איך הפכה " הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל.) לענק כלכלי המגלגל מיליונים * איך הצליחה קבוצה קטנה לשלוט בארגון עשרות שנים ברציפות * בלי מוסדות וללא בחירות, בלי ביקורת וללא דיווחים כספיים * זהו קרקע גידולו של שר-האוצר אברהם הירשזון * שיחה היסטורית אקטואלית עם אדם מבפנים

כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.

הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה  "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים  ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.

כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.

 

עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.

על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.

מזכ"ל 36 שנים

" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.

"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?

" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."

אלימות ההסתדרות

" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.

בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .

מזון ומרפא

" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.

הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.

" עסקנים אפורים"

" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.

רפואה ואידיאולוגיה

הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.

" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.

ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.

 

הפריחה במלחמה

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.

הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.

" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.

הפילוג של 1948

 

" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.

ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.

המנגנון שולט בכל

משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.

" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .

מפעלים כלכליים

" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.

" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.

חשיבה יצירתית

" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.

" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.

" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .

" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.

" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .

החיים הטובים

" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .

" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .

מהפכים פוליטיים

" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.

השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.

הרעיון למצעד החיים

" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה  רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.

אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.

מה הביא לפיצוץ

לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.

מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.

" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .

 

מאה פוליטיקאים הגיעו לכנס. על באי הכנס ידועות לנו העובדות הבאות:

א. כל אחד מן הנוכחים הוא או שקרן או אומר אמת.

ב. אם תבחר כל שני פוליטיקאים מן הקבוצה, אחד מהם תמיד יהיה שקרן.

ג. לפחות פוליטיקאי אחד, בין המאה, דובר אמת.

האם נתונים אלה מאפשרים לנו לדעת כמה מהפוליטיקאים הם דוברי אמת וכמה שקרנים?

את החידה הזו מצאתי בספר חידות אמריקני בו השתעשעו נכדיי. הספר הוא THE LADY OR THE TIGER פרי עטו של ריימונד סמוליאן ( Raymond Smullyan )

התשובה לחידה הזו פשוטה יחסית. בין מאה הפוליטיקאים יש רק אחד דובר אמת.

הממזריות של החידה הזו עוררה את סקרנותי לגבי זהותו של מחבר הספר. מסתבר שאיננו קטלא קניא. בעבר היה אמנם קוסם מקצועי, אך הוא בעל תואר דוקטור מפרינסטון ונמנה עם קבוצה של מתמטיקאים ולוגיקנים שהניחו את היסודות התאורטיים למדעי המחשב.

הוא הגיעה לשיבה טובה , חיבר יותר מתריסר ספרים פופולריים שעניינם חידות היגיון, וכחצי תריסר ספרים מקצועיים חשובים בתחומי מתמטיקה, לוגיקה ומחשבים. אחד מספריו "מה שם ספר זה" תורגם לעברית. [לא הצלחתי למצוא אותו]

מה שמרתק בחידה הזו ובחידות אחרות שבספר הוא ההקשר הלא מקרי שלהם למציאות. כמה דוברי אמת יש במליאת הכנסת? זוכרים את הבחירות לנשיאות בהן שמעון פרס היה בטוח כי הנשיאות מונחת בכיסו? הוא סמך על הבטחותיהם של רוב חברי כנסת שמעטים מהם דוברי אמת. הם הבטיחו לפרס אך בחרו במשה קצב.

הסיפור הזה יחזור על עצמו. עם פתיחת מושב החורף של הכנסת. פוליטיקאים כבר מספידים את נתניהו ומחלקים את עור הדוב בטרם ניצוד.

כמה יצביעו בעד חוק הלאום? האם יעבור החוק למניעת חקירת ראש ממשלה מתפקד? האם כחלון יצליח להעביר את התקציב כדי לסנדל עצמו לממשלה בטרם בחירות שיפוצצו את הבלון הריק.

זוכרים את ההצהרות של כחלון "אני ליכודניק" ? ואותה הצהרה מפי שאול מופז בטרם בגד ועבר ל"קדימה"? כמה מפלגות החליפה ציפי לבני מאז הפריימריז של הליכוד בהן רצה בסיסמה "ציפי לבני – שם שהוא מוסד" . ומה ייאמר על אבי גבאי שבעבר הצביע ליכוד, נבחר לכנסת ב"כולנו" הפך ליו"ר מפלגת העבודה,  הצהיר כי יש להעדיף את דימונה על עמונה  ולפתע כבר אי אפשר לפנות מתנחלים.

זה תמיד היה כך. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר: אמנם הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים.

רימונד סמוליאן חסיד גדול של מתמטיקה בדרכי נועם. בספריו הצליח להביא נערים רבים לאהוב את המקצוע השנוא. בהקדמה לספרו הוא כותב שקיבל פעם מכתב מילד בן 10 שקרא ספר חידות שלו ופיתח חידה מתוחכמת בהשראת אותו ספר. אביו של הילד, מתמטיקאי מפורסם בזכות עצמו, וחברו של סמוליאן לספסל הלימודים, התקשר אל המחבר וביקש ממנו לדבר עם בנו. אבל הזהיר אותו: אל תאמר לו שהספר שלך עוסק במתמטיקה כי הוא שונא מתמטיקה.

דוגמא לחידה שבספר:

בקבוק יין עולה 10 דולר. מחיר היין הוא ב-9 דולר יותר ממחיר הבקבוק. מה שווי הבקבוק?

התשובה שכל אחד ישיב: דולר אחד.

טעות. אילו מחיר הבקבוק היה דולר ומחיר היין ב-9 דולר יותר ממנו היה מחיר היין 10 דולר ומחיר הבקבוק עם היין 11 דולר.

התשובה הנכונה: הבקבוק שווה חצי דולר, היין שווה 9.5 דולר ושניהם יחד 10 דולר.

כמה חברי כנסת מסתפקים ביין זול כל כך? והאם יש לאבי גבאי סיכוי להרים כוסית יין אי פעם לרגל בחירתו לראש הממשלה?

בספרי החידות של סמוליאן החביב ניתן למצוא כמה תשובות לשאלות הללו. מומלץ בכל פה להשיג, לקרוא ולהתמודד עם החידות, המתאימות גם לקשישים וגם לנכדיהם.

היו זמנים שזהותם של ראשי שרות הבטחון הכללי (שב כ) היתה סוד כמוס. פרסום שמם או תמונתם נחשב לעבירה פלילית חמורה. וזה היה טוב וראוי, כי אנשי " מנגנון החושך" צריכים להישאר בחשכה.

בשלב מסויים (עם שחרורו של יעקב פרי) הוחלט לבטל את האיסור הזה והדבר לא עשה טוב לבטחון המדינה. מנהיג פלסטיני לא טיפש אמר פעם כי מאז שראשי השב" כ נחשפו לתקשורת הפסיקו הפלסטינים לפחד מן השב" כ. כי לא פעם נתברר כי מדובר באנשים לא חכמים במיוחד, לעתים תמהונים, חלקלקים, ושאינם דוברי אמת.

לאבי דיכטר כראש השב"כ יש הרבה זכויות. בתקופתו הגיע הארגון להישגים יוצאי דופן בהדברת הטרור. אבל מאז פרש דיכטר מהשב" כ ונחשף לזרקורי הפוליטיקה הוא מעורר הרבה סימני שאלה.

כשהחלו לדבר על חורבן גוש קטיף הוא הצהיר שהחורבן הזה ייתן רוח גבית לטרור. אך כשהרגיש לאן נושבת הרוח במסדרונות הפוליטיים מיהר לחזור בו. במסיבת העיתונאים בה הודיע על הצטרפותו ל" קדימה" (ב-28 בדצמבר 2005) שיבח דיכטר את " ההתנתקות" ואמר: "הנתונים מדברים בעד עצמם. הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית" .

דיכטר נבחר לתפקיד השר לבטחון פנים עוד בתקופת שרון, בהנחה שיביא להדברת הפשיעה המאורגנת והאלימות ברחובות וישקם את המשטרה. אך מאז נתמנה לתפקיד זה הפשיעה רק גאתה ודיכטר השמיע בעיקר הצהרות פוליטיות שנועדו להכשיר עצמו לתפקיד שר הבטחון, אליו הוא נושא את עיניו. בין היתר הצהיר הצהרה שאי אפשר לכנותה אלא אווילית. אחרי מלחמת לבנון השניה אמר כי צריך למצוא הסדר ברמת הגולן לפני סיום הפיתוח של היכולת הגרעינית באיראן.

לאחר הצטרפותו לקדימה הקים לעצמו דיכטר אתר אישי שנשא את השם השובב " יאללה קדימה" . באתר זה הצהיר ברוב צניעות כי הצטרף ל" קדימה", לפי בקשת שרון,"בקשה, שנעניתי לה ברצון רב – כדרכי, נכון לאתגרים שרובצים לפתחה של מדינתנו – ועתה בשדה המדיני-ממלכתי" .

על תכניותיו בתחום משרדו כתב: "אני מוצא לנכון לשוב ולהדגיש כי סוגיית הביטחון האישי של אזרחי ישראל מדירה שינה מעיני. אני רואה בשיפור המצב בתחום זה, שאני האמון עליו, כשליחות אישית ומשימה שאל להן להיכשל. נקודת המוצא שלי לטיפול באתגרים הרובצים לפתחנו היא בבחינת "אפס סובלנות כלפי האלימות"" .

את תוצאות " אפס הסובלנות" כלפי האלימות אנחנו רואים יום יום בכותרות בעיתונים. מאידך, מגלה דיכטר סובלנות רבה כלפי גילויי שחיתות במשטרה עצמה. הגילויים של מוטי גילת בידיעות אחרונות כי המפכ"ל הקודם, שלמה אהרונישקי, נמנע מלדווח על חופשותיו משך שנים – עניין של כמה מאות אלפי שקלים – לא ממש הזיזו לדיכטר עד כה.

מאז מונה לתפקידו שמענו מדיכטר בעיקר דיבורים. ההחלטה המעשית הראשונה שלו היתה להדיח את המפכ"ל קראדי ולמנות למפכ"ל המשטרה את גנות. הוא לא הבין כלל את הסערה הציבורית שבמינוי מפכ"ל שיש כתם על עברו והצהיר הצהרה מוזרה, אחת מרבות. עד כמה מנותק דיכטר מן הציבור ניתן ללמוד מתוצאות סקר שנערך בעקבות הצעדים שנקט בעקבות מסקנות ועדת זיילר. רק 28 אחוז מן הנשאלים השיבו כי צעדיו מוצדקים לחלוטין. 33 אחוז ראו בהם צעדים שגויים לגמרי והיתר אמרו כי הצעדים נכונים בחלקם וגינו את מינוי גנות.

הבעיה העיקרית עם דיכטר היא שכשהוא מדבר יש לך הרגשה שאין תוכו כברו. יצחק שמיר אמר פעם שבשביל עם ישראל צריכים לפעמים לשקר. מי שעוסק עם מנוולים מן הסוג שהשב"כ מטפל בהם צריך אולי לשקר כל הזמן. אך אולי קשה להיגמל מן ההרגל הזה. למשל אתם מאמינים שדיכטר מאמין במה שאמר בכנס המוטיבציה שיזם בשבוע שעבר אהוד אולמרט? דיכטר אמר את הדברים הבאים: "אהוד, את המנהיגות הזאת אי אפשר לקחת ממך. העם ימתין למסקנות ועדת וינוגרד וכולנו נמתין אתך עד קצה ההחלטה. יש לנו את מלוא הסבלנות."

לפי פרסומים בעיתונים אמר פרץ בעדותו בפני ועדת וינוגרד כי " אולמרט תימרן אותי לקבל את תיק הביטחון" .

