אחד השרים המקורבים לראש-הממשלה אמר, בעקבות יוזמת ברק ל"מהפכה חילונית", כי אהוד ברק "התחרפן". הלכתי למילונים כדי להבין לעומקו את משמעות המושג הסלנגי הזה. מסתבר כי זהו מושג שזכה לאריכות ימים, דבר די נדיר במונחי סלנג. מה שמעיד כנראה על חיוניותו בחיינו.

אהוד ברק ויקישיתוף 

בעבר היתה משמעות המושג להתבטל, לא לעשות דבר. (אולי הוא בא מן הביטוי היידי חראפען שפרושו לנחור). הוא מצוי כבר במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה (כרך ב'), שם מובא הפרוש התבטל כפרוש הראשי "כל היום שוכב במיטה ומתחרפן, הפדלאה הזו". הפרוש השני והמאוחר יותר, ששרד עד ימינו הוא השתגע. "בהתחלה הוא עוד דיבר לענין אחרי זה התחרפן והתחיל לצעוק שטויות איומות". פרוש אחר שנותנים בן אמוץ ובן-יהודה הוא לאדם המשים עצמו כמשוגע. "הוא לא משוגע, הוא סתם מתחרפן". פרוש אחר הוא "התקלקל". והדוגמא שמביא בן אמוץ "כשעזר וייצמן הופיע פתאום צולע על הגבס, דיין נראה כאילו שכל הוויזיט של סאדאת התחרפן".

"לקסיקון הסלנג העברי והצבאי", המודרני יותר, מגדיר כך את המושג "להתחרפן": "לאבד את שיקול הדעת באופן זמני, להשתגע. ממתי שמים קומקום חשמלי על האש? התחרפנת לגמרי". ואילו מילון רב מלים של יעקב שוויקה, שיש בו הכל מכל, מפרש: "איבד את שיקול הדעת והתחיל לעשות שטויות, התחלק על השכל".

הקורא חיים איתן מירושלים מביע את הדעה כי מקור הסלנג התחרפן איננו כפי ששערתי בשפה היידית. לדעתו מקור המילה הוא בערבית שמשמעותה השתגע, התהולל, שוטה, זקן, פטפטן, חסר דעת.

מכירת חיסול

"התחרפן" בהחלט מתאר נכונה את מצבו של ראש הממשלה. אך לי נראה כי ביטוי מתאים יותר למצבו הוא "בעל הבית השתגע". אני אוהב לשמוע את הקריאה הזו, כשאני מטייל בשווקים המרחיבים את הלב ואת הדעת בצבעוניותם, בריחותיהם ובצליליהם. כאלו הם שוק הכרמל, שוק התקווה ושוק לוינסקי בתל-אביב והגדול מכולם הוא שוק מחנה יהודה בירושלים. כשאני שומע את הקריאה "בעל הבית השתגע" אני יודע שיש סיכוי למצוא מציאה של ממש.

מתי קורא הרוכל "בעל הבית השתגע"? – כאשר הוא מוכר סחורה בזיל הזול, ולרוב זה על באמת. אתה מתקרב לדוכן של "בעל הבית השתגע" ואתה מוצא גרביים מצויינות בחמישה שקלים הזוג, חולצות "טי שרט" בעשרה שקלים, אנציקלופדיה בריטניקה לנוער בחמש מאות שקלים, פחות ממחצית המחיר בחנויות וכל חפץ שרק עולה בדעתך. מקור הסחורה הזולה הזו הוא בדרך כלל ממכירות חיסול של עסקים שפשטו את הרגל. רוכלי השוק יודעים להריח מתי יש להם עסק העומד לפשוט את הרגל והם עטים עליו, מנפנפים מול פניו הרעבות של בעל העסק מעט מזומנים וקונים את הסטוק כולו באפס מחיר. אחרי כן הם יכולים לצעוק בקולי קולות " בעל הבית השתגע".

ערפאת כרוכל

הרוכל במקרה שלנו הוא יאסר ערפאת, שבהחלט יכול לצעוק "בעל הבית השתגע". ערפאת הריח מכבר כי אהוד ברק הוא פושט רגל הזקוק לתזרים של חמצן, למזומנים של איזה השג או כאילו השג. לכן יכול היה ערפאת ללכת לפיסגת קמפ דייויד שברק עצמו יזם ברוב יאושו. פושטי רגל הם תמיד היוזמים את המכירה. לכן יכול היה ערפאת להתמקח על המחיר כי ידע שליריבו אין כלום ואין ברירה. כבר בראשית המשא והמתן נדהמו האמריקנים לגלות שאהוד ברק מודיע מראש על כל הוויתורים שהוא מוכן לעשות. וברק עצמו הכריז "ירינו את כל התחמושת שלנו". וכך יכול היה ערפאת להתעקש ולהתעקש עד שפושט הרגל יסכים לכל התנאים שלו. הוא כאילו לא הסכים בפיסגה. אבל הוא יסכים לפני תום פגרת הכנסת שבסיומה יהפוך אהוד ברק לראש ממשלה לשעבר. פושטי רגל תמיד מסכימים לכל הצעה שנותנים להם.

מפקד חוליית נ"ט

להלן כמה עובדות (כולן פורסמו בתקשורת ולא הוכחשו) המוכיחות את התיזה הזו:

• * יוזמת ברק ל"מהפכה החילונית" לא היתה פרי מחשבה מתוכננת אלא תגובה מבוהלת בעקבות הדברים הקשים מאד שאמר עליו סגן מנהל לישכתו, שמעון בטאט, בראיון לבן כספית ב"מעריב".
• בטאט, לשעבר פיקודו של ברק בסיירת מטכ"ל וכיום סגן אלוף במילואים בסיירת, אמר בין היתר את הדברים הבאים:
• *היינו אמורים להפוך את לישכת ראש הממשלה לסיירת מט"ל קטנה. אבל ברק, במקום להיות מפקד סיירת מטכ"ל נראה היום כמו מפקד חוליית נ"ט בצבא השחרור האפגני".
• * ראש הממשלה מתקרב לסחרור. עוד מעט הוא יישאב למערבולת ממנה לא ייצא.
• * לא יכול להיות ברדק כזה. אי אפשר לפעול רק על פי סקרים ומחקרים.
• * אחד מבכירי הלישכה של ברק אמר שלא היה ממנה את רוני בונדי, היועץ הפוליטי של ברק, להיות עוזר רס"ר בפלוגה שלו.

• * יש לו חמישה יועצי תקשורת. עם כל אחד הוא צריך לסגור נושא אחר. כשהוא מגיע ליועץ השלישי הוא כבר מבולבל… כל הישיבות האינסופיות נגמרות עם
• 'המשך בישיבה הבאה'. שום דבר לא נחתך. שום דבר לא קורה באמת. כולם מיואשים מסביב.
• * כשמדיניות המסרים משתלטת על המדיניות בפועל אנחנו בצרות.אין לי בעיות אם המדיניות מייצרת מתוכה מסרים. אבל כשהמסרים מייצרים מדיניות זה מסוכן. אי אפשר ללכת ולעשות כל ערב מה שהסקרים הראו שהעם רוצה בבוקר.

עד כאן דברי בטאט. את התוצאות של מה שקורה בלישכתו ראינו בקמפ דייויד, אנו רואים ב"מהפכה החילונית" ועוד נראה בהסכם חפוז שברק ודאי יחתום עם ערפאת ברגע האחרון.

"התנהגות אסונית"

בכיר אמריקני אמר כי נדהם מהצורה הלא בוגרת שבה התנהל ברק מול ערפאת. "זה נראה לנו לעיתים התנהגות אסונית, לחשוף את כל הקלפים בהתחלה ואחר כך לשבת ולהמתין במשך ימים לתגובתו של ערפאת".

ואילו ברק אמר בימים אלה לשרים: "תעשו מה שתרצו, רק תביאו הסכם".

הוא אשר אמרנו: בעל הבית השתגע.

את מי מבקש ברק להפחיד

ברק השמיע אזהרה מפני כוונת הפלסטינים להכריז חד צדדית של מדינה פלסטינית..

בדברי אזהרתו אמר בין היתר: "אני מקווה שהם ישנו את דעתם. נקיטת צעדים חד צדדיים שיחייבו צעדי נגד תקיפים מצידנ, לא תשרת את עניין השלום ותפגע באינטרסים של שני הצדדים. מצב כזה טומן בחובו סכנה של הידרדרות לאלימות שאי אפשר לחזות את ממדיה. הידרדרות שכזו תפגע בראש ובראשונה בפלסטינים, אך אני מודע לכך שהיא עלולה להזיק גם לנכסים שהשיגה ישראל, וביניהם ליחסים עם ירדן, מצרים מדינות ערביות ואיסלמיות אחורות. אסור להגיע למצב כזה".

כשקראתי טקסט זה בפעם הראשונה חשבתי שיש להכתיר את הקטע במילים "איפה השכל". אם ברק רוצה להזהיר את הפלסטינים מה טעם שהוא נותן בידיהם נימוק שיצפצפו עליו. כי הרי ברק אומר שגם אנחנו עלולים להינזק ואפילו לאבד את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.

אך לאחר קריאה מדוקדקת של הטקסט, ובהנחה שאהוד ברק איננו אומר דברים ללא מחשבה באתי למסקנה שבדברים אלה ברק לא מתכוון כלל להזהיר את הפלסטינים. האזהרה מופנית כלפי אזרחי מדינת ישראל, כדי להכין אותם לכך שהוא ישלים עם הכרזה של ערפאת. אחרת אוי ואבוי.

ראה מילון בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

 

 

 מעשה בשני יהודים (שמאלני וימני) שטיילו ביער והבחינו בעצם לא מזוהה. אמר הימני: עורב אני רואה. והשמאלן טען: לאעורב אלא זברה. הסכימו להטיל אבן ולהכריע. אם יעוף העצם מדובר בעורב ואם יישאר במקומו מדובר בזברה.

 

אמרו ועשו: הטילו אבן והעצם התעופף. אז אמר השמאלן: ראה זה פלא, לא ידעתי שגם זברות יכולות לעוף.

[מאמר זה נכתב בצל האינתיפאדה הראשונה. חלק מן האישים המוזכרים בה כבר הלכו לעולמם. אחרים בעלי דעות דומות באו במקומם. במקום ערפאת זכרונו לקללה  ניתן לרשום אבו מאזן. הכל נשאר כשהיה – מאי 2014]

הבדיחה הזו היא משל על החברה הישראלית ועל השמאל הישראלי. האינתיפאדה הוכיחה  לכל בר דעת כי דרך אוסלו הובילה אותנו לאסון. נדמה היה לרגע כי עולמו של השמאל חרב עליו. אך נמצאו שמאלנים הממשיכים להאמין כי מה שקורה רק מוכיח את התיזות שלהם. כי הזברה היא בעל חיים מעופף.

תראו למשל מה אומרים "השמאלנים האמיתיים" להארץ:

רון פונדק (מאדריכלי אוסלו): "קונספט אוסלו לא קרס. במהותו הוא מוביל לפתרון מדיני".
אורי אבנרי: יש לנו פרטנר לשלום, שלום סביר וצודק… התאשרו בצורה קיצונית כל האזהרות שאנחנו השמענו במשך השנים ובמשך החודשים האחרונים".

ז'אנט אביעד (מראשי שלום עכשיו): "אוסלו לא היה טעות. קמפ דייויד לא היה טעות. מי שטעה עכשיו ובגדול זה ערפאת".

יאיר הירשפלד (ממחוללי הסכם אוסלו): "ככל שזה יישמע אבסורדי, האירועים האחרונים קידמו את ההסכם ולא הרחיקו אותו".

יש עוד כמה שמאלנים שחושבים כמו אלה. אך הרוב המכריע של השמאל, זה שהתגבש בשנות אוסלו, נמצא במשבר עמוק. השמאלנים נוסח אבנרי מזלזלים בשמאל המיואש. אבנרי מביע בוז עמוק לשמאלנים במרכאות "שמתנדנדים כעלים נידפים ברוח וכל משבר מעיף אותם מהשמאל אל הימין". כך גם חושב ומתבטא גדעון לוי.

וזה טוב. כי ההשג הגדול ביותר של השמאל הרדיקלי, מאז הסכם אוסלו, הוא חדירתו למרכז המפה הפוליטית, ללשכתו של רבין, למרכז מפלגת העבודה. עם השמאלנים נוסח אורי דייויס ואורי אבנרי, שהפגינו נגד המדינה עוד לפני מלחמת ששת הימים יכולנו לחיות. הם היו מיעוט שולי. עכשיו, שחזרו להיות מיעוט שולי, יש תקווה לישראל.

ערפאת– לספר הזהב של הקרן הקיימת

אינני יודע אם קיים עדיין המוסד הזה הקרוי "ספר הזהב" של הקרן הקיימת. בספר הזה היינו רושמים את האנשים היקרים שתרמו לקוממיות עם ישראל בארצו.האיש הראוי בימים אלה להרשם בספר הוא יאסר ערפאת. תודות לו פקחו סוף סוף אנשי שמאל רבים את עיניהם.

תראו מה כותבת ב"ידיעות" ענת גוב אשת שמאל מובהקת:

המשפט "אין לי ארץ אחרת" מקבל לפתע משנה תוקף…מי שמתנחם בימים האחרונים במחשבה על בריחה לשקט של חו"ל, על חיים בשלווה בטוסקנה או בדרום צרפת, יכול לשכוח מזה. היהדות היא כמו אות קין שהולך אחרינו לכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה, גם אם נתחפש ונעשה ניתוחים פלסטיים. מסתבר שרק כאן, על האדמה הסוערת והשסועה הזו, אנו יכולים באמת להרגיש חופשיים. מי שחיפש הצדקה לקיומנו פה, קיבל אותה עכשיו על מגש של כסף. זאת אולי הטעות הגדולה ביותר של יאסר ערפאת. האיש שפרש את רצוננו בשלום כחולשה ואת ההומניות של מחנה השלום כחוסר חוט שדרה, סיפק לנו עכשיו משהו שחשבנו שכבר איבדנו מרוב ריגשות אשמה – האחיזה בארץ הזו… מי שנפגש עם צעירים בשבועיים האחרונים עומד נפעם.מסתבר שמתחת למעטה האדישות מסתתרת פטריוטיות גדולה, אהבת הארץ והנכונות להקריב הכל כדי להגן עליה. גם על התגלית הזאת עלינו להודות ליאסר ערפאת".

עד כאן דברי ענת גוב.

[ענת גוב ז"ל נפטרה ב-2012]

לא רק בספר הזהב יש לרשום אותו אלא אפילו לטעת עץ על שמו. לא ביער חסידי אומות העולם אלא ביער מיוחד שיוקם לכבוד חסידים כמותו. היער ייקרא על שם המן הרשע "ונהפוך הוא".

מומרי השמאל המושכים בעורלתם

יש כל מיני שמאלנים. יש שמאל חדש ושמאל ישן. יש שמאל מרכסיסטי אדום ויש שמאל דמוקרטי ורוד. יש שמאל ציוני ויש שמאל אנטי ציוני. יש שמאל יהודי ויש שמאל פוסט יהודי ושמאל פוסט ישראלי ושמאל אנטישמי.

יש גם הרבה שמאל יפה שכבר דיברנו עליו.

השמאל הגרוע מכולם הוא השמאל של המומרים המושכים בעורלתם. מדובר באנשים בעלי רקע דתי או רקע לאומי, שגדלו במשפחה דתית ולמדו בבית ספר דתי. יש ביניהם שחזרו בשאלה והם אינם הגרועים שבחבורה. יש כאלה הממשיכים להחשב בעיני עצמם או זולתם כדתיים. הם חובשים כיפה. לא חלילה סרוגה או שחורה כי היא תזהה אותם עם המחנה השנוא. כיסוי הראש הוא משהו נייטראלי כזה, קסקט, או מגבעת, או ברט צבעוני. יש שכבר התנערו מחלק גדול מן המצוות. רבים מהם מקיימים מצוות והם חיים בעולם חצוי. את ילדיהם הם שולחים למוסדות חינוך דתיים ואלה מביאים הביתה את גוש אמונים.

המשותף לכל השמאלנים הללו הוא שהם ממש שונאי עצמם. שונאי המחנה ממנו יצאו ובפועל שונאי ישראל.

הם היו הראשונים שדיברו על יהודה ושומרון כעל שטח כבוש. הם היו הראשונים להטיח אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי לאחר רצח רבין. הם אוהבים ערבים יותר מאשר שמאלנים אחרים ושונאים רבנים יותר מששונאים שמאלנים אחרים.

הם ממלאים בשמאל הישראלי אותו תפקיד שמילאו יהודים בקומוניזם העולמי – תמיד יותר אפיפיורים מן האפיפיור.

דבריהם ומאמריהם נוטפים רעל חריף במיוחד. הם הראשונים המוכנים לוותר על הכותל ועל הר הבית ועל ארץ ישראל מתוך עמדה ש"אנחנו" יודעים שזו עבודת אלילים ואין דבר כזה מקומות קדושים, ואין דבר כזה כמו קדושת ארץ ישראל ושלמותה.

ראה השמאל מת רק הוא אינו יודע זאת (נכתב ב-2009)

עמוס קינן סמל טראגי של המפעל הציוני

http://www.zeevgalili.com/?p=846#more-846

 

דרכו של אמנון לורד מן השמאל לציונות

http://www.zeevgalili.com/?p=4545

 

השמאלנות של ציפי לבני

http://www.zeevgalili.com/?p=2406

תנחשו מי אמר את הדברים הבאים:

מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותריהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

שלושה ניחושים:

הרב מאיר כהנא

אלוף רחבעם זאבי

רפאל איתן

אף לא אחד מן השלושה. את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף חודש ינואר שנת 1941 ותוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

 על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

 

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס,אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר"שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנפר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית- בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלשתינית בלב הארץ.

 ויצמן על יהודי הגולה כאבק אדם

==============================================================

 

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן

אנחנו, שרצחנו את יצחק רבין ז"ל, עשינו להם את זה שוב. לקחנו מהם את הנשיאות ושוב גנבנו להם את המדינה. תראו איך הם הגיבו על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה.

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות. הם שלחו מסר נגד השלום והשפילו את ישראל בעיני העולם. ישראלי יכול להיות איש ימין או שמאל, אך אינו יכול לדחות אדם כמו פרס כשמדובר בנשיאות".

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ", המוצא כל שבוע סיפור חדש על פלשתינאים מסכנים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, נמנה בעבר עם צוות עוזריו הקרוב של פרס. הוא כתב:"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט".

גם רון מיברג מ"מעריב" הישווה את בחירת קצב לרצח רבין ז"ל:"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבלהכשר רבני. בהתנקשות השניהחוסלה תקוותו של שמעון פרסוהוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה", על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין.בכתבה נאמר: "שלישי בבוקר. שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".

אסא כשר, אביר המוסר,מצהיר "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה".

ומה הוא אותו חשבון מוסרי?

עשרה ימים לפני רצח רביןהתקיים בכנסת דיון בהצעת חוק על הנפת דגל המדינה על מוסדות חינוך. במהלך הדיון השמיע קצב קריאת ביניים בה אמר: אילו בן גוריון היה קם לתחיה והיה מנסה להעביר היום בכנסת את מגילת העצמאות, לא היה לו רוב".

 
מה פסול בקריאת הביניים הזו בעידן בו ממשלות השמאל מתקיימות בזכות נציגי אש"ף בכנסת?

על כך משיב אסא כשר: "כל התבטאות כזו העלתה את מיפלס ההתלהמות, כל עלייה של המיפלס קירבה אותנו לרצח. כל התבטאות תרמה לאווירה שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון".

במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך מגוחךהוא כותב, כשברור שהכוונה היא לנשיא הנבחר:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

הפרשן המשפטי  של "מעריב", משה נגבי, תקף את הנשיא על ביקורו אצל הרב עובדיה יוסף וכתב: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו, הצליחו חלילה להושיב זרזיר בלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".

תומי לפיד, המאוהב כידוע גם בדתיים וגם במזרחיים, כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים". לשבחו של לפיד ייאמר כי נוכח תמונתו של קצב המתפלל עטור תפילין ליד הרב כדורי לא הביע חשד כי התפילין של ראש הם מכשיר קשר של מרגל.

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" (שאגב אינו מצחיק אף פעם) כתב "לגליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף. באמת נורא מצחיק.

===============================================
תרומת פרס לבטחון ישראל

עם כל הביקורת שיש לנו על שמעון פרס אי אפשר שלא לשבח את תרומתו העצומה לבטחון ישראל. תקחו לדוגמא את הסכם אוסלו, שהוא היה ההוגה, המיילד והמוליד שלו. לפני ההסכם לחמו בנו הפלסטינים באבנים. אנחנו השתמשנו במקלות, מכסימום בחצציות שהיו הנשק המתוחכם ביותר שנדרש לאותה מלחמה.

עכשיו מצפה לנו מלחמה נגד צבא פלסטיני מאורגן המצוייד ברבבות קלשניקובים, בשריוניות ובוודאי גם בנשק אנטי טנקי וטילי קרקע אוויר. כדי לדכא את האלימות הפלסטינית נצטרך להפעיל את צה"ל בכל הכלים – שריון, מסוקים ואולי אפילו תותחים.

אתם מתארים לעצמכם איזו תנופה זה ייתן לתעשיה הבטחונית שלנו?

===================================================
מדוע נכשל פרס בבחירות לנשיאות

סיפר לי אדם המקורב לחסידות גור: לפני כעשרים שנה פנה הרבי מגור, שמחה בונים אלתר זצ"ל, לשמעון פרס וביקש ממנו להצביע נגד איזו חקיקה אנטי דתית בכנסת. פרס הבטיח, וכמו הבטחות רבות אחרות שלו, לא קיים.

בתגובה ברך אותו האדמו"ר בברכה הבאה: שמעון פרס תמיד יגיע אל המים, אבל לעולם לא ישתה מהם.

דומה שהברכה התקיימה במלואה.

====================================================
מדוע לא גילה הרב גורן את ארון הברית

הרב שלמה גורן ז"ל השקיע הרבה מזמנו, ממרצו ומן הידע התורני הפנומנלישלו בנושאי הר הבית ובית המקדש. הוא פירסם בנושא זה פרסומים רבים ובין היתר קבע כי מצוות בניית בית המקדש "מסורה לנו, ותתקיים על ידינו בבוא הזמן בעזרת ה"" (מחניים צ"ז תשכ"ה).עמדתו של הרב גורן נוגדת את עמדת רש"י וכל ההולכים אחריו, שלפיה אין אפשרות שבית המקדש ייבנה בידי אדם והוא עתיד לרדת משוכלל מן השמיים. הרב גורן הסתמך בקביעתו על הירושלמי (שהרב גורן היה מגדולי הבקיאים בו), על הלכות בית הבחירה של הרמב"ם, על מקורות בתלמוד הבבלי ובמדרשי תנאים, על תרגום אונקלוס ועוד.

