האם איבדנו את היכולת להאחז בקרקע

–  התיאוריה של קרל יונג
– "אפשר גם בלי החרמון"
– גם על עגבניות אפשר לוותר
– האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש
– לחזור לקופסת הקרן הקיימת

לפני זמן מה הופיעה בארצות הברית ביוגרפיה של קרל יונג, מחלוצי הפסיכואנליזה, שהיה גם בר פלוגתה של זיגמונד פרויד. יונג פיתח בין היתר תיאוריה של אל-מודע, כחלק של הנפש המורכב הן מחוויותיו האישיות של הפרט והן מן החוויות התרבותיות המשותפות לחברה אליה נולד, והעוברות מדור לדור.

.

לפי יונג מתגבשים בכל עם היסודות הכלל אנושיים בצורה ייחודית, לאומית או גזעית, דבר המסביר את הניגודים והמתיחויות בין העמים. יונג ראה בעליית הנאציזם בגרמניה ביטוי לתהליך -מחריד, מבהיל אך בלתי נמנע – של התגשמות היסודות הארכיטיפיים שבתרבות הגרמנית , יסודות המנוגדים מהותית לאלה של היהדות. תפיסה זו הניעה אותו למלא תפקיד מרכזי בתחום המקצועי שלו בגרמניה הנאצית ולהתעלם מכך שכל מוריו, חבריו ותלמידיו היהודים גורשו מגרמניה או נרצחו.

לגבי היהודים הגיע יונג למסקנה שאחרי אלפי שנים של חיים בלי קרקע ובלי ריבונות מדינית הם איבדו את היכולת לבסס עצמם בצורת קיום של מדינה עצמאית.

אף שרוב תלמידיו ומפרשיו של יונג היו יהודים, האשימו אותו באנטישמיות אף שהוא הסתייג בגלוי מן האנטישמיות.

לא צריך להיות אנטישמי כדי להגיע למסקנה כי העם היהודי אינו כשיר לחיים מדיניים, לקשר אל הקרקע. הרי התנועה הציונית לזרמיה השונים חתרה מראשיתה להפוך את הפירמידה של היהודי העוסק ב"לופט געשעפטן" (עסקי אוויר ביידיש). שורה של יוצרים נתנו ביטוי ליהודי הזה המעופף ונטול השורשים, החל בשלום עליכם ובתיאורי העיירה שלו וכלה בצייר מארק שאגאל שיהודיו מנותקים תדיר מהקרקע.

"אפשר גם בלי החרמון"

נדרשתי לתאוריה של קרל יונג בעיקבות דברים שכתב ב"הארץ" ד"ר אורי בר יוסף,[ הדברים נכתבו בחודש מרץ 2000] מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. במאמרו אומר הפרופסור המכובד כי ישראל יכולה להסתדר גם בלי החרמון. ויש לו המון נימוקים: החרמון לא מנע הפתעה גם במלחמת יום הכיפורים; יש אמצעים אלקטרוניים המאפשרים לוותר על כל אמצעי קרקעי ועוד נימוקים כהנה וכהנה.

 דומה כי זכות היוצרים ל"אפשר גם בלי" מגיעה לשמעון פרס, שאמר כי בעידן הטילים ארוכי הטווח אין צורך ברמת-הגולן ואין כל משמעות לעומק אסטרטגי. אחריו באה שורה ארוכה של הגיגנים בפרוטה, גנרלים של שבשבת רוח פוליטית ומומחים אסטרטגיים למיניהם.אחרי שאפשר בלי הגולן ובלי החרמון צפויים לנו עוד הרבה "אפשר בלי". אפשר בלי בקעת הירדן, אפשר בלי ההתנחלויות, אפשר בלי הגליל, אפשר גם בלי ירושלים, אפשר גם בלי הנגב, ובוודאי אפשר גם בלי מדינת ישראל.

