ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות* אך כניסת אלפי טנקים מצריים לסיני לא היתה צחוק * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה".
לוי אשכול [ויקיפדיה]
הרשימה בה מניתי את כשלונות אמ"ן במהלך השנים עוררו את תגובתו של הקורא חיים רוזנברג, לשעבר ממונה על תכנון ארוך טווח ברפא"ל. במילואים שרת כאיש חטיבת המחקר של אמ"ן וכיום הוא עוסק ביוזמות היי טק.
רוזנברג קובל, ואני מודה שבצדק, על שבצד הכישלונות שמניתי לא סיפרתי על ההצלחות של אמ"ן.
וזו רשימת ההצלחות של אמ"ן, שהביא:
• המידע המודיעיני המעולה שהיה גורם בולט בהצלחת חיל האויר וצבא היבשה במלחמת ששת הימים.
• אמ"ן נתן התראה אסטרטגית , ב-1995, כי איראן עולה על הנתיב של פיתוח נשק גרעיני.
• המידע המודיעיני המעולה של אמ"ן היה הבסיס להצלחת תקיפת הכור העיראקי ב-1981.
פ-16 נץ שהפיל 7 מטוסים סורים והפציץ את הכור הגרעיני בעיראק ויקיפדיה
• חשיפת המאמץ הגרעיני העיראקי אחרי 81. התרעה שאומתה ב-91, במלחמת המפרץ הראשונה.
• אמ"ן התריע על כוונת סדאם חוסיין לכבוש את כוויית. האמריקנים לא האמינו.
• אמ"ן התריע ב-91, לפני מלחמת המפרץ, כי במלחמה תשגר עיראק טילים לישראל.
• בשנת 2000 התריע אמ"ן כי הנסיגה מלבנון תגרום להתלקחות בגבול הצפון.
• אמ"ן התריע, שוב ושוב, לפני ספטמבר 2000, מפני מתקפת טירור ערפאתית רחבה.
• אמ"ן הזהיר, בימי האופוריה של הסכם אוסלו, כי יש כאן הונאה אש"פית.
• יעקב עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר של אמ"ן, הזהיר ב-93 כי קטיושות יעופו על אשקלון.
מי מוסמך לחזות
אם לסכם: מאזן ההצלחות של אמ"ן אינו נופל ואולי אף עולה על מאזן הכשלונות. אך הבעיה נשארת בעינה. נקודת המוצא של מאמרי הייתה עמדתו של בן גוריון שאמ"ן איננו צריך לחזות את התנהגות האוייב אלא לספק את המידע שהוא אוסף לדרג המדיני.
איתן הבר סיפר לי כי יצחק רבין היה אובססיבי בירידה לפרטי הפרטים. הוא מעולם לא הסתפק בניתוחים ובמסקנות של אמ"ן. הוא כמובן לא קרא את כל החומר שנאסף, אך ידע לברור מתוכו נקודות מפתח, לבחון אותן להציג שאלות, לערער ולברר ולהגיע למסקנה שאיננה זהה דווקא עם המסקנות והתחזיות של ראשי אמ"ן. באותה דרך נהג גם אריאל שרון.
כך גם נהג וינסטון צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השניה.
איני חוזר בי מן התיזה המרכזית של בן גוריון. המסקנה העגומה היא שאין לנו כאן לא צ'רצ'יל ולא בן גוריון ועל כך בוכה הנביא.
ראה הרשימה על כשלונות אמ"ן
לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)
הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.
בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.
על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".
עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.
יוסף גבע [צילום זאב גלילי]
העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת.
כמה בדיחות לדוגמה:
לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".
החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.
הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.
אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.
הנה כמה דוגמאות.
בהלווייתו של הרב הרצוג הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.
אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.
ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.
אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.
וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".
כשנמתחה ביקורת על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"
אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.
ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.
עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".
גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".
כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".
עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.
באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.
סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.
באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.
החלטתי לא לפרסם את הידיעה.
וכל השאר היסטוריה.
"בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור". בדיחת זוועה אחרת היתה: "אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה".
כמה חודשים לאחר פרסום אותן בדיחות התהפכה הקערה. אווירת הדיכאון הפכה לשיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים. איש לא היה צריך לכבות את האור בלוד. עשרות שנים חלפו – האורות בלוד דולקים יומם ולילה ואוכלוסיית ישראל גדלה מפחות מ-2.4 מיליון יהודים ב-1968 לאוכלוסיה בת 8.7. מיליון ב-2017.
למרות התעצמות המדינה, חסרת תקדים בכל קנה מידה עולמי, מדי פעם אנו חוזרים לימי הדכדוך של ערב מלחמת ששת הימים.
בערב יום העצמאות 2007 פרסם "ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית: "יותר יורדים מעולים". ומעליה כותרת גג "לראשונה זה עשרים שנה נרשמה בישראל הגירה שלילית".
הקורא חיים רוזנברג הפנה את תשומת לבי לכך שהכותרת הזו מטעה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2006 אכן יצאו את הארץ יותר אנשים מאלה שבאו אליה. אך מנתונים אלה אי אפשר לדעת מהו הקף הירידה בשנה זו.
הנוהג הוא שמספר היורדים בשנה מסוימת נקבע על פי ההפרש בין מספר היוצאים למספר החוזרים בשנה שלאחר מכן. כך שאת מספר היורדים ב-2006 אפשר לדעת רק בשנת 2008.
דיברתי אז עם גד ליאור, כתב "ידיעות אחרונות" וראש סניף העיתון בירושלים שפרסם את הידיעה. גד מוכר לי מזה שנים ככתב אמין ורציני. הוא אמר לי: "מה אתה רוצה ממני. זה מה שקיבלתי מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".
אילו הכתיר ידיעות את הידיעה במילים "יותר יוצאים מנכנסים" – זו היתה כותרת מדויקת יותר אך פחות מושכת. נוסח הכותרת מבטא את אווירת הדכדוך ששררה אז בארץ אז בארץ.
הידיעה הזו היא הזדמנות לדון מחדש בנושא השימוש המניפולטיבי שנעשה בסטטיסטיקה בשיח הציבורי. הבדיחות סביב נושא זה כבר נדושות. כמו סטטיסטיקאי בגובה 2 מטר טבע בברכה שהעומק הממוצע שלה הוא 2 סנטימטרים. רופא הרגיע את החולה שבטיפולו: אתה תחיה כי ממחלתך מתים 9 מכל עשרה. ותשעת המטופלים הקודמים שלי כבר מתו.
בדיחות אלה נולדו על רקע הבורות הכללית בקרב הציבור לגבי סטטיסטיקה והמניפולציות שנוהגים לעשות פוליטיקאים ואנשי שיווק במדע זה. אלברט איינשטיין אמר פעם "אני משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות". רוצה לומר שלא ייתכן שהמציאות היא מקרית כמו הטלת קוביות.
בן שיחי הביא לידיעתי סיפור מדהים, הממחיש עד כמה החיים והמוות תלויים לעתים בסטטיסטיקה.
הדבר ארע בשנת 1998 בבריטניה. אשה צעירה, סאלי קלארק, עורכת דין במקצועה, הואשמה ברצח שני ילדיה. שני הילדים מתו בהפרש של שנתיים, זמן קצר לאחר לידתם. סיבת המוות נקבעה "מוות בעריסה". המשטרה חשדה כי היא רצחה את ילדיה והעמידה אותה לדין.
מטעם התביעה הופיע רופא ילדים, פרופסור מפורסם, סיר רוי מידאו, שאמר בעדותו כי הסיכוי למוות אחד בעריסה באזור ובשכבה הכלכלית חברתית אליה השתייכה האישה הוא אחד ל-8500. מה הסיכוי שיהיו שני מקרים כאלה במשפחה אחת? הרופא הכפיל 8500 ב-8500 והתוצאה הייתה למעלה מ-72 מיליון. כלומר הסיכוי שהאישה אינה רוצחת ילדיה הוא אחד ל-72 מיליון. נוכח נתון זה לא הייתה לבית המשפט ברירה אלא להרשיע אותה.
שלוש שנים בילתה בכלא אך בערעור היא נמצאה זכאית תודות לסטטיסטיקאי מומחה שבא להעיד מטעם ההגנה.
סטטיסטיקאי מקצועי, רימונד היל, הראה שהחישוב של הרופא שגוי, הואיל והוא מבוסס על "הנחה של אי תלות". למשל: הסיכוי שנטיל מטבע וזה ייפול על צד אחד הוא אחד לשניים. הסיכוי שאותו מטבע ייפול בפעם השנייה על אותו צד הוא חצי כפול חצי – כלומר אחד לארבע. זאת, הואיל ואין שום תלות בין ההטלה הראשונה והשנייה. אבל במקרה של מוות בעריסה קיימת האפשרות שאם התרחש מוות עריסה אחד במשפחה, אז ההסתברות למוות שני כבר איננה 1 ל- 8500 כי יש תלות בין שתי מיתות כאלה (היות ושני הילדים שותפים לאותה תורשה, תזונה, תנאי חיים, וכדומה) המבטלים את החישוב שקבע הרופא הראשון. בית המשפט שוכנע וסאלי יצאה לחופשי.
ב-15 במארס 2007 נפטרה סאלי בביתה ולדברי משפחתה מתה משברון לב על החוויה הקשה שעברה.
(הרצאה מצויינת של פרופסור פיטר דונולי על הנושא, ניתן לראות במדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה)
סיפור מלא של הפרשה באתר שהוקדש לסאלי קלארק
הקשר בין רפואה לסטטיסטיקה, אומר לי איש שיחי, איננו נושא חדשני. אחת מחלוצות השימוש בסטטיסטיקה לצרכים רפואיים היא פלורנס נייטינגל ( 1820-1910)
נייטינגל, בת למשפחת אצולה בריטית, למדה מתמטיקה ובגיל 25 עשתה הסבה ל"אחות רחמניה". היא החלה את הקריירה הרפואית שלה במלחמת קרים ושם ניצלה את הידע המתמטי שלה כדי לבדוק את הקשר בין התמותה ורמת ההיגיינה והסניטציה במתקנים רפואיים. יוזמתה הביאה לירידה דרסטית בתמותה במתקנים הרפואיים הצבאיים ומאוחר יותר בבתי חולים אזרחיים.
בכוח אישיותה ובהירות המסקנות (שאפשרה לה עבודתה הסטטיסטית) הצליחה נייטינגייל לקדם את הנושא ולהגיע עד למלכה ויקטוריה שהורתה להנהיג את הכללים שקבעה. האחות המתמטיקאית הותירה אחריה ממרה לדורות:
"כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה, משום שזהו כלי המדידה של כוונותיו".
ומן המאה ה-19 לימינו. מזה שנות דור מאיימים עלינו בסכנה הדמוגרפית. החרדה מן הסכנה הזו הולידה שלל תכניות איוולת – החל מחורבן גוש קטיף ועד תכנית ההתכנסות של אולמרט. לא פחות אווילית תכניתו של ליברמן (גלגל ההצלה האחרון של אולמרט) לוותר על חלק ממדינת ישראל כדי להיפטר מחלק מערביי ישראל.
דומה שהדמוגרף היחיד העומד בפרץ וצועק המלך עירום הוא יורם אטינגר, יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית ולשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק, השתתף במחקר בנושא הדמוגרפיה הפלסטינית שפורסם השנה על-ידי מרכז בגין-סדאת.
• שיעור הפריון היהודי בישראל הוא הגבוה במדינות המתועשות – 2.75 ילדים לאישה. המספר המוחלט של לידות יהודיות נמצא בעליה מתמדת.
• הממוצע השנתי של עלייה-נטו גם הוא בעליה.
• שיעור הפריון הערבי צנח מלמעלה מ-9 ילדים לאישה בשנות ה-60 ל-3 ומשהו בימינו..
• כתוצאה מהצטרפות התינוקות של היום לגיל הפריון, יואץ גידול שיעור הריבוי הטבעי היהודי ויואט קצב הריבוי הטבעי הערבי.
• מ-2025 יגדל הרוב יהודי מעבר ל-80%, עקב הריבוי הטבעי הגבוה של החרדים/דתיים הגדול מהריבוי הטבעי הערבי.
נוכח נתונים אלו כדאי אולי לחייך ולהגיע למסקנה שמוקדם עדיין לכבות את האור בלוד.
מלחמת ששת הימים שלי היא המלחמה בה איבדתי חבר, שהטביע את חותמו על חיי ועל חיי משפחתי יותר מכל אדם אחר. חרדת הכיליון שקדמה למלחמה ושיכרון הניצחון שבסופה נמחו באחת כשהגיעה הבשורה – יהושע דיאמנט נפל בקרב על ירושלים.
יהושוע פרץ לתוך חיינו בסערה. היינו זוג צעיר עם תינוקת בת כמה חודשים, מטופלים בחיתולים ובבעיות פרנסה ולימודים ומשכנתא. והוא, שבסך הכל היה צעיר מאתנו בשלוש שנים, נראה כאילו בא מעולם אחר. מכנסיים קצרים, סנדלים, חובש כיפה סרוגה, שפם עבות, מחייך תמיד, כאילו רווק עליז חסר דאגות. בפועל הוא היה פצצת אנרגיה: עבד בסלילת כבישים בימים, ובלילות סייע לאביו במפעל אריגה קטן. למד באוניסרסיטה, לימד בחצי תריסר בתי ספר, הדריך טיולים, עשה מילואים כצנחן. בין לבין גם שיחק שחמט וניצח שני רבי אמנים בינלאומיים, סמיסלוב וגליגוריץ, במשחק סימולטני.
הוא הגיע אלינו ביוזמתו ובדרך האופיינית לו. הוא ורעייתי למדו יחד קורס בסטטיסטיקה,אך לא הכירו מקרוב. לאחר שנכשלה באחת הבחינות הציע לבוא ללמדה. יום אחד, בלי להודיע מראש, הופיע בפתח ביתנו. בא לקיים את הבטחתו. בתוך זמן קצר נקשרה נפשו בנפשנו, והוא היה לבן בית, חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. טיפל במסירות בבתנו התינוקת ובאחיה שנולד שנתיים אחריה. הרבה לצלם אותם. כשפתחנו עכשיו את האלבומים הישנים נתברר שרוב הצילומים של ילדינו מאותה תקופה הם שלו.
נפילתו הכניסה אותי ואת רעייתי לתקופה ארוכה של דיכאון עמוק. הלכנו לנחם את אביו ואת אמו, אברהם וטובה, שהתגוררו בשכנותנו, מיד לאחר היוודע האסון. עלינו לבית הקברות בהר הרצל בו נקברו החללים בחיפזון, בשעה שריח הגוויות עדיין עמד באוויר.
אחר כך הסתגרנו בתוך עצמנו. האם נפטרה זמן קצר לאחר נפילתו. האב בא לבקרנו מדי שבת וברוב עדינות לא הזכיר כלל את יהושע. הוא, האב השכול, עדין נפש כבנו, התחשב בשכול שלנו ויחד שתקנו את יהושע.
הפצע של אובדן יהושע המשיך לדמם עוד שנים. רק לאחר ארבע שנים, כשנולד בננו השלישי והחלטנו לקרוא לו יהושוע, חשנו איזו הקלה. את הכיפה שחבשתי לראשי בעת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לא הורדתי מאז. עם הכיפה חשתי שאני עושה משהו המצדיק את הזכות שהיתה לי להכיר את יהושע. רק אז התקשרנו עם אחיותיו, עלינו לקברו ביום השנה וחינכנו את ילדינו על מורשתו. אז גם נודע לנו שלפחות חצי תריסר ילדים קרויים על שמו.
מה אפשר לומר על מורשתו של אדם שהביוגרפיה שלו נסתיימה בגיל 27?
