אחרי ש" החברתיים" יחלקו את הכסף לכל הנצרכים האמיתיים והמדומים (וישאירו גם משהו לעצמם) יעלה שער הדולר, האינפלציה תשתולל, האבטלה תגאה לשיאים חדשים * כשיזעיקו שוב את נתניהו כבר יתקדם העולם כולו צעד נוסף לקראת מצב של מחסור כרוני במקומות עבודה * תחזית אימים למפעל הציוני

 

עמיר פרץ הצליח והעלה על סדר היום את "הנושא החברתי" . אם יתגשם חזונו, תיפתח קופת האוצר לכל אלה שרעבו וקופחו באמת בשנות נתניהו. וגם לאלה המתחזים לרעבים ומקופחים. כולם ירצו ויקבלו עוד ועוד: הגמלאים, החד הוריות, משפחות ברוכות ילדים, עובדי שכר מינימום, החולים, הנכים, וגם השייכים הבדואים הנושאים 16 נשים מעזה ומביאים מאה ילדים לעולם.

כדי לממן את ההוצאה הזו יצטרכו להגדיל את המיסים ובעקבות זאת יבריחו מכאן את המשקיעים ויקטינו את המוטיבציה של יזמים. האבטלה תגדל, שער הדולר יעלה, האינפלציה תגאה ובעוד ארבע שנים יחפשו שוב את נתניהו, או תואם נתניהו, כדי להציל את המצב. אבל אז אולי יהיה מאוחר מדי.

סוף עידן העבודה

כשמדברים על אבטלה אנו חושבים במושגים של המהפכה התעשייתית הקודמת. אבטלה של פועלים במפעלי הסרט הנע נוסח " זמנים מודרניים" של צ'אפלין. לא זה המצב היום. אנו חיים בעידן שונה לגמרי. על כך ניתן ללמוד מן הספר "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה" , שכתב פרופסור יוהאנו שטראסר, פילוסוף וסוציולוג מאוניברסיטת ברלין. זהו ספר שיש בו כדי להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי, החרד לעתידו ולביטחונו הכלכלי, על רקע תוצאות הבחירות.

שטראסר אינו מדבר על אבטלה מחזורית נוסח המאה ה-19 והמאה העשרים. הוא מדבר על עידן בו לא תהיה עבודה אלא למיעוט קטן.

עבודה בעולם השלישי

ואלה הנקודות העיקריות שמעלה שטראסר בתחזית האימים שלו:

• · ההתפתחויות הטכנולוגיות והאוטומציה, פיתוח שיטות ארגון יעילות הולכים ומקטינים את הביקוש לעובדים מכל הסוגים במדינות מפותחות.
• · הגלובליזציה מאפשרת לתאגידים בינלאומיים להעביר תעשיות שלמות לעולם השלישי, שבו השכר נמוך מאד. העברה זו מותירה אחריה המוני מובטלים במדינות המפותחות.
• · כבר היום כוח העבודה שקיים בעולם השלישי יכול לייצר הרבה יותר מכל הביקוש העולמי לרוב המוצרים הלא מתוחכמים.
• · הצמיחה במדינות המפותחות כמו ארה" ב אירופה וישראל אינה מגדילה את הסיכוי לעבודה. בין השנים 1970 ל-1995 עלה התוצר הלאומי הגולמי לנפש במדינות המערב בלמעלה מ-60%, אך מספר המועסקים בתעשייה פחת באותה תקופה בכ-20%.
• · דוגמה פשוטה: " המענה הקולי" , שבו מצוייד היום כל ארגון קטן וגדול, ביטל למעשה את מקצוע ה" טלפנית" . הוא הדין בתחנות דלק העוברות לתפעול בשרות עצמי.

· גם עובדי היי טק מתוחכמים אינם מוגנים מן התהליך. מקצוע התכנות למשל הופך להיות " הודי" . מפעלים מעבירים את העבודה שנעשתה בעבר על ידי בעלי מקצוע מתוחכמים בארה" ב למתכנתים הודים זולים.

· ההפרטה יוצרת תחרות, מייעלת תהליכי ייצור, מוזילה מחירי מוצרים. גם אם לא נביא בחשבון את השחיתות המלווה תהליכים אלה (אצלנו) הפגיעה בעובדים היא לעתים אנושה. עובדים נפלטים לרחוב בלי סיכוי להשיג מקור פרנסה.

האופציה השלישית

במבט ראשון נדמה כי מדובר בשתי אסכולות כלכליות היסטוריות. האסכולה האחת אומרת שיש להרחיב את הפעילות המשקית ויחד עמה את התעסוקה. זאת, על ידי הקלה במיסוי לבעלי ההון, הפרטה וצמצום התמיכה של המדינה בחלשים. זו לכאורה האסכולה בה דגל נתניהו והצליחה לחלץ את המשק הישראלי מקריסה.

לעומתם סבורים אנשים מאסכולה הקרויה על שמו של הכלכלן קיינס שיש לעודד את הפעילות הכלכלית על ידי הגדלת הביקוש בסקטור הציבורי, כשהאמצעים לכך יבואו מהגדלת המיסוי. מצדדי אסכולה זו מביאים לדוגמא את מדינות סקנדינביה המצליחות לקיים רמת פריון ותעסוקה גבוהים. הן מגינות על עצמן מן הצונאמי של הגלובליזציה על ידי מניעת כניסת עובדים זרים ואי הצטרפות לגוש היורו.

הבעיה היא שהאסכולה הראשונה, זו שבה נקט נתניהו, מילאה את קופות האוצר בכסף אך הגדילה את הפערים החברתיים בהקף בלתי נסבל. האסכולה השניה (אסכולת פרץ ובמהדורה רכה יותר אסכולת ברוורמן) ספק אם היא ישימה בישראל על כל בעיותיה החיצוניות והפנימיות.

מה שעשה ביבי היה תנאי הכרחי להצלת המשק אך לא תנאי מספיק לבניית חברה יהודית סולידארית וציונית. מה שעתיד לעשות פרץ, אם יינתנן לו, עלול להחזיר אותנו הרבה שנים לאחור. ובינתיים העולם נע קדימה לכיוון משבר סוף עידן העבודה.

בעולם כולו זהו משבר חברתי, אצלנו זה עלול להיות משבר המאיים על המפעל הציוני.

===============================================================

ארבעה כשלונות מקימים תזמורת

סילבן שלום, לימור לבנת, דני נוה וישראל כץ חברו יחד כדי למרוד בנתניהו. הוא נכשל, הם אומרים, והגיע הזמן שיילך ואנחנו נחליף אותו בהנהגת הליכוד.

הוא נכשל? ואתם הצלחתם?

סילבן שלום היה שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. בתקופתו (2001-2002) הגיע המשק אל עברי פי פחת. חוסר אמון טוטאלי של משקיעים, תקציבים חסרי היגיון. השר " החברתי" הזה, הנשוי למיליונרית מידיעות אחרונות, גם החל בקיצוץ האכזרי בקצבאות הקשישים. כשר חוץ הוא לא כל כך נכשל כי בתפקיד הזה לא צריך לעשות כלום מלבד לטוס ולהצטלם ואת זה הוא יודע לעשות טוב.

ומה עם שרת החינוך? הרי רק האיבה שמגלים כלפיה 120 אלף מורים יש בה כדי להסביר את התרסקות הליכוד.

לגבי דני נוה קשה לדבר על כישלונות כי לא ברור מה הוא עשה בכלל. אולי אחרי שתיגמר החקירה בעניין המינויים הפוליטיים שלו נדע גם מה הוא עשה. ישראל כץ? מי זה?

הסיטואציה הזו כל כך מגוחכת שאי אפשר שלא ללכת לקרילוב מיודענו.

קרילוב מספר על " קופה שובבת, דב בטלן, חמור ותיש גדול זקן" , המחליטים להקים תזמורת. השיגו תווים וכלי נגינה, התישבו בצל עצים על דשא ירוק ומקסים, " הרימו קשתות" ואבוי כל מה שהצליחו להפיק הוא " שבר לאוזניים" .

הציעו החמור והקופה לשנות את סדר הישיבה ואז " ירקדו פה בלי לצון הרים ויער כבני צאן" . שינוי הסדר אך הגדיל את השבר.

שוב החליטו לשנות את סדר הישיבה הפעם ישבו בשורה ושוב אין שיפור והמהומה רבה.

שמע את הוויכוח הזמיר וכל בני החבורה פנו אליו בתחינה שיעוץ להם עצה. ואז השיב להם הזמיר:
" ראשית חכמת ניגון

היא אוזן מפותחת

המעודנת במחילה

מאזנכם הערלה

שבו כרצונכם אם כך או כך

מכם תזמורת לא תצמח" .

( הקטעים בגרשיים על פי תרגומו של חנניה רייכמן)

====================================================================

כמה עצות טובות לשרה ציפי לבני

העצה החשובה ביותר: אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. חיבוק חזק משמעותו שהוציאו עליך חוזה. ההצעה למנות אותך לממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולאריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו.

