(מחמוד דרוויש בקטע השני)

תולדות ההתיישבות בגוש קטיף דומות להפליא לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל * חלוצים מגיעים לאזור מעוט אוכלוסין, מתיישבים על אדמות טרשים וחולות ומפריחים אותן * לא חולף דור ונוצרת " בעיה דמוגרפית" * הנסיגה מהגוש לא תפתור שום בעיה * מדינת ישראל, כמו גוש קטיף, היא בועה בתוך ים ערבי * העקירה מקרבת את מדינת ישראל לגורלו של גוש קטיף

קשה להאמין אבל כשהוקמו הישובים הראשונים באזור עזה בתקופת המנדט זה היה אזור דל אוכלוסין. כפר דרום הוקם בשנת 1946 ואוכלוסיית העיר עזה מנתה אז 19,500 נפש, מתוכם 720 נוצרים. (אחרוני היהודים שהתגוררו בעיר נמלטו ממנה במאורעות 1929).

בעקבות מלחמת השחרור נמלטו לעזה תושבי יפו והכפרים הערביים שבדרום וב-1948 מנתה כל אוכלוסיית ה"רצועה" (כך כונה אזור הכיבוש המצרי) כ-260 אלף נפש, כולל הפליטים.

במפקד שנערך ב-1967, לאחר הכיבוש הישראלי, כבר היו בעזה 356 אלף תושבים ופליטים. בשנת 1999 הגיעה אוכלוסיית הרצועה למיליון נפש. כיום היא מונה 1.4 מיליון.

התהליך הזה מקביל לתהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהגיעו לכאן אנשי העלייה הראשונה בשנת 1882 הם מצאו ארץ ריקה. היו כאן כ-150 אלף ערבים (המלה פלשתינאים עוד לא הייתה קיימת).

ב-1948 היה מספר הערבים בארץ ישראל, מן הים עד הירדן, 1.2-1.3 מיליון. גידול זה מוסבר בהגירה מאסיבית של ערבים שבאו מן הארצות השכנות, בעקבות הפריחה הכלכלית שהביאה הציונות לאזור. אבל חלק לא קטן גם בגלל הריבוי הטבעי, שגדל בין היתר תודות לרפואה המתקדמת שהביאו היהודים.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה של עצרת או" ם קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. כי בשטח שנועד למדינה היהודית היה רוב ערבי. בכך מודה אפילו בכיר ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס.

אך ארע נס ובמהלך המלחמה ברחו מן הארץ מאות אלפי ערבים. בשטח של המדינה היהודית בגבולות שביתת הנשק נותרו (בנובמבר 1948) רק 111 אלף ערבים (מוסלמים), חלק מהם (כ-65 אלף) פליטים שישראל הסכימה לקבל. שערי הארץ כבר היו פתוחים לעלייה המונית ובאותו מפקד כבר היו כאן 872,700 יהודים שמספרם גדל תוך שנה ל-1.2 מיליון.

המיעוט הערבי שהיה כאן עם תום מלחמת השחרור , כותב בני מוריס בספרו " קרבנות" , " נתפש בצדק על ידי היהודים כמהות לא נודעת במקרה הטוב ביותר וכגיס חמישי פוטנציאלי בגרוע" .

כיום מונה אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל כמיליון ורבע נפש. עליהם יש להוסיף עוד מספר לא ידוע של רבבות שוהים בלתי חוקיים, המסתננים דרך קבע אל תוך המדינה. מהותו של מיעוט זה כבר ברורה היום.

הבשורה האחרונה בנושא היא מחקר שלפיו, אנו מתקרבים לשוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הים לירדן. העובדה שהמחקר הזה פורסם כמה ימים לפני תחילת עקירת גוש קטיף מעוררת חשד רציני שמדובר בעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של צוות החווה. כזהו גם המחקר שהעלה כי בתוך 30 שנה יגיע מספר ערביי ישראל לשיעור של 35 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

וכאן אנחנו מגיעים אל " הבעיה הדמוגרפית" ולשאלה איך מקיימים " מדינה יהודית ודמוקרטית" . ומה לכל אלה ולהפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" .

" יהודית ודמוקרטית"

עצם המושג הזה מופרך מיסודו, כמו משולש עגול. בריטניה איננה אנגלית ודמוקרטית אלא דמוקרטיה שרוב אזרחיה נמנים עם הלאום האנגלי. כאלה הן גם צרפת ואיטליה ודנמרק. (בארצות הברית, שבה ההתגבשות הלאומית צעירה לימים, המצב קצת שונה. אבל גם מדינה זו נוקטת מזה שנות דור מדיניות הגירה המבטיחה רוב לקבוצה אתנית אנגלוסכסית).