היתה לי באחרונה שיחה עם קצין בכיר, שהראש שלו עדיין לא הורעל ב"אפשר בלי". הוא אמר לי כי כל הדיבורים הללו הם קישקוש גמור. מלחמת המפרץ הוכיחה כי גם המדינה בעלת הטכנולוגיה המפותחת ביותר בעולם, שכתשה את עיראק בטילים ובהפצצות משך שבועות ארוכים, נזקקה בסופו של דבר לשרשרות הטנקים כדי להכריע את המערכה. העובדה שניתן לשלוח אלינו טיל ממרחק מאות קילומטרים איננה מקטינה את הסכנה שאלפי טנקים סוריים יגלשו לתוך הגליל. בסיבוב הבא,אם זה יהיה מגבולות ה-6 ביוני. [היום כבר אין צבא סורי שיגלוש מהגולן. אך תארו לכם הייכן היה דעאש אם היינו מקבלים את עצותיהם של "אפשר בלי" – פברוא 2006]

אך לביטוי "אפשר גם בלי" יש משמעות עמוקה יותר מן העמדה הטקטית או האסטרטגית. הביטוי הזה מבטא אולי את העובדה שהעם היהודי בעצם איננו כשיר לחיים מדיניים על קרקע משלו.
גם על עגבניות אפשר לוותר

אפשר גם בלי עגבניות

לעניין הכושר שלנו להאחז בקרקע שייך גם הסיפור הבא:

פרופסור הלל וייס ספר לי כי בשיחה שהיתה לו בשעתו עם דן מרידור, כשהיה שר האוצר, אמר לו מרידור כי אם אפשר לקנות עגבנייה במקום כלשהו בעולם, שהיא זולה יותר מעגבנייה המיוצרת כאן, יש לוותר כאן על ייצור עגבניות ולהעדיף יבוא של עגבניות. אמירה זו, אומר פרופסור וייס, היא הביטוי לתלישות מן הקרקע.

 

 

היחס הזה לעגבנייה בא לביטוי במדיניות הישראלית שיש בה כבר קונסנזוס דה פקטו מימין ומשמאל. אנחנו "יכולים בלי" ומוותרים בקלות דעת מטורפת על שטחי מולדת וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. סאדאת לא היה מוכן לוותר על גרגר אחד מאדמת סיני הקדושה, שהיסטורית לא היתה מעולם חלק ממצריים. אסד אינו מוכן לוותר על אבן אחת מאבני הגולן שמלבד זכותנו ההיסטורית עליו שלטה בו מדינת ישראל יותר שנים מאשר סוריה. והפלסטינים, עם שהציונית הקימה ועיצבה, לא יוותרו על אף גרגר מאדמת פלסטינה.

האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש

צריך לקרוא היטב את מחמוד דרוויש כדי ללמוד לא רק מה הפלסטינים שואפים לעשות לנו, אלא גם כיצד הם מטפחים את הקשר שלהם לקרקע.

הוא קורא לנו להסתלק::"תמותו במקום שתרצו אך אל תמותו בינינו". : "הגיע הזמן שתסתלקו/ ותשכנו היכן שתרצו אך אל תשכנו בינינו/ הגיע הזמן שתסתלקו/ לנו העבר כאן/ לנו זעקת החיים הראשונה/ לנו העבר כאן/ לנו ההווה וגם העתיד..

אך דומה שהמשפט החשוב ביותר בשיר הזה הוא "לנו יש את שאין לכם: מולדת".

ובשיריו האחרים הוא נותן ביטוי לקשר העמוק אל האדמה: "לסרק את חיטתנו בריסים. ללכת קלים על אדמתנו,/ לקדש את שעות לפני הערבים על עצי האזדרכת…"

לחזור אל קופסת הקרן הקיימת

כשהייתי ילד היתה תלויה על הקיר, בכל כיתה, הקופסה הכחולה.היתה זו הקופה הקטנה של הקרן הקיימת,עליה מצויירת מפת ארץ ישראל ("מדן ועד באר שבע"). בכל יום שישי היה כל ילד חייב להביא כמה פרוטות ולהטילן לתוך הקופסה "קודש לגאולת אדמת ארץ ישראל".

 

החינוך הבית"רי שקיבלתי גרם לי להתמרד במנהג הזה. כי בבית"ר למדו אותנו את שירו של אורי צבי, "אמת אחת ולא שתים":

"רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית

קונים את הניר ותוקעים בו מעדר

ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית

ובמעדר חופרים וקוברים את המת"

בכל יום שישי היתה חוזרת הסצינה. כל ילד נגש לקופסה ובחגיגיות מטיל את הפרוטה. אני הכרזתי שוב ושוב כי איני תורם. פעם אף הפגנתי בדרך של קריעת מטבע נייר של כמה אגורות (שהאוצר הנפיק בשנות החמישים) מעשה שגרר אחריו עונש והזמנת ההורים לשיחה עם המחנך.