עצה שנייה וחשובה לא פחות: אל תקבלי את תיק החוץ, למרות ואולי דווקא משום שאולמרט עשוי להציע לך אותו. השאיפה שאת מפגינה להפוך את התיק הזה לתיק משמעותי, היא חסרת סיכוי.

מדיניות החוץ של ישראל מתמצית ביחסים עם ארצות הברית, כל היתר זה רק עניין של נסיעות וקוקטיילים. מאז בן גוריון ועד אריאל שרון ניהלו ראשי ממשלה את היחסים עם ארצות הברית. כשמשה שרת, שר החוץ של בן גוריון, ניסה לגלות יוזמות משלו מיהר בן גוריון לסלקו.

לאבא אבן היה כשרון רטורי מדהים וידיעה כה עמוקה בלשון האנגלית שנאמר עליו כי גם שומעיו הבריטיים נזקקו למילון אוקספורד השלם, כדי להבין אותו. את הכוח הרטורי הזה ניצל אבא אבן כדי להגן על מדיניות בן גוריון, כשהיה נציג ישראל באו" ם, גם כשהתנגד למדיניות זו. מספרים שאבן הביע באוזני בן גוריון הסתייגות מפעולת התגמול של צה" ל בכינרת (דצמבר 1955 בה נהרגו 54 חיילים סורים, 30 נלקחו בשבי ורבים נפצעו). בתשובה אמר לו בן גוריון כי לאחר ששמע את נאום ההגנה של אבן על הפעולה בעצרת או" ם הוא, בן גוריון, שוכנע בנחיצותה. דברים דומים נאמרו גם על הסתייגותו של אבן מפעולת קיביה (באוקטובר 1953 בה נהרגו 69 גברים נשים וילדים בפעולת תגמול).

למרות כישוריו הדיפלומטיים הייחודיים של אבן נמנע בן גוריון מלמנות אותו לשר חוץ. אבן זכה להיכנס לתפקיד רק אחרי הדחתו של בן גוריון וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1966-1974. ובכל התקופה הזו לא עיצב מדיניות אלא ביצע את מדיניותם של לוי אשכול וגולדה מאיר.

פעם אחת ניסה לעצב מדיניות. זה היה ערב מלחמת ששת הימים. הוא נשלח לוושינגטון כדי לדווח על תגובה אמריקנית אפשרית להתקפה של צה" ל. בפגישה שקיים עם הנשיא ג"ונסון ביקש אבן התחייבות אמריקנית סודית בכתב לתמוך בישראל אם תיאלץ לצאת למלחמה. אלוף (מיל.) יוסף גבע שנכח בפגישה כנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון סיפר לי כי ג"ונסון דחה את בקשת אבן. אך אמר לו שהנאום שנשא בפני האומה, בו כינה את סגירת מיצרי טיראן כמעשה תוקפנות, חזק יותר מהתחייבות סודית בכתב. מדברים אלה, אומר לי אלוף (מיל.) גבע ניתן היה להבין כי ארה" ב תתמוך בישראל אך לא תכריז על כך.

אבא אבן הבין מדברי ג"ונסון כי אם ישראל תצא למלחמה היא תישאר לבדה. במברק ששלח לראש הממשלה אשכול הוסיף דברים, שנבעו ככל הנראה מהשקפותיו המדיניות. הוא כתב כי אם לא נתקוף יש סיכוי שהמשבר ייפתר בדרך דיפלומטית, או באמצעות כוח בינלאומי.

מסקנה זו של אבן לא עוררה אמון בישראל. אשכול שלח לוושינגטון את ראש אמ" ן, מאיר עמית, לעמוד מקרוב על העמדה האמריקנית. עמית חזר עם מסקנה הפוכה: אם נתקוף האמריקנים יהססו אם לפעול נגדנו ויש סיכוי שאפילו יתמכו בנו. כך כתב בספר הזיכרונות שלו. חוות דעתו של עמית הכריעה לבסוף את הכף בעד יציאה למלחמה.

אחרי המלחמה היו לאבא אבן דעות מדיניות מגובשות. מחד הוא טבע את הביטוי שגבולות 1967 הם גבולות אושוויץ (בראיון ל" דר שפיגל" ינואר 1969). מאידך היה בעל השקפות יוניות והכריז (בוויכוח במזכירות מפלגת העבודה בדצמבר 1968) כי " אין שלום בלי דמעות" (דהיינו בלי נסיגה משטחים). אך בפועל לא הייתה לו שום השפעה על מדיניות ישראל.

====================================================

 ראה גם

האם יש עתיד לעתידנות

http://www.zeevgalili.com/?p=215

התנאי למלחמת אחים הוא קיום שני מחנות אידאולוגיים השונאים אלו את אלו * זה איננו המצב בארץ: יש מחנה אידיאולוגי כתום מול מיעוט של בעלי עמדות כוח * העם מותש ומטושטש נמשך למסר המעורפל של " קדימה" * הבועה הזו תתפוץ יום אחד, נקווה לפני שיישפך דם

עמי איילון מכריז כי אם יהיה שר ביטחון הוא יפנה 50-60 אלף מתנחלים. אולמרט רומז, ברמז דק של עגלונים, כי הוא מצפצף על כל המתנחלים. בעמונה הוא נתן דוגמית למה הוא מתכוון. וציפי לבני, שהייתה הדאודורנט של צוות החווה המושחת שהקיף את שרון, אוטמת את נחיריה מן הצחנה העולה מן הצוות המקיף את אולמרט.

אם יתאמתו תחזיות הסקרים בבחירות עלול אולמרט לקבל לידיו עוצמה שלא הייתה כמוה בידי ראש ממשלה מאז ימי בן גוריון. בחסות הפרקליטות, הבג"ץ, וסיעה של 44 גמדים, ובאמצעות פרשי המשטרה והיס"מים שחורי המדים הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. כולל שפך דם. התקשורת, ובראשה חברו הטוב דן מרגלית, תמחא כפיים.

על רקע זה מתחילים לדבר באחרונה על סכנה של מלחמת אחים. מזכירים בגעגועים את מנחם בגין, שהצליח למנוע מלחמה כזו במהלך ה" סיזון" וב" אלטלנה" .

אני טוען כי בארץ הזו לא תהיה מלחמת אחים.

כדי שתהיה מלחמת אחים צריך העם להיות מפולג לשני מחנות, השונאים זה את זה שנאת מוות. מחזיקים באמונות מנוגדות ומוכנים להרוג ולהרג על אמונתם. זה היה המצב בתקופת ה"סיזון" . השנאה התבטאה בחילופי מהלומות, חטיפות, עינויים, הסגרות לשלטונות הבריטיים וגם רציחות. בגין, בגדלות נפש פטריוטית, הכריז על הבלגה טוטלית.

וב" אלטלינה" היו שני מחנות חמושים, שאני כילד ראיתי במו עיני, על שפת הים בתל אביב. זו הייתה חבית אבק שריפה שדי היה בניצוץ אחד כדי לפוצץ אותה ואת הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בגין בכה ברדיו, הכריז שלא תהיה מלחמת אחים והמדינה ניצלה מאסון.

זה איננו המצב היום. לא קיימים בעם שני מחנות אידיאולוגיים. יש מחנה אידיאולוגי אחד גדול שהמותג שלו הוא הצבע הכתום. דתיים וחילוניים, מתנחלים ויושבי ערים ועיירות, אשכנזים ומזרחיים, משכילים ופשוטי עם – כל מי שגורל עם ישראל וארץ ישראל נוגע לליבו. המחנה הזה ניסה להגיד " יש לנו אהבה והיא תנצח" . הוא הובס בחיבוקים ובדמעות בגוש קטיף. בעמונה הוא כבר אמר יש לנו אהבה לארץ הזו ולעם הזה, אבל לא למחריביו. וכבר נשפך דם.

המחנה האידיאולוגי האחר איננו מחנה. זהו אוסף של יהודים שונאי עצמם, אכולי שנאה ל" מתנחלים" ולכל מה שריח יהודי וציוני נודף ממנו. אלה הם השטינקרים של " שלום עכשיו" שמצלמים כל בית יהודי " בלתי חוקי" . עם אלה נמנים אנשי " גוש שלום" , היוצאים מכליהם כדי להחניף ולשבח כל דבר שריח פלסטיני נודף ממנו. ואליהם אפשר להוסיף אנשי תקשורת, במאי סרטים, סופרים ואקדמאים לרוב. חלק מהם אף הביעו לא פעם את הרצון לראות כאן דם יהודי נשפך.

אך אלה מהווים מיעוט שבמיעוט. כוחם בעיקר בתעמולה ובדיבורים. לא הם ייצאו למלחמת אחים.

מי שעלול לשפוך כאן דם זו ממשלה של ציניקנים מושחתים, הנעזרים בכל מערך הכוחות של האוליגרכיות השולטות במדינה. אהוד אולמרט, חסר עמוד שדרה מוסרי ואידיאולוגי, הוא המנהיג האידיאלי של ממשלה כזו.

עד כה מצליחה קדימה בסקרים. כי העם הזה מבקש לברוח מן המציאות המאיימת. האדלרים והארדים למיניהם שוטפים את מוחו ומרדימים את ערנותו. העם הזה יתעורר יום אחד כשהמציאות תטפח על פניו והבועה הנפוחה של " קדימה" תתפוץ. צריך להתפלל שזה לא יבוא מאוחר מדי ולפני שיישפך כאן דם.

 

===========================================

החלילן מהמילין עבר לקישור הבא

===========================================

ילקוט הכזבים -מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של " קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב" סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: " בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי" .

וזה הזכיר לי את הסיפור " הזמנים השתנו" מ" ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: " כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת. כשזוג היה יוצא לטייל היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש" .

==============================================

למה תעב רבין את שמעון פרס

את הסיפור הזה שמעתי מפי אחד האנשים המקורבים ליצחק רבין. הוא שאל: למה אתה מתעב כל כך את פרס. למה אינך יכול להסתדר אתו<

על כך השיב רבין בסיפור הבא. באחד הימים טסו רבין ופרס לקניה לפגישה ראשונה עם מנהיגה ג"ומו קניאטה. בדרך דנו בשאלה על מה ידברו עם המנהיג שהם אינם מכירים כלל. רבין סיפר לפרס כי לקראת הביקור קרא את ספר זכרונותיו של קניאטה " מול הר קניה" . רבין החליט שבפגישה יפגין התמצאות בספר הזה ובכך יקנה את לבו של המנהיג האפריקני. פרס לא הכיר את הספר וחקר את רבין על תוכנו. כשהגיעו לפגישה – בטרם פתח רבין את פיו – אמר פרס למנהיג האפריקני: קראתי את ספרך ובאמת הוא מהווה בשבילי מקור השראה. מכאן ואילך התקיימה השיחה בעיקר בין פרס לבין קניאטה.

עכשיו אתה מבין למה זו דעתי על פרס? – שאל רבין את איש שיחי.

 

===============================================

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש [עבר לפוסט אחר]

בעקבות הדברים שפרסמתי כאן על ה" תנ" ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ" ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ" ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ענת אדר, תלמידה לתואר שני ביידיש, הלומדת בבר אילן.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ" ך אלא סיפורים נבחרים.

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ" ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד" ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה " משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז" ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד" ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את " המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגראפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט ונכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא " ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

============================================

כמה רשעים אנחנו

התגלגל לידי כתב העת " כוורת" , היוצא לאור על ידי החוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי במכללה למינהל. החוברת הוקדשה כולה לנושא אחד: רשע.

נושא החוברת עורר בי את היצר לחפש משהו שלא ייתכן שלא יימצא בכתב עת אקדמי של מכללה ישראלית. אם מדברים על רשע ורשעות קרוב לוודאי שיציגו שם עד כמה רשעים אנחנו.

ואכן, לא התאכזבתי. ד" ר דני גימשי, ראש חטיבת הקרימינולוגיה, כתב מאמר בנושא " התעללות ועינויים: הרשע בהתגלמותו" . במאמר זה אני מוצא את המשפט הבא: " בשנת 1993 נכנסו חיילי משמר הנשיאות (ההוטו) לכנסייה וטבחו במכונות יריה בגרזנים במצ"טות ובסכינים 1200 בני אדם שהסתתרו במקום. במהלך מבצע סיני בשנת 1956 הרגו שוטרי משמר הגבול בישראל 43 תושבים מכפר קאסם אשר הפרו בטעות את העוצר שהוטל עליהם בגין המלחמה" .

הטבח בכנסיה שמתאר המחבר היה קטע קטן ממסע השמדת עם ברואנדה שנמשך כשנה. בתקופה זו רצחו בני שבט ההוטו כ-800 אלף נפש מבני שבט הטוטסי – רצח העם הגדול ביותר מאז שואת העם היהודי. הם הרגו גברים ונשים זקנים וטף, תוך מעשי התעללות נוראים: קטיעת אברי גוף , ביתוק בטנן של נשים הרות, ניפוץ גולגלות תינוקות ומעשי אונס.

ישפוט הקורא: האם זה לא ממש בדיוק כמו שהיה בכפר קאסם?

============================================

.

מציג תיאוריה " מטורפת". ד"ר דוד ענבר. (צילום: זאב גלילי)

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=

 

הארכיאולוגים טוענים כי אין כל ממצא המאמת את סיפור יציאת מצרים * ד" ר דוד ענבר סבור כי כולם טועים וכי לא חיפשו במקום הנכון ובזמן הנכון * הוא מקדים את זמן האבות באלפיים שנה וטוען כי יוסף היה מייסד שושלת מלכים עברים ששלטו על מצרים * תיאוריה מהפכנית או מדע בידיוני?

ד" ר דוד ענבר נראה אדם נורמאלי לגמרי, אף שבאקדמיה סבורים כי התיאוריה שלו מטורפת לחלוטין. ד" ר ענבר טוען, בניגוד לדעת רוב הארכיאולוגים, כי התנ" ך הוא תעודה היסטורית, שכל מה שכתוב בו משקף בדייקנות אירועים שהיו. הקהילייה הארכיאולוגית טוענת כי אין שום ממצאים המאמתים את סיפור האבות, יציאת מצרים וכיבוש הארץ.

ד" ר ענבר מציג תיאוריה " מטורפת" , שנקודת המוצא שלה הוא טעות שטעו כל החוקרים לדעתו, לגבי הזמן שבו התרחשו האירועים המתוארים בתנ" ך.

רשות הדיבור לד" ר ענבר:

" לחפור עמוק יותר"

" כשאומרים לי שאין שום עדות ארכיאולוגית על מה שכתוב בתנ" ך, כי לא מצאו שום דבר בעומק 3 מטרים, אני שואל את אולי צריך לחפור במקום אחר. אולי לחפור בעומק אחר.

" לפי התיאוריה של החוקרים חי אברהם אבינו, אם בכלל היה מישהו כזה, במאות ה-18 עד ה-20 לפני הספירה. בתקופה הנקראת תקופת הברונזה התיכונה.

" הואיל ואין שום שריד מתקופה זו באזור באר שבע המסקנה היא שמישהו כתב חיבור שנועד להצדיק את ישיבתנו בארץ וייחס עצמו לאב קדמון, שלא היה ולא נברא" .

" המלך הוא עירום"

" אכן, באזור באר שבע לא מצאו בתקופה האמורה שרידי כלים, עצמות ומזון. מה שמצאו היו שרידים מתקופות שקדמו לתקופה בה חיפשו.

" אמרתי לעצמי: אולי כדאי לבדוק את הממצאים שבתקופות קדומות יותר ולראות אם אלו מתאימים למה שכתוב בתנ" ך. מבדיקה ראשונית שעשיתי בא לי לצעוק: "המלך הוא עירום". ההנחות של המחקר לגבי תקופתו של אברהם אבינו שגויות באלפיים שנה" .

ומה מצאו בתקופה הקדומות?

ד" ר ענבר לא חפר שם בעצמו אלא מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים שפורסמו במהלך השנים:

" מצאו שהייתה כאן תרבות של רועים. מצאו גם סגנון מסוים של ייצור כלי חרס וכלי מתכת. פעם ראשונה שאדם השתמש במתכת, עץ, חמר ובאבן בעת ובעונה אחת.

לא אכלו חזיר

" המרעה כאן התאפשר הואיל וכמות המשקעים הייתה גבוהה בהרבה מאשר היום. במחקרים ארכיאולוגיים מצאו שרידי אבקנים של אלון התבור, עצי אשל ועצי אורן. אלון התבור זקוק לכ-600 מילימטר משקעים.

" הם אכלו בעיקר בשר בקר, צאן ומוצרי חלב.

" עוד דבר מאד משמעותי נמצא באזור זה. לא אכלו כאן חזיר, שנאכל בכל מקום אחר בארץ באותה תקופה" .

בתים תת קרקעיים

" תושבי האזור התגוררו במבנים תת קרקעיים. מבנים אלה, בעומק של שניים שלושה מטרים בתוך אדמת ליס, שמרו על טמפרטורה קבועה של 23-24 מעלות. מתחת למפלס המגורים היו בורות בצורת פעמון שהגיעו עד למי התהום.

" בבקעת באר שבע היו שלושה עשר ישובים כאלה ועוד אחד כ-20 קילומטרים דרומית לבאר שבע. באותה תקופה לא היו מבנים כאלה במקומות אחרים בארץ. לעומת זאת נמצאו מבנים דומים בחרן, שממנה בא אברהם לבאר שבע" .

" תכף אחזור"

מה לכל זה וליציאת מצריים אני שואל?

ד" ר ענבר: " אם אברהם חי 4400 שנים לפני הספירה, כל הסיפור משתנה. בתנ" ך כתוב שהאבות ישבו בארץ 215 שנים. זה משך הזמן שישבו בערך תושבי הבתים התת קרקעיים בבאר שבע. הם החלו בשנת 4400 לפני הספירה לערך עד 4250 לפני הספירה.

שער ספרו של ד"ר דוד ענבר.

" ואז מוצאים שהבורות הפעמוניים נאטמו בלוחות אבן ובתוכם כלים. פשוט עזבו את המקום בצורה מסודרת, לא בחיפזון. השאירו הכל בבורות ונעלמו מן השטח. יוחנן אהרוני בספרו על הארכיאולוגיה של ארץ ישראל אומר שזה כאילו הציבו שלט: "תכף אשוב".

" היציאה הזו היא הירידה למצרים. מה אמר יוסף כשפגשו אותו אחיו? הוא אמר להם לא לחוס על רכושם ולא להביא עמם כלום כשיבואו. והם עזבו והגיעו למצרים" .

במצרים העליונה

כן, אני מקשה, אבל הרי גם במצרים לא מצאו כל שרידים של בני ישראל.

ד" ר ענבר: " אם הארכיאולוגים חיפשו עד כה בתקופה הלא נכונה הנה מתברר כי חיפשו גם במקום הלא נכון.

" בשנות השמונים הייתה משלחת של המוזיאון הסמיטסוני בניו יורק שעשתה סקר לקראת בניית סכר אסואן. הם הגיעו למסקנה שלפני 4500 שנה הייתה כל מצרים מרוכזת בחלק הדרומי (מצרים העליונה) ולא בחלק הצפוני. לא היה שום ישוב באותה תקופה בחלק הצפוני. כי כל האזור היה מכוסה מים.

" כלומר: צריך לחפש את בני ישראל במצרים העליונה. ושם אכן מצאו תרבות כלקוליתית. אלה שכתבו את תולדותיה של התקופה הכלקוליתית בבאר שבע קבעו שיש דמיון מדהים בינה לבין התרבות הכלקוליתית במצרים.

" אם זה נכון אז בני ישראל השליטו את התרבות החומרית שלהם על מצרים. יותר מזה. אני טוען כי בני ישראל בעצם השתלטו על מצרים" .

שושלת מלכי יוסף

כאן מפליג ד" ר ענבר על כנפי התיאוריה הנשמעת כסיפור מדע בידיוני. לפי התיאוריה של ענבר, יוסף לא היה סתם איזה מינהלן בחצרו של המלך פרעה. יוסף היה מייסד שושלת מלכים עבריים ששלטו על מצרים עד למהפך של " ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" .

הוא מספר: " הלכתי לקברות המלכים המצריים ומצאתי 24 מלכים עם שמות עבריים שכתובים בתנ"ך. כולם צאצאים של יעקב. הם קבורים במצרים העליונה וכל הקברים ריקים כי בני ישראל לקחו אותם. שושלת זו נמשכה 350 שנה – מן הירידה למצרים ועד להולדת משה.

" מן הממצאים הארכיאולוגיים של אותה תקופה קל להבחין בין מצרים לבין בני ישראל. המצרים היו קרחים ושחרחרים ובני ישראל היו לבנים. גובה המצרים מטר ארבעים וחמש, הישראלים מגיעים לגובה מטר 75. זאת אני למד מגודל הקברים. המצרים נקברו עם הרגליים צפונה והראש דרומה. הישראלים עם הראש צפונה והרגלים דרומה.

עשר המכות

ד" ר ענבר טוען כי מצא הוכחות לעשר המכות. " יש תעודה מדהימה שמצאו במצרים העליונה מן המאה השמונה עשרה לפני הספירה. התעודה מספרת על שואה נוראה שפגעה במצרים. כל המים הופכים לדם, חושך, הארץ מסתובבת כחוג גלגל הקדר, הלידות נפסקו, כל הנשים הפילו" .

את המכות מסביר ד" ר ענבר בשורה של הסברים אסטרופיסיקליים (פגיעת הירח בכדור הארץ) המזכירים את התיאוריה של עמנואל וליקובסקי (מדען שנוי במחלוקת. ספריו " עולמות מתנגשים" ו" תקופות בתוהו" פורסמו בראשית שנות החמישים, עוררו סערה בעולם, תורגמו לתריסר שפות ומוסיפים להתפרסם).

" סיני אינו סיני"

" בני ישראל" , אומר ד" ר ענבר, " לא היו בחצי האי סיני אפילו שניה אחת. מדבר סיני נמצא מסביב להר סיני השוכן בסודן, באשד הרביעי של הנילוס. המסע היה ממצרים העליונה דרומה לאתיופיה, לארתריאה, לסומאלי, לחצי האי ערב ומשם לארץ ישראל – מהלך אלפי קילומטרים" .

 

בעל עיטור העוז

ד" ר דוד ענבר, 66, נולד ברחובות להורים יוצאי פולין. מגיל 13 התחנך בקיבוץ רמת הכובש וכשבגר היה לחבר המשק. בשרות סדיר שרת בהנדסה קרבית ולאחר שחרורו התגייס לצבא הקבע. בשנת 1966 נפצע קשה בתקרית גבול. הוא איבד את ידו השמאלית ולמרות פציעתו הקשה המשיך ללחום ולפקד על חייליו עד שפונה. הוא זכה לצל" ש על עוז רוחו ומאוחר יותר קיבל את עיטור העוז.

אחרי פציעתו עבר לחטיבת מחקר של מודיעין ומשם למחלקת היסטוריה בה שרת כראש ענף. הוא השתחרר בדרגתד סגן אלוף לאחר 25 שנות שרות.

אחרי שנפצע החל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב – תחילה לתואר ראשון ומאוחר יותר לתואר שני, גאוגרפיה והמזרח התיכון. להתעניינות בתנ" ך הגיע בגיל מאוחר יחסית. זה היה עוד בשרותו בצה" ל. בקורס לפיקוד ומטה הוא בחר לכתוב עבודה בתנ" ך. רק אז קרא לראשונה את התנ" ך מבראשית עד דברי הימים וסיכם את כולו באינטנסיביות משך כמה חודשים. הוא החליט לעבור ללימודי ארכיאולוגיה עבד בחפירות תשע שנים ליד כפר מנחם וכן השתתף בחפירות בקרית אתא והיה מנהל חפירות בקדש נפתלי.

את התיזות המהפכניות שלו העלה בעת שלמד באוניברסיטת תל-אביב. שם לדבריו הטילו איסור חמור על תלמידים ללכת בעקבותיו והוא עבר לעשות דוקטוראט במסלול ישיר בבר אילן כשראש המחלקה היה זאב ספרן. הדוקטוראט היה בנושא גיאוגרפיה היסטורית של עמק בית שאן מסוף תקופת הברנוזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל. מדריכו היה פרופסור אנסון מייני, מומחה לתקופת המקרא.

" תעודה אנושית"

שאלתי את ד" ר ענבר אם לדבקות שלו בתנ" ך יש מניע או מסקנות תיאולוגיות. הוא השיב בשלילה. הוא מתייחס לטקסט התנ" כי כאל מסמך אנושי ותעודה שהיא אמת לאמיתה. כל התיאוריה מבוססת על אירועים טבעיים. " רציתי להוכיח שהתנ" ך זה ל א בלוף" הוא אומר.

והאם העובדה שאין לו אוזן קשבת באקדמיה אינה מעוררת בו ספקות לגבי אמיתות משנתו?

ענבר: " אולי אני לא צודק בכל. אבל מה אם חמישים אחוז מדבריי נכונים?"

ראה "מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים"

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=yes

הזבוב הוא מכה שאינה כתובה בתורה. אבל פרשנים רבים הסכימו כי היצור הזה הוא שנמצא בכוס שהגיש שר המשקים למלך מצרים. הוא ניצל מגורלו של שר האופים כי " לא היה לו יכולת לשמור הכוס מזבובים הפורחים" .

מני קדם ידוע הזבוב כמכה שקשה להיפטר ממנה. הנביא ישעיהו תאר את הזבוב כשליח להענשת בני אדם. והמשנה מתארת את העדר זבובים בבית המקדש כאחד מעשרת הניסים שנעשו בבית ה".

 

אני זוכר שבילדותי נהגו להילחם בזבובים (ללא הצלחה מרובה) באמצעות חומר הדברה שנקרא " פליט" . אמצעי אחר, יותר מוצלח, היה סרט ברוחב כ-5 סנטימטרים ובארוך כמטר, שהיו תולים על התקרה. הסרט היה מכוסה חומר דביק, משך אליו את הזבובים ואלה היו נדבקים בו. המראה לא היה מלבב ותמיד נמצאו עוד ועוד זבובים שהמאיסו את חיינו.