לכאורה מסלול רגיל: ישיבת כפר הרואה, שרות בצנחנים, לימודים באוניברסיטה. לכאורה סיפור על בחור טוב, עדין נפש, חבר מסור, אוהב ארץ ישראל, מגלה נאמנות ומסירות אין קץ להוריו , לבני משפחתו ולחבריו. דתי דתיות עמוקה שמקרינה על סביבותיה, איש חסד של אמת. אם הייתי מתבקש להגדיר אותו היום הייתי אומר שזה האדם הקרוב ביותר לדמות צדיק שאני מכיר.
אט אט חלפו השנים. אנו בגרנו וזקנו. הבאנו לעולם ילדים ונכדים. יהושע נשאר בן 27, דמותו הלכה וניטשטשה.
כשנתבקשתי על ידי העורך לכתוב על "מלחמת ששת הימים שלי" תגובתי המיידית היתה שאין לי מה לומר. צה"ל לא רצה אותי, ואת המלחמה ביליתי בעורף. לאחר שהשבתי בשלילה פלחה לפתע את הכרתי המחשבה: יהושע. הזמן שריפא את הפצעים, עמעם את הכאב וגם גרם לשיכחה.
פתאום מצאתי עצמי מנסה להיזכר בשמות אחיותיו של יהושע. כיצד והיכן נפל. מה אני יכול לספר עליו. ניגשתי ל"גוגל" והקשתי "יהושע דיאמנט". מצאתי רק שני אתרים המתייחסים לאיזה עורך דין הנושא שם זה. ליהושע שלנו אין זכר באינטרנט. ראיתי בכך ממש עלבון אישי.
ואז נזכרתי בד"ר יהודה מלצר, המו"ל, בעל הוצאת "עליית הגג". איש תרבות, נעים הליכות, בנו של המשורר שמשון מלצר מחבר הפואמה "אשירה לרש"י". הלכתי להפגש עמו.
יהודה הוא איש חביב, אך תהום אידיאולוגית מפרידה בינינו. הוא סבור שגוש אמונים המיט אסון על המדינה. לי יש דעה אחרת. אך יש בינינו דבר משותף אחד: הגעגוע ליהושע. והפגישה בינינו העלתה דמעות בעיניי.
נסיבות קשריו עם יהושע דומות לשלי. גם הוא הכיר אותו רק שנים ספורות וגם בו הטביע חותם בל יימחה. הגורל הפגיש אותם במלחמה באורח מקרי. שנים שרת יהודה בצה"ל כמורה בגלל בעיות בריאות. ערב המלחמה עלה הפרופיל שלו והוא נזרק לתוך יחידה שלא הכיר איש מאנשיה. יהושע הקיף אותו בחום ובאהבה, דאג למחסורו וכאילו ביקש להגן עליו בגופו.
יהושע נמנה עם חטיבת הצנחנים שנועדה לצנוח ולהילחם בסביבות אל עריש. כשיהושע שמע כי הוחלט להעביר את החטיבה למלחמה על ירושלים הוא צהל. לחבריו אמר: "נסו להבין לקראת מה אנחנו הולכים. הרי לשום יהודי בעולם לא היה משהו כל כך חשוב."
הכח של יהושע התקדם בדרך שכם כשמשני צדי הכביש נורית לעברו אש צלפים ומותירה הרוגים ופצועים. הטור הגיע לסימטה צרה שבקצה עמדת מקלע. על הכיתה של יהושע הוטלה המשימה להסתער אל תוך הסימטה. הוא זינק בראש הכיתה, חשוף כולו, עד שהכריע אותו כדור האויב.
סמטת המוות כפי שצולמה זמן קצר אחרי הקרב. יוצר: udi Steinwell
במהלך הקרב אמר לאחד מחבריו: "אם יקרה לי משהו תגידו להוריי שזה היה למען ירושלים".
אחד מפרשני התורה ("מגלה עמוקות") מפרש: "דודי ירד לגנו זה הקב"ה בעצמו יורד ליקח נשמות של צדיקים". בהמשך הוא שואל " למה לפעמים מתים נערים ופעמים מתים זקנים?".
ואין תשובה לשאלה.