ברוב המדינות הדמוקרטיות יש מיעוטים שאינם נמנים עם לאום הרוב. כל בן מיעוטים כזה, מרגע שקיבל אזרחות המדינה, נהנה משוויון מוחלט של זכויות וחובות, שהם המאפיין העיקרי של מדינה דמוקרטית. הכוונה היא לחובות וזכויות ברמת הפרט: פולחן דתי, חופש ביטוי, חופש עיסוק, מערכת סעד. חובות לשרות צבאי, לתשלומי מס וכדומה. באף מדינה דמוקרטית אין זכויות המיעוט כוללות זכות להגדרה עצמית לאומית, או אפילו לאוטונומיה תרבותית. לא יעלה על הדעת שמיעוט כלשהו במדינה דמוקרטית מערבית יעז לתבוע שינוי ההמנון או הדגל או החוקה (כפי ששומעים אצלנו באחרונה). צרפת, מולדת המהפכה האזרחית, כופה על אזרחיה המוסלמים להסיר את הרעלות וסממני לבוש אחרים.

מה המצב אצלנו

מן היום הראשון להקמת המדינה נהנו אזרחיה הערביים משוויון זכויות מלא, אך לא משוויון בחובות. אף שהחוק לא פוטר ערבים משרות צבאי הבינו שלטונות המדינה כי אין טועם לדרוש שרות צבאי מאזרחים שבמדינות האויב נמצאים לא רק בני עמם אלא קרובי משפחתם בדרגה ראשונית.

העלייה הגדולה גרמה לכך ששיעור המיעוט הערבי באוכלוסייה היה פחות מ-10 אחוזים. זה היה נכון עד שנת 1961. היו אז בארץ 1.9 מיליון יהודים מול 175 אלף ערבים מוסלמים. המצב החל להשתנות משנת 1972 בה עלה שעור האזרחים הערביים המוסלמים ל-13 אחוז מכלל האוכלוסייה – 360 אלף לעומת 2.75 מיליון יהודים.

מאז נמצא שעור האוכלוסייה הערבית מוסלמית בקו של עליה שנבלם מעט בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, אך שב לעלות עד שהגיע ב-2004 לשיעור של יותר מ-21 אחוז ערבים מוסלמים מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.

כלכלה ובטחון

הבעיה הדמוגרפית מעמידה את ישראל בראש ובראשונה בפני בעיה כלכלית קשה. לאוכלוסייה הערבית מוסלמית מאפיינים סוציו אקונומיים ההופכים אותה לאבן רחיים על המשק הישראלי. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך, בגלל הימנעות נשים מעבודה. הריבוי הטבעי הגבוה גורם לכך שמפרנס יחיד במשפחה ערבית אינו יכול להקנות לילדיו את הכלים ההשכלתיים הדרושים להשתלבות במשק מודרני. התוצאה: עול גדל והולך על המדינה, עד כדי קריסת כל המערכות. הכשרת עובד יצור מודרני עולה כמאתיים וחמישים אלף דולר. המדינה יכולה לשאת בזה לגבי אוכלוסיות הנוטלות חלק בעול ותורמות להכנסה הלאומית. במגזר הערבי המצב הוא שמול תרומתו למשק בסדר גודל של כ-600 מיליון שקל למס הכנסה הוא עולה כשבעה מיליארד רק בתשלומי העברה של הביטוח הלאומי. וזה המצב היום. המצב ילך ויחמיר כשבעוד 20 שנה יהוו אזרחי ישראל הערבים מוסלמים שליש מכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל פשוט לא תוכל לשאת במעמסה הזו, גם ללא המאבק הקיומי של המדינה מול אחיהם ובני דודיהם של אזרחי ישראל הערבים שמעבר לגבול. על רקע זה נולדו תוכניות ייאוש למיניהן, החל בטרנספר מרצון או בלי רצון וכלה בתוכניות לוותר על חלק מאוכלוסיית ישראל הערבית ולהעבירה יחד עם השטחים שעליהם היא יושבת לרשות הפלשתינאית.

מניתי למעלה רק את הערבים המוסלמים ולא כללתי את הערבים הנוצרים. הערבים הנוצרים הם לא פחות ואולי אפילו יותר לאומנים מן המוסלמים. אך קצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך ותרומתם למשק מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית.

אך המיעוט הערבי כולו, מוסלמי ונוצרי, איננו מסתפק בדרישה הולכת וגוברת לחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית. הוא שואף לקבוע את דמותה של המדינה תוך הזדהות עם גורמים שמחוץ למדינה.

מה היה אילו

אפשר לקרוע קריעה ולשאול מה היה אילו. אילו הייתה עליה גדולה יותר. אילו הייתה התיישבות יותר מסיבית ביהודה שומרון ועזה. אילו הייתה התעקשות שאין פתרון לבעיה הפלשתינאית בתוככי ארץ ישראל אלא בארצות הערביות. כל עוד שלטנו שטחי יש" ע היו לנו אופציות לפתרונות סבירים שהועלו לא אחת בכינוסי הרצליה המפורסמים לחוסן לאומי. בין הפתרונות שהוצעו (על ידי גורמים מקצועיים ופוליטיים שפויים ומתונים) היו: מתן זכות בחירה לאזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ; מתן אפשרות לערבים לבחור בין אזרחות מלאה הכוללת שרות צבאי לתושבות עם אזרחות של מדינה זרה; לאתר מוצא לאוכלוסייה הערבית במדינה ערבית (כמו ירדן) אם זו לא תרסן את קצב הריבוי שלה ועוד.