הרב גורן לא הסתפק בדיון ההלכתי התיאורטי ומאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עשה רבות כדי ללמוד כל מה שניתן על הר הבית ומקום המקדש.

הוא הפעיל את חיל ההנדסה כדי לבצע מדידות קרקע ומדידות אוויריות ולקבוע בדייקנות את גבולות מקום המקדש. בין היתר גילה כיו המדידות כי יש שם תוספות מאוחרות, בצפון ובדרום, שאין עליהן מגבלות כניסה בשל טומאת מת.

הרב גורן הקים גם מדרשה תורנית והתכוון להקים בית כנסת על הר הבית עד אשר קיבל הוראה משר הבטחון, משה דיין, לסלק את האחיזה של הרבנות הצבאית מן ההר.

על הוראה זו כתב הרב גורן בספרו "הר הבית":קבלתי הודעה זו בזעם ובצער. הודעתי מיד לשר הבטחון כי זה עלול להביא חלילה לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה הוא הר הבית".

עוד כתב גורן: "יש לשמור על הריבונות היהודית על כל הר הבית כעל בבת עינינו".

במהלך מחקריו על הר הבית ביקש הרב גורן להפעיל אמצעים אלקטרוניים חדישים, בניסיון לאתר את מקום ארון הברית, החבוי אולי במעמקי ההר.

 
על פרשה זו סיפר בשבוע שעבר הראשון לציון, הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, בכינוס תורה של חב"ד שעסק בהלכות בית הבחירה והגאולה וסיום מסכת. הכינוס התקיים בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל-אביב.

סיפר הרב אליהו: אמרתי לרב גורן: אם שלמה המלך, החכם באדם, שצפה את החורבן והכין מחבוא לארון הברית ולאוצרות המקדש אתה תצליח למצוא מחבוא שעשה שלמה המלך?

את עצם הנכונות במשא ומתן שנערך בקמפ דייויד לדון בעתידו של הר הבית הישווה הרב לסיפורו של ר' אמנון, מקדושי מגנצא, שההגמון הציע לו להתנצר. ר' אמנון השיב כי ישקול את ההצעה ועל עצם התשובה הזו נענש בכריתת ידיו רגליו ולשונו והוא מת ביסורים גדולים.

=================================================
צלאח אדין עמוס עוז ויאסר ערפאת

הסופר עמוס עוז גילה לפתע כי יאסר ערפאתאיננו חובב ציון ואפילו איננו רודף שלום. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוא אומר בין היתר: "בשתיקה, נדהם, צפיתיביאסר ערפאת החוזר לעזה כמנצח… ובסיסמאות המפארות אותו כ"צלאח אדין"הפלשתינאי…ולא יכולתי אלא לזכור שצלח אדין המקורי הבטיח לעמו שלא יעשה הסכמים עם הכופרים. הוא ישחט אותם ויזרוק אותם לים".

עוד אומר עמוס עוז כי הוא מאמין שזו ההזדמנות האחרונה של ערפאתוהפלשתינאים צריכים לבחור אם רצונם בצלאח אדין חדש או לפעול למען השלום.

על מאמר זה מגיב מירון בנבנישתי "הארץ". בנבנישתי אומר כי עוז חוטא לאמת ההיסטורית ופוגע בדמותו של אדם "הנערץ על מוסלמים, נוצרים ויהודים".

אומר בנבנשתי: צלאח אדין הפך בעולם הנוצרי לדמות מיתית שגילמה בעיני הנוצרים תכונות נעלות של אביר ושליט נאור.צלאח אדין מנע טבח הנוצרים בירושלים בעת כיבושה, חתם הסכם עם ריצ'ארד לב-ארי לחלק את ארץ ישראל בין המוסלמים לנוצרים. בזכותו חודש הישוב היהודי בירושלים שבתקופה הצלבנית נאסרה ישיבתם בעיר.

מירון בנבנשתי צודק לגבי העובדות ההיסטוריות. לעומת הנוצרים, שמסעות הצלב שלהם היו מלווים בנהרות של דם יהודי, היה צלאח אדין שליט נאור שאיפשר  את יציאת הנוצרים מירושלים אחרי כיבושה והתיר את ההתישבות היהודית בה.
אחד מאנשי התקופה, המשורר ר" יהודה בר" שלמה אלחריזי (מתאר את הארועים בספרו "תחכמוני" . אלחריזי ביקר בירושלים ראה את מקום המקדש והעזרה ושאל את אחד מאנשי העיר מתי באו היהודים לעיר הזו. האיש השיב לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה (=שיכנו בה) ישראלים" ומדוע לא שכנועה בהיותה בידי הערלים (הנוצרים)? אמר: מפני שאמרו הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם. ואילו בתוכה מצאונו אזי חיים בלעונו. אמרתי: ואיך היתה סבת ביאתכם אל המקום הזה? – כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו… ויער א" את רוח מלך ישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה" בידו ויצו להעביר קול בכל עיר… לבוא אליה (לירושלים) כל הרוצה מזרע אפרים… ויתקבצו מכל פאה אליה… ואנחנו עתה יושבים בצל השלווה הנמתקת…"

צלאח אדין איפשר גם התיישבות יהודית בחלקים אחרים של הארץ, אך להציגו כשליט נאור זו הגזמה פרועה. גם מסעות הכיבוש שלו היו מלווים בנהרות דם, לא של יהודים כי אלו לא עמדו בדרכו. אחד הסיפורים המפורסמים על צלאח אדין מספר על הדרך בה נהג בשבוייו האצילים לאחר התבוסה שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. הוא קיבל את פניהם באוהל גדול שהוקם בלוביה, צפונית מזרחית לטבריה. הוא נהג בשבויים באדיבות ובהתחשבות והגיש להם מים. אך לאחד מהם, ראנו, לא סלח על שהפר ברית שלום. צלאח אדין הציע לו לקנות את חייו במחיר הכאה על חטא ומשסרב שלף צלאח אדין את חרבו וערף את ראשו במחי יד. אחר כך הוציא להורג עוד מאתיים אנשי צבא נוצריים.

צלאח אדין הפך למיתוס שאיננו תואם את העובדות ההיסטוריות. הוא לא היה ערבי אלא כורדי ודאי שלא פלסטיניי. בקרב בקרן חיטין והוא גרם תבוסה נוראה לפרנקים אך הוא לא סיים את שלטון הנוצרים בארץ ישראל שנמשך עוד מאה שנים.

לדעת יהושע פראוור ההיסטורין הגדול של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל רצה אמנם צלאח אדין בהשמדת מדינה זו אך דבר זה לא עמד בראש מאוויו. עיקר מסע כיבושיו היה בארצות מוסלמיות – סוריה ומצרים. מלחמת המצווה שלו במצרים היתה מכוונת בעיקרה נגד השיעים. מדינת הפראנקים הצלבנית הפריעה לו בתכניותיו והוא ניצל את רעיון הג"יהאד שסביבו יכול היה לאחדאיחוד רגשי את כל הנסיכויות המוסלמיות.

אך כוחם של מיתוסים גדול יותר מכוחן של עובדות היסטוריות. הפלשתינאים אימצו, כמעט מראשית הציונות, את התפיסה שישראל דומה למדינה הצלבנית, שהיא נטע זר בתוך הסביבה המוסלמית שכל קיומה תלוי באספקה ותגבורת מן המערב. הם שאבו ושואבים עידוד מן המחלוקת הפנימית ומן השחיתות בחברה הישראלית שאיפיינו גם את הממלכות הצלבניות לתקופותיהן. הם שואבים עידוד מן המחשבה שסופנו יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים – השמדה, גרוש ולכל היותר חיים כנתינים בחסות האיסלם.

=============================================
מה הוא רץ למובארק

על הנייר מצרים היא מדינה שחתמה שלום עם ישראל. בפועל זו אחת המדינות העוינות ביותר את ישראל. מובארק עושה כל מאמץ להביא לפרוק ישראל מן הנשק הגרעיני. נציגים מצריים תוקפים את ישראל בכל במה בינלאומית ולישראל אין דריסת רגל בארועים בינלאומיים הנערכים במצריים. ואת עזאם עזאם הזכרנו?

מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים היא התחמשה והתעצמה עשרות מונים, בסיוע אמריקני נדיב ובהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל. הצבא האדיר שהקימה מצרים לא דרוש לה נגד שום אוייב שבשכנותה פרט לישראל. ובבוא יום פקודה יהיו הגייסות החמושים של מצרים גורם מרתיע ומאיים מפני כל פעולה ישראלית נגד מדינה פלשתינאית ונגד כל מדינה ערבית אחרת.

למרות כל זאת מוסיף אהוד ברק להשפיל עצמו ולבקרדרך קבע את מובארק כאילו הוא מתווך אובייקטיבי בינינו לבין הפלשתינאים. על התפקיד שממלא מובארקניתן היה ללמוד מהתנהגותו במהלך קמפ דייויד. לא רק שלא סייע להגיע להסכם, לא רק שלא לחץ על ערפאת להסכים לוויתור כלשהו. הוא גרם להקשחת העמדה הפלשתינית ולא עזרו לברקהביקורים שערך במצרים לפני ואחרי הפיסגה.

על אופי היחסים עם מצרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם כלפי המשלחת הישראלית וכלפי העיתונאים. שום מסיבת עיתונאים משותפת וק שר החוץ המצרי עמרו מוסא האנטי ישראלי במופגן קיים מסיבהת עיתונאים אליה לא הוזמנו כתבים ישראליים.

אהוד יערי סיפר כי המצרים גילו נוקשות קשה כלפי הכתבים הישראליים ואפילו לא הגישו להם כוס מים.

==============================================
דן מרידור – שים לב לטורקיה

כשדן מרידור היה עדיין חרותניק – ואולי גם כשהיה ליכודניק – הוא נתן נימוקים חכמים מדוע אסור לנו לסגת ולוותר. אם ניסוג נהיה אולי יותר פופולרייםבעולם. אך כל נסיגה שתחליש אותנו תגביר רק את התאבון הערבי לתקוף את ישראל. ומה שחמור לא פחות תוריד את ערכה האסטרטגי של ישראל וגם לבני ברית אפשריים לא יהיה עניין בה.

איננו יודעים מה תרם מרידור בקמפ דייויד כדי למנוע את החלשת ישראל. אך כבר עכשיו רואים את התוצאות של הוויתורים הישראליים בזמירות חדשות הנשמעות מטורקיה.אחרי שנים של ירח דבש, שיתוף פעולה צבאי באימונים וקשרי רכש הדוקים מתחילים לשמוע זמירות חדשות מטורקיה. שתי עיסקות נשק גדולות בוטלו או כמעט בוטלו אחרי שכמעט נחתמו. ובאחרונה ההצהרות הטורקיות בעת ביקור ערפאת באנקרה.

===============================================
חוצפתו של ויצמן

עזר ויצמן הוא הנשיא היחיד בתולדות המדינה שנחשד ונחקר במעשי שחיתות חמורים ביותר. מתוך שיקולים הראויים לביקורת החליטו פרקליטת המדינה לרחם על הנשיא ולמנוע ממנו ומאיתנו את הביזיון של נשיא ראשון העומד לדין פלילי.במקום להגיד תודה ולשתוק התהלך ויצמן מאז אותה החלטה כאילו זוכה בכל הערכאות המשפטיות. השביע שופטים הופיע בנאומים, חילק עצותוהכריז הכרזות מקוממות.

