ארכיון חודשי: מאי 2000

אנחנו וערביי ארץ ישראל – למרות המשקע של 100 שנות דמים יש סיכוי

גירסה מעודכנת נובמבר 2015

המלחמה בינינו לבין ערביי ארץ ישראל נמשכת מאה שנים ויותר * מלחמה רוויית דם, שגרמה לתהום של שינאה ופחדים * אבל בין הים לירדן לא יכולה לקום עוד מדינת חמאס כמו עזה * תוקם כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שתכלול ערבים המוכנים להיות אזרחים ישראלים נאמנים * האם יש סיכוי שזה יקרה? – כנראה אין ברירה אחרת 

בילדותי בצפת היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

הזיכרונות מאותה תקופה הם זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוולנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו מאז החלה שיבת ציון המודרנית.

 

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

ביקור בכפר ערבי

יש לי ידיד ערבי המתגורר באחד מכפרי השרון, שהיה נתון לכיבוש עיראקי במלחמת השחרור. הכרתי אותו במהלך עבודה משותפת על תרגום ספרי ילדים לערבית והתארחתי פעמים רבות בביתו. בכל ביקור אצלו אני עומד שוב בפני הסתירה בין היחס החם לאדם הערבי כפי שהוא, לבין הידיעה שאנחנו בכל זאת אויבים. בהכנסת האורחים שבביתו אני חש שוב את התחושות והריחות של ילדותי המוקדמת. בשיחות נפש עמו אנחנו מסכימים בהרבה נושאים (הוא אדם משכיל, בוגר האוניברסיטה העברית, מורה במקצועו). אך הדרך אל ביתו רצופה תמיד מבטים עוינים. לא פעם גם אבן הנזרקת לעברך. הוא נוהג לשלוח אחד מילדיו כדי שילווה אותי מן הכניסה לכפר עד לביתו, לבל יאונה לי רע. לבקר היום בכפר ערבי ישראלי זה לא תענוג גדול.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

ארתור קסטלר ויקישיתוף

בספרו "הבטחה והגשמה"  כותב הסופר ארתור קסטלר כי האדמיניסטרציה הבריטית, פעלה למניעת מכירות אדמות ערביות שיביאו לנישול פלאחים מאדמתם. ב-1940 היתה ארץ ישראל המדינה היחידה בעולם, פרט לגרמניה הנאצית, בה נאסר על יהודים לקנות קרקעות. מרבית הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים היו קודם אדמות בור – כך בקרקעות שלאורך רצועת החוף וכך בעמק יזרעאל.

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. גם שטח מטעי הפרי הערביים באזורים ההרריים – שלפני התקופה הציונית נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד – גדל מ-332 אלף דונם ב-1931 ל-832 אלף דונם ב-1942. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים – שיטות הדברה, טיפול בבעליי חיים. וכן תודות לעלייה שהגדילה את השוק שצרך מוצרים חקלאיים .

 

שטח הפרדסים הערבים גדל פי שבעה. כרזת פרסומת לתפוזי יפו משנת

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה בה כמחצית האוכלוסייה היתה יהודית ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

מה שמקדונלד לא ציין הוא שהאוכלוסיה גדלה פי כמה לא רק בגלל תנאי התברואה שהביאו היהודים אלא בגלל המדיניות הבריטית שהביאה ערבים לארץ מכל קצווי הלבאנט.

[בקרוב אפרסם ממצאים חדשים שמאז 1871 עד 1948 קמו באץ 196 כפרים ערביים רובם בסמוך לישובים יהודים רובם של ערבים שבאו מחוץ לארץ ישראל – אוקטובר 1915]

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'. איננו ריאקציונרים ואיננו נחשלים… אנו עם חי וחזק ביסודו, אנו נמצאים בתקופת הרנסאנס שלנו, אנו מולידים אותו מספר ילדים ככל עם אחר בעולם, עדיין מצוי בקודקודנו מוח. יש לנו מורשת גדולה של תרבות וחיי רוח. לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".