התרפקות על מה היה אילו לא תועיל לעתיד. מה שחשוב עכשיו הוא לפקוח עיניים ולדעת את המציאות. הבעיה הדמוגרפית היא בתוככי ישראל ואזרחיה. מדינת ישראל היא כמו בועה בתוך עולם ערבי עויין, בדיוק כמו גוש קטיף. הפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" לא תפתור שום בעיה דמוגרפית בתוך ישראל ולא תקטין את האיבה הערבית. להפך: היא תיצור תמריץ להפוך את כל מדינת ישראל לגוש קטיף שיש לפנות אותו. בדיוק כמו שכתב משורר אש" ף מוחמד דרוויש.

ראה הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל

______________________________________________________________

2. מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם.." .

ועוד כתב דרוויש:

אֲנִי לא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

=============================================

אילו היו מפנים כפר ערבי אחד

עמוס עוז לא היה נשכב מתחת למשאיות ויוסי שריד לא היה מפוצץ גשרים. הרי כוחם בעיקר במילים. אבל השטינקרים של שלום עכשיו כבר היו מתעדים ומצלמים וממהרים לדווח לקוורטט ולארצות הברית ולאו" ם ולמועצת הביטחון ולבית הדין הבינלאומי.

ואז, כל מי שקשור בפינוי הזה היה מועמד להיות נדון כפושע מלחמה. מראש הממשלה והשרים דרך חברי הכנסת שהצביעו בעד הפינוי ועד אחרון האלופים והמח" טים. על כל אחד מהם היה מאיים שבכל נסיעה לחוץ לארץ ייתפסו וייזרקו אל מאחורי סורג ובריח.

כי יש חוק בינלאומי לפשעים נגד האנושות. אין חוק בינלאומי המגן על יהודים הנעקרים מביתם – בין אם הם נעקרים בידי יהודים או בידי גויים.

לכן, צריך לחשוב כבר עכשיו על חקיקה נאותה לימים יבואו. למשל " חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי" . החוק יחול רטרואקטיבית (כמו החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם). וראוי שקבוצת משפטנים תכין את החוק הזה עוד השבוע. וידע כל שר בממשלה וכל אלוף בצה" ל וכל מפכ" ל במשטרה כי יבוא יום והוא עלול לעמוד לדין על הפשע שהוא שותף לו.

===============================================

אסוציאציות

קראתי שפסיכולוגים בצה" ל ניסו בתרגיל הפינוי בכרם שלום אמצעי לוחמה פסיכולוגי להרגעת העקורים. רמקולים שהוצבו על מכוניות השמיעו בשטח התרגיל " שירים חסידיים רגועים ושירים ישראליים . המנגינות הישראליות הנעימות אמורות להרגיע את האווירה ולהחליש את המתח במהלך הפינוי" .

אדם אינו יכול לשלוט באסוציאציות שלו. כשקראתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי.

=======================================================

בגלל מע" ם חרב הגוש

כשייכתבו אגדות חורבן גוש קטיף תיכתב אולי האגדה " בגלל מע" ם" חרב הגוש.

הכותבים יצטטו מקור קדום שנפל לידיהם, קטע מידיעה ב-YNET בו נאמר : " מסתמן כי כספים של קבוצת תורמים פרטית ישמשו לרכישת החממות ולהעברתם לפלסטינים. הסכום הנדרש הוא כ-12.5 מיליון דולרים. זאת, על מנת להעניק לכל חממה סכום של כ-4,000 דולר לכל הפחות.

" גורמים ישראליים אמרו לכל אורך הדרך והניסיונות לסכם את הנושא כי כואב הלב גם על עצם ההרס של התעשייה וגם על החקלאים שרצו לשתף פעולה. מדובר גם במפעל חיים שעלול לרדת לטמיון, בשעה שהוא יכול לשמש מקור פרנסה למאות רבות של משפחות פלסטיניות.

" אחד הנושאים המרכזיים שמעכבים בינתיים את קידום הפתרון הוא דרישה ישראלית לתשלום מע" מ על סכום התרומה" .

הערה משנת 2009

לבסוף נמצא פתרון לבעיה. אך הפלסטינים, במקום להפוך את שטחי הישובים ההרוסים ואת החממות למקור פרנסה הפכו אותם בסיסי אימונים ושיגור רקטות לעבד מדינת ישראל. אוי כמה היהודים תמימים.

============================================================

דינא דמלכותא

בנאום הרדוד שלו לאומה, ערב פשע העקירה, אמר הנשיא קצב כי על המתיישבים לקבל את הדין כי " דינא דמלכותא דינא" .

החוק אינו מחייב את הנשיא להיות תלמיד חכם אבל אפשר לצפות ממנו שיבחר לעצמו לפחות כותבי נאומים חכמים.

האם דינא דמלכותא דינא חל על שלטון ישראלי?

להלן מה שאומרת האנציקלופדיה התלמודית כרך ז בערך זה:

" דינא דמלכותא, יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ. אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך, ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה…"

בהמשך נאמר כי " יש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל… (אם) מה שציוה המלך לשמירת העם הרשות בידו, ודין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה.." .

השאלה היא אם כותב נאומו של הנשיא לא ידע לא את דעת הראשונים ולא את דעת האחרונים. או שכן ידע וסבר שבעיניו אריאל שרון הוא מלך ישראל.

