ראה גם מותו של אחרון הכנענים

http://www.zeevgalili.com/?p=649

NGLISH VERSION

מוכן להסכים לרמטכ"ל ערבי. אלוף בני פלד (ויקיפדיה שימוש הוגן))

אחרי מות קדושים אמור.

לאחר מותו של אלוף בני פלד ז" ל נאמרו הרבה דברים נכוחים לשבחו. על היותו לוחם נועז ואמיץ; על תרומתו העצומה לשיקום חיל האוויר ולבנייתו מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים; על מנהיגותו, קפדנותו ויסודיותו; על הביקורת שמתח על מערכות השלטון בישראל בתחום קבלת אחריות, הפקת לקחים, ומינהל תקין. פה ושם הובאו גם דברים שאמר במהלך הקריירה הצבאית שלו ואחריה על מהותה של מדינת ישראל. אך אלה הוצגו כאיזו פרפראה. כמו בקשתו לפני מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

במהלך השנים השמיע פלד הכרזות דומות פעמים רבות. לוחמים נועזים, במיוחד טייסים, זוכים ליחס סלחני על התבטאויות הנחשבות ל" שובבות" . כמו שסלחו לעזר ויצמן אמירות מעוררות פלצות, ששלף על ימין ועל שמאל. אך אצל בני פלד אלה לא היו פליטות פה. הוא היה אדם רציני שהיתה לו מישנה סדורה הזהה למעשה לתפיסה המוכרת כתפישה ה" כנענית" , או ליתר דיוק ה" עברית" .

מוכן לרמטכ" ל ערבי כבר מחר בבוקר

עד כמה רציני היה פלד בעמדותיו ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון טלוויזיה לרגל מלאת חמישים שנה למדינה. הוא סיפר בראיון כי הציג שאלה זהה לשלושה אנשים: האם אתה מוכן ששר החוץ של ישראל יהיה אזרח ישראלי ממוצא ערבי-מוסלמי.

השלושה היו מזכיר הקיבוץ הארצי גיורא פורמן, שהיה סגנו של פלד בחיל האוויר, השני היה הסופר א.ב. יהושוע והשלישי אליקים העצני. תושבתו של העצני ברורה וצפויה אך א.ב. יהושוע ופורמן התפתלו ואמרו משהו שזה יהיה אולי אפשרי בעוד עשרות שנים אך בעצם אמרו לא. ועל כך הגיב פלד: כולם גזענים ולא רוצים ערבים. בקיבוצי השומר הצעיר אין אפילו חבר ערבי אחד.

עוד אמר כי אינו רואה הבדל בין גנדי לבין יוסי שריד. גנדי רוצה תחום מושב יהודי גדול ושריד רוצה תחום מושב יהודי קטן. שניהם לא רוצים לראות ערבים.

לשאלת המנחה השיב פלד שהוא מוכן שמחר בבוקר יהיה מפקד חיל אוויר ערבי, או רמטכ" ל ערבי. או ראש ממשלה ערבי. בתנאי שהם יישבעו אמונים למדינה ויהיו מוכנים למות למענה. ובתנאי שזו תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, מבוססת על המשפט העברי. לא המשפט העברי הדתי, הדגיש. אלא המשפט העברי שאינו קשור להלכה (הוא לא הסביר מה זה).

הבעיה שלנו, אמר פלד, היא גזענות לשמה. אם תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, שתיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה לא תהייה לנו בעיה עם הפלשתינאים.

דברים כאלה, הנאמרים בעיצומה של המלחמה התשיעית או העשירית (תלוי ממתי סופרים) עם הערבים, נשמעים כהזיה. אך מאחוריהם עומדת תפישת עולם, שקנתה לה אחיזה לא מבוטלת בספרות העברית, בתודעה של חלק גדול מן הציבור ורישומה ניכר גם בימים אלה. זוהי התפישה הקרויה " כנענית" (שנולדה כשם גנאי בפי המשורר אברהם שלונסקי) והמחזיקים בה מכנים אותה התפישה ה" עברית" .

" תנועת העברים הצעירים"

שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין " העם העברי" המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן בארץ ישראל ישות לאומית

סמל  תנועת העברים הצעירים אות A אלף הכנענית

" עברית" " כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" . השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת " המאבק" ו" אלף" ובין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן.

התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, תהליך שהושלם עם מרד בר כוכבא שהביא לניתוק העם מן הארץ. התנועה שאפה להינתק מן הקשר של העם העברי אל העם היהודי ולהקים מדינה שבה יהפכו כל יושביה – ערבים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים, בדואים וצ"רקסים – לעם אחד.

ממצרים עד החידקל

היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם " ארץ העברים הקלאסית" , המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש עתיד להילחם בפאן ערבאות הדכאנית. נצחון המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ובהיותה חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני לאומי – לא דתי ולא עדתי – על רקע הקדם העברי הקלאסי המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות.

ה" ערבאות" לפי השקפתהתנועה נכפתה על עמי " ארץ הפרת" , כשם שהיהדות נכפתה על העברים ואת שניהם יש לשחרר.

מיתוסים כנעניים

התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי " קלאסי" , שתואר על ידי המלומד עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המאיץ להקמת התנועה). תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות) הביאה את התנועה ל" פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים" , שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

חורון ניסה לעניין את זאב ז"בוטינסקי במשנתו. וז"בוטינסקי, המנהיג שהיה אולי החילוני ביותר בין המנהיגים הציונים, דחה אותו על הסף. ז"בוטינסקי התייחס בחיוב לרעיון שהפיניקים ויושבי קרתגו שייכים לתרבות קדומה אחת, ואשר ישראל הקדום היה חלק ממנה. אך הוא התנגד לראות בכל עמי הקדם " עברים" . קירבה תרבותית לשונית, אין פרושה אמונה משותפת וערכים משותפים, אמר ז"בוטינסקי. האומה היהודית, התגבשה סביב יסוד אידאולוגי ברור ומוצק, שייחד אותה מיתר העמים, וזוהי האמונה המונותיאיסטית. הוא כתב לחורון: " אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת אלילים" .

" אדם חדש בארץ ישראל"

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה של " מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו בתפיסה שיש לחתור ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" . העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי, עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית, הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. וכאשר הובא למנוחות שומר שנקבר בעמק יזרעאל דובר על " קבר עברי ראשון בעמק" . מובן שהדיבור העברי היה במרכז ובמסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש.

מציונות אל אנטי ציונות

אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות ביקשה העבריות להגדיר את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו. כמו הציונות היא האמינה כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.

ההיסטוריון יעקב כ" ץ אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.

תחזיתו של קורצווייל

המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם " מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" (" כנענים" ) הוא כותב: " אמוציונלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הנוער אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בלבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית ולהיבהל מפני תוצאותיה? הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי" .

תגובת בן-גוריון

מי שנבהל מפני התגשמות חלום הציונות בצורתה הכנענית היה דוד בן גוריון. בתגובה על דברים שאמר קורצווייל בסימפוזיון על לאומיות יהודית כתב לו בן-גוריון מכתב בו הוא אומר: " איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו; אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ור" יהודה הלוי לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים", והמלים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי – אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו , ועם כל הדורות שיבואו" .