היום, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, מן הראוי להקים מחדש את הקרן הקיימת. לא זו שמתחזקת יערות ומספקת כרטיסי טיסה לפקידיה. קרן קיימת ממש לגאולת הארץ, לקניית אדמות. קרן שהתקנות שלה יהיו כמו תקנות הקרן המקורית- רכישת אדמות שתישארנה לצמיתות בבעלות העם היהודי, לא יימכרו אלא יוחכרו ורק ליהודים.

 

זו גם ההזדמנות לחדש את בולי הקרן הקיימת שהיו מודבקות על כל תעודה והיו חלק מן המכשיר החינוכי להנחלת ארץ ישראל בדור שבו ארץ ישראל לא היתה מלה גסה.

בג"ץ מחלק קרקעות לערבים

כינונה מחדש של הקרן הקיימת דרוש כהפגנה נגד החלטת בג"ץ, שחייבה את המדינה להקצות אדמות לערבים גם בישובים יהודיים. אך ההפגנה לא תפתור את הבעיה שבה הבג"ץ העמיד אותנו מול רגע האמת של המדינה היהודית.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן קטע מבדח על "הבגץ האחרון" בו יגיש מישהו עתירה שתבקש לקבוע כי מדינת ישראל אינה חוקית. הבג"ץ יחליט כי העתירה צודקת ואחרון השופטים יכבה את האור.

מסתבר שבמדינת היהודים – ההופכת במהירות למדינת כל אזרחיה ולעתיד גם בלי יהודייה - הגבול בין סיפור מבדח למציאות מפחידה דק מאד. בית המשפט העליון הסתמך בפסק דינו בין היתר על מגילת העצמאות. האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי באותה מגילה נאמר גם כי מדינת ישראל מושיטה יד שלום לשכניה וכי היד הזו נשארה תלויה עד היום? האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי במרחק יריקה מבניין בית המשפט העליון מטילה הרשות הפלשתינאית עונש מוות על כל ערבי המוכר קרקע ליהודים? האם נעלם מהם כי חוק כזה קיים גם בירדן?

אורי צבי אומר באותו שיר:

"רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:

דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים"

ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים

כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים".

שום דבר לא נעלם ודאי מעיניהם של השופטים המלומדים. אבל להם יש תפיסה מה צריכה מדינת ישראל להיות, ואני מרשה לעצמי לומר שתפיסה זו חותרת תחת עצם אושיות המדינה ומשחקת לידי אויבי ישראל.

באותו נושא ראה ראיון עם יעקב חרותי

חיים נגבי, כיום בעל טור ב"מעריב",מחזיק בדעות שאינן יכולות להיות רחוקות יותר מדעותיי. אף על פי כן אני מחבב את האיש ומאד מעריך אותו. נגבי הוא בן למשפחה חרדית שמוצאה מחברון ומירושלים העתיקה. הכרתי את נגבי בתקופה שעבד כמגיה, ומאוחר יותר כעורך, ב"העולם הזה" הישן של אורי אבנרי. היו לנו אז הרבה "שיחות דפוס", שיחות אפיניות לעיתונאים הממתינים להשלמת התהליך הארוך והמתיש של עבודת הדפוס בעידן העופרת.

 זה היה בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. נגבי נמנה אז עם השמאל המיליטנטי, שהיה מיעוט קטן וקיצוני. עם חבריו מ"מצפן" הפגין בעד מדינה פלסטינית, החזרת הפליטים הערביים ומניעת הפקעת קרקעות. באותה תקופה נהגו להפגין בשטח 6, שהיה שטח אש של צה"ל בגליל, שנועד להפקעת קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל. נגבי, אדם צנוע ועדין בחייו האישיים, נמנה אז עם הקיצוניים של השמאל  והקריב הרבה כדי לתת ביטוי לדעותיו.

לפני זמן מה נפגשתי עם נגבי ואמרתי לו כי הוא ודאי מרוצה מכך שמה שנחשב בשנות השישים לעמדות של מיעוט קיצוני הפך להיות לנחלת חלק גדול של הציבור בישראל. לא, נגבי לא היה מרוצה. בעיניו לא חל שינוי גדול במדיניות ישראל במהלך השנים. מדיניות המובילה לדעתו לחורבן.

