בימים אלה מלאו 80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ומן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה ושל הישוב בארץ ישראל. יש תשובה לשאלה הזו אך חוקרים ואישי ציבור מתעלמים ממנה.

כותרת עיתון חיים ארלוזורוב נרצח

להמשיך לקרוא ←

עופר עיני, עמיר פרץ, אבי ניסנקורן וכל מזכירי ההסתדרות לדורותיהם הם האחראים לחרפה הזו של מדינת עבדים הנקראת "עובדי קבלן" * מה בין "סוציאליזם בימינו" לבין "צדק חברתי" * האם היה פעם שוויון בחברה הישראלית * מדוע קרסו כל המערכות הכאילו שוויוניות * כמה עובדות היסטוריות ברמה של שתי יחידות בבגרות שמוטב כי שלי יחימוביץ תשנן

בשנות השישים נפוצה הבדיחה על אריה שברח מגן החיות בתל-אביב וחדר לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. גן החיות שכן אז במקום בו עומד היום בית העירייה. בנין ההסתדרות החדש נראה אז כמפלצת בטון, המאכלסת מאות פקידים.

האריה טרף פקידים ואיש לא הרגיש. בנין ההסתדרות ויקי שיתוף יוצר דר אבישי טייכר

אותו אריה נהג לטרוף מדי יום את אחד הפקידים.

 איש לא חש בחסרונם. אחרי שטרף כתריסר פקידים משך שבועיים נתגלה האריה ונלכד. היה זה לאחר שטרף את מחלק התה, שכולם חשו בחסרונו.

סיפור זה מתאים כמסגרת לדיון ביוזמות ההסתדרות חדשות לבקרים עיני להשבית את המדינה למען "הצדק החברתי". הדיון הזה מחייב מסע קטן אחורה במכונת הזמן וללמוד איך הגענו למצב הנוכחי.

מהו "סוציאליזם בימינו" ?

זו היתה הסיסמה המרכזית של תנועת העבודה [שהתגבשה למפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י]. מחוללי התנועה שאפו באמת ובתמים לשוויון מוחלט בחברה הנבנית בארץ ישראל. ברוח הזרמים הסוציאליסטיים שפרחו ברוסיה בראשית המאה העשרים, ראו עצמם בראש ובראשונה "פועלים". כלומר: אנשים הנהנים מיגיע כפיהם מתוך שוויון גמור עם זולתם. הם המשיכו לראות עצמם פועלים גם לאחר ששלטו על כל המוסדות של התנועה הציונית ומשאביה וגם לאחר שעלו לשלטון עם הקמת המדינה.

דוד בן גוריון רשם בתעודת החבר שלו במפא"י בסעיף מקצוע:"פועל חקלאי, עכשיו ראש ממשלה".

המקצוע פועל חקלאי. פנקס חבר הסתדרות של דוד בן גוריון

איך מימשו את אידאל השיוויון ?

הם הקימו ב-1920 את ההסתדרות. כחברים בהסתדרות יכלו להתקבל רק אנשים "החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם".

ההסתדרות לחמה [נגד מעבידים] להשגת שכר הוגן, תנאים סוציאליים וקביעות במקום העבודה. היא הקימה לשכות עבודה שסיפקו מקומות עבודה.

מלבד הגנה במאבק נגד מעבידים יצרה ההסתדרות שורה של מוסדות שהבטיחו את רווחת חבריה. מטבחי פועלים סיפקו ארוחות זולות; מעונות יום לתינוקות ולילדים אפשרו לנשים לצאת לעבודה; "צרכניות" מכרו מזון בסיסי במחירים זולים; נבנו דירות בשיכוני עובדים. קופת חולים סיפקה שרות רפואי במרפאות ובבתי חולים. מערכת קופות הפנסיה הבטיחו פנסיה נאותה לעת זקנה. שורה של בתי אבות הבטיחו סיעוד לתשושים. ובכך נסגר המעגל של חזון החברה ששורר בה צדק חברתי מושלם. במקביל היו הקיבוצים שהשוויון היה עקרון היסוד שלהם.

 

כרזה של ההסתדרות 1948

איך הפכה ההסתדרות למעביד?