הנעבעך של הנאכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה. אם יש מקום לבקשת סליחה ומתן פיצויים בין שני העמים – הפלסטינים עדיין לא ביקשו סליחה ולא שילמו לנו פיצוי על השואה שהיו שותפים לה.

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – הנאכבה. זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל פני האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח, אם מחוסר ברירה ושיקולים צבאיים וגם תודות לתבונתו של דוד בן גוריון. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

אזרחי ישראל הערבים

לפלסטינים מעבר לקו הירוק יש שני חלומות רטובים – האחד הוא לזרוק את היהודים לים והשני הוא להשיג תעודת זהות ישראלית.  "ערביי ישראל" כבר הגשימו את החלום של תעודת הזהות. אלה החולמים גם את החלום השני צריכים לדעת שזה לא ילך יחד לאורך ימים. ערבי ישראלי הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני מקומו בפלסטיין שהיא ירדן.

מצבם של ערבים  בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית שלא תקום. ערביי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי עשרות מרמת החיים של הירדנים והסורים [גם לפני המלחמה המתנהלת שם] והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר. מצבם של פלסטינים שנאנקו מתחת לעול הכיבוש הישראלי בתחומי יהודה ושומרון ועזה קצת פחות טוב מזה של אחיהם אזרחי ישראל. אך מצבם טוב לאין שעור ממצב אחיהם בירדן, בסוריה וביתר מדינות ערב. מצבם יותר טוב ממה שעתיד להיות מצבם תחת שלטון מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם.

חזרה למלחמת השחרור

חיינו שנים רבות בתקווה שאם נתנהג יפה לערבים, נלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זה לא קרה. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה. וזאב ז'בוטינסקי כבר עמד על כך לפני שבעים שנה במאמרו "קיר הברזל". ערביי ישראל גילו נאמנות למדינה שהיטיבה עמם כל עוד נדמה היה שהמדינה חזקה ותהדוף את אויביה מבחוץ ותדכא את אויביה מבית. הסכם אוסלו לא נתפרש על ידם כפיוס היסטורי. הוא התפרש כסיבוב הגלגל ההיסטורי לאחור, כהתגברות הפלסטינים על הפולש הציוני. טענות הקיפוח של ערביי ישרא , אינן אלא עילה להחזרת הגלגל לאחור. מדיניות עיוורת של ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילה ולא ניסתה ליצור שותפות אמת עם ערביי ישראל – שותפות של שוויון זכויות שיכלול גם שוויון חובות. ומעל לכל תוך אכיפת החוק ללא פשרות.

אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לימדו את ערביי ישראל שאין דין ואין דיין. כי עוד הפגנה ועוד לחץ ועוד אינתיפאדה יחזירו את הגלגל לאחור. וכיום אנו עומדים לא בפני פיוס היסטורי אלא על סף מלחמת שחרור חדשה, הפעם מלחמת שחרור של הפלסטינים. ובראשנו לא עומד דוד בן גוריון אלא בנימין נתניהו הנשען על קואליציה רופפת.

גבולות 1937

אחרי שנסוגונו לגבולות 1923 בלבנון דורשים מאתנו מאתנו לסגת לגבולות 1967 ביהודה ושומרון. ואחר כך ידרשו שניסוג לגבולות החלוקה של שנת 1947 ואם לא נעשה את זה תהיה כאן אינתיפאדה וכו'. ואחרי גבולות 1947 נתבקש להסכים לגבולות ועדת פיל משנת 1937שהותירה לנו איזו פיסת אדמה בסביבות תל אביב.

ז'בוטינסקי לימד אותנו שאם שני צדדים מתמקחים והאחד אומר כולה שלי והשני אומר חלקה שלי יקבל השני חלק מחלקה, אם בכלל.

על מנת להחזיר את הדברים לפרופורציה הבה נתחיל מגבולות שנת 1000. הכוונה היא ל- 1000לפני הספירה – תקופת מלכות שלמה. כאן נוכל לחשוב על איזו פשרה טריטוריאלית – נשמע מה הם מוותרים ונאמר מה אנחנו מוכנים לוותר.

