורכב. להסיע ארבע נערות תוססות ורגישות, יחד עם האם המאמצת של אחת מהן, אלפי קילומטרים מהבית. ושם להתרוצץ לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית הזו בחיפוש אחר הוריהן שהוא כחיפוש מחט בערימת שחת. למרבית המזל רוב הילדים הברזילאים שאומצו באו מאזור קורוטיבה שבדרום ברזיל. רק אחת האמהות באה באוטובוס מן הצפון בנסיעה שארכה ארבעה ימים.

בטרם יצאה למסע המרתק הזה היה בידה של נילי קצה חוט אחת הבנות בלבד – איילת. בעזרת ידידה מברזיל, עמה קשרה קשרים באינטרנט, פרסמה מודעה עם תמונת איילת בעיתון מקומי שהניבה תשובה חיובית. מישהו זיהה אותה והיה סיכוי להגיע להוריה. כשהגיעו סוף סוף לבית האם סרבה איילת לצאת מן המכונית שהסיעה אותן. היא לא סלחה לאמה על שנטשה אותה. לאחר מאמצי שכנוע של נילי יצאה מן המכונית ונפגשה עם האם. אף לא חיבוק אף לא נשיקה. רק מבט עויין של איילת ומבט מתחנן של האם – אשה עלובה, קשת יום, המתארת את התלאות שהביאו אותה לנטוש את ילדיה.

הפגישות האחרות היו פחות טעונות. הרבה חיבוקים, נשיקות, דמעות. אך סיפור האמהות דומה – הריון בגיל צעיר, גברים הנוטשים אותן בזה אחר זה, קשיי קיום ועוני מזעזע.

נילי טל הצליחה לאתר את האמהות ויתר קרובי המשפחה של התאומות, אלמה ואנה רהב, בשורה של יוזמות מתוחכמות. פרסום בעיתונים, הופעה בטלוויזיה, בדיקה בתיקי משטרה ומשרד הפנים. רק לגבי דנאלה העלו המאמצים חרס ורק כשחזרו לארץ קיבלו מידע שהמאמצים נשאו אולי פרי. מישהו זיהה אותה כבת משפחתו בשל הדמיון. עתה מחכים לבדיקת ד.נ.א. שתאשר או תפריך את ההשערה הזו. נבדקת גם ידיעה שאח של דנאלה גם הוא נמסר לאימוץ ונמצא בארץ. נילי מחפשת אחריו.

"תפס חזק בבטן"

על השפעת הסרט על הורים מאמצים וילדים מאמצים ניתן ללמוד מדברים שנכתבו לאתר האימוץ בעקבות צפיה בהקרנה שנערכה במיוחד למענם ודיון שנערך לאחריו. להלן קטעים מן התגובות:

* "זה קצת ילדותי אולי, אבל מאוד הרגיע אותי, כמו תמיד, לשמוע שדברים שקורים לי קורים גם לאחרים. היה חשוב לי לדבר ולהגיד לפחות לכם את הדברים שאמרתי בדיון, כי להורים שלי אני לא מרגישה כרגע שאני יכולה להסביר את זה. כמו שלא יכולתי להסביר להם למה אני הולכת לסרט. הם היו נלחצים מזה ולא מפסיקים לנסות לבדוק מה איתי ולמה זה כל כך בוער לי, ואם הכל בסדר ואם אני רוצה לדבר על זה. אז עכשו לא בא לי. כי ככה.. אולי אני אספר להם כשהסרט יוקרן גם על גביי המסך הקטן…

* "זו פעם שנייה שאני רואה את הסרט וגם הפעם הוא תפס אותי חזק בבטן ולא הרפה. מדובר במלאכת מחשבת שבו יוצרת הסרט השכילה ברגישות רבה, ליצור פסיפס של ארועים וחוויות שונות שנוגעות כולן לאימוץ, בהיבטים השונים שלו.

* "לא משנה מה הביא את הביולוגית לוותר על פרי בטנה, היא תמיד מתאבלת על אובדן הילד, כואבת את הניתוק ממנו, מתגעגעת אליו ומייחלת שיבוא יום שתפגוש בו".

* "בניגוד לחשש של רבים מהמאומצים הבוגרים שהמסע לחיפוש השורשים יפגע ויכאיב להוריהם, בפועל הוא רק חיזק אצל הבנות את תחושת השייכות לארץ ולהורים שגידלו אותן."

בעקבות הסרט פנו רבים לנילי טל בבקשת עזרה לאיתור זהותם, ביניהם צעיר שנולד לאם יהודיה ואב ערבי.

על פרשת הילדה ברונה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=425

ראה המאמר "הישראלי המכוער"   על איילת זמיר

http://www.zeevgalili.com/?p=427

ידידי איתן הבר הוא ללא ספק הפרשן המוסמך ביותר של "מורשת רבין". הוא היה ממקורבי רבין וגם האיש שניסח את עמדותיו בנאומים מרשימים.

באחרונה פרסם הבר ב"ידיעות אחרונות" מאמר על תורת הבטחון של רבין.

על פי הבר ראה רבין את מלחמות ישראל כמלחמה אחת ממושכת שראשיתה בנפילת תל-חי ועד לאינתיפדה.

על סמך הנחה זו, עמדת רבין היתה שישראל צריכה תמיד להיות מוכנה למלחמה. במהלך שרותו הצבאי קיים הלכה למעשה את משנתו זו, תוך הקפדה על פרטי הפרטים. הוא האיש שעקר מצה"ל את הפרטצ'יות הישראלית של "יהיה בסדר".

עקרון נוסף של רבין היה שאם כבר נגזרה עלינו מלחמה יש לעשות הכל כדי שתהיה מהירה, קצרה ותביס את האויב תבוסה מוחצת.

אך משנת רבין, על פי הבר, כללה עקרון נוסף שמן הראוי להטיל ספק בתקפותו. רבין טען שהאינטרס הישראלי העליון הוא לדחות ככל האפשר את המלחמה הבאה.

חלק זה של משנת רבין אומץ על ידי ממשלות ברק ושרון בשש השנים הגורליות שלפני מלחמת לבנון השניה, שבהן המתינו בישראל להחלדת ארסנל הקטיושות של החיזבאללה. והואיל ומנהיגים אלה לא קיימו את החלקים האחרים של משנת רבין קיבלנו את מלחמת לבנון השניה.

העקרון שיש לדחות כל מלחמה יהיה אשר יהיה לא עמד במבחן המציאות ההיסטורית. שתי המלחמות שבהן תקפנו ראשונה – מלחמת קדש ומלחמת ששת הימים – נצחנו נצחון מוחץ. ביום הריפורים חיכתה גולדה עד לשניה האחרונה.

בשש השנים האחרונות נקטו ברק ושרון כבמשנת רבין שיש לדחות ככל האפשר את המלחמה, אך לא קיימו את יתר חלקי משנתו. וכך הגענו לאולמרט שהמורשת שיותיר אחריו היא איך לצאת למלחמה בלי כל שיקול דעת ובלי להיות מוכנים.

שני פסיכולוגים אמריקנים חקרו את השאלה מדוע כשמתרחש אסון מול קהל גדול, אנשים אינם ממהרים להזעיק עזרה * התוצאות המפתיעות של המחקר מלמדות כי מה שקרה אצלנו לאופנוען הגוסס בצומת אזור איננו בחזקת "לא תעמוד על דם רעך" * אבל אבי דיכטר, שישב בממשלה שהפקירה מיליון אזרחים מול ברד קטיושות, מזועזע וחוקר

ב-13 במארס 1964 ארע בניו יורק מעשה רצח, שזיעזע את אמריקה – ארץ שהרציחות בה הם מעשים של יום יום. הנרצחת היתה קיטי ג'נוביז (KITTY GENOVESE), בת 29 ממוצא איטלקי, מנהלת באר בשדרה ה-11. ביום הרצח חזרה לדירתה שבקווינס בשעה 3.20 לפנות בוקר. היא החנתה את מכוניתה במגרש החניה של תחנת הרכבת הסמוכה לביתה.

כולם ראו ושמעו, איש לא דיווח. נרצחת קטי ג'נוביז.

היא חשה כנראה שמישהו אורב לה. במקום ללכת בדרך הקצרה לביתה היא רצה במהירות לכיוון שדרה רחבה ומוארת, לא הרחק מביתה. נתברר כי מישהו אכן ארב לה, דלק אחריה והשיגה.