והנה בימים אלה ממש נתגלתה לי שיטה שבאמצעותה הצלחתי להיפטר מן הזבובים המופיעים במטבחנו בכל עת שנמצא שם מזון גלוי. את הפטנט הזה גילה לי הקצב שלנו.

כששאלתי אותו כיצד הוא מצליח להרחיק את הזבובים הנמשכים כידוע אחרי מאכלי בשר הוא הצביע על שקית ניילוןבגודל בינוני מלאה מים שהיתה תלויה במקום בולט מעל לשולחן העבודה של הבשר. זה הפטנט שלנו אמר.

הוא הסביר כי הזבובים נבהלים ממה שנשקף אליהם מבעד לשקית הנילון המלאה מים המשמשת כזכוכית מוגדלת. ההסבר המדעי הזה נראה לי מפוקפק אבל החלטנו לנסות. מילאנו במים שקית נילון (המשמשת להקפאת מזון אך הקפדנו שתהיה שקופה) ותלינו אותה מעל לברז בסמוך לשיש. למרבית הפלא נעלמו הזבובים כלא היו.

 

זבוב הבית החודר לכל פינה בבית ניזון ממאכלי אדם ומרקבובית אורגנית. הוא מצויד בזוג כנפיים המאפשרים לו תעופה מהירה מאד, מחושים קצרים ואיברי פה המשמשים למציצת המזון וגם לעקיצה. יש מינים רבים של זבובים וחלק מהם מהווים סכנה בשל היותם מפיצי מחלות זיהומיות כמו דיזנטריה וטיפוס.

ומבעיית הזבובים לבעיה קשה וסבוכה יותר, בעיית היונים

 

קול התור נשמע בארצנו

בתודעה הקולקטיבית שלנו מצטיירת היונה כעוף המסמל יופי ואהבה, שלום וטוהר. בספר תהלים  משולה היונה לכנסת ישראל, על נאמנותה לבן זוגה. ישעיהו מנבא על ישראל כי ישובו כיונים אל ארובותיהם. בשיר השירים משולות עיני האהובה ליונים והאהובה עצמה נקראת יונתי תמתי.

במפגש היומיומי שלנו עם היונה איננו מוצאים מאומה מכל הדימויים הללו. מבין המספר הרב של מיני יונים אנו נפגשים ומוטרדים בעיקר מ"תור העיר", הקרוי גם צוצלת, המקנן במרפסות, במרזבים, על גגות, במסתורי כביסה ובכל פינה פנויה. אל מקום הקינון הם מביאים עמם את חומרי הבניה של הקן, הכוללים  עלים וזרדים וגם חוטי ברזל חלודים.

אך החמור מכל הם מביאים עמם גם כינים וכפי שקראתי באחד ממדורי הבריאות קיימת סכנה שהם מפיצים את קדחת הנילוס. תוך זמן קצר הופך אזור הקינון למרבץ של צואת עופות הקרויה בלשון המקורות לשלשלת. חכמי התלמוד יודעים לייעץ לנו  "היתה עליו לשלשלת יקנחה בסמרטוט". עצה זו טובה לשפריץ קטן הניתז על הבגד. אך כיצד נקנח לשלשת המצטברת לגובה של עשרות סנטימטרים?

מרזבים סתומים

נתקלנו לראשונה בבעיה עוד בדירתנו הקודמת בבני ברק. התגוררנו מתחת  לגג רעפים וכל היממה שמענו את המיית היונים. שמענו והרחנו. וכשהגיע החורף נתברר כי המרזבים סתומים ועל הגג הצטברה שיכבה עבה של לשלשת. לא היתה ברירה אלא לבצע פעולת ניקוי בסיסית.

בניסיון לפתור את הבעיה פנינו למומחים למיניהם העוסקים בהדברה. אלה הבהירו לנו שהבעיה קשה אך יש באמתחתם פתרון. מפה לאוזן לחשו לנו שאפשר לפזר גרעינים מורעלים, אך אלה אינם חוקיים וגם לא יועילו. שכן הגג יתמלא בפגרי יונים.  במקום זאת הציעו דבק מיוחד שהיונה נדבקת אליו. הציגו לנו ספרות מקצועית על יעילותו של הדבק. שאלנו מה יקרה אם היונה תידבק ותמות? והם השיבו לנו כי לפי הספרות המקצועית היונה תלמד לקח וחברותיה לא יחזרו אל הגג. ההסבר היה משכנע אך היונים כנראה אינם קוראים ספרות מקצועית. הרעפים כוסו בדבק והיונים המשיכו לקנן בפינות שונות של הגג. מדביר אחר הציע חומר דוחה יונים שריחו מבריח אותם מהגג. הריח אכן היה חריף וכמעט הבריח אותנו מן הבית. היונים לא התרשמו. ועוד הצעה היתה להניח דוקרנים. גם תרופה זו עזרה כמו כוסות רוח למת.

אין מנוס מהיונים

לפני כמה שנים עברנו דירה. הפעם יש מעלינו דירה אחרת וחשבנו שסוף  סוף נפטרנו מעונשן של היונים. כמה שנים הניחו לנו. לפני זמן מה נתברר לנו כי אין מנוס מן היונים. בדירה החדשה יש מרפסת קטנה, המשמשת מסתור לתליית כביסה ומאוכסנים בא המנוע של המזגן ודוד המים. חמימותה וסגירותה של המרפסת שימשה מקום קינון אידאלי ועד מהרה זכינו לביקור יומיומי של היונים. תחילה ערכו גישושים בשטח ואט אט קנו אחיזה במקום וכך עשו גם למרפסת של שכנינו  שממול. נלחמנו בגבורה בפולשים. הבן התיז עליהם מים והפעיל רוגטקה. היונים הוברחו לכמה ימים וחזרו. שוב פנינו למומחים וביקשנו גם עצת ידידים. ידידה שהיתה בעבר חברת קיבוץ וטיפלה בבריכות דגים הציעה להפחיד את
היונים על ידי כך שננפנף בכוח בידינו. היונה תחשוב שמולה עוף טורף גדול יותר ותימלט. העצה היתה טובה אך קיבלנו התכווצות שרירים לפני שהיונים שמו לב אלינו. השכן ממול ניסה עצות אחרות שקיבל: דחליל עשוי מטאטא, בקבוקי מים נוצצים, ציפוי של נייר כסף על המעקה. מאומה לא עזר. שוב פנינו למומחים ולמאכערים למיניהם ושוב קיבלנו את העצות שכבר הכרנו. המאבק נמשך חודשים ארוכים והמרפסת נתמלאה לשלשת עד שאי אפשר היה עוד להשתמש בה לתליית כביסה ואפילו לפתוח חלון.  לבסוף ניתנה לנו עצה פשוטה ויעילה אם כי לא זולה. סגירת המרפסת ברשת  חוסמת את כניסת היונים וחסל.

מה קרה מאז התור של "שיר השירים"

ניסיתי לברר מה קרה ליונים שכה השתנו מאז ימי שיר השירים. פניתי  לספר הנפלא  "צפרים בישראל" של הסופר וחוקר הטבע אליעזר שמאלי ("אנשי בראשית", "בני היורה") ומצאתי הסבר.  מסתבר ש"תור העיר"  היא הצוצלת שאנו קוראים לה בשם הכללי יונה, איננו אותו תור שראו אבותינו.

 

כותב שמאלי: "יושב אני  על מרפסת ביתי שבשרון וכותב על עוף נעים-נהימות זה. ומולי בשיפולי הגג יושב תור העיר לתומו ונוהם לו את נעימתו הכבושה והלבבית… יכולים אנו לציין בדיוק את התאריך שבו  שמענו את קולו בפעם הראשונה ברמתיים , 20 במאי אלף תשע מאות ארבעים וחמש.

"הציפור מסע היא הצוצלת?

"לא. היא יציבה בארץ וחיה בתוכה משך כל השנה. אך משנה לשנה היא מתרבה והולכת וכובשת לה אזור אחרי אזור לקינון ולמחיה.

התור של ימינו הובא בידי ערבים

"מרכזה הראשון של הצוצלת בגבולות ארצנו לוטה בערפל. התור המצוי, הידוע לכולנו, שוכן בארצנו מאז ומעולם ושמו נזכר בתנ"ך פעמים אחדות.  אך התור העירוני, אזור קינונו הוא אפריקה ומשם הובא לארצנו על ידי הערבים.

"מפי אחד הערבים שביפו שמענו לפני שנים סיפור זה: התור הובא לארצנו בכלובים  על-ידי המוסלמים בגלל קולו הנעים. כי המוסלמים האדוקים רואים בו  מעורר לתפילה. ובקולו הבכייני והחסוד… הם שומעים מלים מזרזות להודיה לאלוהים .
"ואמנם לפני דור אחד היתה הצוצלת קשורה בעיקר למסגדי המוסלמים שבערים ירושלים יפו, חיפה, רמלה, עזה וכו'.  אך לאט לאט חרגה מתחומים אלה… מיפו פשטה לתל-אביב, לפתח תקווה,  למושבות השרון, לעמק חפר והשומרון. מעזה עברה למושבות הדרום… ומחיפה ועכו פרצה לישובים שבמפרץ והיא מרחיבה את גבולה לעינינו  שנה אחרי שנה.

 

"אין לכם פינה בבניין, שהתור העירוני  איננו מנצלה לקינון: עליית גג וגג שטוח, אדן חלון וכרכוב, מרפסת וחור בקיר,  על גבי מרזב וצינורות ביוב וכדומה. ואפילו עציץ על גבי מרפסת מחבוא לקינו. גיגית תלויה על הקיר למענו הועלתה  על מסמר ופיה אל הקיר, אם כי במקרה נשאר רווח  מעט בינה ובין הבנין.

שמאלי כולל בדבריו אזהרה נבאית (ספרו נכתב ב-1957 כשהבעיה עדיין לא היתה חמורה כל כך): "האין תור העיר עתיד להיות לנו לרועץ בשנים הבאות?"

הוא התכוון לכך שהריבוי הגדול יהפוך את תור העיר למזיק גדול לחקלאות. הוא לא תאר לעצמו שיהפוך את חיי יושבי העיר עצמה לגהינום.

עוד פתרונות לבעיית היונים

בעקבות הדברים שפרסמתי קיבלתי תגובות רבות של קוראים. חלקם  נתנו עצות חדשות איך להיפטר מן היונים אחרים נזפו בי על מה שנראה בעיניהם אכזריות לבעל חיים חביב.

שרה קולודני מכפר מימון כתבה  לי כי גם היא סבלה קשות מיונים שהשתכנו מעל חבל הכביסה שלה. מצוקתה היתה גדולה ולא פעם נאלצה לכבס מחדש את הכביסה.
ואז באה הישועה: "גילו את אוזני כי בד או חפץ כחול מבריח יונים. תליתי רצועת נילון כחול ברוחב חצי מטר (אפשר לגזור שקיות אשפה) ותליתי לאורך גג המרפסת ולאורך חבלי הכביסה. אחרי כמה ימים נעלמו היונים  מחצרי.
עוד קורא הציע פטנט אחר: בקבוקי פלסטיק גדולים של משקאות קלים מצופים בנייר כסף. ובכן את הפטנט הזה כבר ניסיתי בשעתו וזה עזר כמו כוסות רוח למת.

מצוות "שילוח הקן" כעסק

הקורא קובי דויטש העלה רעיון מקורי ואלה דבריו: מצוות שילוח הקן היא מהתורה ונוהגת גם בימינו. לדעת הרבה רבנים ומקובלים מצוה על כל אדם לקיימה לפחות פעם אחת בחייו.

לפי אחד הפירושים שילוח הקן מעורר רחמי שמים על ישראל כשם שהיונה הומה על בניה.
השיטה :
מרגע בניית הקן חולפים בדרך כלל 24-48 שעות עד להטלת הביצה הראשונה , יש שמקפידים לחכות עוד יום נוסף להטלת הביצה השניה ( כי בפסוק כתוב ביצים ברבים).

 

מאחר שאצל הצוצלת הנקבה היא זו שדוגרת ביום והזכר דוגר בלילה יש לבדוק בבוקר כשמתבצעים החילופין כמה ביצים יש.
כשיש שתי ביצים יש לקחת מקל מעץ ולהציק ליונה עד שהיא עפה ואז אפשר לקחת את הביצים כשהיא חוזרת ורואה שאין ביצים היא עפה ולא חוזרת יותר.
העצה :
פשוט תפרסם בריכוזים חרדים ש"יש הזדמנות בלתי חוזרת וחד פעמית לקיום המצוה הנדירה וכו' בסכום סימלי של כך וכך שקלים וכו'
אם כל זה קשה אתה יכול ליצור קשר עם כל מיני קבלני מקובלים למיניהם שגם יפרסמו אותך וגם יגבו את התשלום.

 

במשך כל הקיץ גם תרויח הרבה כסף וגם תגרום ליונים להסתלק מביתך.
עד כמה חשובה מצוות שילוח הקן ניתן ללמוד מסיפור על הרבי מסאטמר ר' יואל טייטלבויום. בבואו לירושלים נמסר לו כי ריימת הזדמנות לקיים את המצווה.למרות גילו המתקדם טיפאל מרוי גג במאה שערים וביצע את המצווה.

איך הרעיון שואל הקורא דויטש??
נראה לי מקורי אבל לא ניסיתי אותו עד כה.

ינשופים מלאכותיים

לקורא הרש טאוב יש פתרון אחר. לדבריו ניתן לפתור את הבעיה באמצעות שתי בובות ינשוף עשויות פלסטיק. בובות כאלה, בגודל 60 סנטימטר  שעיניהן צבועות בצבע זורח,  נמכרות בחנויות לכלי בית בארצות הברית. "תליתי את הבובות בשני צידי הבית ובדרך קסם נעלמו היונים". עוד הוא מספר כי שמע שבלוס אנג'לס משתמשים בבלונים גדולים עליהם מצוייר ינשוף ושמשיגים אותה תוצאה.
עכשיו מצפה העם  ליזם שייבא בובות כאלה ויפיץ ותבוא תשועה לישראל בלי להתאכזר ליונים.

לאכול את היונים או לטפח אותם

הקורא יהודה לבבי מעיר כי החסרתי בסיפור על היונים את העובדה החשובה שזה עוף כשר. אם  הוא מהווה בעיה די היה אם יתירו השלטונות לצוד אותו לאכול וכולם ייצאו נשכרים.

עוד העיר כי היונה המצויה ביותר בישראל היא יונת הבית שהיא גדולה יותר מן התור ומן הצוצלת, חיה בלהקות ומקננת בבתים.  ההבדל בין היונה של שיר השירים לבין זו שבימינו, אומר לבבי, הוא שהיונים למיניהן התרגלו לבני האדם והתבייתו.

מזועזעת מעצות אכזריות

 

הקוראת שרה ק. הביעה זעזוע על אמצעי ההגנה שננקטים נגד היונים – דבק, דוקרנים וכו', שהיא רואה בהם אמצעים אכזריים ביותר. הקוראת מציינת כי הדימויים הספרותיים של היונים אכן אינם הולמים את המציאות – הן אינן נאמנות לבני זוגן, מרבות לריב ביניהן וגם אינן חכמות. "אבל זה עדיין לא אומר שמגיע להן מוות בייסורים". עוד אומרת הקוראת כי היונים אינן אשמות שנתקעו בעיר והיו מעדיפות לעבור למרחבי האחו בכפרים.  גם בני אדם תקועים בעיר ובעלי הכנף למיניהם רק מקלים את שהותם בעיר הצפופה והמזוהמת לבל נהיה רובוטים מנותקים.

עוד היא כותבת:

למה דווקא יונים? מה עם הכלבים הרבים שמלכלכים את רחובות העיר בהפרשותיהם, בלי שבעליהם ינקפו אצבע? וכל המקרים שכלבים ענקיים ופראיים הכלואים ימים שלמים בדירות קטנטנות בקופסאות הגפרורים של בתי המגורים העירוניים – וסוף סוף משלחים אותם החוצה ואז – יש מקרים איומים של נשיכות – שאני רואה במסגרת עבודתי כאחות בקופ"ח, ואפרופו ענין רפואי: קדחת הנילוס מועברת דרך יתושים ולא הזבובונים/פרעושים שחיים בין כנפי היונים ומציקים להם בקיץ. אם תחזיק יונה בידך אף פרעוש לא יעבור אליך. בטוח. יש רק סוג נדיר של דלקת ריאות שמועבר דרך יונים. אבל זה מאוד מאוד נדיר ורק במגע הדוק ביותר.
לדעתי, אפשר וצריך להשתמש בבעלי החיים סביבנו: לחנך ילדים לקחת אחריות על סביבתם – לתת מים לחתולי הרחוב בקיץ הלוהט. לפזר לחם לציפורים במקום לזרוק לפחים. אני נדהמת כל פעם מחדש – מדי יום – מהכמויות האדירות של לחם שאני רואה זרוק בתוך ובצידי הפחים ברחובות. כיכרות לחם שלמות! וכמעט טריות!. לא להאמין אבל למרות שרואים אנשים מתים מרעב באפריקה – וזאת בשעה שברגע שמנסים להעלות טיפה את מחיר הלחם המסובסד למחירו הריאלי – נשמעות זעקות. ואגב, אני גרה במה שנקרא "שכונת מצוקה" – ורק ממה שאני מוצאת בטיול בוקר או ערב אחד! ברחוב שלי – אפשר להציל מרעב שבט שלם באפריקה. ואני לא מגזימה!
בכל אופן, לענייננו — אני חושבת שאם לא לתת אוכל – אז לפחות לא לגרום לעינויים ליונים. כי לפחות דבר אחד למדתי מהיונה שבסיפור נח בתיבה:
הפעם הראשונה שנשלחה החוצה – היונה חזרה. בלית ברירה.
הפעם השניה – היא הביאה בשורה טובה כשעלה טרף בפיה.
ובפעם השלישית – כשלא חזרה לתיבה – דווקא אז היא לימדה אותנו את הדבר החשוב הבא: לפי מדרש אגדה: אמרה היונה: יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוקים כדבש בידי אדם.
עד כאן דברי הקוראת שרה ק.

להלן תשובתי

אף שאני מבין לרוחה של הכותבת קשה לי לקבל את עמדתה. היונים הפכו מכבר למיטרד  הגורם נזק סביבתי. בכיכר טרפלגר בלונדון בו  נהגו עוברי אורח להאכיל יונים אוסרים השלטונות להמשיך בנוהג הזה. גם בכיכר אורדע ברמת-גן כבר אוסרת העיריה על האכלת יונים.  כמות הטינופת שהם מייצרים היא מעל היכולת האקולוגית. סגירת המרפסת היא פתרון למי שהיונים מקננות במרפסת אך אין פתרון דומה ליונים המטנפות גג רעפים.

ולסיום בדיחה עכשווית על יונים.

היונה הכחולה ובעיית המוסלמים

 בעיר פרת שבאוסטרליה הייתה מכת יונים…כל תושבי העיר סבלו קשות

בכל מקום הייתה לשלשת, רעש מחריד אוזניים של המיה וכאוס טוטאלי שלט בעיר.

ראש העיר לא ידע את נפשו, לא ידע מה לעשות, לא ידע מה לומר לתושביו.

יום אחד, הגיע לעיר אדם וביקש להיפגש עם ראש העיר.

בפגישה הוא הצהיר בפני ראש העיר שהוא יכול להעלים את היונים מהעיר בקלות – וללא תשלום.אבל בתנאי אחד –  בכל מקרה אסור לשאול שאלות לכל אורך התהליך ולאחריו.

אם תישאל שאלה יחויב ראש העיר במיליון דולר.

 ראש העיר המופתע היה סקפטי, אך היות והאיש לא רצה תמורה כלשהי – הוא הסכים.

 למחרת הגיע האיש למשרד ראש העיר ובידו כלוב מכוסה.

הניח את הכלוב, הרים את הכיסוי ופתח את שער הכלוב.

מהכלוב יצאה יונה כחולה והתעופפה מהחלון.

 ראש העיר עקב בעיניו אחרי היונה וראה כיצד היא עפה ברחבי העיר.

אל היונה הצטרפו עוד ועוד יונים.

כך המשיכה היונה במעופה וכל היונים אחריה…

היא יצאה מהעיר למקום מרוחק ואחריה כל היונים.

 לאחר מספר שעות – חזרה היונה הכחולה, נכנסה לכלוב שלה וקיבלה את גמולה – אוכל ומים.

 האיש לקח את הכלוב כיסה אותו והלך לכיוון היציאה.

ראש העיר קרא לו לחזור וביקש ממנו לבוא למחרת.

האיש ענה בחיוב והם נפרדו.

למחרת הגיע האיש אל משרד ראש העיר.

ראש העיר הגיש לו צ'ק על סך מיליון דולר.

האיש אמר שאין צורך, שכן הוא עשה זאת ללא חיוב.

 ראש העיר אמר לו שהוא משלם לו כי הוא חייב לשאול שאלה.

 

 אולי יש לך במקרה מוסלמי כחול ???

ראה גם מותו של אחרון הכנענים

http://www.zeevgalili.com/?p=649

NGLISH VERSION

מוכן להסכים לרמטכ"ל ערבי. אלוף בני פלד (ויקיפדיה שימוש הוגן))

אחרי מות קדושים אמור.

לאחר מותו של אלוף בני פלד ז" ל נאמרו הרבה דברים נכוחים לשבחו. על היותו לוחם נועז ואמיץ; על תרומתו העצומה לשיקום חיל האוויר ולבנייתו מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים; על מנהיגותו, קפדנותו ויסודיותו; על הביקורת שמתח על מערכות השלטון בישראל בתחום קבלת אחריות, הפקת לקחים, ומינהל תקין. פה ושם הובאו גם דברים שאמר במהלך הקריירה הצבאית שלו ואחריה על מהותה של מדינת ישראל. אך אלה הוצגו כאיזו פרפראה. כמו בקשתו לפני מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

במהלך השנים השמיע פלד הכרזות דומות פעמים רבות. לוחמים נועזים, במיוחד טייסים, זוכים ליחס סלחני על התבטאויות הנחשבות ל" שובבות" . כמו שסלחו לעזר ויצמן אמירות מעוררות פלצות, ששלף על ימין ועל שמאל. אך אצל בני פלד אלה לא היו פליטות פה. הוא היה אדם רציני שהיתה לו מישנה סדורה הזהה למעשה לתפיסה המוכרת כתפישה ה" כנענית" , או ליתר דיוק ה" עברית" .

מוכן לרמטכ" ל ערבי כבר מחר בבוקר

עד כמה רציני היה פלד בעמדותיו ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון טלוויזיה לרגל מלאת חמישים שנה למדינה. הוא סיפר בראיון כי הציג שאלה זהה לשלושה אנשים: האם אתה מוכן ששר החוץ של ישראל יהיה אזרח ישראלי ממוצא ערבי-מוסלמי.

השלושה היו מזכיר הקיבוץ הארצי גיורא פורמן, שהיה סגנו של פלד בחיל האוויר, השני היה הסופר א.ב. יהושוע והשלישי אליקים העצני. תושבתו של העצני ברורה וצפויה אך א.ב. יהושוע ופורמן התפתלו ואמרו משהו שזה יהיה אולי אפשרי בעוד עשרות שנים אך בעצם אמרו לא. ועל כך הגיב פלד: כולם גזענים ולא רוצים ערבים. בקיבוצי השומר הצעיר אין אפילו חבר ערבי אחד.

עוד אמר כי אינו רואה הבדל בין גנדי לבין יוסי שריד. גנדי רוצה תחום מושב יהודי גדול ושריד רוצה תחום מושב יהודי קטן. שניהם לא רוצים לראות ערבים.

לשאלת המנחה השיב פלד שהוא מוכן שמחר בבוקר יהיה מפקד חיל אוויר ערבי, או רמטכ" ל ערבי. או ראש ממשלה ערבי. בתנאי שהם יישבעו אמונים למדינה ויהיו מוכנים למות למענה. ובתנאי שזו תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, מבוססת על המשפט העברי. לא המשפט העברי הדתי, הדגיש. אלא המשפט העברי שאינו קשור להלכה (הוא לא הסביר מה זה).

הבעיה שלנו, אמר פלד, היא גזענות לשמה. אם תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, שתיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה לא תהייה לנו בעיה עם הפלשתינאים.

דברים כאלה, הנאמרים בעיצומה של המלחמה התשיעית או העשירית (תלוי ממתי סופרים) עם הערבים, נשמעים כהזיה. אך מאחוריהם עומדת תפישת עולם, שקנתה לה אחיזה לא מבוטלת בספרות העברית, בתודעה של חלק גדול מן הציבור ורישומה ניכר גם בימים אלה. זוהי התפישה הקרויה " כנענית" (שנולדה כשם גנאי בפי המשורר אברהם שלונסקי) והמחזיקים בה מכנים אותה התפישה ה" עברית" .

" תנועת העברים הצעירים"

שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין " העם העברי" המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן בארץ ישראל ישות לאומית

סמל  תנועת העברים הצעירים אות A אלף הכנענית

" עברית" " כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" . השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת " המאבק" ו" אלף" ובין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן.

התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, תהליך שהושלם עם מרד בר כוכבא שהביא לניתוק העם מן הארץ. התנועה שאפה להינתק מן הקשר של העם העברי אל העם היהודי ולהקים מדינה שבה יהפכו כל יושביה – ערבים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים, בדואים וצ"רקסים – לעם אחד.

ממצרים עד החידקל

היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם " ארץ העברים הקלאסית" , המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש עתיד להילחם בפאן ערבאות הדכאנית. נצחון המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ובהיותה חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני לאומי – לא דתי ולא עדתי – על רקע הקדם העברי הקלאסי המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות.

ה" ערבאות" לפי השקפתהתנועה נכפתה על עמי " ארץ הפרת" , כשם שהיהדות נכפתה על העברים ואת שניהם יש לשחרר.