למרות הכל אופטימיות

הדברים הנכתבים כאן [אוקטובר 2015] בעיצומה של אינתיפדת אבנים וסכינים יישמעו אולי הזויים. אך יש מקום לאופטימיות. זו אופטימיות של אין ברירה. גם אנשי השמאל השפויים כבר לא מאמינים בהיתכנותה של תכנית שתי המדינות. הם רק חוששים, ובצדק, שנהפוך למדינה ערבית והכל יודעים שאין מדינה ערבית דמוקרטית, הומנית, משכילה. 

 חוסר הברירה יביא לפיתרון. חלק גדול מערביי ישראל הם כבר חלק מן הפתרון הזה. עובדים ומתפרנסים יפה לומדים באקדמיה, תופסים משרות חשובות ברפואה ובתעשיה ויש התקדמות. למרות הצהרותיהם כי הם "פלסטינים" איש מהם אינו מתכוון לעבור למדינה פלסטינית או ערבית. יש ביניהם החותרים תחת המדינה ואת אלה יהיה צורך לסלק במוקדם או במאוחר או להושיב בכלא.

חוסר הברירה של הימצאותנו יחד יביא לפיתרון. אולי מדינה אחת עם רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול המקבל על עצמו את כלליה וחוקתה של מדינת הלאום היהודית.[הנותנת לנו למשל עדיפות בעליה]. תיתכן פדרציה בין שתי אוכלוסיות: מדינת ישראל וגוף מדיני למחצה. שני הגופים יהיהו שותפים בכלכלה בפיתוח בתעסוקה ובקידמה. אך לחלק הערבי לא תהיה שליטה על הכוח הצבאי. הרי גם החסידים המובקים של שתי מדינות איננו מתכוון לתת לפלסטינים אפשרות להקים בשכנותנו עוד חמסטאן. או להקים מדינה פלסטינית שתהפוך פתח כניסה לדעאש.

ערביי יפו נמלטים מהעיר 1948

הנה יש ערבים שאפשר וצריך לחיות עמם

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם ערביה פשוטה המבינה את המציאות

"מי הזיז את הגבינה שלי" – האם זו האסטרטגיה שמנחה את צה"ל


מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

שער הספר

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

אריה אלדד [צילום זאב גלילי]

אריה אלדד [צילום זאב גלילי]

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

ישראל אלדד ויקישיתוף

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז

 

ברק הולך להמיט עלינו אסון

המאמר נכתב בחודש מאי 2000

צריך לקרוא את הביקורת שמותחים אנשי שמאל על אהוד ברק כדי להבין לאיזה מצב הוא הביא אותנו. גם אלה שתמכו בנסיגה החד צדדית מלבנון מקבלים פתאום רגליים קרות.

יוסי ביילין, אלוף התוכנית הגאונית הזו, אומר פתאום שהוא חשב שאנשי צד"ל יסכימו להתפנות מרצון ולעבור למדינות אחרות. הוא חשב שאנשי צד"ל הם כמו מתיישבי יהודה, שומרון  והגולן שאפשר לטרנספר אותם מתי שרוצים.  עכשיו, כשמסתבר שהם רוצים להישאר, כל הסיפור עלול להיות שונה.

יוסי שריד, שלשבחו ייאמר כי התנגד מלכתחילה ליוזמה המטורפת הזו, צועק "החזיקו אותי". בממשלה כמובן. והוא מסביר כי לפי ההתפתחות הנוכחית צפויה
הידרדרות שתביא את צה"ל לכניסה מחודשת ללבנון. והוא רוצה להיות שם כדי למנוע זאת.

ומה המסקנה של השמאל מן הכישלון הטוטאלי בצפון? – להזדרז ולהשלים עם הפלשתינאים. אהוד ברק אינו זקוק לזירוז. הוא כבר רץ בכל המהירות. ריצת האמוק של רבין ופרס בהסכם אוסלו נראית עכשיו כזחילה לעומת הריצה של ברק. הוא מוכן כבר לתת הכל – חלק מירושלים, 90 אחוז מיהודה ושומרון ואת בקעת הירדן.

