השמאל הישן הוא תנועת העבודה לפלגיה ולדורותיה, מבן-גוריון וברל ואשכול ועד מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן-אהרון.
*הם היו יהודים. בכל רמ"ח איבריהם. ברקע המשפחתי שלהם, ביידיש המתנגנת בפיהם, בגירסא דינקותא של ה'חדר' והישיבה. הם אכלו חזיר ביום-הכיפורים אך ידעו מהו יום-הכיפורים. הם עישנו סיגריה בשבת ובאותה שעה למדו דף גמרא ובגילוי ראש. הם היו כופרים אבל תלמידי חכמים. והעיקר: יהודים.
*הם היו ציונים מהפכנים. ציונים עם אש בעיניים. לעיתים אש זרה, אך גם אש משיחית יהודית. ציונות מעוותת לפעמים, עם המון איזמים – סוציאליזם, מרקסיזם, לניניזם, בורכוביזם ועוד איזמים. חלק מהם דיברו על מולדת נוספת בארץ המהפכה. אך עיניהם היו לציון וגופם היה בציון.
* הם היו אידאליסטים. הם נטשו אוניברסיטאות ובתים עשירים. הם נטשו חיי נוחות וקריירה אישית. הם היו מוכנים להקריב הכל כדי להגשים בגופם ובמעשיהם את אמונתם. סלילת כבישים וייבוש ביצות לא היו מליצה אלא מציאות חיים.
• הם היו משכילים. הם ידעו את הספרות והשירה הרוסית מפושקין ועד טולסטוי, מדוסטוייבסקי ועד לרמונטוב. הם הכירו את כל הספרות המהפכנית. לא פתחו את הפה לפני שקראו את כל כתבי מרקס ואנגלס ולנין ובורכוב.
השמאל הפוסטציוני החדש
אין שום דמיון בין השמאל הישן לבין השמאל החדש. אין פלא שבלשון המדוברת לא אומרים 'שמאל חדש' (מונח שהיה מקובל עוד בשנות השבעים) אלא מדברים על שמאלנות ('רב מילים' – המילון השלם החדש של יעקב שוויקה, אומר: "שמאלני, בישראל לרוב בנימת גנאי").
שורשי השמאלנות הישראלית הם בשמאל החדש האירופי שהחל להתגבש באנגליה לאחר מבצע סיני, בצרפת לאחר שהאינטלקטואלים המרכסיסטים נואשו מן המהפכה ופיתחו את הפוסטמודרניזם ותפישתם חילחלה לארצות הברית בכיסוי של הליברליזם החדש.
לישראל הגיע השמאל החדש קצת באיחור. תחילה הוא מצא את ביטויו בתנועות קיצוניות קיקיוניות נוסח 'מצפן', שהיו אנטי-ציוניות במוצהר. בהמשך התגבשה התפיסה של השמאל החדש בתנועות פוליטיות לגיטימיות, אליהן עברו גם אישים מן השמאל הציוני הישן. התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת תכלת-ארום שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית. אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.
התונעה היחידה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית היא 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני. בשנות השמונים הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאלנות הישראלית
*הם התרחקו מאוד מן היהדות. כמו בכל הכללה, גם בזו יש יוצאי דופן. לובה אליאב היה יהודי שורשי מן הסוג של השמאל הישן. שולמית אלוני היא חצי רבנית בידע ההלכתי שלה. אבל על הציבור הנוהה אחריהם אפשר בהחלט לומר כי התרחק מאוד מן היהדות. הם אינם שונים מכלל הציבור החילוני בישראל, שמערכת החינוך הישראלית השכיחה ממנו את יהדותו. אך בקרב ציבור זה החילוניות היא דגל. המושגים היהודיים היחידים המוכרים להם הם אלו שבהם הם נלחמים- שבת בכביש בר-אילן, קולנוע בשבתות, דיני אישות. הם אדישים לתשעה באב וליום-הכיפורים, אוכלים חזיר בלי להכעיס, חמץ בפסח אינו דווקא אלא סתם אדישות של חול. תשעה באב לא אומר להם כלום, ועכשיו אפשר גם לשבת בבית קפה.
*הם התרחקו מן הציונות. חלקם מודים בפה מלא שאינם ציונים. חלקם יתקוממו נגד הגדרה זו. אך השמאל החדש מעצם הגדרתו – הכרתו בישות פלסטינית, אי הכרתו בזכותנו על הארץ – הופך אותו ללא ציוני בפועל. 'לא ציוני' במושגי השמאל הציוני הישן.
הפגנת שלום עכשיו נגד המתנחלים – ויקישיתוף
*הם סלון מהפכנים. רובם אינם מוכנים לצאת מן הסלון ליותר מהפגנה גדולה, מצעד של דגלים שחורים, עמידה בצמתות. המונח 'הגשמה' לא קיים במילון שלהם. לא פעם הביעו קינאה במעשי ההגשמה של 'גוש אמונים', אבל כעסו על יעקב חזן כשאמר כי 'גוש אמונים' הם ממשיכי ההגשמה של השמאל הישן.
*האידאולוגיה שלהם שטחית. גם הכללה זו מחייבת תיקון. מאיר פעיל הוא היסטוריון רחב אופקים. אמנון רובינשטיין, ד"ר גדי יציב, ורבים אחרים בשמאל הישראלי הם אנשי רוח בעלי שיעור קומה. אך הציבור של השמאל החדש הוא נבער לא רק מיהדות, אלא גם מן היסודות ההגותיים שפותחו בשמאל החדש והישן בעולם. מכל מקום, אין להשוות את העמקות והיסודיות של השמאל הציוני הישן לאלה של השמאלנות החדשה.
אסון ההמרצה
השמאל החדש אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי אינו גדול ממשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית. הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
התנערות טוטלית מן המדינה כרזה של טרטקובר
איך אדם נהיה שמאלני?
לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. אדם שוקל שיקול רציונלי ומגיע להכרעה רציונלית וכך הוא מגבש את דעותיו הפוליטיות – על דמותה של מדינת ישראל, היחס ל'תהליך השלום', היחס לדת ולתרבות. לא זה המסלול, אומר לי בחור אינטליגנטי צעיר. תהליך הפיכתו של אדם לבעל מעמד של שמאלני מוצהר אינו מתחיל ברציו ובבדיקת אלטרנטיבות. הוא מתחיל בשאלות של דימוי עצמי, ומסתיים בהכרעה לא רצונית כמעט של עמדה פוליטית.
צעיר, אשר אך זה עמד על דעתו, שואל עצמו: איך אני רוצה להיראות, מה הדימוי העצמי שלי. הצעיר אומר לעצמו, אני רוצה להיות ולהיראות:
*אינטיליגנטי
*משכיל (גם אם לא כל כך הצלחתי בלימודים)
*מוסרי
*נאור
*מתקדם (זה תמיד באופנה)
*לבוש זרוק, ג'ינס קרוע, עגיל באוזן
*אשכנזי (גם אם ההורים שלי לא באו מפולניה)
*מתמצא במה שהולך בעולם הזמר והפופ.
*גר בשינקין או ברמת-אביב ג' או בשכונות הנושקות להם, או לפחות מתחכך בכאלה (גם פלורנטין הולך).
*עוסק במקצוע שהוא IN. היום זה כל מקצועות התקשורת – רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אך גם דוברות, פירסום, יחסי ציבור, שיווק, קידום תדמית, ייעוץ לפוליטיקאים. היי טק, מינהל עסקים וכלכלה ורצוי קריירה אקדמית. רק לא צווארון כחול.
אם כך אני רוצה להיראות ולהיות, מה צריכות להיות ההשקפות הפוליטיות שלי? – כמובן שמאל.
שהרי אם אביע השקפות ימניות איחשב בעיני זולתי לציוני, גזעני, בן עדות המזרח, דתי, עולה מרוסיה – בקיצור, כל הדפוקים והמאוסים בחברה. זה לא בשבילי.