כך למשל אמר כי ההשוואה בינו לבין דרעי היא חסרת אחריות. "אני מעולם לא עמדתי בבית המשפט ומעולם לא הורשעתי. חקרו אותי חפשו אבל לא מצאו".

 
לא כל כך מדוייק. חיפשו ולא מצאו?

מצאו גם מצאו מאות אלפי דולרים שהועברו לחשבונו של ויצמן. רק הדולרים הללו לא עמדו למבחן של בית המשפט.

עצה טובה לויצמן: אחרי הנאום המביש שלך בכנסת בעת הכתרת הנשיא קצב, לך לקיסריה, תישאר שם ושתוק.

====================================================

לשמוע חדשות

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר אנשים האומרים לי: "הפסקתי לקרוא עיתונים, איני רואה חדשות בטלוויזיה. כל עיתון חדש, כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה מטילים בי דיכאון".

אני חייב להודות כי אני מבין אנשים אלה ואני מוצא עצמי נוהג לא פעם כמותם. לאחר שבועיים בחוץ לארץ, בלי להיות מורעל מן התקשורת הישרלאית, נגמלתי מן ההרגל להאזין לכל מהדורת חדשות ולא סבלתי מייסורי גמילה. לאחר שובי לארץ המשכתי עוד שבוע להנות מן התענוג הזה.אך כמו סוס קרבות ותיק חזרתי לסורי ושובאני מפעיל את הכפתור כל חצי שעה כדי לשמוע מבזק או לצפות במהדורת חדשות.אבל מדי פעם אני מוצא עצמי מדלג על מהדורת חדשות, סוגר את המקלט או עובר לערוץ המוסיקה. את עיתון הבוקר אני משתדל לא לקרוא על הבוקר כדי לא לקלקל לעצמי את היום כולו, כשאני קורא בו אני עובר ברפרוף

 
ומעדיף ספר.

בקיצור: נמאס.

====================================================

ערוץ המוסיקה

ואם מדברים על ערוץ המוסיקה יש לי אליכם בקשה. תנו מוסיקה והפסיקו לדבר. הייתי כמה ימים בבוסטון ושעות רבות שמעתי שם את ערוץ המוסיקה שלהם. היה ממש תענוג. המבחר היה לעילא ולעילא. שום קריין לא הפריע את ההאזנה.

ואילו אצלנו?

על טעם וריח אין אמנם להתווכח. אבל בכל זאת, מנין מוצאים כאן כל מיני יצירות תפלות הצורמות את האוזן. אבל הגרוע מכל הם תכניות המלל המסבירות מה אנו שומעים.

 

ציון הוא שם המצודה שלכד דוד מן היבוסי והסב את שמה לעיר דוד. ציון הוא אחד מכינוייה הרבים של ירושלים וגם כינוי לעם ישראל ולארץ ישראל. ומכאן חיבת ציון, חובבי ציון, אבלי ציון והתנועה הציונית. מובאים כאן מדרשים, פיוטים, שירים אגדות וסיפורים על תפארתה של ירושלים בעבר, חורבנה והתפילות לגאולתה.

זהו חומר קריאה לתשעה באב ולכל ימות השנה.

 

נברשת הזהב שתרמה הלני המלכה למקדש

הדברים נשמעים כאגדה קסומה, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה, והוא כתוב וחתום בספרי דברי הימים. היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים".

מרכז העולם

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם

וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל

ובית המקדש באמצע ירושלים

וההיכל באמצע בית המקדש

והארון באמצע ההיכל

ואבן השתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם

(תנחומא)

אבן היתה בבית המקדש ושתייה היתה נקראת. זו האבן עליה שכב יעקב אבינו וחלם את חלומו. מאבן זאת גזר משה רבינו את הלוחות. עליה הועמד ארון הברית עם הקמת המקדש.

{וילנאי, על פי מקורות שונים)

יופי, גבורה,יסורים

עשרה קבין יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של גבורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של תורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

{קידושין)

שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

|סוכה)

דרש רבא: מהו שנאמר "מה יפו פעמייך בנעלים" (שיר השירים ז' ב') – כמה נאות רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

(חגיגה)

מה יפו פעמייך… שררך אגן הסהר" (שיר השירים )

פרשו רבותינו שררך – הטבור שלך, שררך זו סנהדרין.אגן שהיא מגינה על העולם כולו. הסהר – שהיא דומה לסהר, כדרך שישבו הסנהדרין.

מגעת עד דמשק

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה. ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגלויות באות וחונות בתוכה. (ספרי)

תעלומת אוצרות המקדש

ראשיתו של אוצר בית המקדש בכסף שאסף יוסף במצרים. כשעלו ישראל ממצרים הביאו עמם את הכסף וזה הונח באוצר בית המקדש עם בנייתו.במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש פעמים רבות על ידי כובשים. אך למרות הביזה המשיך האוצר להתמלא מתרומותיהם של יהודים מכל חלקי תבל. העשירים נדבו ממיטב כספם. אך כל איש מישראל, גם העני שבעניים, נתן מחצית השקל. כאשר הגיעו הרומאים לבית המקדש "נערם שם כל עושר היהודים", כדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס.

מה קרה לאוצרות הללו? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת נצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על שער הנצחון שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

 אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתיה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח.

(ירושלים שלי – מאת זאב גלילי)

 

לבי במזרח

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

(ר' יהודה הלוי)

ציון הלוא תשאלי

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –

רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל – חרמון

ונכסף לרדתם על הררייך

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך, אני כינור לשירייך

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי בכותל

רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדייך את אבניה עפרה יחוננהו" (תהלים).והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו.

(גדליה בן יוסף אבן יחיא)

קריה יפהפיה

קריה יפהפיה משוש לעריך

עיר נאמנה את למלכך ושריך

יום אזכרה יפעת צבעיך

לך כלתה נפשי לשכן חצריך

ומי יתנני אעוף כיונה

אשק אבנייך אחונן עפרך

( ר'שלום שבזי)

עיר דוד

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה"

(נפתלי הרץ אימבר "התקוה")

ירושלים של זהב  ושל ברזל

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

(נעמי שמר, ירושלים של זהב)

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך קראנו דרור"

(הצנחן מאיר אריאל , ירושלים של ברזל)

מעל פסגת הר הצופים

מעל פסגת הר הצופים

אשתחוה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים

מאה דורות חלמתי עליך

לזכות לראות באור פנייך

בלב בוטח באתי הלום

הקים את הריסותייך

אך איך אבנה את בית מקדשך

אם אין שלום בין בנייך

ספרדים, אשכנזים, תימנים פלשים

ערפלים, וגורג'ים וחרדים וחופשיים

(אביגדור המאירי)

ציון תמתי

ציון תמתי, ציון חמדתי

לך נפשי מרחוק הומיה

תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי

עד תאטר בור קברי על פיה

(מנחם מנדל דוליצקי)

גורלה המר של מרתה בת ביתוס

עיר גדולה וחשובה היתה לוד בימי קדם, ושמה יצא למרחוק בזכות סוחריה המפולפלים ("תגרי לוד" הם נקראו), בעלי המלאכה שלה שיצרו כדים וחביות מיוחדים במינם, ובעיקר בזכות החכמים שישבו בה. חכמים אמרו שכל הרוצה להחכים ידרים ללוד. ועוד אמרו כי לוד היא שניה במעלה לירושלים.

לוד נתברכה גם בעצי פרי למיניהם ואחד מחכמי לוד מספר כי פעם אחת הקדים בנשף "והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהביאה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גייסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה מהירה היתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

 אך אותה דרך המלך שבה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב היסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס היתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה היתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה היתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא "זכור לטוב". הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: "ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה".

("מירושלים ועד לוד". – זאב גלילי כ"י)

גבורתם של הרוגי לוד

מעשה בבתו של קיסר, שנמצאה מתה ולא ידעו מי הרגה. העלילו גויים  על ישראל ואמרו: הם רצחו אותה, הם יתנו את הדין. ביקשו להרוג ולאבד ולהשמיד קהילות שלמות, כנקמה על מות בת הקיסר.

והיו במדינת לוד שני אחים אמיצי לב, שמעיה ואחיה, שהחליטו להקריב את נפשם כדי להציל את כלל ישראל. באו לגויים ואמרו: אנחנו עשינו את המעשה.

ביטלו את הגזרה על ישראל והחליטו להרוג את האחים בעינויים קשים. כל יום היו קורעים חלק מגופם, איבר איבר, עד שיצאה נשמתם. ונודע יום מותם, י"ב בחודש אדר.

על מעשה הגבורה של האחים מלוד אמרו חכמים: "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

האגדה העממית העלתה את הרוגי לוד למעלה אחת עם עשרת הרוגי המלכות, שמתו על קידוש השם ובראשם ר' עקיבא. האגדה מספרת כי הרוגי לוד הגיעו לגן עדן יחד עם עשרת הרוגי המלכות. בגן עדן המתין להם המלך המשיח, והקדוש ברוך הוא הוריד עליהם שתי דמעות ונשבע ללבוש בגדי נקם ולנקום את נקמתם מהורגיהם. ועד לבוא מועד הנקם יושבים הרוגי לוד עם עשרת הרוגי המלכות, בהיכל של צדיקים הבנוי כעצם השמים לטוהר, יושבים ולומדים תורה מפי משה רבנו.

איך ניצל הכותל מחורבן

אגדה אחת מספרת כי הכותל ניצל בזכותו של אחד משרי הצבא הרומאים שהחריבו את בית המקדש. המצביא אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומאי שהחריב את ירושלים, חילק את העיר בין ארבעה משרי צבאו. על כל אחד מהם הוטל להחריב חלק אחר של העיר. אחד השרים השאיר את הכותל המערבי על כנו. כששאל אותו אספסיאנוס למה נהג כך השיב: כל מי שיראה כמה גדול ומפואר הכותל האחד והיחיד שנותר יבין מה היתה תפארתו של בית המקדש שהחרבת.

אגדה אחרת מספרת כי הכותל ניצל בזכות עניי ירושלים. כשבנה שלמה את בית המקדש הוא חילק את המלאכה בין כל חלקי העם. העשירים שבעם שכרו פועלים. העניים שידם לא השיגה לשכור פועלים בנו את הכותל במו ידיהם ובזכותם נותר הכותל לפליטה.

(ירושלים שלי)

עפר מהר הבית

קומץ עפר שהביאו לי/ מהר הבית, מתוך גומחת עץ תאנה שברחבת הר-הבית,/בשחור טיפותיו של גשם חורפי מתאחר/ הביאו לי קומץ עפר ואני הופך בו והופך בו/ בהטביעי בו את טביעות אצבעותיי/ כדי לצרור ממנו צרור/ על-פי איגרת ששלחה אלי מארץ נכר,/ אגרת מאת דודתי שעיניה ראו את מטת הולדתי,/ שעיניה ראו את מיטת הולדת אמי,/ שידיה כתבו לי בסתר מכתב-בקשה לאמר:/ "שלח נא יקיר, אנא שלח לי רק קומץ עפר מעיר הקודש,/ אף כי רחקתי מדת ואמונה, רצוני כעת בקומץ עפר מירושלים,/ שכן קרבו ימי למות,/ אני דודתך גיזלה, מצד אמך עליה השלום…"/ וקומץ עפר שצררתי לכדי צרור/ – הוא מכתב רפאים אל עולם של מטה,/ – הוא פריסת שלום אצבעונית לאבי ולאמי שבעולם האמת,/ וכה אמרתי: ליל מנוחה אדמה! – בעודי לוחש ומהביל על הרגבים, ועוד אמרתי: אחזו-נא בגוף-הדואר של דודתי גיזלה כחולת העיניים,/ היו נא לה שמיכה קלה וחמה, שלא תישמט מגל עצמותיה עד אחרית הימים…

(איתמר יעוז קסט, "משלוח עפר" מתוך "צינורות מוליכי אש")

המקדש לא נשרף

וכי בית המקדש באמת נחרב והושם ונשרף?/ ואכלו להבות את הדביר והפכו את הקודש לאפר? לא היו דברים מעולם! נשרפו רק עציו אבניו – /כאותם הגוויליםבשעה שכרכו בן תרדיון בתוך ספר…/ בדומה לתורה – המקדש! ונשרפו העצים, האבנים,/ אך פרחה התבנית למרום ועלתה התפארת למעלה,/ וכשם שהיא גנוזה בזבול, וכשבא יום שיבת הבנים/ משיבה יתברך, למקומה – ירושלים שלמה, לא אוכלה.

(הפרוכת, שמשון מלצר)

איכה ישבה בדד

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם מכל אהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים… דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד…"

(איכה א")

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר… אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום, אמה על אמה, כנגד הפתח בלא סיד… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ר" יוסף קארו, שולחן ערוך).

יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה (זכר לחורבן).

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ר' יוסף קארו)

הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה (תשעה באב)" .

אזכרה אלוקים

אזכרה אלוקים ואהמיה

כראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

‏(אמיתי בן שפטיה, מתוך תפילת נעילה)

בכה נבכה

בכה נבכה

וכף אל כף נכה

בזכרנו את ציון

רעצונו מחצונו אויבינו

כי שם שאלונו שובינו

שירו לנו משיר ציון

(שלמה בן גבירול)

 

היינו כחולמים

 
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו

כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

(תהלים)

היא היתה והוה ותהיה ירושלים

השער למלכות השמים

בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים

אליה נשוב כאובי אברים

בתחילה על גחון  לבירה בהרים

ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים

לנגון השירה לספי אם יקרים 

אורי צבי גרינבר

 

 

 ראה גם:
ארץ ציון קישורים

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
http://www.zeevgalili.com/?p=300

עיתוני ירושלים במאה ה-19
http://www.zeevgalili.com/?p=3242

לא קול ענות – רק כאב צורב
http://www.zeevgalili.com/?p=411

מקור המנגינה לירושלים של זהב
http://www.zeevgalili.com/?p=274

הניגון של חסידי מודזיץ' ל"אזכרה אלוקים"
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

התקווה משיר להמנון
http://www.zeevgalili.com/?p=693

אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים
http://www.zeevgalili.com/?p=765

זעקת האבות
http://www.zeevgalili.com/?p=219

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================

 

 

 

 

 

בשנות השישים פורסם בכמה עיתונים ישראליים טור קבוע שהיה חתום בידי ד"ר חסיה ברזל. הטור הטיף לחיים על פי הטבע, אכילת פירות וירקות, הימנעות מאכילת בשר, שומן מן החי וביצים. על פניו נראה הטור כמו חלק מן החומר המערכתי. למעשה זו היתה מודעה בתשלום שמומנה על ידי המועצה לשיווק ירקות ופירות. הטור נכתב בידי כמה עיתונאים, כשהמטרה היתה לעודד את הציבור להגביר את הצריכה של ירקות ופירות ולהגביר את מודעותו לאורח חיים ותזונה בריאים.

הואיל ובאותה תקופה הייתי צמחוני אדוק ושמרתי, יחד עם בני משפחתי על קלה כחמורה, נתבקשתי (על ידי בעל פירסום "צח" שהיה היוזם של הטור) לתרום את תרומתי לטור הזה. היתה לי ספרות מגוונת בנושא ודליתי מתוכה סיפורים מסיפורים שונים – החל במלחים בריטיים במאה ה-19 שניצלו ממחלה קשה שנגרמה בגלל מחסור בוויטמינים על ידי אכילת בננות על קליפותיהם וכלה בטייסי בריטניה במלחמת העולם השנייה שגברו על הגרמנים תודות לגזר ששיפר את ראייתם בלילה.

אדם שמן. הגנרל הטוסקני, ציור מאת אלסנדרו דל בורו, המאה ה-17

 

באותה תקופה לא היתה הצמחונות והטבעונות מקובלים בארץ. אני זוכר שאחד מחבריי אז, בומבה צור, שעבד במכון ויצמן , שאל אותי מה יתרון יש באכילת לחם חי. הסברתי לו שכל כוח החיות שבנבט נמצא בקמח ממנו אופים את הלחם החי – הסבר מפוקפק שמצאתי באחת החוברות העוסקות בטבעונות. הוא גיחך נוכח ההסבר הפרימיטיבי הזה ואמר כי הוא מעדיף לאכול לחם לבן רך וטעים יותר.

 

הטור הזה של ד"ר חסיה ברזל הדמיונית עורר תהודה רבה. אפרים קישון, שהיה אז הפיליטוניסט הפופולרי ביותר בארץ, כתב ב"מעריב" פיליטון שלגלג על ההטפה הצמחונית. הוא כתב שיש להיזהר מאכילת חסה וגזר כי אין כמוהם מזיקים לבריאות. שיש להיזהר מכל משמר מאכילת פירות וירקות כי הם כמו רעל לגוף. במקומם יש להעדיף סטייק של בשר אדום עסיסי, הרבה חמאה והרבה ביצים. על הטור חתם "ד"ר בסיה חרזל".

"מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה והארץ התגלגלה מצחוק. אנשים צחקו והמשיכו לאכול סטייקים כשהשומן זב מסנטריהם.

תעשיית בריאות

אך במרוצת השנים השתנתה עמדת הממסד הרפואי ועמדת הציבור, בישראל ובעולם, כלפי התפיסות הצמחוניות. אין סוף מחקרים הראו כי צריכת מזונות עתירי תאית – כמו ירקות חיים, לחם חי וקטניות, מקטינים את הסיכוי לחלות בסרטן ובמחלות לב. כמו כן נמצא כי יש קשר בין כמות הכולסטרול בדם לבין שכיחות התקפי הלב שהיא גורם המוות הראשון בעולם. ומכאן המסקנה שיש לצמצם באכילת בשר אדום ושומן מן החי, חמאה וביצים (המכילים הרבה כולסטרול) ולהרבות באכילת ירקות ופירות. הלחם החי אכן עדיף על הלחם הלבן כי בגרעיני החיטה המלאה יש מינרלים שאין ערוך לחשיבותם לגוף.

יחד עם שינוי העמדה הרפואית והציבורית התפתחה תעשיית בריאות עצומת ממדים. תעשייה זו דחפה לשוק את דגני הבוקר הנאכלים עם חלב דל שומן, את שפע המוצרים דלי השומן והכולסטרול ועוד כהנה וכהנה.

שינוי דרמטי

בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי במגמה הזו וארצות הברית צועדת בראש השינוי הזה. המגמה החדשה היא שהסכנה המאיימת על האנשים בחברה המודרנית איננה מן הבשר האדום, השומן מן החי, הביצים, והחמאה. והישועה איננה במזונות ה"טבעיים" נטולי השומן. עכשיו האויב הם הפחמימות לכל צורותיהם, כל סוגי המאפה וכל סוגי הלחמים, רוב סוגי הקטניות, החלב וכמעט כל מוצריו.

אפשר לומר כי לפי המגמה הנוכחית ניצחה בסיה חרזל את חסיה ברזל. ואם כך בארצות הברית קרוב לדואי שהאופנה הזו תפקוד במוקדם או במאוחר את מקומותינו.

האמריקנים השמנים

אחד החלוצים של המגמה הזו הוא ד"ר רוברט אטקינס שפירסם בראשית שנות השבעים תאוריה מהפכנית על בעיות ההשמנה.

כאן המקום לומר כמה מילים על השומן באמריקה. הדבר הבולט ביותר למי שמבקר באמריקה הוא מספרם הרב של האנשים שמגיעים לממדים ממש מפלצתיים. זו איננה הכרס הישראלית של הגברים בגיל העמידה. זו השמנה של כל חלקי הגוף המסתכמת ב-150 קילו ויותר. גברים וגם נשים, שאף אינם מתביישים בשומנם ומתהלכים במכנסיים קצרים ובחולצת מחשוף, למען יראו וייראו.

תעשיית הבריאות לא הצליחה לפתור את בעיית הבריאות המרכזית של החברה המודרנית – בעיית ההשמנה. ההשמנה איננה רק עניין אסתטי. היא קשורה (כגורם או כתוצאה) בשורה של מחלות שהן מארת התקופה – לב וכלי הדם, סוכרת, לחץ דם וכנראה גם סרטן. תעשיית הבריאות לא הצליחה למנוע את ההשמנה של מיליוני אמריקנים (ומיליונים אחרים ברחבי העולם המודרני). נתברר כי תעשיית הבריאות אינה מביאה בריאות כלל. היא רק הביאה להתפתחות של תעשייה לא פחות משגשגת – תעשיית ההרזיה. התעשייה הזו משגשגת בעיקר משום שרק 3 אחוז מן האנשים המצליחים לרזות מצליחים לשמור על משקלם וכל היתר חוזרים ומתנפחים כבלונים.

אין לך אדם שמן שלא ניסה במהלך חייו עשרות דיאטות שעיקרם זהה: תאכל פחות קלוריות, תוציא יותר קלוריות על פעילות גופנית, תמנע מאכילת שומן וכו' וכו'. מי לא מכיר את הסיפור הזה. מי לא יצא ממנו מתוסכל ושמן.

בא ד"ר רוברט אטקינס (ספרו הופיע גם בעברית – "הדיאטה המהפכנית החדשה של ד"ר אטקינס" בהוצאת מטר) והופך את הקערה על פיה. הבעיה אומר אטקינס, איננה בשומן שאנו אוכלים ואיננה בכמות הקלוריות שאנו צורכים. הבעיה היא בפחמימות. האמריקני הממוצע צורך 62 קילוגרם סוכר בשנה – בין במישרין ובין בעקיפין, כולל במאכלים תעשייתיים דלי קלוריות.

כל הפחמימות – ופרוסת לחם איננה טובה יותר מכמה כפיות סוכר – גורמות לעליית רמת הסוכר בדם, להגברת כמות האינסולין המוזרמת לדם, ולהפיכת הסוכרים שבדם לשומן. לעומת זאת אכילת חלבונים ושומן איננה מזרזת את זרימת האינסולין לדם ולא רק שאינם גורמים להצטברות שומנים אלא מביאים להורדת השומנים המיותרים מן הגוף.

 

הדיאטה המומלצת על ידי אטקינס היא ביצים מטוגנות, בשר, דגים וירקות. להיגמל לחלוטין מכל מוצר שמכיל סוכר. ולא ייאמן כמה מוצרים מודרניים מכילים סוכר – גומי לעיסה ואבקת מרק וסירופ נגד שיעול . וגם המוצרים "ללא סוכר" הם בעצם מוצרים שיוצרו באמצעות סוגים שונים של סוכרים וכמוהם כמוצרים עתירי סוכר. כל מי שמבקר בארצות הברית חייב לדעת: פרט לאוויר באמריקה הכל רווי סוכר. בגלל סיבות כלכליות והיסטוריות מרבה תעשיית המזון שם לצרוך כמויות ענק של תירס שהוא בעצם סוכר טהור. התוצאה: יש סוכר בכל מאכל כמעט – בגבינות, יוגורטים, חלב, לחם, אפילו בשימורי דגים. חולה סוכרת הבא לאמריקה מוטב שיסתפק באכילת ירקות בלבד. כל היתר יקפיץ את רמת הסוכר בדמו.

דיאטת אטקינס מצליחה ובארצות הברית יש אפילו חנויות מיוחדות המוכרות מוצרים נטולי פחמימות לחלוטין. מדובר בחטיפים הנראים כשוקולדים, במבה וכדומה אך הם על טהרת השומנים והחלבונים. אף לא טיפה אחת של פחמימות.

פתרון בעיית הסוכרת

לאותן מסקנות לערך הגיע חוקר אחר, ד"ר ריצ'ארד ברנסטיין (יהודי, אלא מה?) שפירסם לפני שנתיים ספר המציע בפתרון לבעיית הסוכרת DIABETES SOLUTIONS RICHARD K. .BERNSTEIN.

 

ברנסטיין לקה בסוכרת נעורים שהיא סוג הסוכרת הקטלני. גופם של החולים במחלה זו אינם מסוגלים לייצר אינסולין, שהוא החומר המווסת את רמת הסוכר שבדם. הם זקוקים להזריק לעצמם מדי יום מנות של אינסולין הצריכות להתאים לרמת הפעילות הפיסית ורמת קליטת המזון של החולה. איזון מושלם הוא בלתי אפשרי והחולה נתון כל העת לסכנה של עודפי סוכר בדם או לירידה קטלנית ברמת הסוכר הכרוכה בסכנת חיים . חולי סוכרת גם נתונים לסכנה של סיבוכים חמורים בבריאותם, פגיעה בראיה עד כדי עיוורון, פגיעה במחזור הדם במיוחד בגפיים העלולה להביא לקטיעה, פגיעה בכליות, התקפי לב ומוות.

ברנסטיין חלה בסוכרת בשנת 1946 בהיותו בן 12. רוב בני גילו שחלו במחלה אינם עוד בחיים. כיום הוא מצוי במצב בריאות מעולה, עובד תריסר שעות ביום , מקיים פעילות ספורטיבית. (הערה משנת 2009 – בינתייך הלך לעולמו) כשהיה בן 24 ניבאו לו רופאיו כי תוחלת החיים שלו קצרה ואין לו סיכוי להאריך ימים. הוא החליט שלא להיכנע. הוא היה אז מהנדס במקצועו אך לא היה זקוק לחוות דעת רפואית כדי לחוש שימיו קצרים. הוא היה עייף רוב שעות היממה, ראייתו יטשטשה, כליותיו נפגעו.

באחד הימים קרא מאמר בספרות מקצועית על פיתוח מכשיר אלקטרונמי שנועד לבדוק מיד את רמת הסוכר בדמם של חולים. המכשיר נועד לאבחן אנשים שהגיעו לחדר מיון כדי להפריד בין חסרי הכרה כתוצאה משיכרות לחסרי הכרה כתוצאה מסוכרת. הוא החליט לרכוש את המכשיר שעלה אז 650 דולר. הואיל והמכשיר נמכר רק לרופאים הוא נעזר באשתו, רופאה במקצועה, לרכישת המכשיר.

מאז נשתנו חייו הוא עקב אחר רמת הסוכר בדמו 5-8 פעמים ביום וניסה להשפיע על ייצובו באמצעות דיאטה ופעילות. תוך שנה הצליח להגיע לוויסות של רמת הסוכר בדמו כך שהיה יציב משך כל שעות היממה. זאת, בניגוד לכל חוות הדעת הרפואיות ששמע, שקבעו כי אין כל אפשרות להגיע ליציבות כזו. ברנסטיין מייחס את הצלחתו דווקא לעובדה שהוא היה מהנדס בהשכלתו ולא רופא כך שתקף את הבעיה מזווית שונה מזו של הממסד הרפואי. ומה עוד שהדבר נגע בחייו שלו.

ברנסטיין החליט לשתף בהצלחתו גם חולים אחרים. הוא למד רפואה התמחה בנושא הסוכרת והקים מרכז שכבר הושיע אנשים רבים.

עיקרי תורת ברנסטיין

עיקרי תורתו של ברנסטיין: הימנעות מוחלטת מכל סוגי הפחמימות. הסוכרים למיניהם מסוכר פשוט ועד סירופ תירס וסוגי הסוכרים שהם כאילו חסרי סוכר (לקטוז, מלטוז, סורביטול וכו'- המופיעים לרוב על מוצרנים "ללא סוכר").

אך לא רק סוכר אסור לחולה סוכרת לאכול אלא גם את כל סוגי הפחמימות המצויים במוצרי מזון – אפונה, גזר, תפוחי אדמה, אורז, ואפילו עגבניות שהן פרי ולא ירק. ברנסטיין אוסר גם אכילת כל סוגי הפירות והמיצים, חלב , גבינות לבנות , תחליפי חלב, כל סוגי הפסטה, דגנים, ועוד ועוד.

מה נותר לאכול?

המון. רוב סוגי הירקות שאינם מכילים פחמימות או פחמימות מעטות בלבד (מלפפונים, פלפלים, תרד, פיטריות, כרוב, כרובית ועוד). עיקר התפריט מבוסס על חלבונים ושומנים – בשר לסוגיו, ביצים, דגים,  וכן חלבונים מהצומח כמו טופו המיוצר מסויה. חלב סויה, יוגורט בתנאי שלא יהיה דל שומן. להמתיק אפשר עם ממתיקים מלאכותיים כמו סכרין, אספרייטים וכדומה. אך יש להיזהר מהטעיות . יש ממתיק הנמכר כאבקה (גם בארץ) בשקיות ורודות או כחולות ונמצא בעיקר בבתי קפה. כתוב שם 0 קלוריות בפועל מכילה השקית תערובת של סוכר עם ממתיק מלאכותי. למשקל זה לא מוסיף הרבה לרמת הסוכר כן. ברנסטיין מקדיש פרק נרחב להטעיה של מערכת תעשיית הבריאות המוכרת מוצרי בריאות כאילו. רוב המוצרים ה"בריאים" מכילים פחממות בעשרות צורות. יוגורט דל שומן למשל מכיל תוספת של עמילן שנועד להופכו לכאילו שמנוני. אין שם שומן, שנזקו מועט\ אך יש שם הרבה פחמימות מזיקות. הוא הדין כמובן בעוגות ללא סוכר,  גלידות ללא סוכר וכו'. כל סוכרתי בעל מכשיר יכול להיווכח על נקלה איך קופצת רמת הסוכר בדמו לאחר צריכה של מוצרים אלה.

ברנסטיין הצליח לא רק להביא עצמו לחיים פוריים ובריאים. תודות לדיאטה נטולת פחמימות. הוא הביא מזור לאלפי חולים שנקטו אותה דיאטה (המשולבת כאמור בפעילות גופנית, בדיקות ומעקב אישי מתמיד באמצעות מכשיר למדידת סוכר הנמכר בפרוטות ועוד).

דיאטת  האינדקס הגליקמי

פריצת הדרך האחרונה בתחום הדיאטות  נעשתה בידי קבוצת חוקרים אנגלים ואוסטרלים שפיתחו את הדיאטה המבוססת על "אינדקס גליקמי". הקבוצה הזו מקבלת בעיקרון את ההנחה שהפחממות המזרזות כניסת אינסולין לדם הן הגורם העיקרי להשמנה, אך היא מצאה שלא כל פחממה גורמת לאותה תוצאה. החוקרים ערכו ניסויים במספר גדול של בני אדם אותם האכילו פחממות מסוגים שונים ובדקו את השפעת המזון על רמת הסוכר בדמם.  הם קבעו סקלה שבשיאה המספר 100 הנגרם על ידי אכילת 50 גרם סוכר. לאחר מכן בדקו השפעת 50 גרם פחממות המצויות בלחם, אורז, תפוחי אדמה, פירות  וכו'. קנה המידה היה המהירות בה עולה רמת הסוכר בדם.

 

הבדיקה העלתה תוצאות מפתיעות. נתברר כי בסביבות אינדקס 100 – כלומר מספר המעיד על עלייה מהירה מאד של רמת הסוכר בדם – מצויים לא רק סוכר אלא גם כל תחליפי הסוכר המופיעים במוצרים כאילו דיאטטיים וכנ"ל אורז  (אינדקס 92)  תפוחי אדמה אפויים (85)  קורנפלקס (83) קבוצת תערובות הדגנים הנאכלים בבוקר עם חלב ונחשבים ל"מזון בריאות"  נמצאים אף הם ברמה גבוהה  שבין 70 ל-75  אם כי יש דגני בוקר שהם בסביבות 50 עד 60 . בין מוצרי החלב יוגורט הוא בעל האינדקס הגליקמי הנמוך ביותר (14). האינדקס של חלב רזה  גבוה משל חלב שמן 32 מול 27 . בין הפירות  הדובדבנים הם הידידותיים ביותר (22) אשכולית (25) תפוח עץ  (38) הבננות נותנות לנו 54  וענבים 56 לכן הם אסורים באכילה.  בין הקיטניות  הידידותיות ביותר הן פולי סויה (24), עדשים אדומים (25). החומוס נסבל (33) ועדשים ירוקות עוברות את הגבול (52).

 

חשיבותו של הגילוי היא שאנשים שבחרו בדיאטה דלת פחמימות, אינם צריכים להתנזר לגמרי מפחממות. הם יכולים לאכול לשובע פחממות מסוגים מסויימים, שאינם מזיקים לבריאותם.

 

הדיטאה הזו לא קבלה  עדיין את ברכת הדרך של הרפואה הקונבנציונאלית, אף שנחקרה ופותחה על ידי קבוצות מדענים רציניות.  ההסתייגויות ממנה נובעות בין היתר מכך שהתוצאות של המחקרים אינן חד משמעיות. אנשים שונים מגיבים אחרת לאותם מזונות ויש הבדלים ניכרים באינדקס הגליקמי של מוצרי מזון מארצות שונות. מניסיון שלי, של בני משפחתי ושל כמה ידידים שנקטו את הדיאטה הזו משך כמה שנים, ניתן לומר שחלה ירידה במשקל עד 20 קילו, שהירידה עקבית ויציבה, שהדיאטה אינה נותנת תחושת רעב כלשהי. בדיקות דם מוכיחות גם תוצאות טובות בכל הפרמטרים. גלוקוז, כולסטרול, טריגליצרידים וכדומה.  החשוב ביותר הוא לא לסטות מן הדיאטה אף כמלוא הנימה – אף פרוסת לחם אבל אפשר קרייקר שיפון. אף חתיכת עוגה, אף פרי אסור. אפשר לחיות עם זה ולחיות טוב.

 

הנושא רחב מכדי להסבירו במסגרת קצרה ואני ממליץ על שני ספרים שירחיבו את השכלתו של הקורא

GLUCOSE REVOLUTION

SUGAR BUSTERS

שני הספרים ניתנים לרכישה באמצעות AMAZON.

באינטרנט יש לחפש באמצעות מנוע חיפוש על פי  GLYCEMIC INDEX

 

חשוב לדעת שהטבלאות שתמצאו בספרים ובאינטרנט אינן אחידות.  אמנם סוכר ולחם לבן תמיד יתנו אינדקס גליקמי גבוה ודובדבנים (כן המתוקים האלה, לא ייאמן) נותנים אינדקס גליקמי נמוך.

 

ההבדלים נובעים כאמור מן העובדה שלא כל הפירות והירקות מכל השדות ומכל המדינות שווים. גם בני האדם שונים. אבל כל אדם יכול לבחון את האינדקס הגליקמי על גופו.  במיוחד חולי סוכרת. בדיקת רמת הסוכר בבוקר על קיבה ריקה ואחר כך טעימה של מזון שהשפעתו לא ברורה. רמת הסוכר אמורה לחזור לנקודת המוצא תוך שעתיים ולא לקפוץ גבוה מדי בתוך פרק זמן זה.

כמובן שכל הנאמר למעלה איננו בחזקת ייעוץ רפואי ויש לפנות לרופא לפני כל דיאטה.

דיאטת האדם הניאנדרטאלי

ולסיום הדיאטה המוזרה ביותר שפותחה על ידי החוקר ריי אודט. בספרו הוא מעלה תיאוריה מהפכית שלפיה כל המזון שלנו, המבוסס על התרבות החקלאית בת עשרת אלפים השנים, איננו מתאים למבנה גופנו. NEANDERTHIN, eat like a cave man to achieve a lean strong body, by RAY AUDETTE(

אודט, איש מחשבים במקצועו, לקה בגיל צעיר בדלקת פרקים ראומטית ולאחר מכן גם בסוכרת. מצבו הגופני הלך והידרדר והפתרונות שהציעה לו הרפואה הקונבנציונאלית לא הביאו מזור למכאוביו.

הוא החליט להתעמק בספרות העוסקת בנושא והגיע למסקנה שמחלות דורנו החלו עם המהפכה החקלאית. דהיינו מן היום בו החל האדם לביית חיות ולשתות את חלבן, לזרוע חיטה ירקות ופירות ולעבד את המזון לצרכיו, החלו המחלות שהגיעו לשיאן בימינו.

האבולוציה, אומר אודט, הכשירה את האדם לאכול מזון מן הטבע ללא כל עיבוד. "מן הטבע" פרושו מזון שניתן לאכול אותו בלי לבשל ובלי לעבד בשום צורה שהיא. לא רק כל הפחמימות אסורות במאכל וכל החלב ומוצריו, אלא גם ירקות ופירות שאינם ניתנים לאכילה ללא בישול ועיבוד כמו תירס, חצילים, כל הדגנים, תפוחי אדמה וכו'. מאידך מותרים באכילה בשר ודגים, פירות במצבם הטבעי (ולא כאלה שעברו טיפוח להגדלת כמות הסוכר בהם) ירקות טבעיים , אגוזים וזרעים וכדומה.

אודט מבסס את תיאוריה שלו על ספרות מחקרית ענפה וטוען כי הדיאטה הזו ריפאה את כל מחלותיו והצילה את חייו.

קישורים

קינואה בריא לחולי סוכרת

ערב מלחמת השחרור הזמין דוד בן גוריון את כל המזרחנים ("ערביסטים" הם נקראו אז) וביקש את חוות דעתם לגבי האפשרות שמדינות ערב יפלשו לארץ ישראל, עם סיום המנדט הבריטי. כולם היו בדעה שאין שום סכנה כזו. ההתמודדות הצפויה למדינה העומדת לקום היא רק עם "כנופיות הפורעים" של ערביי ארץ ישראל – אמרו המומחים.

לאחר ששמע את חוות הדעת הזו הזמין אליו בן גוריון את פריץ עשת, אחד האחראים על הרכש, והורה לו לעשות את ההכנות להצטיידות הצבא שיוקם, על מנת להתמודד עם צבאות ערב הסדירים.

דעתם של המומחים לענייני ערב היתה גם דעת כל המומחים הצבאיים למיניהם, אנשי הציבור והפוליטיקאים מכל הזרמים. אך בן גוריון בשלו: מאיימת עלינו סכנת הכחדה. חודשים רבים לפני פלישת מדינות ערב נשא בן-גוריון נאומים רבים בהם הזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה מפלישת מדינות ערב. כאשר אנגליה תעזוב את הארץ, אמר בן גוריון, יעמדו מולנו "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית".

 

ובמקום אחר אמר: "עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא – ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית… זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית – בטחון".

מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1947, בא אליו אותו פריץ עשת והציע לפנות את כל 14 הישובים שמדרום לבאר שבע. הוא נימק את ההצעה בכך ש-400 המתיישבים  לא יוכלו להחזיק מעמד מול היתרון המספרי העצום של הבדואים.

תגובת בן-גוריון: "תוציא את זה מראשך שנפנה אותם. במקום זה תביא לי תוכנית איך להגן עליהם". פריץ חזר עם תכנית תגבור וביצורים.

אילו היה דוד בן גוריון מקבל את העצות שנתנו לו המומחים, ובראשם הערביסטים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה נכחדת עם הקמתה ושורות אלה לא היו רואות אור.

ברק מאשים את המומחים

נזכרתי בדוד בן גוריון כשקראתי ראיון שקיים יואל מרקוס ב"הארץ" עם אהוד ברק. ראיון מוזר. אין כאן שאלות של מראיין ותשובות של מרואיין. אלא "אדם שהתארח ביום שישי אחר הצהריים אצל אהוד ברק לשיחת רקע על כוס בירה". השואל האלמוני הציג שאלות לברק. הואיל ואין גרשיים מאחורי התשובות יש להניח שהתשובות אינן לייחוס. ועל תשובות כאלה אין אחריות.

 

אהוד הרק צילום זאב גלילי

אני סומך על כושר הבנתו של מרקוס שביקש את תשובתו של ברק על הטענה שנכשל כשהניח את כל הביצים בסל הסורי. על כך כותב מרקוס: "ברק טוען שלא הוא כשל ולא הוא שגה כשדחף להסדר עם סוריה – הטעות כולה אצל גורמי הערכה בארץ ובאמריקה שטעו באסד".

שמעתם איך מדבר מנהיג המתיימר להיות ממשיכו של בן גוריון?

לא אני אחראי, לא אני אשם. הם אשמים.

"הם" זה המזרחנים, המפטמים אותנו זה שנות דור בהערכות שגויות שעלולות להמיט עלינו אסון.

==============================================

המזרחנים כנביאי השקר המודרניים

המזרחנים טעו לאורך כל הדרך. הם לא צפו את התקפת מדינות ערב על ישראל, הם לא צפו את עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שהובילה למלחמת קדש, הם לא צפו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את האינתיפאדה, את לבנון. שום כלום.

כישלונם המונומנטלי של המזרחנים איננו מפריע להם להופיע באמצעי התקשורת ובהבעה מלאת חשיבות עצמית להצהיר הצהרות מפוצצות. לרוב הם חכמים לאחר מעשה ובכך הם שותפים להיסטוריונים החדשים. אנחנו אשמים בבעיית הפליטים, אנחנו גרשנו, התאכזרנו, התעללנו, חרחרנו מלחמה, החמצנו הזדמנויות לשלום.

עמדתם של המזרחנים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מחייבת מחקר מעמיק. כיצד הפכה קבוצת אנשים שולית לגורם מרכזי כל כך במדיניות הישראלית. זה מתחיל באקדמיה, ממשיך באמצעי התקשרת ומגיע למקבלי ההחלטות. המשותף לרוב המזרחנים הוא שהם מגייסים את מעמדם האקדמי-אובייקטיבי כביכול כדי להציג עמדות שהן לרוב פרו ערביות ואנטי ישראליות ברוח השמאל הפוסט-ציוני.

המזרחנים הישראלים מצטרפים למחנה גדול של מזרחנים מערביים, שהם באורח מסורתי אנטי ציוניים. הם מפרסמים את מחקריהם בכתבי עת שרבים מהם ממומנים על ידי סעודיה.

 

ההגינות מחייבת להדגיש שלא כל המזרחנים כאלה. יש כמה מזרחנים השוחים נד הזרם. כאלה הם הפרופסורים רפי ישראלי, יהושע פורת, משה שרון ואחרים. אך קולם של אלה כמעט אינו נשמע בתקשורת. וכשהם מוזמנים להופיע זה על תקן של קוריוז. כמומחים מביאים את נושאי בשורת הצדק הערבי.

"אסד לא רוצה שלום"

אחד המזרחנים החשובים ההולך נגד הזרם הוא דניאל פייפס. פייפס הוא יהודי בן חמישים המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

 

בימים אלה הופיע ראיון עם דניאל פייפס בעיתון "הארץ". המראיין, ניצן הורביץ, יזם את הראיון על רקע הכישלון של שיחות הפסגה עם אסאד. פייפס היה היחידי שחזה את הכישלון ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הערכותיו. הראיון לא הופיע חלילה בכותרת הראשית. הוא נדפס אי שם בעמוד פנימי, בתחתית העמוד. זה המקום הראוי לדברים הבלתי חשובים שאומר פייפס.

ואלה עיקר קביעותיו של פרופסור דניאל פייפס:

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* אסד הוא שליט החרד באופן אובססיבי לשלטונו וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו ברומניה.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא: יחסיו עם טורקיה, יחסיו עם ישראל, בעיות לבנון, מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* שלום עם ישראל עלול להיתפס על ידי האוכלוסייה בסוריה כסימן לפתיחות.

* אסד החל בתהליך שלום עם ישראל בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991. המשא והמתן מביא לו יתרונות אך הוא רוצה בתהליך שלום לא בשלום עצמו.

* זו הסיבה שבכל פעם בו מתקדם התהליך ומגיע לפריצת דרך הוא מוצא תרוץ לתקוע את העסק.

* גם אם יתגברו על בעיית חמישים המטרים בכינרת הוא ימצא משהו אחר כדי לתקוע את התהליך.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה. הנסיגה משאירה את אסד בשליטה מלאה על לבנון.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות. אסד רק מרוויח מזה.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבית.  כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. הצד השני לא חש כך . ישראל רוצה פתרון, הצד השני בכל תהליך השלום רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו (הדברים נאמרו לפני הנסיגה מלבנון).

* במסלול הפלסטיניי ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

עד כאן דברי פרופסור פייפס.

"אדם לא רציני"

פניתי לאדם, פקיד מדינה לשעבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות בתקופה מכרעת והוא גם ביחסים טובים עם אהוד ברק.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

"המוח האנליטי" של צאלים ב'

על יצחק רבין ז"ל נאמר כי יש לו "מוח אנליטי". כי הוא מסוגל לגשת לכל בעיה, לרדת לפרטי הפרטים שלה ולפתור אותה בדרך האינטליגנטית ביותר. המוח האנליטי הזה לא עמד לו בעת שקבוצה של אנשי אקדמיה תימהוניים ופוליטיקאים ערמומיים הוליכו אותו באף ופיתו אותו להיכנס להסכם אוסלו שיירשם בהיסטוריה כגדול המעשים האוויליים של מדינת ישראל.

על אהוד ברק נאמר כי הוא מפצח מנעולים, נווט גאון ומתכנן מקורי. כל התכונות הללו לא באו עדיין לידי ביטוי מאז נבחר לראשות הממשלה. זו ההזדמנות לבדוק מחדש כמה מן האגדות על גאוניותו של ברק. כדאי גם לבדוק מחדש מה הרעיון שעמד מאחורי צאלים ב' ומה אחריותו לאסון שקרה שם.

הוא יצא מן הפרשה כאילו זכאי. הוא באמת לא ברח והפקיר את הפצועים. אך אי אפשר לומר שהוא לא ברח מאחריות. הוא השלים עם כך שהאחריות לאסון כזהנעצרת בקצין בדרגת רב סרן.

לקראת מה שצפוי בלבנון אני מציע לרמטכ"ל ולכל הקצינים ומטה עד דרגת ש.ג. להכין את השכפצים. אהוד לא ייקח גם הפעם אחריות.

===========================================

קופי אנאן

זה האיש שהציל את סאדם חוסיין ממכה אמריקנית בעת שהפר את כל החלטות מועצת הביטחון וגרש את פקחי או"ם. זה האיש שנתן לסאדם חוסיין ארכה כדי לפתח את הכוח הגרעיני שלו.

על הנחש הזה סומך אהוד ברק שיסדר לו את עניין לבנון. ומה פלא שהדרישה הראשונה של אנאן היתה להפסיק את הטיסות של צה"ל בשמי לבנון ואת השיוט של חיל הים מול חופי לבנון.

=============================================

טמטום

יכול להיות שצודקים הטוענים כי ישיבתנו בלבנון ובעיקר הצורה בה ישבנו שם היתה טמטום. גדולתו של אהוד ברק היא שהוכיח כי היציאה מלבנון, ובעיקר הדרך בה נעשתה היציאה, היא טמטום עוד יותר גדול.

==========================================

ה"אמא" של ארבע אמהות

ב-20 במאי 1985 השלימה ישראל את "עסקת ג'יבריל". שלושה חיילים שהיו בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל שוחררו בתמורה לשחרור 1150 מחבלים. בין המחבלים ששוחררו היו רוצחים שדם רב על ידיהם – קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד, מחבלים שהיו שותפים לחטיפת האוטובוס בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים, מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בו נהרגו 11 ישראלים ועוד.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל משחררת מחבלים בתמורה לחיילים שנפלו בשבי. בנובמבר 1983 שחררה ישראל 4700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח"ל שנחטפו ב-1982 בלבנון. המיוחד בעסקת ג'יבריל היה שהפעם שוחררו מחבלים מסוכנים במיוחד. בעוד שבעסקה הקודמת המחבלים ששוחררו עברו ללבנון או לאלג'יריה הנה הפעם נשארו המחבלים בתחומי ישראל ויהודה ושומרון.

האדם שתרם יותר מכל לעסקת ג'יבריל היתה אמו של אחד השבויים, חייל נח"ל שנפל בשבי המחבלים בצורה מבישה לאחר שהתרשלו בשמירה ועסקו במשחקי קלפים. אותה אשה כבר שוכנת עפר ולכן לא אזכיר את שמה. אך היא המסמלת את הסיסמה הרווחת עכשיו בפרסומי חוצות אצלנו: "תהיה אגואיסט". הבן היקיר של האשה הזו נמנה עם שמונת חיילי הנח"ל שרק ששה מהם שוחררו בעסקה הקודמת. היא פתחה במסע חסר תקדים של לחץ ציבורי כדי שיעשו הכל לשחרור בנה. היא ארבה לפתחם של חברי כנסת, חדרה ללשכותיהם של שרי הממשלה ועד לראש הממשלה הגיעה. היא כמובן לוותה על ידי התקשורת שראתה בה "אייטם" ראוי. לא חלף יום בלי שנשמע קולה ברדיו, בלי שרואיינה בטלוויזיה. "החזירו לי את חיימקה שלי". כל כך הציקה לחברי כנסת, שרים ואישים בכירים במערכת הביטחונית עד שאלה היו נמלטים מלשכותיהם כשאך שמעו שהיא מתקרבת אליהם.

מאמציה נשאו פרי ואת המחיר של  החזרת הבן שילמו הרבה ישראלים בחייהם.

===========================================

פליטי צד"ל בשער פטמה

הסתכלתי בפליטים וראיתי את עצמנו. כך נראינו לפני שישים שנה באירופה. כך ייראו התמונות של פליטי הגולן, ופליטי יהודה ושומרון ופליטי הגליל ופליטי יפו ורמלה ועכו, ופליטי תל-אביב וירושלים. כך ייראו תמונותינו באגף הישראלי של מוזיאון השואה בוושינגטון.

===========================================

"זאת רק המציאות"

קטע בסיפורה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, "התסריטאי והמציאות", הזכיר לי את הימים האלה.

וזה הסיפור:

"תסריטאי אחד, ידוע למדי בקהיליית התסריטאים, שכל הזמן היה כותב תסריטים לסרטים של חצי שעה, רצה לכתוב תסריט קלאסי, אפוס רחב יריעה, עם נשימה ארוכה ואורך נשימה. הוא חשב על משהו כמו שלוש שעות סרט… אז קרה דבר מאד לא סימפטי. התסריטאי שכח לכבות את הסיגריה, ומכאן הכל צעד במהירות. הוא שכח סיגריה בוערת והלך לים. וכשחזר מצא את הכבאים עובדים על הבית שלו… אי אפשר להסביר איזה כעס חש התסריטאי, איזה עלבון, מפני המציאות כמובן… ככה להשמיד את האפוס שלו, את כל הראשי פרקים והחיצים שהוא סימן, מי שונא את מי ומה עוצר בעד זה להגיע לזה, ואיך שהוא ניסה לרקום את הקתרזיס לקראת הפורקן הרגשי של הסוף… רק כשהוא ראה ארבעה איש מוציאים שתי גופות מהכניסה שלו הוא הבין שלתסריט שלו לא קרה כלום, וגם בתוך זה לא קרה כלום לסקיצות של הדמויות ולחיצים של מי אוהב את מי לא קרה כלום ושזאת רק המציאות".

עד כאן סיפורה של אורלי קסטל-בלום.

יושב לו רפי רשף באולפן הממוזג. הקהל מוחא כפיים. האורות מרצדים. ואת מי אנו מזמינים היום? נכון את אורה שיטרית מקרית שמונה. תסרוקת אופנתית, עגילים, שמלה יפה, צבעים מתאימים לטלוויזיה. בגיל תשע נקטלה משפחתה לנגד עיניה על ידי מחבלים שחדרו לביתה.

היא מספרת: שמעתי קולות ירי. אמי רצה לחדר השינה שלנו. היא קראה: 'מישהו יודע מה קורה פה?' ואיש לא ענה. היא רצה בכיוון הדלת הראשית, מהדלת לחלון ואנחנו אחריה. אחרי שניות ספורות שמענו פריצת דלת. ואז נעמדו מולנו במרחק מטר שני מחבלים. הם טענו את נשקם וירו לעברנו. הקירות רוססו בכדורים. אחזתי באחי הקטן במוטי רצנו והתחבאנו. אחי ברח לי מהיד. יצאתי מהמחבוא בחדר השינה. בחדר ראיתי את שני אחי, ארון בן ה-8 ומוטי בן החמש שרועים מתים ולמרגלותיהם אמי ואחותי יוכבד שהתבוססו בדמם. הכלב הסתובב ולא נבח. אמא אמרה לי לכי תתחבאי באמבטיה. הייתי באמבטיה חצי דקה. מסביב קולות ירי ונפץ. נגשתי לחלון חדר השינה וצעקתי: הצילו. ראיתי את אבי למטה צועק תנו לי.

רפי רשף שואל: כמה זמן נאלצת להתמודד עם המצב הזה?

אורה שיטרית ממשיכה: כולם בחוץ הסתכלו לא עשו כלום. הלכתי לדלת ושם היה נער בן 16. גיל שמו. לא ראיתי אותו קודם מעולם. הוא עבר את כל כוחות הביטחון בלי בעיה והגיע אלי. הוא אמר לי תלכי ואני אחפה מאחורייך. ירדנו בחדר המדרגות ובכל מקום היו גוויות.

ועכשיו תנחשו איזו הפתעה הכנו לאורה שיטרית. נכון, מצאנו את גיל. הוא חי הרבה שנים בלוס אנג'לס. עכשיו נעלה אותו לשידור.

גיל: רציתי להגיד לך שהיית אמיצה מאד ואת הגיבורה בכל הסיפור.

ובאולם נמצא אבא של אורה שיטרית. הוא מצטרף.

המנחה: נכון שלחצת על אבא להתחתן?

לסיום בחרתי שיר שמאד מדבר אלייך: אין לי ארץ אחרת.

סוף. THE END.

ומחוץ לאולפן הפלסטינים מתפרעים בכל חלקי הארץ, החיזבאללה מזנב בצה"ל.

מה זה חשוב. זו רק המציאות.

==================================================

הסכם השילומים והפערים החברתיים

שמואל ארדיטי מחולון כותב לי, בעקבות המאמר על טבח הארמנים והסכם השילומים:

"אני בנו של אחד המפגינים בהפגנה שיזם בגין נגד הסכם השילומים מול בנין הכנסת בחורף 1952. אני גאה באבי, שנעצר באותה הפגנה. ההפגנה ההיא הצילה את כבוד העם היהודי.

יהודי ספרד החרימו את ספרד מאות שנים לאחר הגרוש ב-1492. היהודים האשכנזים לא חיכו יותר משבע שנים כדי להתפייס עם רוצחיהם.

העולם פרש את קבלת השילומים שאנו מוכנים לוותר על כבודנו עבור בצע כסף. גם היום מצדיקים כל נסיגה בתירוץ כי אם ניסוג תהיה פריחה כלכלית ומצבנו החומרי ישתפר.

לאחר מלחמת השחרור ביקשו משקיעים רבים להשקיע בישראל. שלטון מפאי דחה אותם בשתי ידיים. גולדה הכריזה על "סוציאליזם בימינו" והמשקיעים נדרשו להסכים לשותפות עם סולל בונה וחברת העובדים כשלאחרונים יהיה 51 אחוז בשותפות.

הממסד המפאיניקי בחר בכלכלה טוטליטארית שהביאה את המדינה לחסרון כיס. כספי השילומים האריכו את ימי השלטון של הכלכלה הזו ומנעו הקמת משטר כלכלי המבוסס על יוזמה חופשית. את מחיר אותה כלכלה אנו משלמים עד ימינו.

השילומים גם הניחו את היסוד לפער בין האשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. באותה תקופה גרנו בשכונת תל גיבורים בחולון שלא נהנתה מיוקרה גדולה. רוב תושבי השכונה היו אז יהודים ניצולי שואה. לאחר קבלת השילומים האשכנזים עברו לחולון לבתים עם חדרי מדרגות מצופים שיש. בתי שכונת תל גיבורים שהיו רכוש נטוש ערבי אוכלסו ביהודים מזרחיים. כך בעזרת השילומים האישיים נוצר הפער שנמשך עד היום.

עד כאן דברי הקורא שמואל ארדיטי.

אני מסכים עם רוב דבריו של הקורא. השילומים (וגם משטר הצנע) אפשרו לשלטון מפאי להחזיק את המשק הישראלי בגרונו ולשלוט במדינה. כל אלה אינם משנים את העובדה שהשילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. משקיעים לא עמדו אז בתור כדי להשקיע במדינה, עם או בלי שותפות עם חברת העובדים.

אשר לפיצויים האישיים. נכון שאלו נתנו יתרון ניכר ליוצאי אירופה ניצולי השואה על פני יוצאי ארצות ערב, שעד היום לא קבלו פיצוי על הרכוש שהשאירו בארצות המוצא שלהם. אפשר להוסיף זאת לרשימת חטאי שלטון מפא"י. אבל אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה.