ראה גם הנבואה השחורה שהתגשמה

17 שנים לפני השואה חזה אורי צבי גרינברג יהודים מומתים בגז * 7 שנים לפני פרוץ המלחמה כתב שיר שתאר את השואה וביאליק אמר כי זהו שיר משוגע אך פירסם אותו * איש לא האמין לו, אבל הוא חזה גם מטוסים מעל הר הבית והזהיר מפני חורבן נוסף

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:

"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

 

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.
אורי צבי עצמו ניסה לתרגמה פעמים רבות ללא הצלח. בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

לפני כשנתיים הזמינו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

ביוגרפיה ספרותית

מי שרוצה לקבל מושג בסיסי על השירה הענקית של אורי צבי יוכל למצוא אותה בספר "אקדמות לאצ"ג" פרי עטו של המבקר דן מירון. זוהי הביוגרפיה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה על אורי צבי גרינברג.

חשיבותו של הספר נובעת מכמה טעמים. הראשון בהם הוא המחבר, שלדעתי הוא בכיר מבקרי הספרות בישראל והוא גם מומחה ראשון במעלה לשירת אורי צבי. מירון עומד בראש המפעל המונומנטאלי של מוסד ביאליק, להוצאת כל כתבי אורי צבי (עד כה ראו אור 16 כרכים). ביד אמן הצליח מירון לההדיר את כתבי המשורר הלאומי, שחלקם הקטן ראה אור בספרים שהמשורר עצמו ערך. חלקם היו כאותיות פורחות שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת רבים וחלקם ספרים שהמשורר לא ערך כלל או ערך ולא השלים את מלאכתו.

                                               שער ספרו של דן מירון

דן מירון רחוק מרחק רב מהשקפותיו הפוליטיות הלאומיות של אורי צבי. אך הוא לא נוהג כמבקרים, שבצד דברי השבח שהם חולקים למשורר מביעים הסתייגות מהשקפותיו. מירון נכבש בעוצמתו הפיוטיות של אורי צבי ומקבל את כוליותו.

נער חרדי על הסוס

יש בספר הרבה גילויים מרתקים על תולדותיו ואישיותו של אורי צבי. הוא מתאר את ילדותו כבן למשפחה המתייחסת לגדולי החסידות של גליציה ואוקראינה. ילדות של נער המקבל חינוך מסורתי למדני טבול באווירה מיסטית, לבוש בגדי חסידים ועטור פיאות. ויחד עם זאת נער המיטיב לשחות, לומד ג'ודו להגנה עצמית מפני גויים ורוכב על סוסים. לא חולפות שנים רבות והנער בעל הפיאות הופך חייל קרבי בצבא האוסטרי, חייל מצטיין המעורר את התפעלות מפקדיו. ובמהלך המלחמה מגיע אורי צבי לקברו של משיח השקר שבתי צבי בבית הקברות המוסלמי בכפר אלבני ואומר על הקבר: "אני אורי צבי, בן בת-שבע מלבוב, המשרת בצבא הנכרי של הקיסר פראנץ יוזף, עומד על קברך שבתי צבי, שאין משל לתוגת בשרך אחרי ההמרה, מחמד אפנדי".

ואחרי השרות הצבאי באה העריקה והעליה לארץ ישראל ושירת יידיש אותה נטש לטובת העברית, והתגלותו כמשורר לירי (ב"אנקריאון על קוטב העיצבון") והיותו משורר תנועת העבודה ונטישת תנועת העבודה והמעבר לרביזיוניסטים והחרם שהוטל עליו והאלם שנגזר עליו עד ששב והוכר כמשורר הלאומי, רק לאחר השואה, עם פרסום "רחובות הנהר".

                                                          אורי צבי חייל 1916

השילוב שעושה מירון בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה הפיוטית של אורי צבי, שאין כמובן להפריד ביניהם, הופכת את הספר ליצירת מופת. כל עובדה ביוגרפית מקבלת חיזוק על ידי הפניה למקום המתאים בכרכי השירה וכל הפניה כזו פותחת פתח להבנה עמוקה יותר של השיר.

אורי צבי כנביא

מה שמרתק אצל מירון הוא שאיננו נרתע מלדבר על נביאותו של אורי צבי. ואיך אפשר שלא לראות את הכוח הנבואי שלו כשקוראים את שירו "באי במחתרת", חזיון אימים המתאר שני יהודים שסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם והם חיים כחפרפרות במעמקי האדמה. השיר פורסם בפתיחה ל"רחובות הנהר" ונראה כחלק בלתי נפרד של הספר המתעד את השואה.

אך השיר נכתב שנים רבות לפני השואה וכשביאליק קרא אותו בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר שיש בו מן הטרוף. ביאליק קיבל את השיר לפרסום ב"מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים. זה היה השיר האחרון שפרסם אורי צבי בכתב עת זה. אחרי זה בא הנתק בין אורי צבי לבין ביאליק והנתק בין אורי צבי לתנועת העבודה, שהגיע לשיאו עם רצח חיים ארלוזורוב.
"פועלי בניין שראוהו הולך ברחובות תל-אביב" – מספר מירון – "ירדו מן הפיגומים ירקו בפניו… ושאלו בלעג: 'טוב לך? ארלוזורוב בקברו'."

אוירונים על הר הבית

נביאותו של אורי צבי מלווה את שירתו מראשיתה, ובמרכזה גורל האומה וירושלים. ב"ספר הקטרוג והאמונה" (1937) ניבא את מלחמת המחתרות ואת הגרדומים:
אני רואה בתי כלא עבים, תליות…
אני רואה איך הללו הולכים לתליה
ושחרית-ירושלים בשעות פניהם

ועל דברים אלה ושכמותם כתב ישראל אלדד, ממפקדי לח"י: "ישנה לעתים הרגשה שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו".

ובאותה שנה, שלושים שנה לפני שחרור הכותל, במלחמת ששת ימים, ניבא אורי צבי:
ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג

חיים בכוח החרב

קרובה יותר לתקופתנו ולמשבר ירושלים בו אנו עומדים היום היא שירתו של אורי צבי בימי מלחמת העצמאות. שירים אלה מופיעים ב"ספר העמודים" בכרכים ז-ח.

מבחינה הגותית, כותב מירון, מגיעה שירתו של אורי צבי למיצוי בשירים העוסקים במשמעות ההיסטורית, הפוליטית והפסיכולוגית של העצמאות. בשיר "פרקים בתורת המדינה" מתרכז המשורר בקושי ובכורח של החיים על כח החרב ומראה שבכוח זה לא די כדי לנצח בקרב הקיומי. יש להוסיף את העוצמה החזונית השכלית. לא במקרה ברח העם היהודי מן העצמאות והאחריות הכרוכה בה משך אלפי שנים. לא רק סיבות חיצוניות גרמו לכך אלא גם רצון פנימי בחופש מן האחריות למצב הקיומי של האני הלאומי. המשורר, שאין בקי ממנו באימי הגלויות, מודה באמת המנוגדת למה שמקובל במחשבה הסנטימנטלית הציונית והיהודית על דבר סבלות הגלות ותקוות הגאולה. הגלות נוחה יותר מן הגאולה כי גלות היא התפרקות מעול ועצמאות היא קבלת עול.

"מדינת ישראל" אומר מירון בעקבות אורי צבי "תתקיים זמן רב בזכות עצמתה הצבאית לא מפני שנוח ונעים לאחוז בחרב או מפני שעם ישראל הוא עם צבאי ולוחם מטבעו. מה שצפוי למדינה הוא חיי עמל אפורים שלא יוכלו להתקיים אלא על פי החרב ובזכות היותה לטושה ונכונה לקרב.
על חרבנו נחיה קובע השכל חקו
והחק הוא כבד ואכזר ומדבר:
תמיד סכנה

"בכל ספרות מלחמת העצמאות", מסכם מירון, "לא נמצא טקסט אמתי מפוכח רצין ובוגר כל כך ".