עוד כמה מילים על ה" כנעניות"

תארתי כאן את הרעיון ה" עברי" או ה" כנעני" , אך לא נקטתי עמדה ולא סיפרתי על הקשר האישי שהיה לי עם הרעיון הזה ועם נושאיו. אני משלים כאן את החסר ומרחיב מעט את היריעה. מדובר אמנם בתנועה שנכשלה וכבר אינה קיימת. אבל עצם העובדה שאדם כמו בני פלד אומר כי הוא מסכים שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי, מלמדת שרעיונות התנועה הזו לא נעלמו מסדר היום הציבורי.

נתוודעתי לראשונה לתנועת " העברים הצעירים" ולרעיונותיה בראשית שנות החמישים. חבר לספסל הלימודים, אליקים יונקר (היום אליקים ירון, מבקר התיאטרון של " מעריב" ) מסר לי גיליון של בטאון התנועה " אלף" . אני זוכר היטב את הכותרת של הגיליון שאמרה: " הקץ להגירה חופשית" כשהכוונה היא לגל העליה ההמונית של השנים הראשונות למדינה.

הקריאה בכתב העת הזה עוררה בי סערת רגשות, שקשה להסביר היום. באותה תקופה קראתי גם את " סולם" , כתב-העת בעריכתו של ד" ר ישראל אלדד, שהטיף לכאורה לרעיונות מנוגדים בתכלית לאלה שלהם הטיף " אלף" . אך אני, בעיניים הלא ביקורתיות של נער בן 14, לא חשתי בסתירה הזו והדבר טעון הסבר.

פער בין הורים לילידים

על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר " אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים – צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם. דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה, של אנשים ש" הלכו כצאן לטבח" . דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור (" סבונים" ), שעסקו במלאכות בזויות (" חנוונים" , " סוחרים" , " ספסרים" ).

דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ, מני דן ועד אילת. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, " מגש הכסף" שהקים את המדינה. ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה. הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער.

מהפכת הדיבור העברי

מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ" ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד מאורות הספרות העברית החדשה. אך העברית שלהם לא היתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם. הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד בעל פה את לוח הפעלים ולוח שמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ" דגושה כך ששומעים חרקים).

אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה" עברים" . הספר, " דקדוק הפה והאוזן" , הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה " מתה" . די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת.

אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו " עוזי ושות"" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את " עוזי" בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב" דבר לילדים" ובמקומות אחרים (" שישה סיפורי קיץ" ). ולא במקום האחרון " העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו " ידיעות אחרונות" ) שכתבו את השפה המדוברת ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור. (ברדיו המשיכו לשמור על ח" וע" גרוניות ועל " עברית של בית מרקחת" , כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ"ופצ"יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).

אל תוך המציאות הזו באו ה" עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.

מן העברים אל הכנענים

אך התנועה לא הסתפקה בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב והיסטוריה חדשים. הארץ שלנו איננה רק מדינת ישראל אלא כל מרחב הסהר הפורה. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא כל יושבי ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. אנחנו העברים הננו איפוא צאצאים לאומה העברית הגדולה שהמציאה את האלף בית, שהקימה ציים אדירים ובנתה אימפריה בכל אגן הים התיכון. אנחנו הבאנו את התרבות לאירופה ופילי מצביאנו הגדול חניבעל, איש קרתגו, עברו את האלפים ואיימו למוטט את רומא.

התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא אל אלעזר בן יאיר שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית (" כי הכל רק גזרות ורדיפות" ). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של " עיר ההריגה" ו" המתמיד" והעדיף את שאול טשרניחובסקי " נוכח פסל אפולו" . זה דור שעדיין למד ואהב תנ" ך והזדהה עם גיבוריו. לכל טיול בתנועת נוער ספר תנ" ך היה פק" ל חובה. חידוני התנ" ך שהחלו באותה תקופה היו ארוע לאומי. בעת שידור החידון ברדיו (טלוויזיה לא היתה כמובן) היו הרחובות ריקים מאדם. חתן התנ" ך עמוס חכם, יהודי נכה כבד פה אך בעל זכרון פנומנאלי וידע מדהים, הפך גיבור לאומי. הוא הפיע על שער " העולם הזה" ונערץ כמו שחקן כדורגל מצליח.

לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן, נכנסה ה" עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל " נמרוד" של יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938 ועורר התרגשות עצומה. " בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב" הארץ" בפברואר השנה – " מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים" . הסופר בנימין תמוז כתב: " מצאתי את עצמי עומד מול "נמרוד". פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי" .

הפסל נמרוד

כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו? רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב" סולם" שהטיף למלכות ישראל כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח" י. בבטאון לח" י " במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר שקבע כי המושג עם עברי כולל גם את הענף הצורי פניקי ו" הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל" . רבים מאנשי הלח" י ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח" י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז"בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית" ר, לולא ז"בוטינסקי שעמד בפרץ.

מהי העברית שלנו

רבים וטובים כבר עמדו על כך שהבסיס ההיסטורי של הרעיון רעוע. ישראל ועמי כנען לא רק שלא היו אומה אחת מבחינה תרבותית ודתית, קרוב לודאי שגם לא הבינו אלו את שפתם של אלו.

ומהי העברית שאנו מדברים?

זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב" ם, מרש" י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.

" פעמוני פילי חניבעל במקום צעקות רבנים

כמה שנים לאחר שנתוודעתי לרעיון הכנעני הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ" כתב צעיר" בעיתון " חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה" עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדקתי ומצאתי כי חלק גול מן ה" כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות.

דברים אלה מסבירים אולי דברים שאמר יונתן רטוש בשנת 1944: " לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה" . על היהדות אמר עוד כי היא " תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים, צרעת רוחנית" .

פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" ירושלים 1984) אומר: היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על " זקני ציון" .

פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש, מספר על החוג הרביזיוניסטי היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת.

" כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם" , מספר פורת, " ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"…

אחד מאנשי החוג אמר " שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…"

עוד אומר פורת " עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים" … אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידאולוגיה הכנענית " אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל" .

נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל. מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל.

ברוך קורצווייל שצפה את הסכנה לפני למעלה משלושים שנה כתב כי מספר המצדדים בתנועת העברים " עולה פי כמה על מספר חסידיה בפועל. דוברי התנועה אומרים בגלוי את שחלק גדול מכל הנוער בארץ חושב בסתר" .

עוד אמר כי " הכנעניות חדרה בינתיים לתוך כל המפלגות והמחנות והיא עובדה איתנה. כך למשל נראים לי ימי צקלג לס. יזהר כתעודה ספרותית כנענית מובהקת" .

ובימים אלה זכה ס. יזהר בדרך מפוקפקת בפרס ספרותי בסך 200 אלף דולר.

מאמר נוסף על בני פלד

עתירות לבג"ץ בענין קרקעות הלאום וחוקי אזרחות מאיימות לרוקן את המדינה מן התוכן הציוני שלה * לא ירחק היום ותוגש עתירה נגד חוק השבות * האם הקהילה היהודית במדינת ישראל תצטרך להקים מחדש מוסדות ציוניים שיגנו על האינטרסים של העם היהודי * ונקווה שלא נזדקק ל" עליה ב""

כשהייתי נער לימדו אותי בבית"ר שאין לתרום כסף לקרן הקיימת. כי, כפי שכתב אורי צבי גרינברג, " אין ארץ בכסף נקנית… ארץ נכבשת בדם" . המצאנו אז את הפזמון: קרן קיימת היא מטומטמת. סירבנו להשתתף ב" יום סרט" שבו הסתובבו נערים ברחובות והתרימו עוברים ושבים לקופסא הכחולה. סירבנו לשלם תמורת בולי הקרן הקיימת, שעיטרו אז את תעודות הסיום השנתיות בכל בית ספר. טקס הרמת התרומה השבועי לקופסה הכחולה, שנערך בכל כיתה מדי יום שישי, היה זירה להפגנה זוטא.