אבל התיאבון של ערפאת גדל עם האכילה. אם נתניהו הצליח להקטין את הציפיות, ברק הגדיל את הציפיות לממדים מבהילים. ולוחות הזמנים המטורפים שקבע הם לוחות זמנים של המלחמה המתפתחת – בצפון, בתוככי יהודה ושומרון וגם בתוך גבולות הקו הירוק מול הפלשתינאים אזרחי ישראל.

מי זה אמר שננצח?


אריה וודקה מקדומים כותב לי: אסד עשוי לשקול לא רק שכדאי לו לפתוח במלחמה גם אם ייכשל אלא גם לקוות לניצחון. אנו יכולים לנצח את סוריה רק בתנאי של גיוס מילואים מהיר. מה הבעיה היום לשבש לחלוטין את העורף שרוחבו 15 קילומטרים כאשר בצמוד מצויים חמישים אלף לוחמי ערפאת ללא קווי הגנה בינינו?  ומה עם מטר טילים מאיראן ומעיראק?  ומה עם החיזבאללה שישטוף לגליל ? ומה עם מרד עממי של  ערביי ישראל? .

די לקיטורים


נדמה שלא היה יום עצמאות מדכדך כמו יום העצמאות האחרון. כולם, גם מימין וגם משמאל, יודעים מה מצפה לנו. אין מקום להרבה שמחה.

מעודד היה לקבל את המכתב הבא של יעקב פיכמן מאלקנה:

"מזה שנים נהוג במשפחתנו לחגוג את יום העצמאות בארוחת חג, לאחר תפילה חגיגית, כראוי לחג שבעיני הוא חג דתי כמו יתר החגים.

ילדיי שבגרו חוגגים השנה את החג בבתיהם ואנו נענינו להזמנת חברים לחגוג בצוותא. הציבור שהתאסף בביתם הנאה של חברינו ראוי בצדק להיקרא "מלח הארץ". אלו הם חבריי הטובים עמם עשינו כברת דרך  ארוכה, החל מימי גוש אמונים, ימי סבסטיה, דרך ימית ועד להקמת הישוב היפה והגדול בשומרון, מקום מגורינו.

היו שם מנהלי חברות, אנשי עסקים מצליחים, אנשי מחשבים ומנהל רשות גדולה. רובם ככולם צנחנים במילואים, ותיקי קרבות, יוצאי קיבוצים.

לאחר קיום מצוות היום (צלי אש תאכלוהו) נתיישבנו במעגל והחל החלק התרבותי.

מרגע זה החל הספורט הלאומי – הקיטורים. כל אחד בתורו הביע את אכזבתו מן המדינה וממה שמתחולל בה היום. לא היה תחום שלא מצאו בו פגמים: ראש הממשלה, בתי המשפט, הצבא, הרפורמה. אף אחד לא יצא נקי. הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של משתתפי המסיבה באה לביטוי בעומק הקיטורים.

ואני, שלא רגיל בנאומים, מוצא עצמי נושא נאום ארוך בלבי. כיוון שבגילי המופלג אני ממעט באכילת בשר, הפסקתי לאכול את עצמי ופשוט נעלמתי לביתי.

להלן הנאום שלא ננאם:

תגידו חברים, אתם נורמליים? אתם בכלל שמים לב שהפכתם להיות בדיוק למה שכל חיינו אנו נלחמים בו – הקוטר הישראלי המצוי. זה שיושב מול הטלוויזיה ומקטר על הכל. האם לא קמנו יחד לפני חצי יובל ששנים, עזבנו את בתינו הנוחים  והקמנו יש מאין. האם מאתיים אלף היהודים ביהודה ושומרון הגיעו לכאן בזכות הקיטורים, או בזכות העשייה שלנו? האם הכל נשכח? האם לכם צריך להזכיר מה היה כאן לפני הקמת המדינה? כולנו בנים למשפחות שנכחדו רק מפני שלא היתה להם מדינה שתגן עליהם. האם שכחתם את תנאיי הפתיחה של המלחמות בהן נלחמנו?

תסתכלו מסביב. כולנו שבעים. הקמנו בתים לתפארת. ילדינו מגשימים את החינוך שהענקנו להם וממלאים ישובים בשומרון. כולם אקדמאים, עוסקים בתחומים החשובים ביותר.

תרגעו, לא ירדתי מן הפסים ולא לקיתי בעיוורון. אני קורא עיתונים, רואה טלוויזיה ומסתובב בארץ. גם אני לא מרוצה ממה שקורה. אבל  בין זה לבין ליל קיטורים במסיבת יום העצמאות המרחק רב.

אז חברים, מספיק עם השטויות. חיזרו לעצמכם ואם המדינה הזו חשובה לכם תתחילו לעשות. מה לעשות? מה שאנחנו כל כך טובים בו  – לדבר. אבל לדבר

חיובי. כל אחד במעגלי חייו יתאמץ לדבר על הדברים היפים. על הישובים הפורחים. על ילדינו הנלחמים על כל מקום ביחידות המובחרות ביותר אחרי שנת לימוד בשיבה. על פריחת הישיבות הלאומיות. על עשרות האולפנות לבנות שקמו בדורנו. על הקליטה המדהימה של גל העלייה האחרון.

הכה את המומחה


במסגרת תכניתנו "הכה את המומחה" הזמנו את הפרופסורים לכלכלה, שלב המרץ ונאסדק, כדי שיסבירו לנו עד כמה נפלאה הרפורמה במס. המאזינים מתבקשים להציג את שאלותיהם.

שאלה: אני מורה רווקה ומשתכרת בערך 4000 ש"ח לחודש. מה אני ארוויח מהרפורמה.

תשובה: לצערנו לא תרוויחי. בין כה וכה את לא משלמת הרבה מיסים כך שההפסד אינו גדול. אנחנו נוריד לך חצי נקודת זכות שקיבלת עד עכשיו כאשה עובדת. מקרן ההשתלמות שלך את יכולה לשכוח. בסך הכל תפסידי בשנת 2001 רק 25 שקל מהנטו. אבל אנו אנשי בשורה. בשנת 2003 יירד ההפסד שלך ל-17 שקלים. אנחנו מייעצים לך להתחתן בהקדם ולאחר שיהיו לך שלושה ילדים אז בשנת 2003 תגדל המשכורת שלך בסכום ניכר.

שאלה: אבל עם שלושה ילדים אצטרך עוזרת ומטפלת. האם תכירו בהוצאות האלה לצורך זיכוי?

תשובה: לצערנו לא. הוצאות על עוזרת ומטפלת אינן הוצאות לצורך ייצור הכנסה. אולי תבקשי מאמא שלך לבוא לשמור על הילדים.

שאלה: אני פנסיונר. יש לי פנסיה של 2000 שקל בערך וגם קיצבת זיקנה מביטוח לאומי. הצלחתי במשך השנים לחסוך קצת כסף שאותו אני משקיע בתוכניות חיסכון. כל פעם אני מושך קצת כסף לצורך מחייה. מה יהיה עכשיו?

תשובה: אינך משלם בעצם מס הכנסה כך שבעניין זה מצבך לא ישתנה. אך על הרווחים שלך מתכנית החיסכון תצטרך לשלם 25 אחוזים מס. בינתיים החלטנו לא להטיל מס על קיצבת הזיקנה.

שאלה: אני עומד לחתן את בתי. יש לנו מעט כסף לתת לה כדי לעזור בהוצאות החתונה, בהוצאה ראשונית על כלי בית ובתשלום ראשון לרכישת דירה. האם אנו חייבים לשלם מס על המתנות האלה?

תשובה: בינתיים לא. אבל עליכם לרשום את כל המתנות האלה עד שיגיע יומכם. אז יצרפו את כל הסכומים והיורשים שלכם יצטרכו לשלם 10 אחוזים על הירושה. אגב, אם החתונה בימים הקרובים אתם צריכים כבר לרשום, למרות שהפורמה תיכנס לתוקף רק בינואר 2001. לפי המצב הנוכחי ישלמו מס רק על סכומים של 2 מיליון שקל ויותר. אבל אנחנו לא יכולים להתחייב מה  יהיה הסכום שעליו ישולם מס עיזבון בעתיד.