פיצול נפש לאומי

ובמרכז שירת התקופה עומדת ירושלים. אורי צבי הופך את ביתור ירושלים ממצב גיאופוליטי למטאפורה עתירת משמעויות פסיכולוגיות ומטפיסיות. שירי ירושלים" של אצ"ג בתקופה זו הם שירים של פיצול נפש לאומי ועל הצורך של הנפש הלאומית לחבר את חלקיה. השירים מצביעים על מצב שבו פוצל השכל מן הרגש הפרגמטיות מנתקת את הזהות הלאומית משורשיה הלא רציונליים ורצון החיים פועל נגד רצון הקיום. השאיפה לקלות חיים (תל אביב) מביאה להתכחשות לשורש החיים.
ובפי המשורר גם נבואה על ירושלים:

היא היתה והוה ותהיה ירושלים
השער למלכות השמים
בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים
אליה נשוב כאובי אברים
בתחילה על גחון לבירה בהרים
ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים
לנגון השירה לספי אם יקרים

קישורים לאורי צבי

 נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

 במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

 תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

 אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

 אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

המשורר חיים גורי בשנת 1948 (באדיבות ד"ר אריה גילאי מנהל אתר הצנחנים)

http://www.202.org.il/Pages/gdud_890/history/a1948.php

"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
—–
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער".

 כמעט 60 שנה חלפו מאז נשא המשורר חיים גורי את הקינה הזו על ל"ה החללים שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור.

מה נשתנה בתקופה זו?

שום דבר.

הל"ה נפלו כי שמרו על "טוהר הנשק".  בדרכם לישובי הגוש פגשו רועה ערבי זקן. הם לא יכלו לקחתו בשבי והתלבטו אם לחסלו. לבסוף גבר עליהם החינוך ל"טוהר הנשק" והם שחררו את הרועה למרות הסכנה שיסגיר אותם. ואכן, הרועה הודיע לכפריים שבסביבה על המחלקה, המוני פורעים הקיפו אותם והם נלחמו עד הכדור האחרון.  קצין בריטי שביקר במקום הקרב סיפר כי מצא באגרופו של אחד הלוחמים אבן אותה התכוון להטיל על רוצחיו לאחר שאזלה תחמושתו.

יש הטוענים כי לסיפור אין בסיס עובדתי. אך הסיפור עובר מדור לדור כמיתוס של התנהגות מופתית – כך אנו צריכים לנהוג ברוצחינו. וכך אנו נוהגים בהם עד היום.

הרבה השתנה מאז ה-15   בינואר 1948 , היום בו נפלו הל"ה. ישראל שיחררה את יהודה ושומרון ושולטת באותם כפרים מהם יצאו הרוצחים.

אך אלה למדו מהר מאד לדעת – כשם שלמדו מבצעי הטבח בחברון בשנת תרפ"ט – כי היהודים לא השתנו. הם מקבלים כחוק טבע שערבים רשאים לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי  ואילו היהודים אינם פוגעים ב"חפים מפשע".

בעת ששורות אלה נכתבות עדיין מוטלות גופותיהם של תלמידי "מרכז הרב" על הגמרות המגואלות בדמם. בעת שנכתבות שורות אלה נמנעים מלהוציא את הגופות מחשש לזעם הציבור.

וברחובות שכם ורמאללה וג'נין שבשליטה ישראלית  רוקדים ערבים משמחה לריח דם יהודי טרי. וברחובות ירושלים "המזרחית", ערבים תושבי ישראל, הנהנים מכל מנעמי השלטון הישראלי, מחלקים סוכריות ברחובות. ועוד מעט תוקם סוכת אבלים וההורים של הרוצח המתועב יצהירו מול מצלמות הטלוויזיה עד כמה מאושרים הם בשאהיד  שלהם.  ואינם חוששים שמישהו יעלה אותם על משאית. את האבא והאמא והאחים והאחיות, וישלח אותם לעזה או לעזאזל.  וערבים "ישראליים"  בגליל וביתר חלקי הארץ אינם מסתירים את שמחתם ואת הזדהותם עם הרוצחים  וממתינים רק ל-28 בחודש, כדי לקבל את מענקי הביטוח הלאומי.

ובראש המדינה עומדים שני נוכלים נוסח מלכישוע וכדרלעומר  שמתייחסים אל עם ישראל בדרכי כחש ומירמה כמו  שרימו החתול והשועל את פינוקיו התמים.

רב אלוף (מיל.) אהוד ברק מציג "שאלת קיטבג" ליועץ המשפטי, אם מותר לירות לעבר מקורות הירי בעזה. וראש הממשלה, בנכלול טיפוסי, מצהיר כי אם החמאס יפסיק את האש גם הוא יפסיק את התקיפות בעזה. וכך הוא מבטיח לחמאס ההולך וקורס את נשימת החמצן הדרושה לו כדי להתאושש מן המכה הקטנה שהיכה בו צה"ל בשבוע שעבר. ויחדיר לרצועה, בעזרתה האדיבה של מצרים שבגין חתם אתה שלום עולמים,  עוד טילים. שיגיעו הלאה מאשדוד והלאה מראשון לציון,אם להשתמש בלשון הפז של נסראללה.

 ואחרי שהחמאס יתאושש ויחזור להטיל קסאמים וגראדים וקטיושות ברדיוס גדל והולך , הוא יצטייד גם בטילים נגד מטוסים, שיאיימו על כל התעבורה האווירית לישראל. ואז  – אם ימשיכו שני הנוכלים הללו להיות עדיין בשלטון – יפנו לבג"ץ כדי לקבל רשות להפעיל את האמצעים היחידים שמבינים הערבים.

וכשם שהבריחה הנלוזה מלבנון המיטה עלינו את האינתיפאדה כך תביא עלינו הבריחה מעזה אינתיפאדה מתוצרת בית של ערביי ישראל. ראו הוזהרתם.
 

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

 

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגירסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שיחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.

עוד על נפילת הל"ה ראה "זעקת האבות"

http://www.zeevgalili.com/?p=219

בתגובה על הצהרת מנהיג ערבי כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית, כתב נתן אלתרמן את השיר הבא:

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוד
על העיר השוקטת אל-קודס
שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים
את העיר אל-חליל ממרחק,
עיר קברו של האב אברהים,
אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוהב אורו
את מימי הנהר אל-אורדון
שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אורירית
נוצצים כוכבי ליל כחוק
על הריה של ארץ ערבית
אשר מוסה ראה מרחוק.

 

משורר ארץ ישראל

בימים אלה ימלאו 31 שנים למותו של נתן אלתרמן, המשורר שמשנה לשנה הופך להיות יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" . המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת      "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: " מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב     תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. הקרויים פלסטינים הם חלק מן האומה הערבית, אמר. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

—————————————————————————————————————-

קישור לכל שירי אלתרמן – מילים מנגינה וביצועים

http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx

ראה מטח קסאמים על מערכות העיתונים

שבע עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם כתב המשורר אורי צבי גרינברג פואמה מצמררת ביידיש – "במלכות הצלב" * הוא חזה בה את כיליון יהודי אירופה: גופות עירומות וגז מרעיל * שנים היתה הפואמה "בבחינת שירים שנתכסו עפר" * תרגומה לעברית, הלחנתה והצגתה בערוץ הראשון בליל ט' באב חשפה לציבור פן נוסף אל שירת המשורר

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:
"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

ארי צבי בצעירותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

נסיונות תרגום

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, סיפרה לי כי הוא עצמו ניסה כמה פעמים לתרגם את היצירה (טיוטות הוא קרא לניסיונות אלה) אך לא השלים, וגם לא היה שלם עם מה שתרגם. את השורה הראשונה בלבד תרגם שמונה פעמים ולא היה מרוצה..

שער פואמה במקור  היידי. טקסט מסודר בצורת צלב

בעזבונו נמצא מבוא לתרגום עברי של הפואמה שהתכוון לעשות ולפרסם ונאמר בו:
"כתובים אלו היו בבחינות שירים שנתכסו עפר כי
נראים היו בעיני כותבם במשך 'זמנים כתיקונם'
כאילו תמוהים ומוזרים, שאינם מותאמים למציאות
וגם כחידת פחד ('כסיוט'); ואולם הגיעו שנות בלהות
אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני ואני מוסרם
בזה לעדת קוראי לדאבון רוחי. 'חידת פחד שנתגשמה'."

בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

הפקת הארוע

לפני כחצי שנה יזמו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם יוזמה שאין ערוך לחשיבותה. הם הזמינו את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

המפיקה של הארוע היא המאיירת רחל-אליה אחונוב, היא מדברת, קוראת וכותבת יידיש. כשהגיע לידיה "במלכות הצלב" עמדה על הפוטנציאל של היצירה והיתה היוזמת בקשירת הקצוות להפקת הארוע.

 

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

שמורת טבע ביידיש

בחירת דניאל גלאי כמלחין של היצירה היתה בחירה מוצלחת. גלאי, יליד ארגנטינה, נולד לבית של דוברי יידיש, גדל אל תוך שפה זו וחי חולם בה, אף שבחיי היומיום הוא ישראלי דובר עברית צחה.

ארגנטינה היתה שמורת טבע של תרבות יידיש. רוב מנינה ובנינה של הקהילה מקורו באותן קהילות שאורי צבי צפה את חורבנן. הם עזבו את מזרח אירופה בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ומצאו מקלט בדרום אמריקה. אצל היהודים שהגיעו לכור ההיתוך האמריקני גוועה שפת יידיש בדור השני או השלישי. בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים.

 

המוסיקה כתפילה

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו למד ב"חדר" וכשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכון יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים – יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. "בשבילי" אומר גלאי "לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל".

הלחנת היער השחור

שאלתי את גלאי איך התמודד עם היצירה של אורי צבי.
גלאי: "כשפנו אלי בהצעה להלחין את היצירה ראיתי בכך אחריות מאד גדולה. לצורך ההלחנה קראתי כמובן את היצירה בשפה המקורית בה נכתבה. זה קרב אותי מאד. היידיש של אורי צבי מאד זורמת. המסר ברור וחד מאד.

"קשה לכתוב מוסיקה ליצירה כל כך מדכאה. התחלתי בהלחנת השיר האחרון שיש בו תקווה וחזרה לארץ ישראל ואהבה. זה נתן לי כוח לגשת ליער השחור ולכל הדימויים הקשים של חורבן היהדות. מצאתי ניחומים גם באמונה העמוקה שביצירה ובפניה הישירה והאינטימית לאבא ולאמא".

יש התחדשות ואמונה

רציתי שיהיה ביצירה גם משהו רענן. משהו שיביא, בצד החריפות של אורי צבי גם משהו בפרספקטיבה של זמן. היה לי חשוב שבמוסיקה יהיו מרכיבים מלודיים וחשוב לי שאנשים צעירים יבצעו את היצירה.
תרמו לכך חלק מהמבצעים הצעירים – הזמרת נועה ביזנסקי, החלילנית איילת קרני ונגן הקונטרבאס גרשון לייזרסון שהוא גם בעל תפילה. העובדה שהמבצעים צעירים כאילו מראה שעל אף החורבן עם ישראל חי ובפרספקטיבה של זמן יש בנו התחדשות ואמונה.

שירתו של אורי צבי עומדת כולה בסימן תודעת המשורר על שליחותו הנבואית. תודעה הבאה לביטוי גם בנבואה כפשוטה: חיזוי העתיד.
כעשר שנים לאחר פרסום הפואמה ב"מלכות הצלב" – שבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה – חיבר את השיר "באי במחתרת", המתאר עולם בו נותרו רק שני יהודים המהלכים במחילות מתחת לקברים. כשביאליק קרא שיר זה בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר כי יש בו מן השיגעון. אך הוא פרסם אותו ב"מאזניים".

 

ב"ספר הקטרוג והאמונה" מנבא אורי צבי את מלחמת המחתרת, התליות, יציאת הבריטים את הארץ ואף את כיבוש הר הבית.
וכך כתב:
"אני רואך (=בריטניה) יורדת בים חיפה וביפו
אלי אוניות אנגליות להפליג
…
אני רואה בתי כלא עבים,
תליות בירושליים ביפו בעכו…

…
ואני רואה כבר סיעת אוירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג"