לפני שנים רבות שמעתי קורס ביסודות תורת המשפט מפי פרופסור זאב צלטנר, שהיה אז נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. פרופסור צלטנר, יוצא גרמניה, היה ייקה קפדן, מדייק בניסוחיו, בעל חוש הומור דק. פעם ניתח באוזנינו – תלמידיו בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב – סוגיה משפטית סבוכה. נוכח המסקנה שהסיק התרסתי כנגדו: אבל זה לא צודק.
אינני זוכר מה היתה הסוגיה ומה גרם לי להגיב כפי שהגבתי. אך אני זוכר היטב את תשובתו, כמעט מלה במלה:
"בחור צעיר", אמר לי פרופסור צלטנר, "תכניס לך טוב טוב לראש, שמטרת המשפט איננה לעשות צדק. מטרת המשפט היא לארגן את סדרי החברה, גם אם הדבר נעשה על חשבון הצדק. אם זה לא מוצא חן בעיניך אל תתקרב לבית המשפט".
באותו יום גמלה בלבי החלטה שלעולם לא אתקרב לבית המשפט. החלטה שנתגבשה במהלך שנים בהן עבדתי כעוזר זוטר של עו"ד משה קובלר, פרקליט תל-אביבי, בעל משרד קטן אך מצליח. אותה תקופה הייתי עד מדי יום איך טוחנת מטחנת המשפט את הצדק, איך היא רומסת אלמנות ויתומים, איך נוטים מאזני הצדק לצד החזקים ובעלי הממון.
אריה דרעי — צלם "מהיר חימה" וישיקפדיה