שאלה: אני חבר כנסת ומשתכר בערך 19 אלף שקל לחודש. מה יהיה מצבי אחרי הרפורמה.

תשובה: אל דאגה. הכנסתך תגדל ב-1203 שקל לחודש, אבל תצטרך לשלם  מס על רווחי קרן ההשתלמות  כך שיישארו לך רק 740 שקל.

שאלה: אני עובד חברת החשמל ומרוויח 50,443 שקל לחודש.

תשובה:  התוספת שלך לנטו לאחר ניכוי המס שאתה משלם על קרן ההשתלמות תהיה 1890 ש"ח.

שאלה: ומה עם החשמל שאני מקבל חינם? זה משהו ששווה 3000 שקל לחודש.

תשובה: אל דאגה. כמו בעבר גם עכשיו תהיה פטור ממס על ההכנסה הזו.

שאלה: אני מנהל בנק ומרוויח 250 אלף שקל לחודש. איך תשפיע עלי הרפורמה.

תשובה: לא אנשי בשורה אנחנו בשבילך. מטרת הרפורמה היתה ליצור יתר שוויון בחברה הישראלית. לכן אתה תשלם יותר מס גם על העבודה וגם על רווחיך מהשקעות. עליך ללמוד להצטמצם מעט.

זהבה WHO?


עד לפני כמה חודשים השם זהבה גלאון לא אמר כלום לאיש.  אלמונית לגמרי. לחבר כנסת, שעצם קיומו מותנה בהופעה בתקשורת, זה כמו פסק דין מוות. למי שעדיין אינו יודע – זהבה גלאון היא חברת כנסת מטעם מרץ.

באחרונה היתה לה עדנה. פרשת איציק מרדכי, בה היא  כיכבה במרכז, הפכה אותה מדמות אלמונית לסלבריטי. קולה הצרוד נשמע על כל גלי האתר בכל הערוצים. מה עם כבוד האדם, גם אם קוראים לא איציק מרדכי? מה עם חפותו של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו?

לא חשוב. פנו דרך לזהבה גלאון.

זהבה גלאון דואגת לכבוד האדם ולחירותו. אם קוראים לו מוסטפה דיראני למשל. שוב הפכה חברת הכנסת האלמונית לסלבריטאית. יש לה הרבה מה לומר על ההכרח לשחרר את בני הערובה.

דיראני אאוט. אבל יורם שקולניק אין. זהבה גלאון מגישה בגץ ושוב מנצחת. מקומה של זהבה גלאון כבר מובטח לכנסת הבאה.

בג"ץ שקולניק ופרשת קו 300

סתם שאלה כאילו משפטית.  יורם שקולניק עשה פחות או יותר מה שעשו חוקרי השב"כ  שהרגו את מחבלי קו 300. הם עשו יותר. לאחר מעשה טשטשו, שיבשו הליכי משפט והעלילו. איש מהם לא ישב בכלא והעונש החמור ביותר שהוטל על אחד מהם הוא איסור לכהן במשרה ציבורית. איך זה מתיישב עם השוויון בפני החוק?

כל הכבוד ליועצי התקשורת של ויצמן


מצעד החיים בפולין בהשתתפות הנשיא (פעם ראשונה בהיסטוריה), חלוקת פרסי ישראל, פגישה עם חיילים מצטיינים, פגישה עם הסגל הדיפלומטי, ראיון מכובד ברדיו ובטלוויזיה לכבוד יום העצמאות, הכרזה כי אולי יפרוש השנה אלא אם כן ראש הממשלה יבקש ממנו מאד, יש לו גם מה להגיד על הנעשה בלבנון, משביע שופטים, נותן חנינות.

מישהו זוכר משהו על אחד בשם אדוארד סרוסי?

ניצב אליק רון


באמת לא בסדר. איך זה שאתה יורה בנהג המשתולל בדרכים בלי לברר את לאומיותו?

נכון שהנהג ניסה לדרוס שוטר, נסע במהירות מטורפת, ולאחר מעשה נתברר כי היה גם בשלילת רשיון. כשראית אותו משתולל תפקידך היה לעצור אותו ולא יכולת לדעת אם מדובר ביהודי או בערבי. זו הטעות שלך.  אילו זה היה יהודי וירית בו זה בסדר גמור. אך אם ירית בערבי  לא יסלחו לך.