במרוצת השנים למדנו לדעת שהקרן הקיימת בכלל לא מטומטמת. כי זהו מפעל אדיר של התנועה הציונית והעם היהודי. מפעל שמאז הקמתו בשנת 1901 ועד הכרזת המדינה ב-1948 רכש כמיליון דונם מאדמות ארץ ישראל. אדמות עמק זבולון במפרץ חיפה, עמק חפר בשרון ועמק יזרעאל; אדמות הדר הכרמל בחיפה; שכונת בורוכוב בגבעתיים; מקור חיים, רחביה והר הצופים בירושלים, חולדה ובן שמן – כל אלה ושטחים נרחבים אחרים, היו רכישות של הקרן הקיימת. רכישות שהיו הבסיס למדינה שבדרך ונועדו להעביר את אדמות הלאום לבעלותו הבלעדית של עם ישראל. עם הקמת המדינה הועברו לרשות הקרן הקיימת גם אדמות מדינה שנרכשו בדם חללי מלחמת השחרור.

למי שייכות האדמות

בימים אלה מתבררת בבג"ץ עתירה, אשר אם תתקבל תרוקן את כל המפעל הלאומי הזה מתוכנו. העתירה הוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שמאז הקמת המדינה מנהל את אדמות הקרן הקיימת. המינהל מקיים את אמנת היסוד של הקרן, הקובעת שקרקע הלאום נועדה אך ורק לעם היהודי. על פי אמנה זו מנועים ערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות שבבעלות הקרן הקיימת.

בתשובתה לעתירה אומרת הקרן הקיימת כי אדמות הקרן נרכשו על ידי העם היהודי ולכן " נאמנותה של הקרן הקיימת לישראל איננה נתונה ולא יכול שתהא" לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בלבד.

(הערה משנת 2009 :לבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, ובעקבותיהן בשנת 2005 פסל היועץ המשפטי לממשלה מזוז את עמדת קק"ל וקבע כי קרקעותיה יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון)

אם לדון לפי תקדימי העבר, כמעט אין ספק שבג" ץ יכריע למען התפיסה של מדינת כל אזרחיה. תפיסה שאיננה נותנת כל עדיפות לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל.

למי מגיעה אזרחות

החלטה בעלת תוצאה דומה עשויה להתקבל בבג"ץ  בעתירה בענין אחר. העתירה הוגשה על ידי ארגון " עדאלה" , שביקש מבג" ץ לבטל את התיקון לחוק המונע מפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואים עם אזרח ישראלי.

העותרים טענו כי מדובר בחוק גזעני ומפלה שאיננו חוקתי, הסותר את הוראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

העתירה נידונה בהרכב מיוחד של 13 שופטים שטרם הכריעו בנושא. אך ניתן לצפות מה תהיה ההכרעה על פי נוסח החלטת ביניים שקיבלו. בהחלטה נאמר בין היתר: " החוק שלפנינו, על דעת כולנו, איננו חוק מן המניין והוא מצדיק התייחסות מיוחדת" . השופטים קוראים לממשלה " לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר" .

המגמה המסתמנת בפסיקת בג"ץ בנושאים אלה ואחרים מעוררת שאלה קשה. האם מדינת ישראל משמשת עדיין מכשיר להגשמת שאיפותיו של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתנועה הציונית. אין ספק שבעתיד הלא רחוק תוגש עתירה נגד חוק השבות, המפלה בעליל בין זכותם של יהודים ולא יהודים להיכנס למדינת ישראל ולהיות אזרחיה. הנימוקים של העותרים המערערים על מדיניות הקרן הקיימת ועל התיקון לחוק האזרחות תקפים כפל כפליים ביחס לחוק השבות.

(הערה מספטבר   2009 :"ברוב דעות של המישנה לנשיא (בדימ') השופט חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות".

אפלייה מתקנת

השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, הביע לא פעם את הדעה כי ניתן למצוא דרך חוקית שתחזיר למדינת ישראל את מעמדה כמגשימת המטרה הציונית. הרעיון של שטרוזמן הוא שיש לתת ליהודים במדינת ישראל העדפה מתקנת מכוח חוק. זאת, בנימוק שהעם היהודי איבד שליש מבניו בשואה. אובדן זה מצדיק אפליה מתקנת בשורה של תחומים. למשל: עידוד הילודה ליהודים בלבד, עידוד להתיישבות יהודית, הקצאת קרקעות ליהודים ועוד.

האם במציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל יש סיכוי שהצעה כזו תתקבל? קשה להניח.

====================================================

איך אפשרי חוסן לאומי עם ריבוי טבעי פלסטיני

ראה מאמר מורחב בנושא

ד" ר יצחק רביד, מומחה לחקר ביצועים, הגיע למסקנה כי במציאות הנוכחית "מדינת ישראל איננה משרתת, או תורמת מעט מאד להגשמת המטרה הציונית" . ד" ר רביד, שראיינתי אותו כאן לפני כשנה בנושא הבעיה הדמוגרפית, התריע אז בכנס הרצליה, כי החוסן הלאומי של מדינת ישראל אינו חופף בהכרח את החוסן הלאומי של העם היהודי.

בעקבות שני הבג"צים פניתי שוב לד"ר רביד על מנת שיבהיר את עמדתו. וכך הוא אומר: " העם היהודי היום יוצא מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה ומנסה להגשים את מטרותיו דרך המדינה".

ד"ר רביד מתייחס במחקריו בעיקר לקריסה של מערכות השרותים החברתיים שמספקת המדינה לכל האזרחים מתוך שיוויון מלא.

" השרותים החברתיים במדינת ישראל קורסים, וההסבר לכך איננו פוליטי, מדיני או לאומי. זה עניין של אריתמטיקה פשוטה. תיקח את התוצר לנפש של האוכלוסייה היהודית מול התוצר לנפש של האוכלוסייה המוסלמית ותמצא את ההסבר" .

חלק נכבד מאזרחי ישראל – והדבר אמור בעיקר בסקטור המוסלמי – נמצא מחוץ למעגל העבודה. אותו חלק זוכה לנתח גדל והולך של משאבים לאומיים (ברפואה, בחינוך, בביטוח לאומי ובשרותים אחרים) בשל ריבוי טבעי שהוא מהגבוהים בעולם. לפי חישוביו של ד" ר רביד מסבסד כל ישראלי מן המגזר היצרני (זה אמור בעיקר ביהודים, אך כולל גם ערבים נוצרים ודרוזים) את האזרחים מן המגזר הלא יצרני בסכום של כ-3000 דולר לשנה לנפש. המגזר המוסלמי לא רק שאינו מקופח, כמו שצועקים בתקשורת, אלא שוא נהנה מסבסוד הגדול פי שלושה מן ההכנסה לנפש לגולגולת במדינות הערביות.

והתוצאה: " המדינה איננה יכולה לאפשר לציבור היהודי לקיים שרותים חברתיים ברמה שיכולת הייצור שלו הייתה נותנת לו. היא גורמת לזה שרמת החינוך אינה מספיק גבוהה כמו שהיינו יכולים לתת. הוא הדין בשרותי בריאות. הוא הדין בהשקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה" .

בעקבות הודו וארה" ב

ד" ר רביד נמנע מלהציע פתרונות בתחומים שאיננו מומחה בהם – מדע המדינה ומשפט בינלאומי. דבר ראשון, הוא אומר, יש להכיר את העובדות. ועל סמך העובדות לנתח את המצב ולהסיק את המסקנות. אבל הוא מצביע על כיווני חשיבה אפשריים.

" במדינת ישראל" – אומר ד" ר רביד – " יש שגיאה תפיסתית בדבר תפקידיה של מדינה דמוקרטית. התפיסה הזו אומרת כי מדינה חייבת לספק שירותים חברתיים לכל אזרחיה. זה נכון אולי במדינות מערב אירופה שבהן יש הומוגניות קהילתית וסולידריות חברתית. זה לא נכון בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הודו וארצות הברית, שאינן מספקות שרותים חברתיים" .

" מדינת ישראל איננה יכולה לעמוד בהוצאה של שירותים חברתיים כאלה. עם תוצר שהוא שני שליש (ואולי כבר חצי) מן התוצר של מדינות מפותחות אתה לא יכול לספק שרותי בריאות וחינוך של מדינות כאלה" .

להתחיל מהתחלה?

ד" ר רביד נמנע כאמור מלהציע פתרונות. אך מניתוחיו עולה שאם תמשיך המדינה להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום לא יהיה מנוס מכך שהקהילה היהודית במדינת ישראל תיאלץ להגן על עצמה. אם לא במסגרת המדינה אז במסגרת וולונטארית. לא קשה להעלות על הדעת שאולי נצטרך להקים מחדש את התנועה הציונית, לאסוף כסף לקרן הקיימת, לגאול שוב את אדמות הלאום, להקים מערכת חינוך ובריאות. נקווה רק שלא נצטרך לחדש את " עליה ב"" ולהביא לארץ " עולים בלתי ליגאליים" .

שמונה נשים ומאה ילדים

הקורא יעקב נחליאלי מגני עומר העביר לי את הקטע הבא שפורסם בעיתון      "זמן הנגב" : " יש בדואים הנשואים לשמונה נשים ומתפרנסים מקצבאות של כמאה ילדים… כדי להתגבר על החוק האוסר ביגמיה פיתחו הבדואים בנגב תרגיל פשוט. הם מגיעים לבית הדין המוסלמי בבאר שבע, מגרשים את האישה ונרשמים במשרד הפנים כגרושים. האישה המגורשת חוזרת לאותו בית, ממשיכה ללדת ילדים ואף לקבל קצבה של אם חד הורית. הבעל מביא מהשטחים אישה חדשה, מתחתן עמה… לאחר תקופה מסוימת חוזר תרגיל הנישואין הפיקטיביים ושוב אישה חדשה בדרך… יש כיום בנגב עשרות אלפי נשים הנשואות לבדואים" . כתב את הידיעה שמעון אפרגן.

ראה גאולת הקרקע בארץ ישראל

מדוע אנשים נופלים שוב ושוב בפח של מעשי מירמה? * מדוע אנחנו קונים מוצרים שאיננו זקוקים להם * ולמה מאמינים להבטחות פוליטיקאים * לזיגמונד פרויד יש תשובה: אנשים מתפתים לאשליות כי הם משליכים את תקוותיהם על המציאות * הסבר אפשרי לקשר בין סיפורי בדים למציאות הפוליטית

בימים אלה קיבלתי מכתב ארוך באינטרנט מד"ר תירי ג'ונסון מחוף השנהב. מר ג'ונסון דנן הציג עצמו כעוזר בכיר למנהל בכיר עוד יותר בחברת נפט באבידג'אן.

שמחתי לגלות ש"היגיון בשיגעון" מגיע ללב אפריקה. אך נתברר לי כי הכותב לא פנה אלי כאל בעל טור. . הוא הציע לי עסקה פיננסית מפתה. לחברת הנפט האפריקנית, נאמר במכתב, יש בעיות פיננסיות שאני אוכל לעזור בפתרונן. יש לחברה עודף קטן של 22.5 מיליון דולר והם זקוקים לשותף חיצוני, כדי לממש את הסכום הזה. אם אסכים להיכנס עמם לשותפות, אומר הכותב, הם לא יקפחו אותי ויפרישו לזכותי סכום נאה מתוך אותם מיליונים.

המכתב הזה הזכיר לי שורה של מכתבים דומים שקיבלתי בעבר. אחד מהם, שנשלח לפני כמה שנים מלאגוס שבניגריה, שמור עמי. הכותב, אנגר ד. ביארו, הציג עצמו כשליחה של קבוצת אנשי ממשל בכירים, הזקוקים לעזרתי הדחופה כדי לממש סכום של 10.5 מיליון דולר. אם רק אסכים להעמיד לרשותם את חשבון הבנק שלי יפקידו את הסכום אצלי ולאחר זמן קצר אקבל רבע ממנו על שהואלתי לסייע להם במצוקתם.

בשבועות האחרונים קיבלתי שורה של הצעות מפתות אחרות: תיכנס לאתר שלנו ותקבל מתנה של 10,000 דולר במזומן; תוך דקה ניתן לך הלוואה של 380 אלף דולר, שתחזיר בתשלומים של 252 דולר לחודש; אצלנו תקבל תואר דוקטור – בלי ספרים, בלי עבודות, בלי בחינות. התואר מוכר בכל העולם.

 

הידד, זכיתי ב-1.7 מיליון דולר. אם אהיה טיפש ואתקשר אליהם יבקשו ממני סכום קטן, נניח 50 אלף דולר, על חשבון המס המגיע על הזכיה. ומי שפתי יאמין.

אזרחים רבים בישראל מקבלים מכתבים ודואלים דומים. יש להניח שרובם לוחצים על כפתור DEL, בטרם סיימו לקרוא את המכתב. כי הרי די בקריאת כמה משפטים כדי להבין שמדובר במעשה מרמה, אם לא בעברה על החוק. אינני מכיר אישית מישהו שנענה לפניות כאלה. אך העובדה שממשיכים לשלוח מכתבים מסוג זה, מלמדת שכמה תמימים נענו ונפלו בפח. יש להניח כי במקום להתעשר בכמה מיליונים מצאו את חשבון הבנק שלהם ריק.

דולר תמורת לירה

לסיפור הונאה שעורר בשעתו רעש גדול הייתי עד בהיותי נער. שער הדולר אז היה, ככל הזכור לי, שלוש לירות ומשהו. עבדתי אצל קבלן אמיד בעבודות שליחות וסבלות. באחד הימים נפל הקבלן קרבן למעשה הונאה מצחיק. מישהו בא אליו וסיפר כי יש לו מכונה ההופכת לירות לדולרים. הקבלן בא למשרדו של האיש, תחב למכונה 10 לירות והנה ראה זה פלא: מנורות נדלקו וכבו והמכונה פלטה 10 דולרים. הוא ניסה שוב עם מאה לירות והתוצאה הייתה דומה. עם האכילה בא התיאבון והוא הביא למכונה עשרת אלפים לירות. הפעם המכונה " התקלקלה" ובעליה הבטיח לתקנה בהקדם. למותר לציין שהמכונה לא תוקנה מעולם והקבלן נאלץ להיפרד מעשרת אלפים הלירות. שאלתי אז את הקבלן כיצד נפל בפח, כשכל בר דעת יכול היה להבין כי מדובר במעשה הונאה. הקבלן, שהיה אדם חריף שכל שהצליח מאד בעסקיו, הביט בי בלי שהשיב דבר.

