קראתי את הכותרת בעיתון וסירבתי להאמין. נאמר בה: "יוסי שריד – המועמד המועדף של המפד"ל לתפקיד שר החינוך". חשבתי לעצמי: עוד הולכת שולל של התקשורת.

אך בהמשך הידיעה ניתן הסבר כבד משקל להעדפה המשונה הזו. הכתב מנחם רהט מ"מעריב", כתב אמין, אומר: "נראה כי הסיבה העיקרית לאהדה של המפד"ל לשריד היא העובדה שלעומת שאר המועמדים – בן עמי, רמון ודליה איציק – שריד אינו חשוד באהדה לש"ס. רק שריד, מעריכים במפד"ל, עשוי לבלום את התפשטות מערכת החינוך של ש"ס".

אם העובדות הללו נכונות, ניתן לומר כי נסגר כאן המעגל הנפשע של המפד"ל כלפי יהודי המזרח. מעגל שראשיתו בהסכמה בשתיקה בימים של ראשית המדינה לחלוקת העולים: מי אלינו ומי מביניהם ייצא לשמד ולגזיזת פיאות של מוסדות החינוך החילוניים.

 כישלון חינוך ה"מזרחי"

מערכת החינוך של המזרחי בתקופה של טרום מדינה ובשנים הראשונות של המדינה נכשלה כישלון חרוץ. המערכת הזו לא הצליחה להשיג את המטרה המינימלית שהציבה לעצמה – לחנך דור של אנשים הגאים במורשת היהדות ושומרים מצוות. אני עצמי הייתי אחד הקרבנות של המערכת הזו. למדתי ב"תחכמוני", שצוות המורים
והתלמידים בו היה איכותי. אך המסורת היחידה שנשמרה בבית-ספר זה היתה המסורת של בוגרים היורדים לשפת הים ומשליכים את הברטים לים (הכיפה הסרוגה לא היתה עדיין).

נדרשו לי שנים רבות כדי לחזור אל הכיפה ואל דף הגמרא ואל בית הכנסת ואל המורשת. במידה מכרעת תודות למהפכה שחולל הרב צבי נריה. אך בכנסי מחזור של כיתתי, שהתקיימו במשך השנים, ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת את התלמידים שחבשו כיפה.

אם כך הדבר בבית-ספר ברמה גבוהה של אוכלוסייה מבוססת יחסית במרכז עירוני, מה ייאמר על בתי הספר של הפריפריה. כשחביב המפד"ל יוסי שריד (וקודמתו שולמית אלוני) היו מדברים על הרמה הנמוכה של בתי הספר של הזרם הממלכתי דתי היה להם על מה לסמוך. אין ספק: כישלונה של מערכת החינוך של הזרם הממלכתי דתי פילסה את הדרך לעליית ש"ס.

 כשאבא של דרעי בכה

העיתונאי יואל ניר מספר בספרו "אריה דרעי" על המשבר אליו נקלעה משפחת דרעי כשיעה לארץ ממרוקו. "פקידי החינוך", מספר ניר, "סוכני הביורוקרטיה, סירבו להכיר בתעודת בית הספר במקנס, הקובעת כי השניים סיימו את בית הספר היסודי והם בשלים לבית ספר תיכון… לימים יכרע אליהו דרעי על ברכיו ויאחז ברגליו של מנהל בית הספר הממלכתי דתי, עם שהוא בוכה ומתחנן לבל יגרש המחנך את בנו שלמה מבית הספר משום שהיה מרדן"… לאחר זמן הגיעו ציידי נפשות לבית משפחת דרעי ולאחר כמה גלגולים הגיעו הילדים למתיבתא של הרב אבנר שוקרון בחדרה. וההמשך ידוע. בני משפחת דרעי, וכמוהם מאות אלפי ילדי עליית המזרח, לא מצאו את גאולתם במוסדות המפד"ל. הם היו בסיס הכוח לעליית ש"ס.

  

מהפכת הכיפות הסרוגות

זוהי המהפכה התרבותית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת התנועה הציונית. לא המפד"ל חוללה את התנועה הזו אלא הרב משה צבי נריה זצ"ל בהשראת ישיבת מרכזהרב. ועל היחס בין משנת הרב לבין המפד"ל אפשר היה לשמוע מפי הרב צבי יהודה ז"ל.

קטונתי מלמתוח ביקורת על האנשים הנפלאים שבתנועה הזו. אבל נאמנים פצעי אוהב.יחסם של אנשי הכיפות הסרוגות לתנועת ש"ס יש בו כדי להצביע על הסיבה שמנעה מן התנועה "להתנחל בלבבות". ישראל הראל ידידי כותב כי על הציבור הציוני-דתי-לאומי להוביל "נגד הש"סיזציה של המדינה". ועוד הוא כותב כי "אם חבורה זו תצורף לממשלה היא תנצל, כדרכה, את כוחה להמשך העשרת עצמה, לנפוטיזם חסר מעצורים ולהנצחת המצוקה. מי שקורא באילו בורות שומן משובצים בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו – ושפעת קרוביו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף חייב לחזק את ידיה של מרץ".

נו, סוף סוף הגענו לחזון אחרית הימים. ברית המתנחלים עם מר"ץ נגד הרשעים של ש"ס.

היושבים בווילות

ישראל הראל ידידי. אולי תוכל לומר לי מה ההבדל בין הטיעונים שלך נגד ש"ס לטיעונים של מרץ נגד מתיישבי יש"ע. הם אומרים: אתם מתיישבי יש"ע יושבים בווילות תלת מפלסיות, נהנים מתקציבי ענק על חשבון האוכלוסיות החלשות,יושבים בתוך בורות שומן לא פחות מבניו ובנותיו של הרב עובדיה יוסף. אתם כאילו מתנחלים אך לא ויתרתם על הדירות שלכם ברמת-גן ובפתח-תקווה וברעננה, אותן אתם משכירים בדולרים טובים. אתם כאילו בונים את הארץ אבל בעצם בונים את עצמכם. נהנים מהקלות מס ומהלוואות זולות למרות שאתם יושבים חמש דקות מכפר סבא או מירושלים.

הדמיון בין גוש אמונים ומר"ץ

וכאן רצוני לומר משהו קשה שיקומם עלי רבים מחבריי. אבל, כמאמר אפלטון, אהבתי את סוקרטס אך יותר ממנו אהבתי את האמת. והאמת היא שהדמיון הסוציו-אקונומי בין גוש אמונים למרץ גדול מאד. והפער בין מרץ וגוש אמונים לבין יהודי המזרח גדול באותה המידה. דור הכיפות הסרוגות הוא בסופו של דבר דור של אליטיסטים, לא פחות מן היאפים של מרץ. לא ראינו מזרחיים מנתיבות ומאופקים בכיכר רבין – לא בהפגנות שלום עכשיו ולא בהפגנות גוש אמונים. לא ראינו מזרחיים בצמרת מרץ (רן כהן כבר מזמן אשכנזי) ולא ראינו אותם בצמרת גוש אמונים.

כולנו חטאנו בחטא הקדמון של הפקרת יהודי המזרח. העונש שלנו היא ש"ס.

האלימות של ש"ס

טובה פליקס מאלון מורה שלחה לי את המכתב הבא, שאני מביא אותו כנתינתו: לפני כשש וחצי שנים שבת בעלי ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף. בפקודת אריה דרעי התנפלו עליו ועל כמה מחבריו אנשי ש"ס והיכו אותם מכות רצח. בנס הסתיים העניין בפציעות בלבד.

באותה "הזדמנות" גנב מישהו תיק גב גדול ודחוס, מלא בציוד אישי – שהיה שייך לבתי עפרה הי"ד, ששרתה אז בשרות לאומי. הוגשו תלונות למשטרה על המכות ועל גניבת התיק וככל הידוע לנו – העניין לא טופל.

לפני כארבע וחצי שנים, נרצחה בתי עפרה הי"ד בפיגוע ירי על ידי מחבלים. מישהו התקשר אלינו ואמר שמצא את התיק כנראה הבין שהתיק חשוב לנו. התיק הוחזר אלינו בעזרת המשטרה. התיק היה ריק. השאירו בו רק סידור וארנק עם מסמכים".

 

 

כי רצה פנים חדשות

דוד לוי אמנם לא כל כך חדש. אבל גם כמשומש הוא במצב טוב. עם הבלורית הנצחית

העשויה בפן, עם הפנים החלקות, החליפה המגוהצת תמיד הוא נראה ממש כמו חדש.

בגלל הניסיון שלו

דוד לוי הוא עתיר ניסיון במשאים ומתנים. למשל הוא בלט אפילו בהעדרו בוועידת

מדריד. אבל ועידת מדריד היא כלום לעומת ועידות הליכוד. נשיא סוריה אסד הוא

ילד לעומת דוד לוי, כשצריך לשבת במשא ומתן על תפקידים שמגיעים לו.

תודות לשפתו העשירה

בוועידת הקופים המפורסמת הכריז דוד לוי: זו מיוריזציה. איש לא הבין מה זו

מיוריזציה אבל זה מפני שחברי מרכז הליכוד לא כל כך משכילים. הצרפתית שלו

מצויינת. אנגלית הוא עוד ילמד. שום דבר לא בוער.

כי הוא עצלן

דוד לוי קנה לעצמו מוניטין של מי שמדבר הרבה ולא עושה כלום. זה בדיוק מה

שאהוד ברק צריך. ברק לא זקוק לאנשים יצירתיים ופעילים כמו שמעון פרס או או

כמו הפודל שלו, יוסי ביילין. אם לדון לפי תקדימי העבר יישב לוי עם פעילי

גשר" (כל הפעילים והמצביעים יכולים להיכנס ללישכה שלו). יפצח פיצוחים

וזהו. שום פגישה עם שגרירים. שום מעורבות עם הסגל הדיפלומטי. רק נסיעות של

כבוד. זה בדיוק מה שאהוד ברק צריך. עם טלפון ישיר לקלינטון ולערפאת לא זקוק

ברק לשר חוץ חרוץ.

עודד הנודד

האמת היא שלאור הצלחותיו בעבר יש לדוד לוי סיכוי להיות גם נשיא ארצות

הברית. האיש הזה הוא "עודד הנודד" של הפוליטיקה הישראלית. בכל סיבוב הוא

מרוויח. הוא היה מפא"יניק בבית-שאן, הפך להיות חרותניק חביבו של בגין,

ומכנסת לכנסת טיפס מעלה מעלה. פעם חישוקאי שנלחם בשמיר שלא היה מספיק נץ

לטעמו. ולמחרת יונה התוקף את הניציות של נתניהו. פעם דמות מרכזית בליכוד

ולמחרת מנהיג תנועה וירטואלית "גשר", ושוב מצטרף לליכוד. כמעט אף פעם לא

התמודד ממש ולא העמיד במבחן את הכוח האלקטוראלי שלו. מעולם לא הצליח בשום

תפקיד פרט לתפקיד הנעלב הנצחי. ברק, שלא היה קונה מביבי מכונית משומשת, קנה

ממנו את "גשר", כמכונית חדשה עם אפס קילומטראז". והוא עוד לא יודע איזו צרה

הכניס ל"ישראל אחת".

 

האידיליה בין לוי לברק

בן כספית מ"מעריב" החליט כנראה לחדש את המסורת של בדיחות דוד לוי. וכך הוא

כותב: "אין ספק שבין השניים (ברק ולוי) שוררת אידיליא נדירה. ברק מתייעץ עם

לוי ומעדכן אותו בכל דבר כמעט. הוא מעריך את תבונתו המדינית, נסיונו ויותר

מכל אלה – הצטרפותו אליו בימים הקשים, ונאמנותו לאורך כל הדרך. לברק ולוי

יש מטרה דומה: לוי רוצה להיות נשיא המדינה ב-ברק רוצה להיות, באותה

שנה בערך, ראש ממשלה בקדנציה שניה. אם הכל ילך כשורה, לוי יגיע למטרתו

בשלום".

מר כספית הנכבד.אחרי השגיך בפרשת יחיעם אוחנה אני במקומך לא הייתי כותב

דברים מוחלטים כאלה, בלי מסמכים שנבדקו היטב במעבדה לזיהוי פלילי.

ברק היזהר פרס מאחוריך

אם פרס ימונה למשרד לטיפוח הקשרים עם חייזרים מהחלל החיצון הוא יחולל

נפלאות עם התיק הזה. תוך חצי שנה תוקם מדינה חיזרית-פלשתינית בגליל, שתקים

בתי מלון לחוף הכינרת ותפתח תיירות עולמית לקראת מזרח תיכון חדש בשנת 

ראה ברק, הוזהרת.

כשאיתן הבר מתנצל בפני וילנר

חברי איתן הבר פרסם ב"ידיעות אחרונות" התנצלות. "ברוח הפיוס שמנסה אהוד ברק

להביא על העם" החליט להתנצל בפני מאיר וילנר, "האיש שמשך שנים דיבר נגד

הכיבוש, נגד התעללויות, בעד מדינה פלשתינאית, בעד נסיגה".

להתנצלות צרף הבר את יתר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית – שמואל מיקוניס ואסתר

וילנסקה והוסיף לרשימה גם את מאיר פעיל ומתי פלד ואורי אבנרי.

איך שנאנו את הבוגדים האלה, שכל קשר ביניהם ובין העם היהודי ומדינת ישראל

היה מקרי בהחלט. איך צחקנו להם: מדינה פלשתינית? שלום? הכיבוש משחית? יום

יבוא והפלשתינים יתקוממו? נו באמת. ובסך הכל התגשם במהלך הדור האחרון

במדינת ישראל כמעט כל מה שניבאו ואמרו… אז אם לא מאוחר מדי… ובלי לשכוח

אף לרגע את זוועות המשטר הסובייטי, שווילנר וחבריו תמכו בו, צריך מישהו

מבינינו ומתוכנו שיקום היום ויאמר רק מלה אחת או שתיים לחבורות המנודים

הזו.. אנחנו מתנצלים".

איתן הבר הוא חבר נעורים ואנחנו כבר בגיל שחברים לא מחליפים, גם אם מפרידה

בינינו תהום של חילוקי דעות פוליטיים. אך איתן הבר איננו מייצג בהתנצלות

הזו את עצמו. הוא מייצג תופעה, ולו רק בשל העובדה שכעוזרו של יצחק רבין ז"ל

מילא תפקיד בעיצוב מדיניות ממשלת רבין. תפקיד חשוב בהרבה ממה שידוע בציבור.

בינתיים הספיק איתן הבר להתנצל על ההתנצלות, ככל שזו נוגעת

לקומוניסטים. בכמה ראיונות בכלי התקשורת חזר בו מן הכתרים שקשר לוילנר

ולחבריו, אך לא חזר בו מן ההתנצלות למאיר פעיל, מתי פלד ואורי אבנרי.

אך גם כפליטת פה יש להתנצלות של הבר משמעות, הרבה מעבר לקוריוז תקשורתי.

 

מה רצו הקומוניסטים

מאיר וילנר נמנה עם מפלגה שהוקמה במטרה אחת ויחידה: לחסל את המפעל הציוני.

על מעלליה של המפלגה הקומוניסטית ניתן לקרוא בהרחבה במחקר המונומנטלי

אדומים", פרי עטו של ההיסטוריון שמואל דותן.

פיסקה אחת מתוך הספר יש בה כדי ללמד על אופיה של המפלגה הזו. עם פרוץ

מאורעות הדמים ב-כשדם יהודי נשפך בכל חלקי הארץ, פירסם הוועד המרכזי

של המפלגה הודעה בה נאמר כי בארץ מצויים "שני מחנות לוחמים", האחד ערבי

המייצג את הקידמה והאחר "ציוני אימפריאליטי", המייצג את הריאקציה. הערבים

נקראו להמשיך בג"יהאד והמפלגה הקומוניסטית הצהירה כי תילחם לצידם עד

אשר תושגנה התביעות הלאומיות של הערבים: איסור הגירה יהודית, שלטון עצמי

ומניעת מכירת קרעות ערביות ליהודים וכן החזרת האדמה ש"נתפסה בכוח על-ידי

הציונים".

עוד נאמר בהודעת הוועד הפועל של הקומוניסטים:

האחריות למאורעות הדמים ולכל הקרבנות אשר נפלו נופלת אך ורק על ראשי

האימפריאליזם ומנהיגי הציונות, על פוליטיקת הדיכוי, הרעב והכיבוש

האימפריאליסטי הציוני… שנה מדכאים וגוזלים האימפריאליסטים הציונים את

ההמונים בארץ. שנה מקבצים הם מאות אלפים יהודים באשליית הבית הלאומי

למען יהיו משענת ומכשיר בידם נגד העם הערבי. הציונות היא מלחמת השמד איומה

נגד העם הערבי וההמונים היהודים".

אותם השורשים

בעלי אוזן רגישה יוכלו להבחין בדמיון הרב בין ההצהרות הללו לבין הצהרות

דומות שאנו שומעים זה שנות דור מן השמאל לפלגיו – מהשומר הצעיר דרך מפם,

מצפן , שלום עכשיו ומרץ. המנגינה קצת השתנתה אבל הצליל הוא אותו הצליל.

מאיר וילנר לא שייך אמנם לתקופת הבראשית של המפלגה הקומוניסטית

הארצישראלית (פ.ק.פ.) אבל השורשים שלו הם שם כמו השורשים של זרמים בציונות

השמאלית.

לזכותו של מאיר וילנר ייאמר כי בשלב מסויים, מאוחר למדי, תפס שכבר אי אפשר

לחסל את הציונות ויש להשלים עם העובדה שיש כאן ישוב יהודי שגם לו יש זכויות

כלשהן.אך לא עמדתו של וילנר חשובה אלא חילחול התפיסות הללו אל המרכז

הציוני.

חוט השני"

על שורשיו של השמאל היהודי ניתן לקרוא בספרו של משה שמיר, "חוט השני" שכבר

הזכרתי כאן. אחד הקוראים ביקש ממני לסייע לו בהשגת הספר אך לא ציין במכתב

לא את שמו, לא את כתובתו ולא את מספר הטלפון שלו.

אני מצאתי את הספר בצומת ספרים בשפיים במחיר מוזל. הספר יצא בשנת 

ומניסיוני אין כל סיכוי להשיג ספר כזה בחנויות ספרים. אלה מורידות ספרים

 

מהמדפים שבועיים אחרי הופעתם. לרוב ניתן למצוא ספרים שירדו מן המדפים

במשרדי ההוצאה. הספר יצא בהוצאת "דביר" השייכת להוצאת זמורה ביתן, רחוב

שוקן תל-אביב.

השם המלא של הספר: "חוט השני" – על ציונות וסוציאליזם (ניסיון למאזן

היסטורי).

נבלים ברשות המשפט

שמעתי באחת מתכניות הרדיו על משפחה מאלפי מנשה שההוצאה לפועל עיקלה את

רכושה על לא עוול בכפה.

וזה סיפור המעשה (אני מצטט מן הזכרון): בני המשפחה מתגוררים בדירה קטנה עם

בנם הצעיר בן ה-ועם בתם הנשואה אשר לה גם ילד. הבת עומדת לעבור לדירתה

ההולכת ונבנית. לבני המשפחה גם בן בוגר, בן שכבר אינו מתגורר בבית, אך

מסר את כתובת המשפחה לצורכי קבלת צווי מילואים.

אותו בן הסתבך בעסקים, חייב כספים ונושיו הוציאו נגדו צו של ההוצאה לפועל.

באו אנשי ההוצאה לפועל לבית המשפחה באלפי מנשה ואלה אמרו להם את האמת: אין

כאן אף לא פיסת רכוש של הבן החייב. באו והסתלקו אך לא לתמיד.

אחרי זמן מה הגיעו שוב והפעם מלווים בשוטר. עיקלו מכל הבא ליד – מכשירי

טלוויזיה, מערכות סטראו, מעבדי מזון, מיקרוגל. בדירה היו גם מכשירי חשמל

חדשים וארוזים באריזות המקוריות שקנה הזוג הצעיר – מכונת כביסה, מדיח

וכדומה. הכל לקחו המעקלים.

פנו בני המשפחה להנהלת בתי המשפט האחראית להוצאה לפועל ובקשו סעד. כאן

השיבו להם כי ההוצאה לפועל פועלת על פי הנחיות הנושים ולבית המשפט אין יד

בזה. אם הם רוצים לתקן את העוול עליהם לפנות לבית המשפט.

פנו בני המשפחה לבית המשפט ונקבע מועד לדיון בחודש אוקטובר.

ובינתיים אין מכשירי חשמל בבית ואין מיקרוגל לחמם את האוכל לתינוק. ובני

המשפחה אובדי עצות.

כאשר טבע הרמבן את המושג "נבל ברשות התורה" הוא התכוון לאלה שבחסות מצוות

התורה עושים מעשי עוול. אך הנבלים של הרמב"ן הם צדיקים גמורים לעומת הנבלים

ברשות המשפט. מדי יום אנו שומעים על מעשי נבלה הנעשים בחסות החוק. שיק שלא

נפרע במועד צובר ריבית של אלפי אחוזים. שוק אפור להלוואות נושך נשך של

כרישים.

אפשר לטעון: זהו החוק וכולם שווים בפני החוק. כולם שווים אך יש השווים

יותר. אם בני המשפחה מאלפי מנשה היו שייכים לאחת האליטות, הקליקות, המאפיות

לא חשוב השם – יכלו למנוע מעצמם סבל מיותר. טלפון אחד והכל היה מסתדר.

אתם מתארים לעצמכם מעשה עוול כזה הנעשה לעיתונאי ידוע? לאיש טלוויזיה?

לחבר כנסת? לקצין בכיר?

 

נקודות האור בעיתונות המפלגתית

העירו לי כי החמרתי מאד בתאור העיתונות המפלגתית ז"ל. אתקן איפוא את

המעוות.

הסיבה העיקרית לגוויעת העיתונות המפלגתית היתה אכן הופעת עיתונות מסחרית

דינמית נוסח "ידיעות" ו"מעריב". עיתון איננו רק כלב השמירה של הדמוקרטיה

והממלכה השביעית. עיתון הוא מוצר וחלים עליו הכללים החלים על מוצר צריכה

המוני: הוא עונה על צורך, הוא מתאים עצמו לטעם המשתנה של הלקוח. העיתונות

המפלגתית לא ענתה על שום צורך. קהל המשוכנעים לא היה זקוק לשיכנוע נוסף.

קהל הבלתי משוכנעים לא נגע בעיתונים של המפלגות היריבות. כך קרה שהמפלגות

מצאו עצמן מוציאות הון עתק על מכשיר שאינו משרת את מטרותיהן.

הדוגמא הבולטת לתהליך הזה התרחש בקיבוצים. תקופה ארוכה כפו התנועות

הקיבוציות על החברים להיות מנויים על העיתון המפלגתי – דבר, על המשמר,

למרחב. המנויים בקיבוצים היו גם הבסיס הכלכלי העיקרי של עיתוני השמאל. אך

החברים מאסו בעיתון המפלגתי ותבעו לקרוא ידיעות או מעריב (וחלקם גם הארץ).