להקת פינג פונג


חברי הלהקה עוד יקבלו פעם פרס ישראל. עד אז כדאי לתת להם פרס על הופעתם המבישה בארוויזיון, כשהם מניפים את דגלי סוריה. לשלוח אותם להנות מהכנסת האורחים הסורית המפורסמת בדמשק.

קול בתקשורת ערווה


נדמה לי שגלי צה"ל היו הראשונים שהחלו במשדר  "הכל דיבורים" – תכנית בה יכול כל מאזין לעלות על גלי האתר ולומר את אשר עם לבו. בזמנו זו היתה יוזמה ברוכה.  נדמה היה כי היא מאפשרת חופש דיבור לציבור נרחב. במציאות זו היתה רק אשליה, שהרי רק חלק קטן מן המאזינים הצליחו להגיע לשידור. ואילו  המראיינים, רובם ככולם, קבעו את הטון ואת הכיוון בעיקר בתחום הפוליטי.

במרוצת הזמן התפתחו תכניות רדיו של הכל דיבורים, שאינן עוסקות בנושאים ציבוריים אלא בבעיות אישיות, בעיקר בעיות שבינו לבינה. תחילה זה היה בתוכניות לילה מאוחרות בהשתתפות צוות פסיכיאטרים ופסיכולוגים. לאחר מכן עברו התוכניות לשעות היום והמגישים פסיכולוגים בגרוש.

פתיחת ערוצי התקשורת לתחנות הרדיו האזוריות והמרדף אחר רייטינג בכל מחיר הביא לוולגריזציה של התוכניות הללו. המגישים העדיפו אנשים המוכנים להתוודות על החלק האינטימי ביותר של חייהם, כולל סטיות  של גילוי עריות ומעשי זימה  שהדיבור עליהם הפך להיות לגיטימי.

באחרונה שמעתי תכנית בה סיפרה חיילת כי גילתה באקראי שאביה בוגד באמה. כשספרה את הדבר לאמה גילתה לה האם שהיא ואביה מקיימים מזה שנים "נישואים פתוחים" בהסכמה. כל אחד מהם מקיים יחסים עם בני זוג אחרים בלי שהדבר יפריע להם להמשיך בחיי משפחה נורמליים, אם אפשר לקרוא כך לחיי משפחה כאלו. ההורים אף ניסו לשכנע את הבת כי זו דרך חיים נורמלית. כי בדרך זו הם מגוונים את חייהם ומחזקים את המסגרת המשפחתית.

החיילת נשמעה כמי שנתונה במצוקה גדולה. היא לא יכלה להבין מדוע ההורים עושים מה שהם עושים. ואיך זה מתיישב עם חיי משפחה.

מה שמעניין היה בתוכנית הזו שגם המגיש וגם מאזינים שעלו על הקו ניסו לשכנע אותה שזה בסך הכל בסדר. שזה עדיף על גרושים וכל הכרוך בכך.

בדיחה עצובה


מדוע לא יוכלו להחזיר את הנגב?

כי בכל זאת צריך מקום כדי לבנות בתי סוהר לכל המושחתים.

קשר לאחד והפלאפונים


אחת הדמויות הציוריות של ירושלים (מלפני הרבה שנים) היתה אישה יקית שהכל כינו אותה "קשר לאחד". היא היתה מסתובבת ברחובות, לבושה חליפה כהה, מדברת לעצמה  ומדי פעם פונה לאנשים ברחוב ואומרת להם: "קשר לאחד, שלמה ושולמית, מלכות השמים".

אחיה היה אחד הפרופסורים המפורסמים של האוניברסיטה העברית. מה היה סודה ומה מצוקתה של האשה ידעו רק מעטים. את עיקר סודותיה נטלה עמה אל הקבר.

אילו היה נוחת אדם מן המאדים ברחובותינו היה סבור מן הסתם כי מדובר בתרבות של אנשים מופרעים. בכל אשר תפנה אתה מגלה אנשים מדברים אל עצמם. פעם עוד החזיקו בטלפון הנייד, כך שיכולת להבין שהוא מקיים תקשורת עם זולתו. אך מן הרגע שפותחו דיבוריות אישיות (ועכשיו גם מסתבר שאינן

מסוכנות יותר מאשר הצמדת המכשיר לראש) שוב אי אפשר להבחין בין מי שמדבר עם עצמו ומי שמדבר עם זולתו.

הבדיחות שאינן מתות


לפני הרבה הרבה שנים סיפרנו את הבדיחה על בוזלגו ששינה את שמו לרובינשטיין ואחר כך שוב שינה שמו לרביב. כי כאשר נקרא רובינשטיין ושאלו אותו מה היה שמך הקודם הבינו מייד שמדובר בבוגלו. כשנקרא רביב היה שמו הקודם כשר למהדרין.

זו היתה בדיחה גזענית שנולדה בעידן של ראשית המדינה כאשר רבים עיברתו את שמותיהם ורבים עוד יותר סבלו מכך ששמותיהם נשאו שם מזרחי.

באחרונה  למדתי לדעת כי הבדיחה הזו אינה בדיחה אלא מציאות בשר ודם. סקר שנערך העלה כי אנשים הנקראים בוזגלו, מזרחי או דהאן מתקשים למצוא עבודה  יותר מאנשים ששמם רובינשטיין, רביב או רחמילביץ' שיש להם אותם כישורים. ולכן יש המשנים את שמותיהם.

בתכנית של עורך הדין ברדוגו (ברדיו FM )103 ) הביע אחד המאזינים  ספקות לגבי אמינות הסקר הזה.

על כך אמר לו ברדוגו לערך את הדברים הבאים: אינך מאמין? אני עצמי נוכחתי שהדבר עובד. הכרתי אדם ששמו היה ביקה. הוא שינה את שמו לרבינוביץ' ותמיד שאלו אותו מה היה שמך הקודם. שינה שוב את שמו לרבן והפעם כבר יכול היה להשיב ששמו הקודם רבינוביץ' ועולם כמנהגו נוהג.

אמריקה  הדתית


ישראלי חילוני המתגורר באמריקה הדביק למכוניתו את הסטיקר הבא:

PLEASE  GOD SAVE  ME FROM YOUR FOLLOWERS
(אנא אלוקים הצל אותי מן הדתיים)

עד מהרה  מצא על המכונית סטיקרים רבים שבהם נאמר:

GOD  WILL SAVE  YOU IF YOU BELIEVE I N HIS SON

(אלוקים יציל אותך אם תאמין בבנו)

עוד גרסה לדצ"ך


יעקב פרנק, ממשיכו של שבתי צבי שהתנצר, ביקש להוציא שם רע על ישראל ופרש את ראשי התיבות שבהגדה כך: דם צריכים כולנו, על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים.

גרסה זו הביא לי משה בודק מחיפה, אותו למד מי פרופסור מרדכי וילנסקי.

עמנואל הלפרין


אולי הוא ספג מדודו, מנחם בגין ז"ל, את האצילות, את תרבות הדיבור, את הנימוס והכבוד לאדם באשר הוא אדם, את היושר האינטלקטואלי.  מכל מקום הוא דמות חריגה בנוף התקשורת שלנו. הייתי אומר משכמו ומעלה אבל זה לא כבוד גדול. הוא יחידאי ברגישות שלו למרואיינים. הוא אינו קוטע את המרואיינים, אינו מתחרה אתם באמרי שפר, אינו מביע את דעותיו אלא מאזין. הוא גם איש תרבות בבחירת הנושאים, בצורת ההגשה שלהם, בגרוי האינטלקטואלי שהוא יוצר. הוא ההוכחה שאפשרית גם תקשורת אחרת.

התראה לפני עיכול


הקורא יהודה דה ליאון היפנה את תשומת לבי להגדה של פסח שהופצה על ידי "מעריב"  בה הופיע הכיתוב הבא: "בשער: הסנה בוער באש והסנה איננו עוכל(שמות ג' ב')".