כשהוקמה הסתדרות היה המשק הארצישראלי מפגר. רוב המעבידים היו האיכרים [שנקראו "בועזים"], בני העלייה הראשונה שהקימו את מושבות הברון. עיקר מאמצי ההסתדרות היו אז לסלק מן המושבות את העובדים הערביים הזולים ולאלץ את האיכרים להעסיק פועלים יהודים היקרים פי כמה.

התפתחות הערים בעקבות העליות [עולים בעלי אמצעים שבנו את תל אביב ויתר ערי הארץ] יצרו מקומות עבודה רבים בבניה, במסחר, במלאכה ובתעשייה המתפתחת. כל מעסיק נאלץ לקבל את תנאי ההסתדרות: קביעות בעבודה, שכר הוגן, תנאים סוציאליים, חופשות, הבראה ועוד.

ההסתדרות לא הסתפקה במעמד של איגוד מקצועי. כבר ב-1923 הקימה את "חברת העובדים השיתופית". הרעיון המרכזי היה להקים קואופרטיבים ומפעלים שהבעלות עליהם לא תהיה בידי מעבידים פרטיים [היום היינו קוראים להם "טייקונים"] אלא בבעלות ההסתדרות. כך הוקמו מפעלים כלכליים רבים בתחומי הבניה ["סולל בונה"} התעשיה ["כור"], מים ["מקורות"] השיווק החקלאי ["תנובה"], השיווק המסחרי ["המשביר"} הבנקאות ["בנק הפועלים"]. והרשימה ארוכה: ביטוח ["הסנה"] ספנות ["צים"], תחבורה {"אגד" ו"דן"], תעופה, תקשורת מודפסת, מוסדות חינוך, בתי תרבות, הוצאות ספרים, תחבורה ועוד ועוד.

בצד היותה איגוד מקצועי הנאבק במעסיקים פרטיים הפכה ההסתדרות גם לענק כלכלי, המעסיק רבבות עובדים. תיאורטית כל אחד מחברי ההסתדרות היה שותף במפעלים הללו ונהנה מפירותיהם. רק תאורטית. את השמנת והרווחים אכלו המנהלים.

ב-1977 הגיע מספר המועסקים במפעלי ההסתדרות ל-251 אלף, שהיו אז כ-20.3 אחוזים מכלל המועסקים במשק. איש מהם לא נהנה מפירות מפעלי חברת העובדים, כולם התרסקו.

האם היה שיוויון באותם ימים?

עמוס עוז צדק לכאורה, כשכתב בכותרת הראשית של "הארץ" שהיינו פעם המדינה השוויונית ביותר בעולם.

וכך הוא כתב בין היתר:

" העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית… בישראל המוקדמת, מי שעבד … יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים… כל זה נהרס , כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

האמנם?

עמוס עוז מזייף בפובליציסטיקה לא פחות משהו מזייף בכתיבה הספרותית שלו. בארץ ישראל שלפני קום המדינה ובשנות שלטונה של מפא"י היו הרבה שווים אבל היו ששווים יותר ושווים פחות. כל מי שנהנה מהגנת ההסתדרות או עבד במפעליה אכן נהנה מזכויות מפליגות. אך להסתדרות לא התקבלו רבים ממאות אלפי העולים שהגיעו מאירופה לפני השואה והם שבנו את המדינה, לא פחות מיושבי הקיבוצים. להסתדרות לא יכלו להתקבל סוחרים, בעלי מלאכה זעירים, חנוונים, רוכלים, בעלי קיוסקים, חקלאי המושבות הוותיקות. כל מי שהיה חשוד בכך שהוא חלילה מעסיק איזה עוזר לקיוסק שלו היה פסול.

גרוע מזה. חוקת ההסתדרות קבעה כי חבר הסתדרות "מקבל על עצמו את משמעת הפעולה של ההסתדרות". פרוש תנאי זה היה שהמוני היחפנים שהגיעו מאירופה והיו בעלי אוריינטציה פוליטית שונה מזו של מפא"י (בית"רים, ציונים כלליים וסתם "עמך") לא יכלו להתקבל להסתדרות. הם לא יכלו לקבל עבודה כי להסתדרות היה מונופול על לשכות העבודה. לא יכלו גם לקבל טיפול רפואי כי רק חברי הסתדרות יכלו להיות חברים בקופת חולים. עמוס עוז, שאביו היה שייך למחנה הרביזיוניסטי שהיה מודר מכל עבודה ומכל טובת הנאה יודע זאת היטב. אך זייפן נשאר זייפן.

ולאחר הקמת המדינה?
האם דרי המעברות קיבלו אותן זכויות שהיו לחבר הקיבוץ עמוס עוז? .
הצחקת אותנו.

זוהי המדינה השוויונית עליה מדבר עמוס עוז.

קריסת מפעלי ההסתדרות

המשורר אברהם שלונסקי נתן ביטוי משובב למה שקרה לסוציאליזם הישראלי בשלושה שלבים: "פועליזציה, גועליזציה, מועליזציה".

השלב הראשון היה כמשמעות המושג סוציאליזם שפרושו "לכת חברים גם יחד". זה היה השלב הראשוני של האמונה הלוהטת.

הגועליזציה. נתברר כי משטרים שוויוניים אינם יכולים להיות שוויוניים. את מקום הבורגנים של המשטר הישן תופסים בני המעמד החדש – העסקנים והפוליטרוקים. ג'ורג' אורוול תאר זאת נהדר ב"חוות החיות" שהייתה משל למה שקרה בברית המועצות. אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים, תאר ללא כחל וסרק [בספרו "הביתה"] את התהליך של התנוונות השוויונות שהחלה עוד בראשית הדרך. בקיבוצו, כמו בכל קיבוץ היו הסטחנוביצ'ים, העובדים כסוסים של ג'ורג' אורוול והיו הפרזיטים והיו החזירים בעלי המפתחות למחסן והשליחויות לחוץ לארץ ולבנקים.

אסף ענברי צילום זאב גלילי

וכתב על כך הוגה, כמעט בלתי מוכר בארץ, מילוואן דז'ילאס [Milooan Djilas], קומוניסט יוגוסלבי, מעוזריו הקרובים של טיטו. הוא חזה את התמוטטות הקומוניזם עוד בשנות השישים, בשל עליית "המעמד החדש" [כשם ספרו המפורסם] והשחיתות הבלתי נמנעת המלווה כל מערכת שוויונית.

מהגועליציה למועליזציה

השאלה הנכונה לגבי קריסת מפעלי ההסתדרות איננה למה קרסו אלא למה הצליחו לשרוד זמן רב כל כך.

ברוסיה מספרים בדיחה שהקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי על שהשאיר אוכל רק לשבעים שנה וכשנגמר המלאי קרס הקומוניזם.

המשק ההסתדרותי שלפני קום המדינה, כמו הקיבוצים, שגשג תודות להזרמה הבלתי פוסקת של משאבים מן הקרנות הלאומיים. לאחר קום המדינה נהנה המשק ההסתדרותי מן היתרונות שהעניק לו שלטון מפא"י על פני המשק הפרטי. מפעלי חברת העובדים התנהלו ללא כל היגיון כלכלי. שוק פנימי ללא מתחרים אפשר העסקת המוני פרוטקציונרים ופרזיטים שמילאו את מפעליה ומוסדותיה.

הבדיחה על האריה שטרף את העובדים שאיש לא חש בחסרונם היא אחת מרבות ששיקפו את התקופה. למשל הבדיחה על מבקר הסוכנות ששואל שני פקידים מה תפקידם בדיוק. ותשובתם: לא עושים כלום, רק שותים תה כל היום. בדו"ח שלו כתב: במפעל זה יש כפילות.

כשנגמרו המשאבים הציבוריים נחשף כי מדובר במשק רקוב עד היסוד. מנהלים מונו על פי קשריהם (המפלגתיים) ולא על פי כישוריהם. החלטות כלכליות נתקבלו ללא שיקול דעת בידי אנשים חסרי כל הבנה בהתפתחויות בשוק העולמי. מפעלים ומוסדות העסיקו רבבות עובדים מיותרים שנהנו מתנאים מפליגים כשלא היה מקור כלכלי אמיתי למימון תנאים אלה.

דוגמא יכול לשמש מפעל הלבידים באפיקים, שהכנסותיו (גם מעבודת פועלים שבאו מן המעברות של העלייה החדשה) אפשרו למשק רמת חיים משוגעת. המפעל הענק הזה קרס ביום אחד כשהמשק נפתח ליבוא מתחרה ונתברר שאין לו כל סיכוי להתקיים. כך קרה ל"כור" ול"סולל בונה" . כך גם קרה לקיבוצים.

ההפרטה של מפעלי ההסתדרות שהיתה למעשה כינוס נכסים התרחבה גם למפעלים ציבוריים וממשלתיים שלא הפסידו. כמו מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק, הקואופרטיבים לתחבורה ועוד. היה הכרח להפריט כי מפעל המנוהל על ידי ממשלה מפסיד תמיד. אך כאן נפתח פתח לשחיתות. משאבים ציבוריים נמכרו באפס מחיר וכך נולדו הטייקונים.

 אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים, ונתפס במעילה כשעמדו למנותו לנגיד בנק ישראל, הסביר לי פעם את מניעיו. לא ייתכן, אמר לי, [נפגשתי עמו בחופשותיו מן הכלא בהן העביר לי כתבי יד של ספרו שערכתי] לקיים מפעל שמגלגל עשרות מיליונים ואני מנהלו מקבל משכורת נמוכה מן המנקה בבניין ההסתדרות. כי לה יש עשרה ילדים.

וכך נוצרו קופה ב' ו"הוצאות" ונסיעות "השתלמות": וסתם משיכת כספים לכיס הפרטי. ידלין ישב בכלא אך שניים מחבריו, שר השיכון אברהם עופר ויו"ר מועצת הפועלים של בנק הפועלים יעקב לוינסון התאבדו כשנתברר שכללי המשחק השתנו ומעשיהם נגלו לעין כל.

המפעלים המפוארים של "חברת העובדים" שכל חבר הסתדרות היה שותף בהם לא הניבו כל רווח לפועלים שהיו כאילו בעליהם. הם נמכרו ליזמים שהפכו אותם לרווחיים. אז עוד לא קראו לזה הפרטה. פשוט לא הייתה ברירה אלא להיפטר מהם.

חורבן ה"סוציאליזם בימינו" גרם בין היתר לקריסת כל קופות הפנסיה ההסתדרותיות שכספיהן שימשו למימון ההפקרות של מפעלי חברת העובדים. מאות אלפי מבוטחים שב-35 שנות עבודה הפרישו מדי חודש כ-18 אחוז לקופות מצאו עצמם מופקרים. רבים שכחו שתודות לנתניהו בהיותו שר האוצר הם מקבלים את הפנסיות שלהם היום ולא נאלצים להסתפק בקצבת הרעב של הביטוח הלאומי.

מסוציאליזם לאוליגרכיזם

הסוציאליזם נכשל בכל העולם והשיטה של שוק חופשי ויוזמה יצירתית ניצחה. יכולים לקרוא לזה קפיטליזם, ניאו ליברליזם או בכל שם אחר. אך אין דרך אחרת להגדיל את העוגה הלאומית אלא על ידי מתן חופש למרצם של ממציאים, לכושר הניהול של יצרנים, משווקים ובעלי יוזמה. תפקיד הממשלה במשק כזה הוא לאפשר שוק חופשי אמיתי. למנוע מונופולים המכתיבים מחירים גבוהים, למנוע פערי הכנסה בלתי סבירים, לדאוג לתשתיות, חינוך וביטחון לאומי ואזרחי וכמובן לדאוג לרווחתם של חלשים שאינם מסוגלים להשיג בתנאי שוק רגילים את הדרוש לקיומם.

את הקפיטליזם החזירי לא הביא למדינה בגין ב-1977. בגין, שלא היה לו מושג קלוש בכלכלה, הכריז כי הוא רוצה "להיטיב עם העם". בתקופתו הגיע המשק לכמעט התמוטטות מרוב הטובה שרצה להרעיף אל העם – אינפלציה תלת ספרתית [שלמען האמת ההיסטורית יש להזכיר ששמעון פרס ויצחק מודעי חילצו אותנו ממנה].

במקום המשטר הסוציאליסטי המעוות של תקופת מפא"י לא קם כאן משטר קפיטליסטי אלא משטר של אוליגרכיות. אלה שטענו שממשלת ימין היא בעלת ידיים שמאליות תארו נכון את המצב. לבגין ולממשיכיו בכל הממשלות לא היה הכוח לחסל את האוליגרכיות שצמחו על הרקבוביות הדשנה של "סוציאליזם בימינו".

את מקום משק ההסתדרות המחניק תפסו אוליגרכיות עליהן כבר כתבתי רבות. קבוצות כוח המחזיקות בנתחי שלטון וממון ומשרתות עת עצמן. הטייקונים הם רק חלק מקבוצות הכוח הללו וניזקם אינו קטן מנזקי פועלי הרכבת המטשטשים רשלנות של נהגים העוברים באור אדום ונועלים נוסעים בקרונות העולים באש.
ומי תומך בפועלי הרכבת? ההסתדרות כמובן. בין האוליגרכיות שצמחו לאחר מות הסוציאליזם הייתה להסתדרות עדנה. וזאת על ידי מלחמתה למען העובדים המחזיקים את המדינה בגרונה: חברת החשמל, מפעלי המים, התחבורה, וכל המפעלים בהם יש להסתדרות כוח להשבית.

זהו הרקע שהוליד את עבדי הקבלנים. שום מפעל כלכלי שאינו נהנה מכספי הברון אינו יכול להרשות לעצמו עובדים שאי אפשר לפטר על רשלנות וחוסר יעילות. והפתרון הוא עובדי קבלן.

הסוציאליזם כמחלה סופנית

לנין נהג לומר כי הסוציאליזם היא מחלת הילדות של הקומוניזם. אילו חי היום היה אומר אולי כי הסוציאליזם הוא מחלה סופנית שלא מותירה אחריה אלה דיקטטורות רוויות דמים או דמוקרטיות שפושטות את הרגל.

זה מה שקרה לסוציאליזם הישראלי. .

קישורים

מה נתנו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

מכתב גלוי ל-400 אלף אידיוטים שימושייפ
http://www.zeevgalili.com/?p=15950

מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"
http://www.zeevgalili.com/?p=15893

טמבלים אלה לא רק הטייקונים אלא האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471
ירד לטימיון – השקעותינו בבנקים
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

מה הכסף שלך עשה בשביל פסגות
http://www.zeevgalili.com/?p=8360
המרקסיזם מת ולמה מתתגעגעים אליו
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

ירון זליכה ושחיתות התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=510

בבנק ישראל מייצרים כסף אז למה לא לקחת כמו בחברת החשמל
http://www.zeevgalili.com/?p=407

תולדות תנובה  – האוטו לא שלנו ולא ירוק
http://www.zeevgalili.com/?p=410
כך נפטרנו מן המונופול המפלצתי "בזק"
http://www.zeevgalili.com/?p=9412
ביום שבו תתרוקן קופת האוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=214
האוליגרכיה של "להרים טלפון"
http://www.zeevgalili.com/?p=13050
מהי גלובליזציה ומהי כלכלה ציונית
http://www.zeevgalili.com/?p=329

ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.

מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
– במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
– פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
– ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
– בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

– אז איך נפצעת ?
– מריקושט.
– ריקושט? מה זאת אומרת?
– ריקושט מהקיר.
– קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
– כנראה
– ———
– אז למה בקיר?
– אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
– מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
– אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
– מי זה היה?
– מישהו מהכפר.
– מי. אתה לא זוכר?
– איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
– אבל הוא היה גבר או אשה?
– אני לא זוכר?
– אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
– זו היתה כנראה אשה
– זקנה או צעירה?
– איך אני יכול לדעת?
– אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
– לא.
– אתה זוכר מה היא לבשה?
– נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
– ——–
– עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

מהרוגי-דיר-יאסין

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

אנשי גדוד העבודה סוללים את כביש טבריה צמח

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

בית בעין הוד. כפרערבי שתושביו סולקו ומתגורריםלא הרחק ובבתיהם התנחלו אמנים אנשי שמאל ברובם.(צילום: זאב גלילי)

ערביה מתושבי עין הוד לשעבר מוכרת מרכולתה בכניסה לכפר (צילום: זאב גלילי)

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן

עמוס קינן בשת 2000 ויקישיתוף

צפריר רונן [צילום זאב גלילי]

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.

—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301

" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים

לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007