"הוא דוקר אותי"

אחד מדיירי הסביבה, מילטון האץ', הבחין במנוסתה מבעד לחלון, ראה את האיש שרדף אחריה ושמע אותה צועקת: "הצילו אותי, הו אלוהים הוא דוקר אותי". מילטון האץ' צעק לעבר הרוצח: "עזוב אותה". למשמע צעקותיו וצעקותיה של הצעירה נדלקו אורות בדירות שמסביב ומתוכן הציצו דיירים. קטי הצליחה להחלץ תחילה מן התוקף ורצה במעלה הרחוב. אך היא לא הספיקה להרחיק אלא כמה עשרות צעדים עד שזה השיג אותה והמשיך לדקור אותה. אז שמעו השכנים את קריאותיה: "אני הולכת למות, אני הולכת למות". היא הצליחה להיחלץ שוב מן התוקף, הגיעה לכניסה של אחד הבתים ונכנסה לתוכו. הרוצח רדף אחריה גם לכאן וסיים את מלאכתו.

לכאורה סיפור רצח כמעט שיגרתי, מעשה של יום יום. (בשנת 2004 היו, לפי סוכנות איי.פי, 16137 מעשי רצח בארצות הברית. בניו יורק היו 579 מעשי רצח לפי יו.אס.טודיי. מספרים אלה כוללים גם מעשי רצח "צודקים" תוך כדי התגוננות). ברגיל לא זוכה רצח כזה ליותר משורות ספורות בעמודי הכרוניקה של העיתונים הגדולים. העיתונים הצהובים לעתים נותנים סיפור כזה בהרחבה בעמודים החיצוניים, אם יש משהו יוצא דופן מאחוריו.

"המשקיף מן הצד"

מה שייחד את הרצח הזה שהפך אותו למושג בתחום הפסיכולוגיה החברתית (תופעת "המשקיף מן הצד"(Bystander effect) היא העובדה שלא פחות מ-38 אנשים צפו ברצח בעת שהתרחש. איש מהם לא ניסה לחוש לעזרתה של קטי. אך חמור מזה: איש מהם לא טרח להרים טלפון ולהזעיק את המשטרה. רק 35 דקות מאז נשמעה הצעקה הראשונה של קטי הרים מישהו טלפון וניידת משטרה הגיעה למקום תוך שתי דקות.

מי שעורר את הפרשה והסעיר את דעת הקהל האמריקנית היתה כותרת ענק בעמוד הראשון של העיתון רב היוקרה "ניו יורק טיימס". בכותרת נאמר: "39 עדי ראיה לרצח לא קראו למשטרה".

מה קרה בצומת

לא הבאתי את הסיפור העצוב על רצח קיטי ג'נוביז כדי לדון בבעיות הפשיעה של ארצות הברית. נזכרתי בסיפור הזה בעקבות התאונה שהיתה בצומת אזור לפני שבועיים. רוכב אופנוע, משה חי ישראלי, בן 62 מחולון, שנכנס לצומת, התנגש במערבל בטון, נפגע קשה ונשאר שרוע על הכביש – לא ברור אם נהרג במקום או היה במצב גסיסה. גופתו של הרוכב היתה שרועה על הכביש והמצלמה שבצומת תיעדה לא פחות מ-31 מכוניות שעברו במקום משך כשתי דקות מבלי שאיש מנהגיהן עצר בניסיון להגיש עזרה. לאחר 3 דקות הגיעה שיחת טלפון ראשונה למד"א.

צומת התאונה. מאות מכוניות ראו פצוע איש לא עצר. האמנם סדום?

מיד נמצאו סוציולוגים, מלומדים שניתחו את התופעה של הישראלים העוברים על "לא תעמוד על דם רעך", והסבירו שהפכנו להיות חברה שאיבדה את החמלה, הסולידריות והנכונות לעזור לזולת. השר לבטחון פנים, אבי דיכטר,  מיהר להגיע לצומת ולהכריז "עד אנה אנו באים? עד אנה נושאת אותנו האטימות וחוסר הרגישות?" . הוא הורה לנסות ולאתר את נהגי המכוניות שחלפו בצומת ולא עצרו להגיש עזרה.