==============================================================

הכתום מחוץ לחוק

הקורא ישראל אלפסי מאלעד כותב לי:

בתשע השנים האחרונות, פעלתי כמתנדב ביחידות המיוחדות של מרחב ירקון במחוז ת" א של משטרת ישראל. במסגרת תפקידי, פעלתי כחלק מיחידות המשטרה ה" כחולות" בעודי לובש מדים ופועל כתף אל כתף עם השוטרים. ביום חמישי האחרון, התייצבתי לתדרוך לקראת יציאה למשמרת הלילה ביחידת הסיור של המרחב.

להלן תקציר של השיחה שהתפתחה ביני לבין קצין היחידה.

קצין היחידה: לצערי לא תוכל לפעול עם הכיפה שלך.

אני: (המום) מה הבעיה (חבשתי כיפה בצבעי כתום וחום – ללא שום כיתוב או רמיזה פוליטית).

הקצין: הצבע הכתום

אני: ואם הייתי בא כשכיפה כחול-לבן לראשי ?

הקצין: כחול לבן היה בסדר

אני: סליחה, האם הוציאו את הצבע הכתום מחוץ לחוק?

הקצין: לא… אבל….

אני: מבולבל לחלוטין.

הקצין: תשמע, הניידת יכולה לעבור אצלך בבית בתחילת המשמרת ותחליף כיפה

אני: לא תודה…

לאחר דין ודברים נוסף סירב קצין היחידה לאפשר לי לצאת למשמרת כשהכיפה הכתומה לראשי.

כך הגיעה לקיצה פעילות בהתנדבות בת למעלה מתשע שנים, שכללה לילות רבים, מעצרים, תפיסות סמים, מלחמה בקטל בכבישים ועוד.

היי שלום משטרת ישראל, אין לי עוד חפץ בך.

=============================================================

עצה למזוז

עכשיו כבר אפשר אולי לבדוק מחדש את פרשת האי היווני. אולי בכל זאת יש איזה שמץ של ראיה, איזה בדל של הוכחה, איזה ספק קל שבקלים בחפותו המוחלטת של אריאל שרון. אולי בכל זאת כדאי לבית המשפט להחליט אם ראש הממשלה צח כשלג. לא צריך לעבוד הרבה הרי טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נמצאת במגרה.

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

המאבק האמיתי בארץ  איננו  בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי, החולש על עמדות הכוח ומכתיב את כללי המשחק הדמוקרטי.

מהי הישראליות

הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). היא מוצאת את ביטויה בעמדות פוליטיות, תרבותיות ומוסריות. הישראליות ביסודה היא תופעה יהודית מובהקת: ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית" .

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

המרד במורשת

שורשיה של הישראליות במרד של מחוללי הציונות המעשית במורשת היהודית. למרות המרידה היו האבות המייסדים קשורים בקרקע יניקתם ובתודעתם העצמית לשורשיהם היהודיים. הסופר חיים יוסף ברנר, גדול החילונים של דור האבות המייסדים, כתב: " אנחנו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש… כל מה שיקר לנו ביום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו… זוהי יהדותנו…"

לא חלפו מאה שנים מאז נכתבו מילים אלה ובארץ קם דור חדש, כמעט עם חדש, הישראלים. ההיסטוריון פרופסור אוריאל טל הסביר זאת כך: " בשעה שדור האבות הכיר את מקורות היניקה של התרבות היהודית נולד דור הבנים אל מציאות חילונית מנוכרת, יתום ממורשת ישראל ומנותק מן השורשים הרוחניים שקישרו את אבותיו לאבות אבותיהם מדור לדור…. תנועות מהפכניות (אחרות בעולם) לא ניתקו את זיקתן למקורות היניקה שלהן ולא התנכרו אליהן כפי שנהגנו אנו" .

אי אפשר להבין את המשבר העובר היום על מדינת ישראל, בלי לבחון את הנתק הזה ואת השפעותיו. בלי להכיר את התחליף שמצאה החברה הישראלית לשורשיה היהודיים.

מיהדות למערביות

אליעזר לבנה, מגדולי ההוגים של תנועת העבודה, צפה לפני שנים את המשבר. מה שקרה לחברה הישראלית הוא שהמירה את המורשת היהודית בציוויליזציה המערבית. זאת, בתקופה שציוויליזציה זו נתונה במשבר עמוק.

" ההומניזם המערבי" , כותב לבנה, " שאף לגיבושו של פרט מאושר, חופשי בבחירת ייעודיו והנאותיו ככל שניתן…. רמת מחיה חומרית מרבית לכלל הגדול נחשבה נורמה מוסכמת לאושר… משיגים מכסימום של אושר כאשר כל אחד רשאי לבחור סיפוקים החופפים את נטיותיו… משכב זכר ומשכב בהמה ושאר נטיות שנחשבו פרברטיות נתקבלו כסיפוקים המוסיפים לאושרם מרובה הגוונים של בני אדם…" .

נגד ההתמערבות

הציוויליזציה היהודית, אומר לבנה, קדמה לציוויליזציה המערבית, איננה חלק ממנה ואינה נתפשת במושגיה. היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה.

