ידיעות אחרונות יוצא בקול תרועה "מסמך הוויתתור"
בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?"
"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי.
אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".
שער הספר
בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":
" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".
הנשיא הראשון, חיים ויצמן, נבחר לתפקיד כתוצאה מטעות היסטורית * בן גוריון התנגד אך נכשל בניסיונו לתקן את הטעות על ידי מינוי "האישיות היהודית הגדולה ביותר על כדור הארץ" * מאז, הלך " מוסד הנשיאות" והידרדר – עזר ויצמן שפרש בקלון וקצב המרצה עונש בכלא * פרס המשיך בתפקידו כנשיא למלא את תפקיד "החתרן הבלתי נלאה" מתחת למדיניות נתניהו * ההמולה התקשורתית הנוכחית לקראת הבחירות לנשיאות מעוררת את השאלה: האם לא הגיע הזמן לסגור את בית הנשיא * זה יחסוך 57.5 מיליון שקל [שעלתה כהונת פרס בשנה האחרונה] * ואיזו דמות תהיה לנשיאות עם אישיות דגולה כדליה איציק
כשנפטר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, ב-9 בנובמבר 1952, החלה התרוצצות בין המפלגות למצוא יורש לנשיא המת.
ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לא נטל חלק בהתרוצצות. הוא אמר כי צריך "לחפש את האישיות הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ ולעשותה לסמל העליון של ישראל" . הוא החליט שאלברט אינשטיין הוא האיש הראוי והציע לו את המשרה הרמה. אינשטיין דחה את ההצעה ואז החל הסחר-מכר המפלגתי לבחירת נשיא חדש.
סגירת מעריב היא יום עצוב לתקשורת ולדמוקרטיה בישראל * מעריב היה בעבר העיתון היומי היחיד, שעורכיו וכותביו היו בעליו ויכלו לכתוב על פי מצפונם * מעריב החופשי גסס כשנמכר לרוברט מאכסוול, וגסיסתו נמשכה למרות ניסיונות ההחיאה של הבעלים שבאו בעקבותיו * כמה קווים לדמותו של העיתון שהיה "הנפוץ במדינה" * וגם כמה הגיגים על השאלה "מה זה עיתון" ועל ההבדל בין עיתונאי לבין פועל בנין *ולמה עיתון איננו עיתון בלי עיתונאים ובלי עורך
בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".
בן גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים [מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, העולם הזה].
בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":
" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".
"גמז, נגזר מן השם הפרטי גמזו, שמו של מבקר תאטרון שנודע בבקורתיו הקטלניות. ביקר באופן חריף מאד עד כדי ביטול מוחלט. "קטל". "מבקרי התאטרון גמזו את העיבוד החדשני של המחזה אך הקהל קיבל אותו בהתלהבות". לגמוז, גמזתי גומז אגמוז. [מילון "רב מלים" של יעקב שוויקה]
ד"ר חיים גמזו היה משך עשרות שנים מבקר התיאטרון והתרבות של עיתון "הארץ". הוא היה אימתם של מחזאים, שחקנים ואמנים בכל התחומים. גמזו, שהיה איש משכיל מאד, השתלח במבוקרים בלשון חריפה, מזלזלת ותוקפנית שגלשה לא פעם לאלימות מילולית.
על ההצגה "סמי ימות בשש", שבוימה בידי במאי מחונן [עידוא בן גוריון ז"ל] כתב ביקורת בת חמש מלים: "לדידי יכול היה למות בחמש".
http://www.youtube.com/watch?v=Q2PQCNQH2lY&feature=youtu.be
רשימת הכותרות בעמוד הראשון במהלך המלחמה – אף מילה על השואה
http://learning.blogs.nytimes.com/2010/08/31/historic-headlines-world-war-ii/
"דדליין" [DEADLINE] הוא אחד ממונחי היסוד בתקשורת. ליתר דיוק: התקשורת של פעם. הוא רלבנטי לתקשורת בעידן האייפון כמו הכרכרה הרתומה לסוסים בעידן הסילון.
משמעות הביטוי: נקודת הזמן האחרונה בה על הכתב או הצלם להביא את החומר לקראת פרסומו.
מקור הביטוי הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום הצליחו לשבות לוחמים רבים. לא הייתה אפשרות להקים מחנות מאובטחים וגם לא גדר תיל. הם ריכזו את השבויים באזור מישורי, ציירו סביבם קו, או בנו מחיצה סמלית, אותם כינו .DEADLINE כלומר: קו המוות. כל שבוי שהעז לחצות קו זה אחת דינו למות בירייה ממגדלי השמירה שהוצבו מסביב לקו.
[מקור: BREWER'S DICTIONARY PHRASE& FABLE ]
הביטוי הזה הוא אחת מאגדות העיתונות הישראלית. לפי הסיפור, עורך לילה בעיתון "דבר" התלבט בשאלה איזו כותרת לתת לעיתון.
זה היה יום שהתרחשו בו אירועים דרמטיים בכל פינות הגלובוס: שיטפונות בסין, התפרצות הר געש באיטליה, ומהפכה בדרום אמריקה. אותו עורך התקשה להחליט איזה מכל האירועים ראוי להבלטה בכותרת אחת והחליט על מתן כותרת כוללת – "העולם כמרקחה.
"אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".
אמור לי מי חברך נפתלי בנט, ואומר לך מי אתה, הכוכב החדש שדרך בשמי הציונות הדתית. מי הוא יאיר לפיד מאחורי הדימוי? אם נדע זאת נבין מה הפך את יאיר ונפתלי לנאהבים ונעימים.
הנאהבים והנעימים נפתלי בנט ויאיר לפיד [ויקישיתוף]