שאלתי אותו מה לדעתו צריכה ישראל לעשות כדי למנוע מעצמה חורבן הכרחי, לפי השקפתו.

הוא השיב: הדרך היחידה העומדת בפנינו היא לקבל על עצמנו את השלטון הערבי. נחיה כמיעוט יהודי בתוך מדינה ערבית וכך נהיה בטוחים. יהודים חיו מאות שנים תחת שלטון ערבי.

אני מעריך את חיים נגבי על דברים אלה. כי בכך נתן ביטוי למסקנה המתבקשת וההכרחית מתפיסת עולמו. הוא לא משלה אותנו בשלום בימינ ובשלום עכשיו או בשלום בטוח. פשוט אין מקום למדינה יהודית-ציונית-עצמאית במזרח התיכון.

חיים בריבונות ערבית

נזכרתי בשיחתי עם חיים נגבי לאחר שקראתי ב"הארץ" כתבה של יאיר שלג על הרב מנחם פרומן מתקוע,"המתנחל הפוסט ציוני הראשון".

משנתו של פרומן לפי שלג היא:

* חשוב שהמתנחלים לא רק יקבלו בפועל את התהליך שממילא מתרחש אלא גם יפסיקו להיאבק בו ויקבלו את המציאות הנרקמת, לא בחריקת שיניים אלא באהבה.

* התהליך הזה משמעותו חיים תחת ריבונות פלסטינית. תושבי ישע מוכיחים שבפועל הם מקבלים אפשרות כזו.

* אם כך יקרה תהיה נכונות גבוהה גם בצד הפלסטיני לקבל את המתנחלים כתושבי המדינה הפלסטינית.

* "אני רואה את המתנחלים כאצבעות של היד המושטת לשלום… ברגע שהמתנחלים יראו כך את מפעל ההתיישבות גם הפלסטינים יוכלו לקבל זאת".

פרומן רואה עצמו כפוסט ציוני לא רק במשמעות של העדפת הזיקה לארץ על פני ריבונות המדינה. הציונות היתה מהפכה ששינתה את המציאות. היעד הנוכחי איננו לשנות את המציאות אלא להפיק ממנה את המיטב.

 פרומן, על פי הכתבה, העלה את האפשרות של חיי מתיישבים תחת ריבונות פלסטינית בפני ערפאת ופייסל חוסייני והתגובה שלהם היתה חיובית.

אסטרטגיה של יאוש

את העמדה הזו של הרב פורמן הייתי מכנה "אסטרטגיה של יאוש". זהו יאוש מן הסיכוי שהציונות תתגשם. הרב פורמן איננו שונה מישראלים המעדיפים לרדת מן הארץ או מיהודים הממירים את דתם. מבחינות רבות עדיפה בעיני עמדתו הישרה וההגונה של חיים נגבי. נגבי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, מוכן לוותר על הציונות בכלל ומצביע על חיים תחת ריבונות ערבית כעל אפשרות יחידה להמשיך ולשמור על הקיום הפיסי של היהודים בארץ. עדיפה גם עמדתם של נטורי קרתא השוללים שלילה טוטאלית את הציונות והביעו לא פעם נכונות לשמור על יהדותם תחת שלטון ערבי, העדיף בעיניהם על שלטון יהודי-ציוני-חילוני.

"קללתו של עזרא"

פן אחר של אסטרטגיית היאוש נותן גרשום שוקן במאמר שפירסם בשעתוב"הארץ" תחת הכותרת "קללתו של עזרא". בעוד שהתפישה של הרב פורמן ושל נטורי קרתא מבטיחה כאילו קיום יהודי תוך השלמה עם שלטון ערבי, נוקט שוקן עמדה הפוכה לחלוטין. הוא מוותר על הייחוד היהודי ומעדיף מעין נורמליזציה של מדינת ישראל בדרך של התמזגות עם הערבים. הוא רואה זאת כתהליך טבעי האופייני לכל המדינות בהן היו כובשים ונכבשים שהתמזגו לכלל אומה אחת. לולא הרבנות אומר שוקן, היו ערבים רבים משתלבים באומה הישראלית. "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים של נישואים בין בני קבוצות שונות. לולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים מכשול רציני היה מוסר מן הדרך. האיסור של עזרא הסופר אולי היה מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו. איזור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא" – דברי גרשום שוקן, עורך "הארץ".

