"הדימויים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי
באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.
קסמו של ספר
קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.
במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .
ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .
עידן התמימות
נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.
זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.
מגע צמר פלדה
במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.
תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.
תחושת דחיה
אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.
הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .
ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.
הסיפור האמיתי
אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.
הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).
כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"
הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"
על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.
התישבות היהודים
הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.
13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.
אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:
אל החולה נעפילה
את ביצותיה נייבש
אנו עלינו הגלילה
את החולה קום ורש
כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.
כשלון הייבוש
מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.
עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.
בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.
הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.
תביעה לזכויות יוצרים
האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע" בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.
הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.
ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)
=================================================================
2. קנה שאיננו סוף
בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .
עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.
אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.
לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:
" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .
===========================================================
3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים
עברנו לאתר הבא