התרופפות החברה הקיבוצית ופשיטת הרגל הכלכלית והרוחנית שלה היו בין הגורמים

לחיסול עיתוני השמאל.

אף על פי כן אפשר להגיד הרבה דברים טובים על העיתונים המפלגתיים. הם נאבקו

על קיומם ולא נכנעו ללא קרב. חלקם ניסו להראות מסחריים ואובייקטיביים

ולעתים אף הצליחו בכך. עתון "דבר", בתקופה בה ערכה אותו חנה זמר, היה עיתון

מעולה לפי כל קריטריון. להערכתי הוא היה טוב יותר מ"הארץ" באותה תקופה –

ברמת הדיווח והכתיבה. אבל איש לא ידע על כך. גם "הבוקר" של המפלגה הליברלית

ידע עדנה בתקופה בה נערך על ידי גבריאל צפרוני. צפרוני לא נרתע מלפרסם

כותבים טובים שהיו היפוכה הגמור של המפלגה הליברלית (כמו ישראל אלדד). הוא

עצמו עיתונאי משכמו ומעלה בעל קשרים מסועפים, הביא מדי יום סקופים ממדרגה

ראשונה.

גם עיתון "חרות" בתקופה בה נערך על ידי אייזיק רמבה הגיע להשגים רבים, אך

שוב ללא הועיל.

המאמצים האלה של העיתונים המפלגתיים להיות מקצועיים כלפי חוץ הפכו אותם

לבתי הספר הטובים ביותר של העיתונות הישראלית. את מלאכת העיתונות למדו

ב"חרות" עיתונאים כמו שלמה נקדימון ויואל מרכוס. נחום ברנע היה בעל טור

מצויין ב"דבר השבוע" שלא נפל מן הטור שלו ב"ידיעות", אך איש לא ידע על

קיומו. "על המשמר" סיפק ל"ידיעות" את מוטי גילת ואת סבר פלוצקר ועוד הרשימה

ארוכה.

העיתונים המפלגתיים נכשלו משתי סיבות: האחת היא שאיש לא האמין להם גם כאשר

ניסו להיות אמצעי תקשורת אובייקטיביים. האחרת היא דלותם. עיתון זה בראש

ובראשונה ענין של כסף. ככל שיש לך יותר עובדים מוכשרים, יותר כתבים

המפוזרים בכל העולם, יותר צילומים ושרותים אתה פשוט יותר טוב. אין פה מקום

לאילתורים.

עד כמה היו דלים העיתונים ימחישו שני סיפורים. כאשר נתגלה לראשונה הנפט

בשדות חלץ הייתי כתב לעניני פיתוח ב"חרות". לא היה לי רכב והעיתון לא יכול

היה לממן מונית למקום הקידוח. התקשרנו איפוא ללמרחב ולעוד עיתון כדי לממן

במשותף מונית.

וסיפור אחר: כמה ימים לפני מותו של האפיפיור פיוס ה-כתבתי ב"הבוקר",

קווים לדמותו של הקדוש הזה, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה.

 

המאמר היה מוכן על אחד השולחנות בדפוס, בשורות עופרת ארוכות – עמוד שלם של

עיתון בוקר שהוא כשני עמודים של טבלואיד.

המאמר שנפתח במילים "עם מותו של האפיפיור" הופיע כמה ימים לפני מותו הצפוי.

אחד העורכים נזקק לחומר וסתם בו עמוד. הסיפור היה נכון רק מוקדם בכמה ימים.

המסגד של אבו כביר

הדברים שכתבתי כאן, לפני כמה חודשים, על המסגד שמתוכו צלפו לרחוב הרצל

בתל-אביב עוררו כמה קוראים לשאול היכן בכלל יש מסגד כזה. מישהו אף טרח

וביקש לתקן: אולי התכוונתי למגדל הגבוה של המנזר הרוסי, השוכן במקום עד

היום.

ובכן, היה היה מסגד והוא איננו עוד. אני, כילד, חזיתי בהריסתו. אך קודם כמה

מילים על שכונת אבו כביר.

אבו כביר היתה שכונה מוסלמית גדולה שהוקמה באמצע המאה התשע עשרה על שטח בו

היה בית קברות יהודי גדול מתקופת המשנה והתלמוד. את השכונה הקימו מהגרים

ממצרים שקראו לה על שם העיירה ממנה באו, תל אבו כביר שבמצרים התחתונה.

במלחמת השחרור הפכה השכונה לבסיס צבאי (קן פורעים קראו לזה אז) שהתנכל

לתל-אביב. הערבים חסמו למעשה את הדרך לירושלים שעד לקרבות עברה דרך

השכונה, וצלפו לעבר השכונות הדרומיות של תל-אביב, וגרמו לקרבנות רבים, כפי

שתיארתי ברשימה שלי.

כחודשיים לפני הקמת המדינה, ב-במארס תקפו כוחות ה"הגנה" את השכונה

והפעילו לראשונה את ה"דוידקה", המרגמה העשויה צינור רחב קוטר שהפך לנשק

הסודי של מלחמת השחרור.

רק חודש לאחר מכן הצליחה ה"הגנה" לכבוש את השכונה ולחרוש את בתיה העשויים

חימר עד עפר. תושבי השכונה נמלטו והם מחכים מן הסתם באחד ממחנות הפליטים

לאות שיקבלו מיאסר ערפאת לקיים את זכות השיבה.

ועכשיו לעניין המסגד. ולעדות הראיה שלי.

אנחנו, ילדי חורף היינו מעורבים רגשית באותם הקרבות, התרוצצנו בין

הצלפים וההריסות בלי שהיינו מודעים לסכנה. גבעת הרצל ושכונת אבו כביר היו

אזורי משיכה לילדי האזור בגלל סיבות רבות. על הגבול ממש שכן בית החרושת

לסוללות "ראן" (ממנו התפתחה מאוחר יותר חברת "תדיראן"). המפעל נהרס לגמרי

וסביבתו היו מפוזרים מאות סוללות שהיו מוצר יקר המציאות באותם הימים. לא

רחוק משם היה מחסן של שאריות ציוד וחלקי מטוסים של הצבא הבריטי וגם הם משכו

את הילדים כמגנט.

המסגד שכן על הגבעה הגבוהה ביותר שבאזור – צפונית למקום בו שוכן היום המכון

הפתולוגי. הצלף שישב במרומי המסגד יכול היה לצפות ולצלוף עד גימנסיה הרצליה

שבסוף רחוב הרצל.

באחד מסיוריני באזור היינו עדים להריסתו של המסגד. שני דחפורים של צה"ל

חרשו את בתי החימר שמסביב למסגד. לאחר מכן חיברו כבל מתכת עבה לפסגתו, משכו

והמגדל קרס כשהוא מעלה ענני אבק.

(נכתב ופורסם לראשונה ב-1999)

אדוני ראש הממשלה. יש לך הזדמנות יוצאת מן הכלל להמשיך בדרכו של רבין. רבין קנה את עולמו בכך שהציל את ערפאת, אתה תוכל לעשות זאת ב"מסלול הסורי". להציל את אסאד מן הגורל הצפוי לו.  

כשנחתם הסכם אוסלו הראשון היה ערפאת על הפנים. ממש בסוף דרכו. כל העולם הנאור ראה בו מה שהוא באמת: טרוריסט מתועב, שידיו מגואלות בדם. האינתיפאדה כבר דעכה ואם היו נותנים לערפאת לדעוך הוא היה מגיע לסוף הדרך. רבין הצליח להביא את ערפאת אל הבית הלבן, להפוך אותו למדינאי מכובד בעיני העולם. או טו טו הוא כבר יהיה ראש מדינה.  

אסד היום במצב שאיננו טוב ממצבו של ערפאת לפני חמש שנים. סוריה – כפי שגילה שר הביטחון היוצא, משה ארנס – נמצאת על הפנים בכל תחום. כלכלתה על סף פשיטת רגל, צבאה מפגר ומיושן. בעולם כולו היא נחשבת למדינת טרור ומדינת סמים מושחתת.  

לך ברק יש הזדמנות לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. תרד מהגולן אל הכינרת ובתמורה יקבלו הסורים מעמד של מדינה כשרה שכבר אינה עוסקת בטרור. היא תקבל מן האמריקנים מטוסי פ-טנקים וארטילריה שאותם לא קיבל אסד בביקורו במוסקבה. סוריה תתחמש בדיוק כפי שמצרים עשתה מאז הסכמי קמפ דייויד. בעזרת מענקים אמריקניים תחזק את כלכלתה וגם את אחיזתה בלבנון. החיזבאללה אולי יפסיק לעבוד בשרותו של אסאד, אך הילדים או הנכדים שלנו יעמדו כבר מול בנו של אסאד, המשכשך רגליו בכינרת. כל מה שיוכלו צאצאינו לעשות – ואולי זה יהיה עוד בימינו – הוא לנופף בפיסת נייר ועליה כתוב חוזה שלום.  

 

ממשלת השינוי  של אהוד  

 ממשלת ברק היא ממשלת שינוי אמיתית. כל אחד מן השרים נבחר בעיקר לפי הקריטריון איזה שינוי דרוש כדי שיהפוך לשר של ממש.  