 

יאוש מן הציונות

חיים גורי הוא "מלח הארץ"האולטימטיבי – יליד תל אביב הקטנה, בית חינוך בקיבוץ בית אלפא, לימודים בכדורי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, פעילות הצלה והעפלה, קורס צנחנים ראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה, סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב, מכובשי באר שבע, אבו עגילה ואילת וגם מלוחמי ששת הימים בירושלים. סופר ומשורר.

מדכא היה לקרוא את הראיון שלו עם ארי שביט ב"הארץ" בו אמר בין היתר: "אני מסתלק מן התקווה שהיתה לי שנוכל לחיות יחד, ומהדגם שהאמנתי בו של שמירה על שלמות הארץ, תוך שמירה על כבוד הדדי. על צלם אנוש. כי היום אני יודע שיחד זה לא ילך. ולכן אני הולך ונפרד מארץ ישראל. מהנופים האלה שאני כל כך אוהב. בית אל ושילה וחבל בנימין שבעיני הם עדיין המולדת. והפרידה הזו קשה לי. כי אני אף פעם לא חשבתי שאנחנו כובשים בארץ ישראל. אבל עכשיו אני נפרד ואני שלם עם זה. אני קורע קריעה אבל אני שלם עם זה".

להזכיר: זה האיש שבתיווכו נמנעה הקריעה של הרב לוינגר בסבסטיה.

סוריה כמכחישת שואה

בעיתונים פורסמה מודעת ענק של ארגון ציוני אמריקה שכותרתה: "אנו מגנים את הכחשת השואה על ידי סוריה". המודעה קוראת לנשיא סוריה לגנות בפומבי את מאמר המערכת האנטישמי שפורסם ב"תשרין", לפטר את עורך העיתון ולמנוע פרסומים בעתיד המכחישים את השואה. על המודעה חתומים שורה של אישים,שהבולט בהם הסופר אלי ויזל.

עם כל הכבוד המודעה הזו פשוט מגוחכת. מנסחיה מתייחסים לפרסום המחליא בעיתון הסורי כאילו מדובר באיזה ארוע חריג.באיזו עבירת משמעת של עורך עיתון. המאמר ב"תשרין" הוא המשך ישיר וטבעי לרבבות מאמרים ופרסומים בעתונות הערבית בכלל ובעתונות הסורית בפרט. המשך ישיר לעובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מן הספרים המבוקשים והנפוצים ביותר בעולם הערבי. פרסומים המבטאים את האופי הנאצי של המשטרים הערביים שמסביבנו.

איכפת לסבתא שלי אם בסוריה יודו או לא יודו בקיום השואה. מה שצריך להדאיג אותנו זו השואה שהסורים מכינים לנו. מבחינה זו עצם המודעה היא הכחשת השואה שמתכננים הסורים.

תליית אדולף אייכמן

תלייתו של הצורר הזה גרמה בעקיפין לקידום אישי בקריירה העיתונאית שלי. הסיפור הזה יש בו כדי לשקף את אווירת הימים ההם ולכן אני מספר אותו. באותה תקופה, זמן מה לאחר שחרורי מהצבא, עבדתי ככתב בעיתון "חרות", שהיה עיתון יומי שיצא לאור על ידי תנועת החרות. עבודה ככתב, מסביב לשעון, שיבשה מאד את לימודי באוניברסיטה והחלטתי לנסות כוחי בעריכת חדשות.עיתון "חרות" היה דל תפוצה ודל תקציב אבל עבדו בו כמה אנשי מקצועממדרגה ראשונה ובראשם עורכי החדשות (שנקראו אז "עורכי לילה" בשל שעות העבודה המטורפות (משש לפנות ערב עד שתיים לפנות בוקר). בין העורכים הללו היה אביעזר גולן שכבר אז היה דמות מיתולוגית בעיתונות הישראלית. הוא החל דרכו בקבוצת הפורשים מידיעות אחרונות למעריב אך חזר לידיעות לאחר שנלכד בירושלים שהיתה במצור. משך שנים היה הכתב המוביל בידיעות שבלט בכתיבה מדהימה ובקשת הנושאים שטיפל בהם. הוא היה בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו לידיעות להתמודד במעריב בתקופת השפל שלו.

בעיתון "חרות" עשה אביעזר גולן חלטורה. הוא פשוט השלים הכנסה למשכורת בידיעות שלא הספיקה לו(אכן היו ימים כאלה). אני כעורך מתחיל קבלתי את תפקיד עורך העמוד האחרון שהוקדש בעיקר לענייני פנים, סיפורים משפטיים ופליליים. הייתי כפוף לעורך החדשות הראשי וסייעתי לו.

באותו לילה בו נתלה אייכמן, הייתי אמור לעזור לאביעזר גולן. זו הפעם הראשונה שעבדתי עמו והתבוננתי בהערצה באיזו קלות מדהימה הוא עובר על החומר, משכתב, מכתיר כותרות. גולן גם היה (וכזה הוא עד היום) אדם צנוע ונוח לבריות, מוכן לעזור ולהדריך.

זמן קצר לאחר תחילת העבודה קיבל גולן טלפון בהול. הוא נקרא להיות עד לתלייתו של אדולף אייכמן, כאחד משני העיתונאים שנבחרו לתפקיד זה כדי לייצג את העיתונות הישראלית. הוא נטל את תיקו ונבלע לתוך מונית שהמתינה לו.

מיהרתי להתקשר לעורך העיתון, אייזיק רמבה, ובקשתיו להזעיק עורך בכיר להשלמת העבודה. אני המשכתי במלאכת העמוד האחרון, משתדל להשאיר שולחן נקי לעמוד הראשון. לאחר חצי שעה התקשר אלי רמבה ואמר לי: לא מצאתי אף עורך עליך לעשות את המלאכה בעצמך.

חשתי כאילו נפל עלי הר. לא היה לי כל ניסיון בעריכת העמוד הראשון, לא חשתי עצמי בטוח לעשות זאת ומה עוד בלילה גורלי כזה. זה היה יום חמישי, בו נעשה העיתון של שבת והאחריות כפולה ומכופלת.

בלית ברירה ובהרבה דפיקות לב נגשתי למלאכה. לפחות נחמה אחת היתה לי: לא היה צריך להתחבט הרבה מהי הכותרת הראשית. המלאכה היתה קלה מכפי שחששתי ומה עוד שתאור תלייתו של אייכמן נכתב בידי אביעזר גולן והגיע בטלפרינטר בשעה מוקדמת למדי.

אפיזודה אחת זכורה לי מאותו ערב. אחד מפועלי הדפוס, ברגר שמו, ניצול שואה שהיה מוכר לי כאדם עדין נפש ושקט, התפרץ לעברי בחמת זעם כשירדתי לדפוס. הוא נשכב על שולחן העימוד עליו היו מסודרות שורות העופרת ובפרץ של בכי אמר לי: אני לא אתן לך להוציא עיתון כזה.

הדבר שעורר את חמתו היתה כותרת גג שנתתי לכותרת הראשית. בכותרת זו נאמר: מילותיו האחרונות של אייכמן: תחי גרמניה תחי ארגנטינה. כמעט והתעוררו בי היצר והשחצנות של עורך מתחיל ובקשתי להגיד לו שלא יכתיב לי את נוסח הכותרות. אך השכל הישר גבר על השחצנות ונעניתי לבקשתו להסיר את הכותרת. בדיעבד אני אסיר תודה לו עד היום.

בין ברק לביבי

מה עדיף: ראש ממשלה אמין הנחשב לבלתי אמין או ראש ממשלה לא אמין הנחשב לאמין.

עופרה חזה:שמירת

הלשון והענין לציבור

לפני שנים פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" צילום של אדם אשר בית הדין הרבני כפה עליו לתת גט לאשתו בגלל ריח רע הנודף מפיו. אני מתבייש בפירסום הזה שבמידה מסויימת הייתי אחראי לו. אני יכול להגיד שגם נענשתי עליו. כמה שנים לאחר מכן לקיתי במחלה קשה, הכרוכה בכאבי תופת – שלבקת חוגרת. בדרך נס יצאתי מן המחלה הזו בריא ושלם, אולי מפני שהודיתי כי המעשה הזה היה פגיעה גסה בפרטיותו של אדם. מעשה של לשון הרע. בעת שהתאוששתי מן המחלה קראתי את ספרו המצויין של ידידי חיים באר "גם אהבתם גם שינאתם". טלפנתי אליו להודות לו על העונג שגרמה לי הקריאה בספר. אני זוכר שזה היה בשבוע פרשת מצורע. אמרתי אז לחיים באר שעכשיו אני מבין את הפרשנות המסבירה את הצרעת כעונש על לשון הרע.