המכונה קלטה לירות ופלטה דולרים עד ש"התקלקלה". חמש לירות ישראליות משנות השישים (ויקישיתוף)

השודד שתרם אוצר

על מעשה ההונאה הבא כתבתי כאן לפני כשנה ואני יכול לגלות ששמעתי אותו מפי אחד מגדולי הרבנים בישראל. מנהל חברת צדקה גדולה בא לרב להתייעצות. הוא סיפר כי פושע שישב שנים רבות בכלא חזר בתשובה ועם שחרורו הוא רוצה לתרום לצדקה מאה אלף דולר של כספי השוד, ששמר במקום סתר. הוא רק ביקש טובה קטנה – לקבל עשרת אלפים דולר מחברת הצדקה. בכסף השדוד לא רצה לגעת – כך אמר – כי זה כסף טמא. מנהל מוסד הצדקה נתן עשרת אלפים דולר לשודד וקיבל בתמורה מזוודה שאמורים היו להיות בה מאה אלף דולר. כשפתח אותה מצא ערימת עיתונים ישנים. בעקבות פרסום הפרשה כתב לי קורא, בעל חנות לתשמישי קדושה מנהרייה, שגם הוא נפל קרבן למעשה מרמה בדיוק באותה דרך.

נהג המונית הושיע

ממש בימים אלה שמעתי מפי ידידים סיפור על הונאה מדהימה בפשטותה. בני זוג נסעו במונית ודיברו ביניהם על בעיותיהם. בין היתר הזכירו צרה שנפלה עליהם באחרונה: תביעה משפטית בשל חריגות בניה שביצעו בביתם. הנהג ששמע את דבריהם הציע עזרה. יש לי קשרים בעירייה – אמר להם – בעשרת אלפים דולר אפשר לפתור את הבעיה. הם נתנו לאיש את הכסף והמתינו לתוצאות. לידידיהם אמרו בני הזוג: מצאנו מישהו שיושיע אותנו. התשועה נעלמה כהרף עין עם הנהג, המונית והדולרים.

מה גורם לבני אדם ליפול בפח בקלות כזו?

האנשים הנופלים קרבן למעשי מרמה אינם טיפשים. לרוב מדובר באנשים חכמים, משכילים ואינטליגנטים, שהצליחו במעשי ידיהם. גם התחכום של הרמאים אין בו כדי להסביר תופעות כאלה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת נעוץ בטבע האנושי הנוטה לשגות באשליות. את האופי הזה מנצלים נוכלים, אבל גם פרסומאים, אנשי שיווק ופוליטיקאים.

תעשיית האשליות

תעשיית האשליות מחולקת לשניים: החלק הלגיטימי, החוקי, כמו מפעל הפיס, והחלק הבלתי חוקי, בו פועלים רמאים מקצועיים. בין השניים קיים תחום אפור רחב מאוד, שבו פועלים מפעלים כלכליים המגלגלים מיליארדים. מי לא מכיר את הטלפון המגיע בשעות הצהריים: מזל טוב, זכית בטיול לאיי בהאמה, במדפסת חינם למחשב, בטלוויזיה 17 אינצ'. אתה מתבקש לבוא עם אשתך מצויד בתעודת זהות כדי לקבל את המתנה. לא מעט מתפתים. מגיעים למשרדי חברת שיווק ושם מצליחים למכור להם קולנוע ביתי, מקרר חשמלי, מכונת כביסה, מכונת ייבוש – הכל יחד במחיר הזדמנותי. רק עשרים אלף שקל. כשמגיעים הקונים המאושרים הביתה הם מגלים שבעצם רומו. הם אינם זקוקים למדפסת שקיבלו במתנה והמוצרים שרכשו גם הם מיותרים. לאחר פניה לחברת השיווק קיבלו זיכוי של 200 שקל על המדפסת.

חלום דירת הנופש

נתח מרכזי בתעשיית האשליות תופסות החברות המספקות דירות נופש במלונות. הפיתוי גדול: בסכום חד פעמי, בגובה עשרה אחוזים ממחיר דירה ממוצעת, אתה מקבל דירת נופש במלון מפואר לכל החיים. ממש נפלא. הגשמת חלום. אבל עד מהרה מתברר כי זו לא מציאה גדולה. אתה מקבל את הדירה רק לשבוע מסוים בשנה. אתה משלם סכום נכבד בעד תחזוקה וניקוי. אתה מגלה שאתה בעצם לא צריך את זה ושבסכום ששילמת יכולת לבלות כל חייך בכל מלון, בכל מקום בעולם, בכל זמן שנוח לך. אבל אינך יכול כבר למכור את הנכס המפוקפק הזה ואתה תקוע אתו לכל החיים.

כולם כבר יודעים שרכישת דירת נופש היא פיל לבן. רבים מזהירים את חבריהם שלא להתפתות. בכל זאת נמצאים מדי שנה פראיירים חדשים הרוכשים דירה כזו. יש כאלה המנצלים את האפשרות לבטל בתוך שבועיים עיסקה בכרטיס אשראי. חלק מהם מתפתים לחזור למשרדי המשווקים ( המושכים אותם באמתלא שיקבלו בחזרה את טפסי ההתחייבות) ורוכשים מחדש את דירת הנופש בחצי מחיר.

אשליות בסיטונות

אין כמעט מפעל כלכלי שאיננו מוכר לנו אשליות. קוקה קולה מוכרת לנו את טעם החיים, מזרוני עמינח מוכרים את המרכז הבריאותי, נעלי נמרוד מוכרים חורף חם, קפה עלית מוכר טיול בכדור פורח לטורקיה, הום סנטר מציע קומקום שמימיו בריאים, סיגריות " קיס" מוכרים לנו טבק "טבעי בלבד" , וכך הלאה וכך הלאה.

אך גדולי מוכרי האשליות הן המפלגות. כל מצע של כל מפלגה הוא סופרמרקט של אשליות. מה לא מכרו לנו במהלך השנים: מזרח תיכון חדש ושלום ובטחון, מכונית לכל פועל וסוציאליזם בימינו, קיבוץ גלויות והפרחת השממה, צדק סוציאלי ושלמות המולדת, חינוך חינם ויום לימודים ארוך, הקץ לשחיתות ומושחתים נמאסתם, ירושלים לא תחולק ושטח משוחרר לא יוחזר.

ועם ישראל קנה את כל האשליות הללו. קנה והתפכח קנה והתפכח. בלשון העם אומרים כיהפראיירים לא מתים רק מתחלפים. אצלנו אנחנו הפראיירים התמידיים רק האשליות מתחלפותת מדי פעם.

מדוע קונים אשליות

לכאורה מדובר כאן בראיה מעוותת של המציאות. בין אם מדובר במי שנופל קרבן לנוכלים, קונה כרטיס פיס, רוכש מוצר שאינו צריך או מצביע למען מפלגה, בהסתמך על המצע שלה וסיסמאותיה. בכל אחד מן המקרים הללו מדובר במצב שבו יכול קונה האשליה לדעת שמדובר באשליה. הוא יכול לדעת ואולי לרוב הוא יודע.

כל סינדרלה מצפה לנסיך החלומות שלה

מדוע אם כן אנחנו מתפתים שוב ושוב ומתאכזבים שוב ושוב. לאבי הפסיכיאטריה המודרנית, זיגמונד פרויד, יש הסבר.

אשליה, אומר פרויד, איננה בהכרח דבר לא נכון. קונה האשליה מתפתה לקנות את האשליה כי קיימת סבירות כלשהי שהוא קונה משהו של ממש. הסיכוי שיזכה בפיס הוא אפסי אך הוא אפשרי. עובדה שיש אנשים שרוכשים כרטיס פיס וזוכים. (בכך שונה רוכש האשליות מן האנשים הסובלים מדלוזיה, המאמינים בדברים מופרכים לחלוטין כמו חיי נצח לדוגמא).

הסיבה לכוח המשיכה של האשליה אומר פרויד היא שאנחנו משליכים את יהבנו על המציאות. ומתוך הרצון ששאיפותינו יתממשו אנחנו מאמינים באשליה שמוכרים לנו. כל נערה חולמת להיות סינדרלה. שיבוא נסיך חלומות ויחלץ אותה ממצוקתה. זו אשליה, אבל זה בכל זאת יכול לקרות. לא נסיך כמו של סינדרלה אבל גבר נאה ואוהב ותומך.

ראה "העם זקוק לפסיכיאטר"

=========================================================

מה פרוש המלה מורשת

מאמר מורחב "מורשת רבין או  מורשת רצח רבין"
http://www.zeevgalili.com/?p=71אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

עד כאן מכתבו של הקורא.

פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, הנה אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו " מורשת" .

הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין. לנו אלא גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה " צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף " מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

========================================================

למי שייך הסבל של עזאם עזאם

לפני שנים לא מעטות יצאו שלושה נערים על גבי חאסקה (סירת מצילים) לטיול חופים. הסירה נסחפה ושלושת הנערים נעלמו. ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר סרקו את החופים ולאחר שלושה ימים נמצאו הנערים. הם היו מיובשים, מותשים וכפסע היה בינם ובין מותם.

כשהובאו הניצולים לחוף מיהרו העיתונאים לעוט עליהם ולשמוע את חוויותיהם בשלושת ימי ההיסחפות בים. שניים מן הנערים היו מעולפים לגמרי ולא יכלו לפצות פה. השלישי אמר: לא מדברים עם עיתונאים בלי שישלמו לנו.

הודעתו של הצעיר עוררה אז זעם כללי בארץ. זה היה לפני עידן הטלוויזיה והמתחרים היחידים על קניית סיפור בלעדי היו ידיעות אחרונות ומעריב. למרות שהיריבות בין שני העיתונים (אז הם היו עדיין עיתוני ערב) הייתה בשיאה הם קיימו ביניהם דיון מהיר והחליטו שלא יתחרו על הסיפור ולא ישלמו פרוטה.

מאז זרמו מים רבים בים התיכון. אמצעי התקשורת גדלו, פרחו והתעשרו. קניית סיפור בלעדי ממי שיש לו סיפור כזה הפכה להיות עניין שבשגרה. בין התפקידים שמלאתי משך שנים ב" ידיעות אחרונות" הייתי אחראי גם על רכישת סיפורים בלעדיים. ניהלתי משא ומתן עם אסירת ציון אידה נודל; עם עיזאת נאפסו (הצ"רקסי שישב שנים רבות בכלא על לא עוול בכפו); עם מדען יהודי שברח מברית המועצות; עם בני משפחה שהוחזקו משך שבת שלמה תחת איומי אקדח על ידי אסיר עולם שנמלט; עם משפחה מצרית שריגלה למען ישראל ומצאה כאן מקלט ועם עוד רבים אחרים.

זו היתה תקופה שבה ידיעות אחרונות כבר היה בעל אמצעים רבים יותר משל כלי תקשורת אחרים ויכול היה להציע תמורה גבוהה. לא אגלה כמה שולם אז אבל אני יכול לומר שמדובר בדולרים לא מעטים – הכל בהתאם לטיב הסיפור. ככל הזכור לי היה רק מקרה אחד שרכישת סיפור נדחתה משיקולים מוסריים ולאומיים. זה היה כשהסאנדיי טיימס הלונדוני הציע למכור באורח בלעדי את סיפורו של מרדכי וענונו (זה היה כמובן לפני שפותה על ידי סוכנת המוסד " סינדי" ).

בימים אלה קמה שוב צעקה על כך שעזאם עזאם ביקש וקיבל 40 אלף דולר מערוץ 10, תמורת ראיון בלעדי. בין הצועקים היו עיתונאים שנוהגים למכור חדשות לבקרים את המוניטין שלהם ואת קולם הרדיופוני למכירת מרקים, חומרי ניקוי, מקדחות ותכניות חיסכון.

הגדיל מכולם מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, שכתב לערוץ 10 כי החלטת הערוץ לשלם לעזאם עזאם " מהווה בעיניי חוסר אחריות תקשורתית ושבירת כל הקודים הערכיים והעיתונאים-אתיים… הסיפור מהווה הזניית הערך של פדיון שבויים" .

נו באמת. מוטי שקלאר הוא בחור הגון מאד אבל כנראה גם מאד תמים.

איזה ערך של פידיון שבויים נשבר כאן?

שבירת ערך כזו היתה בעסקה שעשתה מדינת ישראל עם אלחנן טננבאום ששיחררה למענו מרצחים וכשבא לכאן דרש תמורה על המידע שבידיו. ומדינת ישראל שילמה בכך שנמנעה מהגשת כתב אישום על הפשעים שביצע. זוהי הזניית ערך פדיון שבויים.

מה שעזאם עזאם עשה היה עסקה מסחרית בדין, בין קונה מרצון למוכר ברצון. עזאם עזאם מכר את סיפור הסבל שלו לאמצעי תקשורת הממסחר את הסיפור הזה. מדינת ישראל השקיעה אמנם הון עתק בשחרורו. אבל זה לא הופך את הערך המסחרי של סבלו-סיפורו לנחלת הציבור. או ליתר דיוק: לחומר גלם לרווחי אמצעי התקשורת. מניסיוני אני יכול לומר שכל סיפור בלעדי מקפיץ את המכירות של עיתונים (ואני מניח שגם את אחוזי הצפיה בטלוויזיה) באחוזים רבים. וכל אחוז כזה שווה הרבה דולרים. למה שהכסף הזה ייכנס לכיסיהם של מוזס, נמרודי, שוקן ולאודר ולא ישולם למי ששילם בדמו על הסיפור?

המאמר על התיאולוגיה של ר' יואל טייטלבויים חשפה תופעה של ישראלים החצויים בנפשם * חובש כיפה סרוגה שעבר לסאטמר: שנים הנפתי את הדגל הדתי לאומי. עד שנתברר לי שאני מחזיק את המוט אבל אין עליו דגל" * וחסיד סאטמר מניו יורק כותב לי: אנחנו איננו המטורפים שרצים לחבק את ערפאת

אפתח בהתנצלות. התמונות של יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, המתפללים לשלומו של ערפאת, שפורסמו בתקשורת העולמית, אינם אנשי סאטמר.

בכיתוב לתמונות הסתמכתי על אמצעי תקשורת רבים בעולם, שזיהו את המצולמים כאנשי חסידות סאטמר. בעקבות פרסומים אלה הסתייגה חסידות סאטמר מפעולותיהם של אותם יהודים. כל הקהילות החרדיות בארצות הברית פרסמו גילוי דעת, המגנה את פעילותם. על גילוי דעת זה חתומה גם קהילת חסידי סאטמר.

קיבלתי כמה עשרות תגובות למאמרי. תגובות שחשפו תופעה מדהימה. נתברר כי יש רבים שאינם סאטמרים אבל חצויים בנפשם בהתייחסות לאידיאולוגיה של ר" יואל טייטלבוים. היו גם כאלה שנמנו בעבר עם המחנה הדתי לאומי ו" חזרו בתשובה" לחיק ההשקפה הסאטמרית.

כרוז מחאהשל סטמר נגד התומכים בערפאת

להלן מידגם מייצג של התגובות.