אם הידיעה נכונה הרי זכות היוצרים לתרוץ הזה מגיעה ל"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

מסופר שם על מחלקת פלמח ששהתה בקיבוץ גבעת חיים וחבריה לא הורשו לעבוד בלול. באחד הלילות יצא פישקה ללול, " כדי לבדוק אם הכל בסדר שם" . בדרך חזרה נטל עמו תרנגלות אחת שיש אומרים שלא נועדה לעשיית כפרות אלא לעריכת קומזיץ לחברה.

בעודו מתרחק מן הלול התקרב אליו במהירות השומר. כשראה פישקה את השומר זרק את התרנגולת מידיו וצעק: " מה היא רוצה ממני.שתעזוב אותי. קח אותו מפה" .

"ילקוט הכזבים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד זמן מה לאחר הקמת המדינה וזכה להצלחה רבה. הוא הופיעה במהדורות רבות וסיפוריו סופרו  שוב ושוב עד שהפכו למטבעות לשון.

בקובץ "ילקוט הכזבים, ליקטו שני מחבריו את מה שנקרא צ'יזבאט בלשון הפלמ"ח – סיפורי הוגוזמא שסופרו סביב המדורה כחלק מרכזי בהווי הפלמ"ח ושלרוב היה בהם גם גרעין של אמת.

החריפות בסיפורים ומוסר ההשכל שבהם התאימו גם לנסיבות אחרות ולא פעם הם משמשים עד היום בידי פובליציסטים כדי להמחיש רעיון.

הנה דוגמא אחת מרבות

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה".

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

או הסיפור הבא:

מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של "קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב"סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: "בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי".

וזה הזכיר לי את הסיפור "הזמנים השתנו" מ"ילקוט הכזבים"  של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל  אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: "כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת.  כשזוג היה יוצא לטייל  היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש". (גועל נפש, דהיינו יחסי מין).

סיפור מסויים

האם אתה מכיר את הספר ילקוט הכזבים?

שאלה זו אפשר להציג לכל פוליטיקאי, לא רק לעמיר פרץ, כשהוא מציג את השקפת העולם שלו.

מסופר על פלמחאי מסויים שבא אל מפקד מסויים ושאל אותו כדברים הבאים: פגשתי אתמול בחורה, שאלתי אותה שאלה מסויימת והיא השיבה לי דבר מסויים ואז אני השבתי לה דבר מסויים ואז היא החליטה לנתק יחסים אתי. מה אתה היית עושה במקרה מסויים כזה?

בחודש אוקטורבר 2009 ראתה אור מהדורה חדשה של "ילקוט הכזבים", בהוצאת  אריה ניר. המהדורה החדשה,  שלא כמקור הצנוע\ מושקעת מאד. יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר מזכרונו. בספר 120 ציורי צבע של דני קרמן. חפר בן ה-84 אמר בראיון עיתונאי כי יש באמתחתו עוד כזבים  שיפרסם בבוא העת.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

תרבות הניהול הציבורי שהתפתחה בישראל קובעת כי כל עובד רשאי לקחת משהו ממקום העבודה שלו *  בבנק ישראל מייצרים כסף  ולכן מותר לקחת כסף*  בחברת החשמל מייצרים חשמל והעובדים מקבלים חשמל חינם הביתה * וכך גם בקואופרטיבים לתחבורה וב"אל על". ואיפה לא * לוי אשכול נתן לכך הכשר ב-1951 כשהכריז בתגובה על דו"ח ביקורת שחשף שחיתות בסוכנות, ש"אין  לחסום שור בדישו" * הוא נימק זאת בכך שגם בפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועלים לקחת פרי הביתה * ומדוע לא למדו את פרוש רש"י על " ואל כליך לא תיתן"

מי שרוצה להבין את החוצפה של בכירי בנק ישראל הממלאים את כיסיהם במזומנים, חייב לשמוע את הסיפור על הדודה המעופפת שלי.

דודתי עליה השלום היתה אלמנה ערירית, משך שנים רבות, והתגוררה בחיפה. קראנו לה "הדודה המעופפת" כי נהגה לשוטט ברחבי הארץ, לבקר קרובי משפחה וידידים, קרובים ורחוקים, כמעט מדי יום. אצלנו נהגה לבקר לפחות פעם בשבוע ולעתים פעמיים. באחד הימים אף חזרה באותו יום לביתנו לאחר שכבר היתה בחיפה, כי שכחה אצלנו את המסרגות שלה.

"הדודה המעופפת" יכולה היתה להרשות לעצמה את הטיולים הללו כי הנסיעות לא עלו לה מאומה. כי דודתנו היתה אם לבן שהיה חבר "אגד" ונהנתה מן הזכות לנסוע בכל הקווים ללא הגבלה, חינם אין כסף.

הדודה המעופפת שלי, נוחה עדן, היא מדגם קטן של התרבות הארגונית שימיה כימי המפעל הציוני. זוהי התרבות של "לא תחסום שור בדישו" .

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום: ESTER INBAR ויקיפדיה)

" ביקורת ג'נטלמנית"

האיש שטבע מטבע לשון זו היה לוי אשכול בשנת 1953 אשכול, אז גזבר הסוכנות, הגיב במכתב חריף על דו"ח ביקורת קשה של המבקר, שגילה אי סדרים כספיים במוסד.

במכתבו סיפר אשכול כי כשעבד בצעירותו כפועל בפרדסי פתח תקווה, היה הפרדסן בודק בתום יום העבודה בכליהם של הפועלים, כדי לוודא שלא גנבו מן התפוזים שקטפו. "אבל", הטעים אשכול, "חמישה עד עשרה תפוזים מותר היה לקחת".

הוא נזף במבקר על ביקורתו הקשה וכתב:  "דרושה ביקורת קפדנית, אך דרושה גם גישה אנושית וג'נטלמנית". הוא סיים במילים: "לא תחסום שור בדישו" .

קנו תנורי חימום

המדינה היתה קטנה וגם מעשי השחיתות היו קטנים. השחיתות שמבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, גילה  לא היתה מי יודע מה. בין היתר גילה המבקר בדו"ח שלו כי שני פקידי סוכנות רכשו בקפריסין תנורי חימום בדולרים שניתנו להם בשער נמוך מזה שניתן לסתם אזרחים. (באותם ימים לא היה שער אחיד לדולר. הקצבות הדולרים היו בידי פקידים שקבעו שער לכל מטרה). לזכותם של הפקידים נאמר כי בתקופת המצור על ירושלים, חמש שנים לפני כתיבת הדו"ח, הם שהו בעיר הקרה.

במושגי השחיתות של ימינו מדובר בכסף קטן, אבל גם אז זו לא היתה שחיתות גרנדיוזית.

נוהג שהפך לזכות

הנוהג של "לא תחסום שור בדישו" מלווה את המפעל הציוני מראשיתו ובתחומים רבים נמשך עד ימינו. אפשר לומר שזו אחת המצוות המעטות שבתורה שמקיימים כאן בדקדקנות. הנוהג הזה קבע שכל עובד בכל מפעל מקבל, כזכות טבעית בלתי מעורערת, חלק מתוצרת המפעל, בנוסף לשכרו.

עובדי חברת החשמל קיבלו חשמל חינם מן היום הראשון להקמת החברה והם ממשיכים לקבל עד ימינו. עובדי הקואופרטיבים לתחבורה קיבלו זכות לנסיעה חינם, להם ולבני משפחותיהם (ביניהם הדודה שלי), ללא הגבלה. ואם הקואופרטיבים לתחבורה כך למה ייגרע חלקם של משפחות טייסים וציוותי אוויר? וילדיהם של חברי הסגל במוסדות האקדמיים הנהנים מלימודים חינם.

90 אלף ₪ לספרן

הנוהג הזה, שהיה מקובל בעיקר במפעלים הציבוריים המונופוליסטיים, עבר גם לתעשיה הפרטית. עובדי "עלית" קיבלו שוקולדים ועובדי "ארטיק" הביאו חבילות גלידה הביתה. וכך בכל ענף כמעט. בקופת חולים קיבלה כל עובדת חבילה צמר גפן אחת לחודש. פועלי דפוס קיבלו בקבוק חלב ליום כאילו כהגנה נגד הרעלת עופרת וממשיכיםצ לקבל  גם לאחר המעבר לדפוס הדיגיטלי).

בבנק ישראל, בהיותו מוסד לא פרטי, התפתחה תרבות של לא תחסום שור בדישו בהקפים סיטונאיים. בעיקר בדרגים הגבוהים. איך אפשר להסביר משכורות של 60 אלף שקל ומעלה לחודש לבכירי הבנק. או שעלות שכרו של הספרן הראשי בבנק מגיעה ל-90 אלף ₪? איך אפשר לנמק רכישת רכב שטח בסכום עתק, שנועד לאפשר לאחד הנגידים הקודמים להגיע לירושלים בימי שלג? איך אפשר להסביר     "תוספת התייעלות" שהצטברה ליותר ממאה מיליון שקל? ועכשיו, כשביקשו שיחזירו את הכספים הללו (שהעובדים נטלו לעצמם בניגוד לכל כללי המינהל התקין) רוקעים שוורי הבנק ברגליהם וזועקים מרה: " לא תחסום שור בדישו" .

לוי אשכול היה יהודי טוב ושורשי אך תלמיד חכם גדול לא היה. אחרת לא היה מביא דוגמא מן השוורים אלא ממצווה אחרת הקשורה בזכויותיו של שכיר: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן" (דברים כג – כה). מפסוק זה יכול היה אשכול ללמוד שאותו פרדסן היה צדיק גדול שהתיר לפועלים בנוסף לאכילת הפרי במקום העבודה, ליטול בכליהם חמישה עד עשרה תפוזים. יותר מזה: רש"י בפרושו במקום מסייג את הזכות הזו: אכול כמה שתרצה  "אבל לא אכילה גסה" . וגם זאת, רק בשעת הבציר עצמו. והיו בחז"ל שפרשו "שלא יאכל הפועל יותר על שכרו" . ועוד אמרו "שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו" . והאיסור לקחת הביתה היה איסור מוחלט. אפילו נזיר העובד בכרם, ואינו רשאי לאכול מפריו, אינו רשאי לקחת לכליו מן הפרי.

למה זה נוגע לנו?

כשהתורה התירה לא תחסום שור בדישו היא התייחסה למעסיק פרטי. בימינו  השוורים הם עובדי המוסדות המיוחסים ששכרם גבוה מעצם מהות המפעלים שהם עובדים בהם. כשהם נוטלים תמורה מעבר לשכר הרגיל הם אינם מקטינים את הכנסותיו של הפרדסן בפתח תקווה. הם פוגעים ברמת החיים שלנו. אנו מממנים את שכרם הגבוה של עובדי בנק ישראל. את חשמל החינם שמקבלים עובדי חברת החשמל. את נסיעות החינם בקואופרטיבים וכך בכל המפעלים שעובדיהם חולבים את הקופה הציבורית.

"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"

מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

המאבק על תוצרת הארץ

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

 

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .

מה תעשה אם באישון לילה מסתובב גנב בסלון ביתך? האם תכסה את ראשך בשמיכת הפוך ותעשה עצמך כלא שומע? או שתצא לתפוס את הגנב ותסכן את נפשך?

לג'קי לוי יש פתרון מבריק. וכך הוא אומר: "והיה אם אותו פורץ הוא בן עדות המזרח. וזה יכול לקרות, לך תדע. היום כבר אי אפשר לדעת (צחוק בקהל). אתה יכול תיאורטית לקום מהמיטה, להיכנס לנעלי בית, ללכת על קצות האצבעות ואז, כשהוא לא מבחין בך לתת לו בנחישות ובמנגינה הנכונה את הטקסט (במבטא מזרחי מודגש) רִבִּי חנניה בֶּן עקשיא אוֹמֵר… שֶׁנֶּאֱמָר חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .

" ואז" , אומר ג"קי לוי, " הפורץ באינסטינקט, יעצור ויתחיל להניע את גופו באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין כוח בעולם שיכול לעצור אותו. שנים אחר כך הוא יהיה תקוע באיזה כלא וינסה להבין למה לעזאזל הוא אמר את הקדיש. אם תגיד את זה נכון במנגינה הנכונה, ניטרלת אותו לדקה וחצי. בזמן שהוא תקוע בקדיש אתה יכול לטלפן למשטרה" .

את הסיפור הזה שגרם לי ולכל הקהל להתגלגל מצחוק שמעתי מפי ג'קי לוי בהופעה שלו (" צחוק עשה לי אלוהים" ) במתנ"ס השכונתי שלנו ברמת שיקמה. זו הפעם הראשונה שאני הולך להופעה של ג'קי לוי. הוא מוכר לי רק מן התכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, בה הוא מופיע בחלק מימות השבוע עם אברי גלעד (בין 11 ל-12 בצהרים). תכנית זו, בכיכוב השניים, היא פנינת חמד בשממון המחניק של גלי צה"ל.

עניין אותי לראות כיצד מצליח ג'קי לוי לתקשר עם השכונה בה אני מתגורר. זו שכונה מאד ייחודית. הקבלנים קראו לה "רמת חן הצעירה" , כדי להקנות לה את היוקרה של שכונת " מת חן" הסמוכה, שמחיר כל וילה בה מתחיל במיליון דולר. העיריה מכנה את המקום "רמת שיקמה" . אך השם לא נקלט וכל נהג מונית שתבקש להסיע אותך ל"רמת שיקמה" יאמר לך: "אתה מתכוון בוודאי לסלמה ג"" .

אכן, זה השם היאה לשכונה. בעבר הרחוק שולי הכפר הערבי סלמה. אחר כך מעברה, אחר כך שכונת עוני וסלאמס וסמים ופשע. ולבסוף שכונה שחלקה בתי מידות חדישים וחלקה בתים שהוקמו בשנות החמישים והפכו לוילות נאות לבני הדור השני והשלישי של השכונה. ייחודה של השכונה הוא במגוון האנושי שלה הנדיר כל כך היום. השכונה מורכבת מתושבים חדשים בעלי מקצועות חופשיים, תושבים ותיקים שהסתדרו היטב במלאכות ובמסחר, ילדיהם ונכדיהם  כבר דוקטורים או לומדים באוניברסיטאות. הרבה עולים מחבר העמים, הרבה חוזרים בתשובה נוסח ש"ס. יש בשכונה 15 בתי כנסת, רובם ספרדיים מיעוטם אשכנזיים וחלקם מעורבים.

ג'קי הצליח ביד אמן לזהות את מרכיבי הקהל השכונתי. השמיע את "הרוח נושבת קרירה" וחלק מהקהל הגיב באהה אההה ובמחיאות כפיים – כך איתר את יוצאי תנועות הנוער מן ההתיישבות העובדת. ואחר כך השמיע מנגינה של בני עקיבא וזכה לתגובות מחלק אחר של הקהל. וכששאל איך נפתחות הסליחות של הספרדים ערב הימים הנוראים (" בן אדם מה לך נרדם" – הלקוח מספר יונה) הגיבו בצהלה הספרדים הנוהגים להגיד סליחות.

ואחר כך סיפור חסידי המסופר על ידי רב מחאלב והמתגלגלים מצחוק שבאולם היו גם החאלבים וגם החסידים. וגם קומץ סיפורי חז"ל על הקדוש ברוך הוא שגם משתעשע עם לוויתן וגם צוחק לעת מצוא.

מה שקנה את לבי בהופעה הזו שלא היה בה שמץ של וולגריות האופיינית לבדרנים. הכל במידה ובטוב טעם. ג'קי לוי מוכיח שלעשות צחוק יכול להיות גם דבר רציני.