• *שר החוץ צריך ללמוד אנגלית, ותהיה לו הזדמנות לעשות זאת בנסיעות רבות לחו"ל.  
• *שר הפנים, עשוי ללמוד בדרך הקשה, שלא כולם יכולים לעלות לישראל. שר האוצר ילמד אולי סוף סוף איך לנהל כלכלה.  
• *שר המשטרה, שהיה כנראה הילד שקיבל הכי הרבה מכות בכיתה, יקבל הזדמנות להראות לכולם.  
• * שר המשפטים, שהיה בעיקר פודל, יצטרך ללמוד איך לתת שיניים לחוק. ובאותה הזדמנות גם ילמד משפטים.  
• * השרה לאיכות הסביבה, שאינה מבינה לא באיכות ולא בסביבה, תשתלם עכשיו בנושא.  
• *שר תחבורה, שהמינוי יאפשר לו סוף סוף למצוא את הדרך שהוא מחפש.  
•  

עד שכל אלה יעברו את השינוי הדרוש יהיה ברק פנוי לנהל את ענייני המדינה ללא הפרעה. טוב לפחות שיש לו שר בטחון שהוא יכול לסמוך עליו. 

ברק והארון אלראשיד

 אם אני אהוד ברק הייתי הולך בדרכו של הארון אלראשיד, הח'ליף החמישי בשושלת העבאסית, שתקופת שלטונו נחשבת לתקופת הזוהר של השושלת. אלראשיד נחשב לשליט רודף צדק ומקורב לעמו, שהדאגה לנתיניו לא הרפתה ממנו יומם ולילה. בסיפורי "אלף לילה ולילה" מסופר כיצד התחפש לאדם פשוט וירד אל העם כדי ללמוד על מצוקותיו.

יש לי יסוד להניח כי אהוד ברק, לפי הרקע האישי שלו, מעולם לא עבר את החוויה של הישראלי הרגיל, שאיננו יכול "להרים טלפון". אם כחבר קיבוץ ואם כשייך לצמרת הצבאית, מעולם לא עבר את מסכת הייסורים שעובר הישראלי מדי יום.

אם היה ברק הולך בדרכו של הארון אלראשיד והיה נוסע באוטובוס, ממתין בתור לרופא בקופת חולים, מנסה להשיג אישור כלשהו מן המערכת הביורוקרטית היה מגלה עולם חדש. היה מגלה את ישראל האחרת, לאו דווקא ישראל השנייה.

 

=================================================================

================================================================

השפן של פו הדב שניסה לאלף את הנמר

עבר לפוטס הבא.  

================================================================

אזכרה לביאליק

 עבר לפוסט הבא

==================================================

המאפיה של "להרים טלפון"

עבר לפוסט הבא

 

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.

ה"פתח לנד" של ידיעות

 בתקופת שלטונו של נתניהו עלה מספר הנשים המוכות. נתון זה מביא בעז גאון בכתבה שפורסמה ב"מעריב", המסכמת את שנות שלטונו של נתניהו ו"מה שנשאר מישראל" אחרי תקופתו. הכתב הגאון לא ציין אם במספר הנשים המוכות כלל את שרה נתניהו.

הכתבה הזו היא אחת השערוריות הגדולות בתולדות העיתונות. הכתב סיכם את תקופת נתניהו בתחומי הכלכלה, החינוך, תהליך השלום, הבריאות וכל היתר בעזרת "מומחים בעלי שם בתחומם".

ברשימת ה"מומחים" הוא מונה את חבר הכנסת מתן וילנאי, פרופסור זוהר שביט, רון פונדק (מאדריכלי אוסלו), אמנון אברמוביץ (ה"מאתרג" של אריאל שרון), יאיר גרבוז ועוד מומחים אובייקטיביים כמותם.

 בצד הביקורת הרגילה על נתניהו בתחום הכלכלה ותהליך השלום מייחס הכותב לנתניהו את כל הרעות החולות של ישראל – מנשים מוכות ועד מכת הבצורת.

 וזה מה שנשאר מישראל לפי "מעריב":

 עלה מפלס האלימות בבתי הספר.

ירד מפלס המים. בכינרת ובמי התהום. 

הוכפל מספר מעשי האונס.ובזה אשם כמובן נתניהו.

הערוץ השני הגיע לריייטינג הגבוה ביותר

 

כמה טוב שאהוד ברק נבחר. עכשיו יהיו פחות נשים מוכות ופחות מעשי אונס. מפלס הכינרת יעלה ומפלס האלימות בבתי הספר ירד.  התרבות תפרח ובמקום צפייה בטקס בחירת מלכות היופי יצפו כולם בפרקי היום בתנ"ך.