ציונות וסאטמר במשפחה אחת

" אין לי אהדה לדעות של חסידות סאטמר על מדינת ישראל" -כותבת רחל סילבצקי, מנהלת כפר הנוער הדתי, כפר חסידים –

" אבל יש לי היכרות עמוקה וידידותית עם אנשי הקהילה בארה"ב. בנעורי בקרתי הרבה עם אמי הצדקת ז"ל אצל הרבנית, אשתו של הרב יויליש זצ" ל. הרבנית הייתה מיודדת עם אמי למרות שהיינו משפחה ציונית מאד.

הרבי מסאטמר יואל טייטלבוים

" אחותי נשואה לאב בית דין בקהילת סאטמר בניו יורק ואני מבקרת אצלה הרבה. אני מכבדת מאד את בעלה, תלמיד חכם, שאיבד את משפחתו בשואה.

" אחות שנייה שלי היא אלמנתו של מי שהיה בן דוד ראשון של הרבנית. הרב יויליש היה מסדר הקידושין בחתונתם. גיסי ז"ל הוא מן הבודדים במשפחתו ששרדו בשואה. הוא עלה לארץ, לחם במלחמת השחרור, נפצע והפך נכה. היה ציוני וחקלאי. רוב ילדיהם של בני הזוג גרים ביש"ע. כל ימי חייו שמר על קשר עם עם בת דודתו הרבנית.

" סאטמר אינם שונאי ישראל. הם נגד מדינת ישראל ואנטי ציונים. אבל אינם שונאים. סאטמר הם אוהבי יהודים, שונאי מרצחי יהודים ושונאי ערפאת.

" לרב יואליש היתה משנה סדורה נגד הציונות. היא הייתה עקבית, וניתן להבין אותה כשקוראים את ספרו "ויואל משה", גם אם לא מסכימים לדעתו. אני לעולם לא אומר זאת לאחותי שבניו יורק, אבל ההיסטוריה של מדינת ישראל הוכיחה שיש משהו בדבריו של הרבי מסאטמר. אי אפשר להימלט מההכרה שהציונות נתנה ליהדות הונגריה להירצח (ראה הספר " כחש" ).

מדינת ישראל הפכה היום למקום המסוכן ביותר לילד יהודי ודם יהודי נשפך כמים. המדינה הביאה לכאן מאות אלפי גויים במכוון. חלק ממנהיגינו מדברים על "מדינה כל אזרחיה", מפלגת שינוי רומסת כל היקר ליהדות.

" כל השנים אמרתי לאחותי שאני שומרת לה חדר בשביל היום שהאנטישמיות בניו יורק תגרום ליהודים לברוח משם. ביום החתימה על הסכמי אוסלו היא צלצלה אלי ואמרה שגם היא שומרת לי חדר.

" אנחנו ציונים ומאמינים שיש תכלית לכל המאבק והסבל שלנו. הרבי מסאטמר חשב אחרת. לדעתו היה אסור להקים מדינה מלכתחילה. הוא אסר להגיע לכותל ולקבר רחל לאחר מלחמת ששת הימים כי נשפך שם דם יהודי. אני הלכתי לקבר רחל עם הסידור של אמי כמעט כל שבוע.

" הוא לא חשב שכל היהודים הם ערב רב. אבל ראה ביהודים שונאי יהדות צאצאי הערב רב. זו הדרך היחידה שהצליחו להסביר את השנאה העצמית שיש בתוכנו" .

בית כנסת של נטורי קרתא בשכונת מאה שערים, ירושלים וקישיתוף

מכיפה סרוגה לחסיד סאטמר

ש.ח., בן 51 מפתח-תקווה, היה רוב ימיו חובש כיפה. על הדרך שעבר עד שהגיע למסקנה כי חסידות סאטמר צודקת הוא מספר:

" הוריי היו חילוניים אבל בהשפעת סבתא שלחו אותי לחינוך דתי לאומי. למדתי בבתי הספר "נועם" ו"ישורון", התגייסתי לצבא, שרתתי בשריון, לחמתי במלחמת יום הכיפורים ועד גיל 45 עשיתי מילואים. הייתי נלהב לשרת בצבא כי האמנתי בחזון הציוני כמו שלימדו אותי. האמנתי בהשקפה הדתית לאומית על כל תגיה ורזיה.

" האמונה שלי בהשקפה הזו החלה להתערער לפני כעשרים שנה. באותה תקופה החלו להתארגן ההפגנות נגד פתיחת קולנוע "היכל" בלילות שבת בפתח תקווה. ההפגנות נמשכו למעלה משנתיים. בחצי השנה הראשונה השתתפו למעלה משלושים אלף איש, רובם מן המחנה הדתי לאומי ומיעוטם חרדים. זה היה מחזה מרנין לב ונפש של מאבק משותף על כבוד השבת. ההפגנות היו מסתיימות בחצות אך לאחר מכן המשכנו להתגודד, דתיים לאומיים וחרדים, ולהחליף דעות.

" הציבור הדתי לאומי הפסיק ליטול חלק בהפגנות לאחר חצי שנה. מזכ"ל בני עקיבא דאז אמר שההפגנות גורמות חילול שבת לשוטרים ופתאום נעלמו כל הכיפות הסרוגות. בחור צעיר, שכל השכלתו מחליבת פרות ועבודה בפלחה, מעלה טענה הילכתית מצוצה מן האצבע וכולם נשמעים לו.

" אני המשכתי להשתתף בהפגנות עוד שנה וחצי. הייתי עוזב את שולחן השבת ויוצא אל הרחוב עד שתיים שלוש לפנות בוקר. היינו קומץ כיפות סרוגות והרוב המכריע בהפגנות היו כיפות שחורות. בשיחות הממושכות אל תוך הלילה המשכתי להחזיק בדגל הדתי לאומי. אך אט אט הרגשתי שאני מחזיק את המוט אבל אין עליו דגל. באותה תקופה הייתי משרת במילואים 70 יום בשנה. כשהחלה המשטרה להכביד ידה על המפגינים ושלחה את משמר הגבול להכות בנו, שאלתי את עצמי לאיזה צבא אני שייך.

" אז התחיל אצלי המשבר הגדול. הייתי בן 30, אבא לשלושה ילדים. לא ביום אחד חל אצלי המהפך. היה קשה לעזוב את החלום המתוק והאופטימי של ההשקפה הדתית לאומית.

" באותה תקופה נפל לידי באורח מקרי הספר "ויואל משה" של

ר יואל טייטלבוים. זה פתח לי את העיניים. דבר דבור על אופניו כמו תפוחי זהב במשכיות כסף. כל הדברים שחשתי באינטואיציה קיבלו פתאום אישור.

" החלטתי לשנות את אורחות חיי. הוצאנו את הטלוויזיה מהבית. העברתי את הילדים לבתי ספר חרדיים וכבר בהתחלה ראיתי שבני בן ה-13 יכול ללמד אותי תלמוד. כי אני הרי למדתי תלמוד במסגרת שלומדים בה גם מתמטיקה, וספרות וביאולוגיה וערבית. והגמרא הופכת גורם מטריד ומאוס.

הפגנה של נטורי קרתא נגד ישראל ויקישיתוף

" התחלתי להתלבש כחרדי (פרט לסנדלים התנכיות שמהם איני יכול להיפרד). עברתי להתפלל בבית כנסת ליטאי. המשכתי לנהל ויכוחים עם עצמי. בתחילה חשבתי שיש הרבה חורים בגבינה של אמונתי הקודמת, עד שגיליתי שבכלל אין גבינה.