דבריו של דיכטר היו מקוממים. דיכטר הוא האיש שתפקידו למנוע תאונות כאלה. הוא האיש שישב בממשלה כשמיליון אזרחים ישבו במקלטים תחת ברד קטיושות בלי שאיש בממשלה נקף אצבע למענם (בעוד אזרחים רבים חשו לאזור בהתנדבות וסייעו לתושבים). מן האיש הזה לא היינו רוצים לשמוע הטפות מוסר.

כשקראתי את הידיעה הזדעזעתי כמו רבים אחרים וחשבתי לכתוב מאמר שעיקרו: הפכנו להיות כאנשי סדום ועמורה.

קרבן התאונה משה ישראלי

מדוע הופקרה קיטי

ואז התקשר אלי ידידי הדוקטור לפסיכולוגיה ואמר לי: אל נא באפך. לא הפכנו להיות כסדום ועמורה ויש מחקרים רציניים מאד שיש בהם כדי להסביר את התופעה הזו. המחקרים הללו נערכו בעקבות פרשת רציחתה של קיטי ג'נוביז, שבה התנהגות עדי הראיה לרצח היתה לכאורה חמורה פי כמה ממה שקרה בצומת אזור.

הסערה שעוררה בארצות הברית רציחתה של קיטי ג'נוביז הניעה שני פסיכולוגים אמריקנים לחקור את התופעה. השניים הם ג'ון דארלי מאוניברסיטת פרינסטון (John Darley) וביב לייטן (Bibb Latane) מהאוניברסיטה של מדינת אוהיו. לאחר ארבע שנות מחקר הגיעו למסקנה שניתן להסביר את התופעות הללו של כאילו אדישות אנשים לסבל הזולת והעדר יוזמה להזעיק עזרה. התופעות האלה, הסיקו החוקרים, אינן מעידות מאומה על הרמה המוסרית של העדים ועל מידת רגישותם לסבל הזולת.

חוקר ביב לייטן

למה לא מגיבים

ואלה עיקרי מסקנותיהם.

• התנהגות אנשים העדים לתאונה ומעשה פשע בלי שיגיבו מוגדרת כ"אפקט הצופה מן הצד" – bystander effect.
• האפקט הזה אופייני בעיקר לנסיבות בהן יש הרבה צופים בארוע. הוא נדיר מאד או לא קיים במקרים בהם יש רק עד אחד או שניים לארוע. ההסבר לתופעה הוא מורכב ומבוסס על שני מושגים:
• פיזור אחריות. כשיש צופים רבים בארוע כולם חושבים שמישהו אחר יטפל בכך, או מישהו כבר עשה זאת. לכן, אם אתה רופא במטוס בו אחד הנוסעים קיבל התקף לב אתה תרוץ לעזור לו. כי אין כאן פיזור אחריות. מאידך, אם אתה רופא כללי בכנס של קרדיולוגים ומישהו בחבורה מקבל התקף, אתה תיטה פחות לעזור לו.
• "בורות פלורליסטית". על מנת להגיש עזרה צריכים אנשים להבין את הסיטואציה בתוכה הם נמצאים; להחליט האם עזרתם נדרשת ולהחליט מה צריך לעשות בדיוק. בסיטואציה בה יש ממד של עמימות וישנם צופים רבים לארוע, אנשים נסמכים האחד על השני על מנת להבין את המתרחש, ומה הם נדרשים לעשות. בדרך כלל כל אחד מביט על השני וכשהוא רואה שהשני לא פועל הוא נוטה לפרש את הסיטואציה לקולא. כאן משתמשים במושג "בורות פלורליסטית". ידוע שבכל מיני סיטואציות של ארוע חרום, קורה שאדם אחד מפעיל את כל הקהל בזה שהוא צועק למשל: "פיגוע", "שריפה", "שכבו על הרצפה" או "רוצו לדלת".
• פרושים שונים לארוע. אם אדם שרוע באמצע המדרכה, הדבר יכול להתפרש בכל מיני אופנים, הוא התעלף, הוא שיכור, הוא מסומם, הוא ניצב בסרט, וכו'. הוא הדין באדם השוכב ערום על שפת הים. האם זה נודיסט שמשתזף,או גופה שנפלטה. ידוע ממחקרים שאם אחד ניגש לעזור יבואו אחרים. אם אף אחד לא ניגש – אנשים ישאירו את האדם שרוע.
• המסקנה ממחקרים אלה היא שבמקום לזעוק כנגד רוע ליבם של אנשים, עדיף ללמד אותם על התופעה. ברגע שאנשים לומדים, הם מגיבים כנדרש.

חוקר ג'ןן דרלי

איך נחקרה התופעה

איך הגיעו החוקרים למסקנות מפליגות כאלה?

כמה דוגמאות ימחישו.
בניסוי אחד הושיבו סטודנט בחדר סגור כשהוא סבור שהוא משתתף בדיון עם סטודנטים רבים אחרים (עמם הוא קשור רק דרך אוזניות ומיקרופון). בפועל היה רק נבדק אחד וכל היתר היו קולות מתוך קלטות. בשלב מסויים השמיעו עורכי המחקר קלטת ובה אחד המשתתפים קורא לעזרה. הסטודנט הנחקר חיכה 6 דקות עד שיצא להזעיק עזרה והתופעה חזרה על עצמה שוב ושוב משום שעקרון פיזור האחריות חל עליו. מאידך בניסויים בהם היו רק שני משתתפים שאחד השמיע קריאות מצוקה יצא חברו מיד להזעיק עזרה.

בניסוי אחר העמידו סולם וסייד המסייד תיקרה בכניסה לחדר הניסוי. במהלך הניסוי שמע הסטודנט קול נפילה של סולם. כשנפילת הסולם לוותה בקריאות לעזרה של הסייד המדומה יצאו לעזרתו 78 אחוז מן הנבדקים. אם נפילת הסולם לא לוותה בקריאות לעזרה יצאו רק 42 אחוז מן הנבדקים.

סטודנט חבוש בגבס הסתובב בקמפוס ולפתע נפלו ספרים מידיו. מייד ניגשו אליו 80 אחוז מן הסמוכים אליו לסייע לו. אבל אם באותה עת היתה מכסחת דשא שהרעישה והסיטה את תשומת הלב מספר הניגשים לעזור לו היה קטן יותר.

הצופה לעתים שואל עצמו אם הוא יכול להועיל לנפגע. קרוב לודאי שאדם שעבר קורס החיאה במד"א או בצבא יגש מייד לפצוע. אדם שלא עבר קורס כזה יירתע מחשש שיגרום נזק.

רוכב קטנוע עצר

עם סיום כתיבת מאמר זה קראתי באיזה מקום שצופה חד עיין שצפה בקלטת התאונה הבחין ברוכב קטנוע שעצר באי תנועה כנראה כדי להגיש עזרה – 52 שניות לאחר קרות התאונה. דקה ו-31 שניות לאחר התאונה נראו עוד שני אנשים הניגשים אל הנפגע.
אם לסכם: אנחנו בהחלט לא סדום ואנו אולי טובים בהרבה מן האמריקנים. והשר דיכטר מוטב שיעסוק בחיפוש אחר עשרות רוצחים המהלכים עדיין חופשי ויעקור את השחיתות מן המשטרה.
(פרטים על המחקר שנערך בארצות הברית ניתן למצוא בנקל באמצעות גוגל על פי השמות המופיעים בכתבה. יש גם דיון נרחב בנושא בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה יחידה 6 בעריכת פרופסור בינת מרום).

ראה גם מה קרה בנעלין

בבוא היום, כשתיכתב הגדת מלחמת לבנון השניה, יסופר בה על שלושה בנים ובת אחת שבהם דיברה התורה. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחת שאינה יודעת לשאול.

 

החכם. אהוד אולצרט. (ויקישיתוף)

החכם (בניגוד למשל שלמעלה) הוא אהוד אולמרט. אדם עם כישורים כה מוגבלים כפי שנחשפו במלחמה, שהצליח להגיע לראשות הממשלה אינו יכול שלא להיות חכם. אמנם חכמה של פוליטיקאי קטן היודע לשרוד בכל מצב. חכמה של אדם מושחת שאינו משאיר עקבות של מעשי שחיתותו. אבל חכם. 

אחד תם הוא עמיר פרץ. למלה תם בעברית יש כמה משמעויות. המשמעות הראשונית היא אדם תמים ושלם מבחינה מוסרית. קשה להגיד שמשמעות זו הולמת את אישיותו של פרץ. גם המשמעות האחרת "נאיבי" אינה הולמת את האיש.  

 אבל יש פרוש אחר למלה תם המתייחסת לרביעיה שבהגדה לפסח. הוא נמצא בירושלמי (פסחים דף ע עמוד ב') שם אומר ר' חיא כי ארבעת הבנים שבהם דיברה התורה הם בן חכם, בן רשע, בן טיפש ובן שאינו יודע לשאול. כלומר תם הוא פשוט טיפש. ומי שסופר בדו"ח וינוגרד כמה פעמים מופיע הפועל כשל בהתייחס אליו לעומת מספרם בהתייחס לאולמרט – ואחרי שגמר לספור משוכנע שהוא הטוב בשרי הבטחון מאז בן גוריון – איננו נאיבי ואיננו תמים. הוא כפרושו של ר' חייא. 

 

שאינה יודעת לשאול. ציפי ליבני (איציק אדרי ויקיפדיה)

את תפקיד שאינה יודעת לשאול מלאה ציפי לבני. הפוליטיקאית שהיתה ה"תם" במשמעות המקורית – אדם כאילו שלם במידותיו. את המוניטין שלה כשר היחיד בממשלה שהשחיתות לא נגעה בה ניצלה כדי לשמש דיאודורנט לאריאל שרון ולאפשר לו את חורבן גוש קטיף. שרידי הארומה שנותרו בה לאחר הסתלקות שרון מן הבמה תרמה למהלכיו המושחתים של אולמרט. וכשהגיעה זמנה לשאול שאלות על המלחמה סבלה בשתיקה את היריקות שירק אולמרט בפרצופה במהלך המלחמה ואחריה. היא בהחלט ראויה לתואר שאינה יודעת לשאול. 

 הרשע בסיפור הזה הוא הרמטכ"ל דן חלוץ. לא סתם רשע אלא רשע מרושע. הוא האיש שכניסתו לתפקיד הרמטכ"ל נגוע בשחיתות. אריאל שרון ובניו המושחתים בעידוד וביוזמת צוות החווה, בחרו בו כי הוא האיש שנטל על עצמו את המלאכה המלוכלכת של חורבן גוש קטיף. הוא האיש שהקדיש שנה שלמה לאימון צה"ל – לא למלחמה בלבנון אלא למלחמה במתישבי גוש קטיף. כל הכישרון הצבאי המפוקפק שלו הוקדש להכנות הללו. מחנה אימונים מיוחד, משחקי סימולציה של פינוי נכים וזקנים, אמהות שכולות ותינוקות הצורחים בזרועות אימותיהם. ללוחמים המהוללים ששלח לגוש קטיף היה כל הציוד, משרוך נעל ועד מימיה צמודה. מכובע נגד השמש הקופחת ועד דגל ישראל הצמוד לחזה. לוגיסטיקה משומנת היטב. והעיקר: הכנה מנטאלית של המפנים ביסודיות שאינה קיימת בשום מדינה דמוקרטית ומזכירה את המשטרים האפלים ביותר. מה עשתה ההכנה הזו לצה"ל ? על חלק זה במחדל מלחמת לבנון ועדת וינוגרד פסחה משום מה. 

אם היה צורך בהוכחה מוחשית לרשעותו של האיש היא ניתנה במסיבת הפרידה שנערכה לו בכפר ורבורג, צולמה והועברה לטלוויזיה. יושבת חבורה של חברים, שרה ומוחאת כפיים. ושיא הערב: מזמינים את יצפאן, חקיין מוכשר, להציג את עמיר פרץ. זו היתה הצגה וולגארית, מאוסה ומקוממת. תהיה דעתנו על עמיר פרץ אשר תהיה. 

המופע של יצפאן מתחיל באיזו הצגה כאילו מדובר בדבר אמיתי. רן פקר מקריא מכתב שכתב כביכול פרץ העומד להגיע למסיבה. "סיימתי זה עתה מסיבת עבודה ממול בבית ברל ואני בדרך אליכם. רוצה לברך את חברי הלוחם. ולאמצו לחיקי". 

כאן מוסיף פקר הערה לגלגנית: "הוא בטח טס אתך ביחידה201". (טייסת הפנטומים שסבלה את מספר האבדות הגדול ביותר במלחמת יום הכיפורים וחלוץ היה אחד מלוחמיה).  

יצפאן נותן את המיטב שבכשרון החיקוי שלו. מנסה לצפות במשקפת האטומה. מנסה להפוך אותה לטלפון.  

"אתםפ רעים אתם". יצפאן משחק את עמיר פרץ צופה במשקפת אטומה - תמונת מסך.

אחד הצופים במסיבה הזו, המכיר מקרוב את חלוץ וגם מעריך אותו אמר לי: "המסיבה הזו היא ביטוי מובהק ליוהרה של חיל האוויר כפי שבאה לביטוי בהתנהגותו של הרמטכ"ל במלחמה".  

ראה ילקוט הכזבים של עמיר פרץ

את המשל הבא שמעתי מפי הרב עובדיה יוסף ויש בו כדי להסביר את עזות המצח, העיקשות והטמטום שבהם נאחז אהוד אולמרט בכיסאו.

וזה דבר המשל (בלשוני, ולא בלשון הפז של  הרב).

מעשה באריה, מלך החיות, שהתייעץ בשועל.
אמר האריה: הארץ מלאה מלכים שאוצרותיהם מלאים בכסף וזהב. ואילו אני, מלך היער, חסר כל, כאחרון הדלפונים.
השיב השועל: יש עצה בפי, אדוני המלך. כל שעליך לעשות הוא להציב שומר בפתח היער. כל חיה שתבקש להיכנס ליער תשלם לשומר מס שייכנס לקופת המלך. תוך שנה אחת כבר תהיה עשיר כקורח.
האריה: אבל כל שומר שאציב בכניסה ליער יגנוב את כספי המס.
השועל: הצב שם את החמור. בעל חיים טיפש מטופש שלא יעלה בדעתו לגנוב מן המס המגיע לך כמשפט המלכים.
שמע האריה בעצתו הנבונה של השוער והציב חמור בשער היער.
עמד החמור ומילא את תפקידו באמונה. כל מי שביקש להיכנס ליער נדרש לשלם את המס, מתוקף הצו המלכותי, והכסף הלך לטמיון (דהיינו: לאוצר המלך, כנאמר במקורותינו).

בתום שנה בא האריה אל החמור כשיועצו השועל נילווה אליו.
כשהגיעו לשער היער ביקש האריה מן החמור את כספו וזהבו. והחמור מכריז: אין כניסה ליער ללא תשלום.
נהם האריה בזעם: טיפש מטופש שכמוך. הן אני ציוויתי עליך לעמוד כאן ובאתי לקחת את אוצרותיי. אך החמור הטיפש עמד במריו: אין כניסה ליער, גם לא למלך, בלי לשלם את המס.

רגז המלך על החמור הטיפש, התנפל עליו וטרפו. עמד השועל מן הצד, הריח את ריח הטרף, וליקק את שפתיו בתשוקה לאכול גם הוא מבשר החמור. כשלרגע אחד הסיר האריה את מבטו מן הטרף נטל השועל את לבו של החמור ובלעו כהרף עין, עד שלא נודע כי בא אל קרבו.

אט אט סיים המלך את ארוחתו ואז גילה כי לבו של החמור נעלם.
שאל האריה את השועל: היכן הלב.
השיב השועל: אדוני המלך, כל מי שאין שכל בראשו גם לב אין לו.

הרב עובדיה יוסף אינו מספר סתם סיפורים. הסיפור הזה נועד לתת מענה לבעיה התיאולוגית והמוסרית של הפסוק "ויחזק ה' את לב פרעה". למה מגיע לפרעה עונש על שאלוהים היקשה את לבו. המשל הזה נועד לומר כי פרעה פשוט נהג בטיפשות.

כל אחד יכול להבין את הנמשל לגבי אולמרט כרצונו.

ראה בעל הבית השתגע