אני מספר סיפור אישי זה כמסגרת לדיון על פרשת פרסום דבר מחלתה של עופרה חזה. החוק אוסר כידוע פרסום שיש בו פלישה ופגיעה בצינעת הפרט, אך מתיר פרסום כזה אם יש בו ענין ציבורי. ההבחנה היא בין "ענין לציבור" שהוא בעצם סיפוק הסקרנות של הציבור לבין "ענין ציבורי" פרסום שיש חשיבות שהציבור יידע אותו.

בפועל לא כופים את החוק הזה. העיתונים מתפרנסים בעיקר מפירסום נושאים שיש בהם "ענין לציבור". זוהי החדירה הפולשנית הבלתי פוסקת לצינעת הפרט – משפחות שאיבדו את יקיריהן,נפגעי תאונות ומעשי פשע, חולים במצב קשה וכדומה.

החוק מתיר חדירה לצינעת הפרט כשמדובר באישיות ציבורית. חוק זה לדעתי הוא הגיוני ונכון ככל שמדובר באישים פוליטיים שמצבם הרפואי והתנהגותם המוסרית יש בה כדי להשפיע על חיינו. לכן חשוב היה לדעת שראש הממשלה בגין היה נרדם בישיבות ממשלה. חשוב היה לדעת שראש הממשלה לוי אשכול חולה לב ושגולדה מאיר חולת סרטן.

האם מחלת עופרה חזה היא "ענין ציבורי"? חברי פרופסור זאב סגל סבור שכן. כי אישיות ציבורית איננה רק אישיות פוליטית אלא גם אישיות שלציבור הרחב יש עניין בה. אני חולק על דעה זו.הזמרת היתה אמנם "אישיות ציבורית" במשמעות של היותה מוכרת ונערצה על ציבור גדול. אך מחלתה אין בה ענין ציבורי

במשמעות של השפעה על חיינו. מאי נפקא מינה אם דלקת הריאות בה לקתה ואשר גרמה לקריסת המערכות שלה נגרמה כתוצאה של סיבוך משפעת פשוטה או כתוצאה ממחלת האיידס?

מבחינה זו הפרסום שנעשה בניגוד לרצונה של הזמרת ובניגוד לרצון משפחתה, כשהיתה עדיין שכיב מרע, היה מעשה מתועב.

ענין אחר הוא הסתרת המחלה מן הצוות הרפואי. במציאות החברתית והחוקית הנוכחית כל חולה איידס מוגן למעשה מפני חשיפה ויש לו רשיון להרוג בחסות החוק.

רופא שגילה אצל חולה מחלת מין כמו סיפיליס או זיבה, שניתן לרפא אותה בכמה זריקות אנטיביוטיקה, חייב לדווח למשרד הבריאות על החולה. רופא המגלה סימני מחלת נפש אצל חולה בעל רשיון נהיגה ידווח על כך למשרד התחבורה.

לא כך בכל הנוגע לחולי איידס. אלה הפכו להיות חיות מוגנות בשל הכוח הפוליטי הרב שצברו בארצות הברית הקהילות ההומסכסואליות. מדי יום מתפרסמות בעיתונים מודעות על בדיקות אנונימיות לחולי איידס. כלומר: יכול אדם להיות חולה ולסכן את חייהם של עשרות אנשים ואיש לא יעצור בעדו. לפני כמה זמן הופיע בטלוויזיה חולה איידס שסיפר כי ערך מסע נקמה עולמי בו בא במגע מיני עם עשרות גברים ונשים. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים.

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה

חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן

הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם. יצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית

ומאבק משפטי נוסח דרעי, שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו

לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני

הגשת כתב אישום. הדבר נעשה בפרשת קו אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן

את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

משולם נהרי מש"ס

דור דור והמיצובישי שלו.