היהדות, אומר לבנה, היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון. אושר פירושו הגשמה של מצוות על סיפוקיהן וסבלותיהן. ספר תהלים נפתח בהגדרת האושר היהודי : " אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" . היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים.

סכנה קיומית

לבנה מזהיר כי המצב אליו הגיעה החברה הישראלית טומן סכנה לחוסנה הנפשי והפיסי עד כדי סכנה קיומית .

לבנה: " ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק ממפיצי ההשפעות הזרות נמנה על חוגים אינטלקטואליים הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו. ללא מערך חיים השונה ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה" ל תלויים בהזדהות אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל. אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד" .

ומה הלאה 

היהודים הם רוב  בארץ הזו. השלטון הוא לכאורה בידי הימין. אך יש במדינה גורמים שהתפרקו מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים.  הם מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים. הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית. אין ברירה – הכיפה הסרוגה שוב תצטרך לשאת את הדגל.

תגובה למאמר זה הופיעה בספר "יד איש באחיו" של פרופסור יורם פרי

ראה בין ישראלי ליהודי ובין ברל לבין יורם

================================================================

 בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.

אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.

מספר ירדני:

אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.

הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.

בפרק זמן קצר של 3 שנים, בין השנים 1540 ל-1542 שהה אליהו בחור בעיר קטנה ויפהפייה בבוואריה, אליה נקלעתי באחרונה.

אליהו בחור הוזמן על ידי חובב העברית והרפורמטור הדתי פאולוס פגיוס לעבוד אצלו כעורך ומגיה בבית הדפוס שיסד זה עתה. אליהו, הרפתקן בטבעו, קיבל את ההזמנה ועל אף עומס 71 שנותיו, חצה את האלפים מאיטליה לגרמניה.

בסך הכל ידועים לנו 15 ספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה, רובם ככולם בשפה העברית. בכמה מהם מגמה מיסיונרית מובהקת, אך מנוסחת במתינות. אפשר רק לנחש מה היו תחושותיו של אליהו בחור, יהודי מאמין ושומר מצוות, שטרח להגיה ספרים אלה.

בכנסייה אשר בה שירת פגיוס כמטיף, נשתמרו חדר עבודתו וספרייתו כמות שהיו בימיו. מקום כבוד תופסים בספריה הספרים שנדפסו בדפוס שלו. ביקרתי בחדר עם המטיף היושב היום על כיסאו של פגיוס ותוך עיון בספרים נזדקרה תגלית מפתיעה לעיני.

ספר אחד בלבד מן הספרים שהדפיס פגיוס הוא ספר מיסיונרי מובהק ובוטה. "ספר אמנה" שמו. בפתיח למהדורה העברית כותב פאולוס פגיוס: "ספר אמנה, יקר טוב ונעים אשר חיבר אותו איש ישראלי חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות גמורות וברורות שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב"ה באב ובן ורוח הקדש ובדברים אחרים שלימה, נכונה ובלי ספק …"

כמנהג הימים שבהם התגאו המדפיסים במלאכתם, הדפיס פאולוס פגיוס בסוף ספריו, את "דגל המדפיס" שלו. חיתוך עץ יפהפה, מוקף פסוקים שאותם החשיב כמוטו של חייו. בתחתית הדגל נהג לכתוב "תקוותי במשיח הנשלח, אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים".

תוך עלעול בספר הזה הגעתי לתגלית המפתיעה. במוטו לספר המיסיונרי נכתב "המשיח הנשלך" במקום "המשיח הנשלח" (כלומר המשיח שהיהודים השליכו אותו ולא המשיח שנשלח אל היהודים).

דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"

ממרחק של 450 שנה שלח אליהו בחור באינטרנט היהודי מסר מחוייך לאחיו היהודיים וגילה את דעתו על הספר שהגיה.

אליהו בחור זכה לאריכות הימים מופלגת, אך לא זכה לכך שאשת נעוריו תאריך ימים כמוהו כפי שתאר בשירו הנפלא:

אנא אלי, לי ולאשתי החסד גם האמת מן
שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן
יחד נמות, ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן
יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן.

 

[גירסה למאמר שפורסם ב-2005]

 

 טקס האזכרה לחיים נחמן ביאליק החל בשעה 5 בערב, שעת בין השמשות:  

 "ובעת רחמים בין השמשות  

שחי ואגל לך סוד יסורי"  

 

בין הבאים לא היתה אף אישיות ציבורית אחת, פרט ללובה אליאב, שביאליק היה חבר נעורים שלו:  

"אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי"

 בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אי של ירק ושל היסטוריה בתוך הכרך הסואן. ממקלטי הרדיו שבמגדלי הדירות המקיפים את בית העלמין בקעו קולות מכינוס מרכז מפלגת העבודה.

 "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה"

 היו שם זקנים רבים:

 "שוב לפני: זקן בלה

פנים מצומקים  ומצוררים

צל קש יבש, נד כעלה,

נד ונע על-גבי ספרים"

 זקנים שהתקבצו להתחמם לאורו של המשורר, להרגיש הרגשת יחד בעולם שהפך להיות קר ומנוכר:

 "מה רב, אוי מה רב השממון

בארץ המלאה הפתוחה,

שהכל נותנת היא לנו,

רק אחת לא תיתן – מנוחה

 גם פנים לך לא יאירו

גם שלום לך לא יאמרו"

"גם אבני הרחוב, גם שמים על ראשך לך יתנכרו"

 והיו שם גם צעירות יפהפיות. כל אחת מהן כאילו היתה מושא אהבתו של ביאליק. כל אחת מהן כאילו כתבה לו איגרת קטנה:

 "מה שנתן נשמת רוח חיים אחת אל אפינו

מה שהדליק שמש אחת על ראש שנינו

מה שיצק חלום פז אחד על רוחנו המאוחדת"

 והיו שם גם תינוקות שאבותיהם הביאום בסל על גבם וילדים חובשי כיפות שבאו עם סבא, פיזזו בין הקברים וכאילו שרו בליבם :

 "בין נהר פרת ונהר חידקל

על ההר מתמר דקל

ובדקל בין עפאיו

תשכן לה דוכיפת זהב"

 

"יש  לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי

מדי שבת בא מחמדי

מים זכים ישת מכדי"

 

שמחת החיים של הילדים הסיחה לרגע את הדעת מן המעמד. אך החזן שאמר אל מלא רחמים וקדיש הזכיר כי אנו נמצאים בבית עולם:

 "דומם נעו האלות,

דומם שחו אלי בואה חסה בצילנו,

רק תחתנו איש חי חיה תחיה בכל,

באשר תהיה שם – אל תחתינו,

תחתינו בואה בשר ודם

ככה דומם האלות  נעו  שחו אלי

אלמות עמדו מצבות – אף הן חמלו עלי"

 המשורר ממשיך לחיות מתחת למצבה הגדולה ואילו אנו נותרנו לבד:

"וגדול מאד, מאד הכאב היה איש

וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד אבד לעד".

================================================================

הזיופים במפלגת העבודה חשפו את העובדה שכמה אלפי מתפקדים ערביים יכריעו מי יהיה מועמד המפלגה לראשות ממשלה * וזאת בתקופה בה ערביי ישראל מזדהים עם העמדות הקוראות לחיסול המדינה * ישראל בורחת מן הדפוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן

שנת 1963, הקריא ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת, קטעים מתוך מחברות של תלמידים במגזר הערבי. מן הציטוטים הללו ניתן היה ללמוד על הערצה גוברת של התלמידים הערבים לרודן המצרי, גמאל עבדול נאצר. האיש שזמם להשמיד את ישראל.

בן גוריון " לא סיפר כיצד הגיעו המחברות לידיו" אומר ההיסטוריון תום שגב, המביא סיפור זה בספרו " 1967" . אבל הכל ידעו אז כי מקור המחברות הוא שרות הבי טחון הכללי, שקיים מעקב של קבע אחר הנעשה בבתי הספר הערביים.

המעקב הזה נמשך (בצורה כזו או אחרת) עד ימים אלה, באמצעות נציג השב" כ, שכיהן כמנהל האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. בידי הנציג הזה הייתה הסמכות למנוע מינויים של מורים בעלי רקע אנטי ישראלי. הממונים עליו במשרד החינוך לא היו רשאים לערער על החלטותיו.

באחרונה בוטל תפקיד הנציג. על הביטול נודע מהודעת פרקליטות המדינה, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון " עדאלה" לבג" ץ. מעכשיו יכולים תלמידים ערבים לכתוב כל מה שיעלה על דעתם על המדינה. מוריהם יוכלו להטיף להם מה שירצו, בלי שלמדינה תהיה יכולת להתערב.

פיגועי התאבדות

למותר לציין שביטול פיקוח השב" כ על בתי הספר הערביים אינו נובע מהתערות ערביי ישראל במדינה ומהזדהותם עם ערכיה. ההפך הוא הנכון. במרוצת השנים חלה עליה תלולה במספרם של ערבים אזרחי המדינה הנוטלים חלק במלחמת הטרור נגד ישראל. השתתפות ערביי ישראל בטרור גברה מאז האינתיפאדה האחרונה, ובמיוחד בפיגועי התאבדות. ראש השב" כ, אבי דיכטר, אף הצהיר בזמנו בכנסת כי הוא רואה את מנהיגות ערביי ישראל אחראית לפריצת האינתיפאדה.

 

בין הפיגועים שערבים ישראלים היו מעורבים בהם:

• · פיגוע ההתאבדות באוטובוס בצומת מירון באוגוסט 2000.
• · הפיגוע בדולפינריום, יוני 2001.
• · מחבל ערבי ישראלי מתאבד, תושב אבו סנאן, ביצע את הפיגוע בתחנת הרכבת בנהרייה – ספטמבר 2001.
• · מחבלת מתאבדת שהתפוצצה במחסום מכבים הוסעה על ידי שני ערבים תושבי לוד, פברואר 2002.
• · מחבל מתפוצץ בצומת אום אל פאחם באותו חודש.
• · פיגוע התאבדות במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג"נין. מרץ 2002

והרשימה ארוכה.

 

פיגועי אינטרנט

על הפיגועים בהם השתתפו ערבים ישראליים ניתן היה לומר כי מדובר במיעוט מבוטל. כי הרוב המכריע של האזרחים הערבים שומרי חוק ונאמנים למדינה.

הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם גילויים של הזדהות הולכת וגוברת של ערביי ישראל עם האסטרטגיה הפלסטינית לחיסול ישראל. אחד מגילויים אלה הוא ההשתתפות במה שהם מכנים " טרור אלקטרוני" .

על מידת מעורבותם של ערביי ישראל במלחמה הזו למדתי משיטוט ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" , שעליו סיפרתי כאן פעמים אחדות.

זהו אתר התעמולה המרכזי של אש"ף. הוא מתעד סיפוריהם של פליטים, מביא סיפורים וצילומים על רכוש ערבי שכאילו נשדד, מעלה את התביעה להחזרת כל הפליטים למקומות מגוריהם בכל שטח ישראל ועוד. האתר קורא בפרוש ל"זכות השיבה" הטוטאלית של כל הפליטים ולחיסול המדינה. הוא מערער על עצם צדקת קיומה של המדינה ועל זכות היהודים על ארץ ישראל (בין היתר בנימוק שאנחנו צאצאי הכוזרים).

בשיטוט האחרון שלי באתר מצאתי כי הם מפנים לקישור העוסק ב"ערביי 1948" – הכינוי הפלסטיני לערביי ישראל. בעוד שאתר הזיכרון המרכזי כתוב כולו אנגלית (ויש בו גם נישה בעברית, בה ניתן ביטוי ל"גוש שלום",   "זוכרות" וארגונים שמאלניים אחרים), הנה האתר החדש כתוב כולו ערבית.

על פענוח הכתוב בו סייעו בידי שני קוראים נאמנים יודעי ערבית – עזריאל נאור ויואל אליצור.

האתר הוא לכאורה תמים. הוא נראה כמו מסגרת קהילתית, המצרפת את ערביי ישראל אל מדורת השבט הכלל פלשתינאי. יש כאן פינת חדשות, מועדונים,ספורט, מוסיקה, מדע, וטכנולוגיה. כמו כן יש קישורים לתחנות שידור ערביות וגם ישראליות כולל גלי צה" ל.

בפועל יש כאן אמירה ברורה של הזדהות הציבור הערבי במדינת ישראל עם מטרות החיסול הקיצוניות של הפלשתינאים.

על אופיו של האתר ניתן ללמוד מחידושים המתפרסמים בו חדשות לבקרים. למשל: גילוי של מסמך עותמני על "מזימה וקשר" למכירת אדמות ליהודים בשנת 1890.

" כיכר העיר מלאה"

מן האתר נמצאתי למד גם על שיתוף פעולה בין ערבים ישראליים לשמאל הרדיקלי בפעילות שיטתית לאיתור, שילוט וסימון כפרים ערביים שננטשו ונהרסו בשנת 1948. בין היתר נערך ב-21 במאי השנה אירוע בכיכר רבין בתל-אביב שכותרתו "כיכר העיר מלאה" . משתתפי האירוע הביאו עמם כרטיסים עם שמות הכפרים הערביים ההרוסים, הניחו אותם ברחבה וכך בנו מחדש את העבר הפלסטיני, לתפארת חורבנה של מדינת ישראל.

 

פליט ערבי מכפר סומייל (רחוב איבן גבירול פינת ארלוזורוב בתל-אביב), מצביע בעת סיור על בית ילדותו אותו נטש עם משפחתו ערב מלחמת העצמאות. צילום ווזכות יוצרים מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

 

בתאור האירוע נאמר בין היתר: " בשיטחה של תל אביב היום היו עד 1948 6 כפרים פלסטינים שאחד מהם, סומייל, נמצא פחות מקילומטר מכיכר רבין" .

במקום אחר מתוארת פניה לנשיא אוניברסיטת תל-אביב להקים בשטח האוניברסיטה אנדרטה לזכר הכפר הערבי שייך מוניס שעל אדמותיו שוכנת האוניברסיטה.

לכאורה ניתן לומר כי מדובר באמצעי נוסף לביטוי השאיפות של המיעוט הערבי. זה היה לגיטימי לו היה מדובר במאבק אזרחי על זכויות. אבל כאן מדובר בהזדהות גמורה עם מלחמה שתכליתה החרבת המדינה (כפי שניתן ללמוד מן הקריקטורות המובאות כאן).

האתר הזה הוא ביטוי להתחזקות המגזר הערבי שיש בו חיזוי חמור לעתיד. בראשית שנות החמישים היו בישראל כ-150 אלף אזרחים ערביים כמחציתם פליטים שחזרו. ערב מלחמת ששת הימים כבר הגיע מספרם ל-300 אלף וכיום הם מונים כמיליון ו-130 אלף נפש. ב-1950 הכריז בן גוריון " הערבים האלה לא צריכים לשבת פה, כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה" . בן גוריון הקפיד כל תקופת כהונתו כראש ממשלה שלא לבקר באף כפר ערבי. מפא"י לא קיבלה אז חברים ערביים לשורותיה. היום עשויים כמה עשרות אלפי ערבים המתפקדים למפלגת העבודה (בצורה ישרה או בזיופים) לקבוע מי ירוץ בראשה לכנסת ואולי גם מי יהיה ראש הממשלה הבא. ומתן וילנאי שפתח את מסע הבחירות שלו לפריימריס שנדחו בינתיים עשה זאת בנצרת והכריז שם: " כל השנים, מאז שאני בפוליטיקה, אני אומר שאחד הנושאים המרכזיים, אחד הדגלים של העבודה, זה הלגיטימיות של המגזר הערבי. אני הייתי הראשון שמינה סמנכ" ל ערבי במשרד ממשלתי" .

אנחנו בורחים מן הדמוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן בבית.

כתובת אתר " ערביי 48" :

http://www.arabs48.com/

כתובת אתר הזיכרון הפלשתינאי:

http://www.palestineremembered.com

ראה "החזון  הפלסטיני לחיסול המדינה"

==============================================================

על "זוכרות" ועל חירייה – בורות ומגוחכות

סמל ארגון זוכרות

– מאת  יואל אליצור –

הסמל של אגודת זוכרות כולל את המילה זוכרות בשלוש שפות – ערבית עברית ואנגלית, הראשונה שבין השלוש היא, איך לא, הערבית, אלא שהמילה הערבית היחידה הזאת כתובה בצורה שגויה: "תַד'כֻּרְן" (בדומה לעברית 'תזכורנה') במקום "יַדְ'כֻּרְן" המתבקש לפי חוקי הערבית.

מסתבר שחברות העמותה לא הצליחו למצוא ערבי אותנטי אחד לרפואה שיסייע להן לכתוב את המילה הערבית כראוי (אגב, לא זכינו להסבר למה באנגלית נכתב תעתיק של המילה העברית – ZOCHROT ואילו בערבית נכתב כביכול תרגומה של המילה).

ה'ערביות' הזאת בלי ערבים היא מחלה יהודית נפוצה, פושטת צורה ולובשת צורה. גרשום שלום מספר בספרו 'דברים בגו' איך גילה את יהדותו בעודו ילד. הוריו היו אינטלקטואלים מתבוללים שהיו בטוחים שהם גרמנים. היה להם חוג חברים שהיה מתאסף בביתם אחת לשבועיים ומסב על קפה עם קצפת לשמוע יצירות ספרותיות ומוסיקליות גרמניות. בנם הצעיר היה, כנהוג במקרים כאלה, מציץ בגניבה אל תוך הארוע של הגדולים. יום אחד הציץ אל המפגש של הוריו והבחין פתאום שכל הנאספים ללא יוצא מן הכלל – יהודים! כששאל את אביו למה כל הבאים יהודים, נתקף האב בפרץ של זעם והגיב בצעקות שגרשום שלום לא יודע לחזור עליהן.

היה לי דוד יקה וחילוני מאד שחי שנים רבות בנהריה. לעת זקנתו סיפר לי שהוא וכמה חברים בנהרייה הקימו "חוג לאחוות עמים", ולאחר מאמץ הצליחו לצרף לחוג גרמני אחד חובב תנ"ך שהגיע לארץ. הדוד הודה שלמרות כל המאמצים לא רצה שום ערבי להצטרף לחוג, ובסופו של דבר נרצח הגרמני בידי ערבים בשומרון.

כאילו זוכרות אבל שוכחות

'זוכרות' שוכחות או משכיחות את העובדה שח'ירייה הוא שם חדש שנוצר באופן מלאכותי בשנת 1929 מסיבות לאומניות. שמו האמיתי של הכפר היה אבן אִבְּרַאק השומר את השם בני ברק המנויה בין ערי שבט דן (יהושע יט, מה) שהיתה בזמן התנאים עירו של ר' עקיבא (סנהדרין לב ע"ב ועוד) ובזמן האמוראים נחשבה המייצג המובהק של "ארץ זבת חלב ודבש" (כתובות קיא ע"ב). ההתעניינות שעורר שם הכפר אצל היהודים המכירים כולם מתוך ההגדה של פסח את סיפור החכמים שהיו מסובים בבני ברק, גרם לערבים להחליט לשנות את השם. יחד איתו שינו גם את שם הכפר הסמוך יהודייה היא יהוד המקראית (יהושע יט שם; כיום בתוך שטח העיר יהוד) לעבאסייה. מקומה של בני ברק הקדומה ויורשה הכפר אבן אבראק-ח'ירייה היה מדרום מערב למחלף 'מסובים', בצמוד למחלף, כחצי ק"מ צפונית מזרחית לאתר האשפה הגדול 'ח'ירייה'. העיר בני ברק שהיתה בראשיתה מושבה עטורת פרדסים, נוסדה בשנת 1924 על אדמות שנרכשו מהכפר אבן אבראק, כ-5 ק"מ מצפון לכפר ונקראה על שמו.

 

סיפורים דומים אפשר לספר על עשרות כפרים ערביים ש"זוכרות" רוצות להעלות מאוב את עברם הערבי הקצר והקרוב ושוכחות את כברם היהודי.

הכותב הוא מזרחן

ראה אנחנו וערביי ארץ ישראל

============================================

" סוד המוח היהודי?"

הועבר והורחב http://www.zeevgalili.com/?p=5305

=============================================================

מי רצח את השופט אזר ומי רצח את הבל

הועבר לברי חמיש כשרלוק הולמס

===================================================================

---