מיתוסים כנעניים

התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי " קלאסי" , שתואר על ידי המלומד עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המאיץ להקמת התנועה). תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות) הביאה את התנועה ל" פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים" , שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

חורון ניסה לעניין את זאב ז"בוטינסקי במשנתו. וז"בוטינסקי, המנהיג שהיה אולי החילוני ביותר בין המנהיגים הציונים, דחה אותו על הסף. ז"בוטינסקי התייחס בחיוב לרעיון שהפיניקים ויושבי קרתגו שייכים לתרבות קדומה אחת, ואשר ישראל הקדום היה חלק ממנה. אך הוא התנגד לראות בכל עמי הקדם " עברים" . קירבה תרבותית לשונית, אין פרושה אמונה משותפת וערכים משותפים, אמר ז"בוטינסקי. האומה היהודית, התגבשה סביב יסוד אידאולוגי ברור ומוצק, שייחד אותה מיתר העמים, וזוהי האמונה המונותיאיסטית. הוא כתב לחורון: " אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת אלילים" .

" אדם חדש בארץ ישראל"

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה של " מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו בתפיסה שיש לחתור ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" . העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי, עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית, הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. וכאשר הובא למנוחות שומר שנקבר בעמק יזרעאל דובר על " קבר עברי ראשון בעמק" . מובן שהדיבור העברי היה במרכז ובמסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש.

מציונות אל אנטי ציונות

אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות ביקשה העבריות להגדיר את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו. כמו הציונות היא האמינה כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.

ההיסטוריון יעקב כ" ץ אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.

תחזיתו של קורצווייל

המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם " מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" (" כנענים" ) הוא כותב: " אמוציונלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הנוער אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בלבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית ולהיבהל מפני תוצאותיה? הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי" .

תגובת בן-גוריון

מי שנבהל מפני התגשמות חלום הציונות בצורתה הכנענית היה דוד בן גוריון. בתגובה על דברים שאמר קורצווייל בסימפוזיון על לאומיות יהודית כתב לו בן-גוריון מכתב בו הוא אומר: " איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו; אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ור" יהודה הלוי לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים", והמלים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי – אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו , ועם כל הדורות שיבואו" .

עוד כמה מילים על ה" כנעניות"

תארתי כאן את הרעיון ה" עברי" או ה" כנעני" , אך לא נקטתי עמדה ולא סיפרתי על הקשר האישי שהיה לי עם הרעיון הזה ועם נושאיו. אני משלים כאן את החסר ומרחיב מעט את היריעה. מדובר אמנם בתנועה שנכשלה וכבר אינה קיימת. אבל עצם העובדה שאדם כמו בני פלד אומר כי הוא מסכים שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי, מלמדת שרעיונות התנועה הזו לא נעלמו מסדר היום הציבורי.

נתוודעתי לראשונה לתנועת " העברים הצעירים" ולרעיונותיה בראשית שנות החמישים. חבר לספסל הלימודים, אליקים יונקר (היום אליקים ירון, מבקר התיאטרון של " מעריב" ) מסר לי גיליון של בטאון התנועה " אלף" . אני זוכר היטב את הכותרת של הגיליון שאמרה: " הקץ להגירה חופשית" כשהכוונה היא לגל העליה ההמונית של השנים הראשונות למדינה.

הקריאה בכתב העת הזה עוררה בי סערת רגשות, שקשה להסביר היום. באותה תקופה קראתי גם את " סולם" , כתב-העת בעריכתו של ד" ר ישראל אלדד, שהטיף לכאורה לרעיונות מנוגדים בתכלית לאלה שלהם הטיף " אלף" . אך אני, בעיניים הלא ביקורתיות של נער בן 14, לא חשתי בסתירה הזו והדבר טעון הסבר.

פער בין הורים לילידים

על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר " אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים – צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם. דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה, של אנשים ש" הלכו כצאן לטבח" . דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור (" סבונים" ), שעסקו במלאכות בזויות (" חנוונים" , " סוחרים" , " ספסרים" ).

דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ, מני דן ועד אילת. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, " מגש הכסף" שהקים את המדינה. ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה. הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער.

מהפכת הדיבור העברי

מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ" ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד מאורות הספרות העברית החדשה. אך העברית שלהם לא היתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם. הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד בעל פה את לוח הפעלים ולוח שמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ" דגושה כך ששומעים חרקים).

אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה" עברים" . הספר, " דקדוק הפה והאוזן" , הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה " מתה" . די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת.

אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו " עוזי ושות"" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את " עוזי" בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב" דבר לילדים" ובמקומות אחרים (" שישה סיפורי קיץ" ). ולא במקום האחרון " העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו " ידיעות אחרונות" ) שכתבו את השפה המדוברת ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור. (ברדיו המשיכו לשמור על ח" וע" גרוניות ועל " עברית של בית מרקחת" , כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ"ופצ"יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).

אל תוך המציאות הזו באו ה" עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.

מן העברים אל הכנענים

אך התנועה לא הסתפקה בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב והיסטוריה חדשים. הארץ שלנו איננה רק מדינת ישראל אלא כל מרחב הסהר הפורה. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא כל יושבי ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. אנחנו העברים הננו איפוא צאצאים לאומה העברית הגדולה שהמציאה את האלף בית, שהקימה ציים אדירים ובנתה אימפריה בכל אגן הים התיכון. אנחנו הבאנו את התרבות לאירופה ופילי מצביאנו הגדול חניבעל, איש קרתגו, עברו את האלפים ואיימו למוטט את רומא.

התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא אל אלעזר בן יאיר שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית (" כי הכל רק גזרות ורדיפות" ). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של " עיר ההריגה" ו" המתמיד" והעדיף את שאול טשרניחובסקי " נוכח פסל אפולו" . זה דור שעדיין למד ואהב תנ" ך והזדהה עם גיבוריו. לכל טיול בתנועת נוער ספר תנ" ך היה פק" ל חובה. חידוני התנ" ך שהחלו באותה תקופה היו ארוע לאומי. בעת שידור החידון ברדיו (טלוויזיה לא היתה כמובן) היו הרחובות ריקים מאדם. חתן התנ" ך עמוס חכם, יהודי נכה כבד פה אך בעל זכרון פנומנאלי וידע מדהים, הפך גיבור לאומי. הוא הפיע על שער " העולם הזה" ונערץ כמו שחקן כדורגל מצליח.

לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן, נכנסה ה" עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל " נמרוד" של יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938 ועורר התרגשות עצומה. " בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב" הארץ" בפברואר השנה – " מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים" . הסופר בנימין תמוז כתב: " מצאתי את עצמי עומד מול "נמרוד". פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי" .

הפסל נמרוד

כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו? רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב" סולם" שהטיף למלכות ישראל כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח" י. בבטאון לח" י " במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר שקבע כי המושג עם עברי כולל גם את הענף הצורי פניקי ו" הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל" . רבים מאנשי הלח" י ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח" י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז"בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית" ר, לולא ז"בוטינסקי שעמד בפרץ.

מהי העברית שלנו

רבים וטובים כבר עמדו על כך שהבסיס ההיסטורי של הרעיון רעוע. ישראל ועמי כנען לא רק שלא היו אומה אחת מבחינה תרבותית ודתית, קרוב לודאי שגם לא הבינו אלו את שפתם של אלו.

ומהי העברית שאנו מדברים?

זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב" ם, מרש" י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.

" פעמוני פילי חניבעל במקום צעקות רבנים

כמה שנים לאחר שנתוודעתי לרעיון הכנעני הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ" כתב צעיר" בעיתון " חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה" עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדקתי ומצאתי כי חלק גול מן ה" כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות.

דברים אלה מסבירים אולי דברים שאמר יונתן רטוש בשנת 1944: " לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה" . על היהדות אמר עוד כי היא " תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים, צרעת רוחנית" .

פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" ירושלים 1984) אומר: היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על " זקני ציון" .

פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש, מספר על החוג הרביזיוניסטי היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת.

" כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם" , מספר פורת, " ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"…

אחד מאנשי החוג אמר " שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…"

עוד אומר פורת " עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים" … אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידאולוגיה הכנענית " אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל" .

נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל. מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל.

ברוך קורצווייל שצפה את הסכנה לפני למעלה משלושים שנה כתב כי מספר המצדדים בתנועת העברים " עולה פי כמה על מספר חסידיה בפועל. דוברי התנועה אומרים בגלוי את שחלק גדול מכל הנוער בארץ חושב בסתר" .

עוד אמר כי " הכנעניות חדרה בינתיים לתוך כל המפלגות והמחנות והיא עובדה איתנה. כך למשל נראים לי ימי צקלג לס. יזהר כתעודה ספרותית כנענית מובהקת" .

ובימים אלה זכה ס. יזהר בדרך מפוקפקת בפרס ספרותי בסך 200 אלף דולר.

מאמר נוסף על בני פלד