" אני רואה עצמי כחסיד סאטמר למרות שאין לי כל קשר ארגוני לחסידות זו. רוב בני משפחתי ממשיכים להיות ציונים דתיים. רבים מהם מתגוררים בישובי יש" ע. ואני מסכים עם הרבי מסאטמר שאת מדינת ישראל לא היה צריך להקים מלכתחילה" .

ה" שטיקים" של נטורי קרתא

" שיטת סאטמר מתנגדת בעוצמה רבה נגד התופעה המוזרה שעושים אנשי "נטורי קרתא" – כותב לי מ.ו. חסיד סאטמר מניו יורק.

" יש מלחמה פנימית משמעותית נגדם בעתוני הקהילה, בבתי המדרשים, בישיבות ובכוללים.

" כעיתונאי תבין את זה טוב. אנשי הנטורי קרתא טוענים, בתגובה לביקורת מאנשי סטמאר, שהם הנטורי קרתא מוצלחים הרבה יותר במלחמתם בציונות ממלחמת סאטמר. שהרי התקשורת העולמית מדווחת ה"שטיקים" שלהם. בה בשעה שאינה מדווחת בכלל על ההפגנות שסאטמר עורכת מפעם לפעם נגד ממשלת ישראל" .

"גם בציבור שלנו הם מנודים"

" כחרדי, שמכיר קצת מהנעשה בעולם החרדי, אני מבקש להבהיר שאין לחסידים האלה שהתפללו למען ערפאת שום קשר לסאטמר" – כותב לי חסיד סאטמר מבני ברק
" מדובר בקומץ קטן של "ימין קיצוני", שגם בציבור של סאטמר הם מנודים. קוראים להם נטורי קרתא (שומרי העיר ). יכול להיות שהאידילוגיה שלהם יונקת משיטת הרבי מסטמר, כמו שכתבת. אבל הם הלכו כל כך רחוק, שאין אף סמכות רבנית חרדית שתומך בהם.
" בבחירות לעיריות הרבי מסטמר התיר ללכת לבחור ואז הקבוצה התמהונית הנ" ל כתבו עליו: "רבינו סר מהדרך". פה אתה רואה כמה הם נחשבים אצלנו.
" חסידי סאטמר מתנדבים בזק"א וגם במד"א שהם בוודאי גופים ציוניים. ההתנגדות שלהם לציונות לא כל כך קשה, כמו שהובן מהכתבה.
" אני מכיר את האיש שנראה בתמונה. ידוע לנו גם על משה הירש שהוא שר אצל הפלשתינאים. כל יהודי חרדי מתחלחל לשמוע השם שלו בבני ברק.

   החלום שהציל את הרבי מסאטמר

מה הביא את רודולף קסטנר, שהיה עסקן ציוני, לצרף את המתנגד החריף ביותר של הציונות לרכבת ההצלה שיצאה מברגן בלזן לשווייץ?

בביאוגרפיה של ר" יואל טייטלבוים, שפרסם אחד מחסידיו, אברהם פוקס, מובאת עדותו של קסטנר במשפטו נגד מלכיאל גרינוואלד.

בעדות אמר כי צרף את הרבי לרשימה לפי בקשת חותנו, ד" ר פישר. החסידים מוסיפים כי הרבי לא רצה לעלות לרכבת. הוא הסכים רק לאחר שד" ר פישר סיפר שאמו נתגלתה לו בחלום ואמרה שאם האדמו" ר לא יצורף לרכבת ייכשל כל נסיון ההצלה.

כמה מילים לסיכום

אין ספק שקבוצת החרדים ההופכת עולמות כדי להזדהות עם שונאי ישראל אינה נמנית עם חסידות סאטמר הממוסדת. השבועון החרדי " משפחה" פרסם כתבה שבה הוא מזהה בשמותיהם את האנשים המופיעים בתמונות. מסתבר שאלה אנשי "נטורי קרתא" העוברים ממדינה למדינה ומהפגנה להפגנה. העיתון ראיין גם את אחד המפגינים, הלל דיייטש, שאמר: " תמיכתנו בעם הערבי היא תמיכה על תביעתם בצדק להשתלט על כברת ארץ הקודש" .

דברים דומים אמר איש נטורי קרתא, משה הירש, " השר לענייני יהודים ברשות הפלשתינית" בראיון שהופיע ב" מקור ראשון" .

בשנים האחרונות הרבה הירש להצטלם עם הראיס, שידע לעשות שימוש תעמולתי בתמונות הללו.

על כך שתי הערות. על אף ההסתייגות של חסידי סאטמר מנטורי קרתא אין להתעלם מכך שנטורי קרתא דוגלים באותם רעיונות של ר' יואל טייטלבוים ורק קיצוניים בהתנגדותם.

ועל רקע זה אפשר לומר גם " מלה טובה" על נטורי קרתא. במה הם גרועים מאנשי שמאל ישראלים, המכרכרים זה שנות דור סביב ערפאת? במה טוב אורי אבנרי למשל, שבא למוקטעה כדי לשמש מגן חי לערפאת מ" השר" משה הירש שביקר אצל הראיס?

ולסיום חשוב לזכור ש"נטורי קרתא" הוא שם מותג שרבים משתמשים בו בלי קשר להיסטוריה הספציפית של אירגון זה.
ראה:
מה מריץ את סאטמר לשינאת ישראל
=====================================================================

ביטוי זה לקוח ממסכת ברכות (דף ח עמוד א), שם נאמר: " לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום" .

והרמב"ם מפרש בהלכות תפילה: " אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שנים מקרא ואחד תרגום"

ויש הדורשים על הפסוק " ואלה שמות" ראשי תיבות: "וחייב אדם לקרוא התורה שניים מקרא ואחד תרגום" (ספר כף החיים בעקבות הפרי מגדים).

במאמר שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות תחת הכותרת "אל תגידו בגת" , הבאתי שורה של מונחים הלקוחים מן הספר "רשימת ה-6000" של גדעון סאמט. בין היתר הבאתי את הביטוי "אחד מקרא ושניים תרגום" . בעת שהעתקתי את המונח הזה מן הספר לא הבחנתי בהיפוךהמילים לעומת המקור וקוראים רבים מיהרו להעמיד אותי על הטעות.

אבל אחד הקוראים, שמתוך ענווה ביקש לשמור על עילום שמו, הפנה את תשומת לבי לכך שהביטוי איננו שגוי, הוא כשר למהדרין ויש לו בסיס במקורות.

מסתבר שהאר"י ז" ל (האלוקי ר' יצחק לוריא, מגדולי המקובלים) השתמש במונח זה. חוקר הקבלה דוד תמר מספר כי לפני הקידוש של ערב שבת היה האר"י אומר "שבקריאת הפרשה אחד מקרא ושניים תרגום נפרדת הקליפה מן הקדושה" .

הביטוי נכנס ללשון הכתיבה באורח נדיר אמנם כביטוי לקשיים בתרגום או לטקסט קשה להבנה.

במילון רב מילים של שוויקה מצאתי גם את הביטוי "אחד מקרא ואחד תרגום" כביטוי ספרותי לקריאה, כתיבה או השמעה של טקסט – משפט בשפה אחת ומשפט בשפה אחרת.

בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו

שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?

מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.

לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.

מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.

זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.

והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.

מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .

הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.

מדיניות העליה

האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.

" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).

דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .

כאילו אין שואה

ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר  בעמדתה  של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר  את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב  במהלך המלחמה ואף לאחריה.

בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית.  כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה,  נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט?  הבו לנו עליה  חלוצית, זו  שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".

מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין  צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.

היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה.  כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948.  אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.