הכינו עצמכם לשואה האמיתית – אומרת כרזה בהפגנת מוסלמים בבריטניה

קראתי בעיתון שמשרד החוץ החליט לגייס  את אתר  youtube לצרכי  ההסברה של ישראל. הפרויקט הראשון יהיה להציג את תמונות הזוועה של טבח תלמידי ישיבת מרכז הרב למען ילמדו הגויים ויידעו עם איזה רשעים יש לנו עסק.

על יוזמה זו של משרד החוץ אפשר לומר בלשון העם "בוקר טוב אליהו". עכשיו נזכרתם?

מהו אתר youtube

האתר הזה הוקם בשנת 2005 על ידי שלושה צעירים אמריקנים שמצאו פתרון טכנולוגי להעביר באינטרנט קובצי וידאו ושמע גדולים במהירות ובקלות.

תחילה הוצגו באתר סדרות טלוויזיה, קליפים של מוסיקה  וכדומה. במרוצת הזמן נפתח האתר לכל אדם וגוף המבקש לפרסם בו סרטון בכל נושא העולה על רוחו. שהמיגבלה היחידה היא שלא להפר זכויות יוצרים. עד מהרה הפך האתר לצומת של החלפת קבצים וגם מקור למיליוני הבלוגים בכל העולם.

כרגיל בתחום זה הפך האתר למכרה זהב של יוזמיו ובמרץ אשתקד הוא נרכש על ידי גוגל ב-1.65 מיליארד דולר.

מזה זמן רב משמש האתר מכשיר תעמולה של אויבי ישראל אך גם רבים מחסידי ישראל תורמים את תרומתם באורח עצמאי. משרד החוץ נרדם בשמירה.

אילו עסקו שם פחות בתככי משרד ובמאבק להישרדות אולמרט היו הופכים את האינטרנט  לבמה אדירה להפצת עמדת ישראל בעולם, כפי שהערבים עושים בלא מעט הצלחה.המחדל של השימוש באינטרנט הוא חלק מן המחדל הטרמינאלי של ההסברה הישראלית בכללותה.

ניתן גם לנצל את האתרים והקליפים של תומכי ישראל ואת המגמה הגוברת של רגשות התעוב שחש העולם החופשי כלפי האיסלם. דוגמה לקליפ כזה מצורף כאן. קליפ של אנגלי אמיץ האומר מה שכולם חושבים על האיסלם, ללא מורא וללא משוא פנים. שמו של הדובר פט קונדל.

הקליפ שודר באתר מתחרה ל"יוטיוב" הנקרא  dotsub

על חשיבותו אפשר ללמוד מן העובדה שעד לסגירת טור זה צפו בו קרוב ל-3 מיליון איש.

מוגש בזה הטקסט המקורי בתרגום לעברית (שנעשה על ידי  ידידי רמי טל , עורך בכיר מהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות".

"האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות".

ואלה דבריו של הדובר:

"יכולתי להיות בסעודיה, שבה גברים הם גברים ונשים הן עדר פרות. האם מותר לי להגיד את זה?
הנציבות הסעודית לזכויות אדם – הרי לך אוסף של מילים שממש מסוגל לגרום לפיצוץ במוח שלך – אבל מסתבר שארגון כזה באמת קיים, והם מתכוונים להתלונן בסוף החודש, באירוע שיתקיים בקופנהגן, על כך שממוסלמים החיים באירופה נשללות זכויות האדם, והם אינם רשאים לקיים באופן חופשי את מצוות דתם. מה תגידו על זה? לקבל הרצאות על זכויות האדם מסעודיה, זה בערך כמו צער בעלי חיים אצל צפון קוריאנים. "האם זה יכול להיות הזוי יותר מזה?" תשאלו. ובכן, מסבתר שהתשובה חיובית, מפני שעוד הם דורשים מאיתנו להפסיק לזהות את האיסלם עם טרור, דרישה די חוצפנית, כשהיא באה מ"שומרי האיסלם", שהם גם שומרי הטרור.

איך נוהגים האנגלים

בחברה שפויה, אדם שיקום וינאם נאום מסוג זה יסולק החוצה בבושת פנים, ברגע שיפתח את פיו, או – טוב מזה – יוקע על עמוד ויושלך לנהר. אבל פה זה אירופה, כך שקרוב לוודאי שאנו נקשיב למה שיש לו לומר, ניקח את הדברים בחשבון, ולאחר מכן נשנה את דרכינו, כפי שאנו עושים תמיד. רק השבוע, פה באנגליה, סופר לנו כי רשת סופרמרקטים גדולה מאפשרת למוסלמים העובדים באריזת הסחורות של הקונים לא לנגוע באלכוהול, אם הם אינם רוצים בזה. ועכשיו אפשר להמר בביטחון על כך שהם יתייצבו בתור ארוך ויודיעו שהם לא רוצים בזה. כבר היה לנו רוקח שסירב למכור אמצעי מניעה בגלל הדת, היה לנו רופא-שיניים מוסלמי שסירב לטפל באשה שלא כיסתה את ראשה, ועכשיו מספרים לנו שכמה רופאים מוסלמים מסרבים לטפל באנשים מסויימים בגלל דתם. ובכן, לנו באנגליה יש מונח טכני לסוג זה של התנהגות. אנו קוראים לזה – "משתינים עלינו", ואנחנו לא אוהבים כשמשתינים עלינו, כי זה מסריח. פשוט עניין של תרבות.

אולימפיאדה בצל מסגד

אם המוסלמים כל כך סובלים מדוכאים כפי שהסעודים רוצים שנאמין, אז מדוע יש עכשיו תוכניות לבנות כאן, בלונדון, מסגד אימתני במימון סעודי, מסגד שיהיה הגדול ביותר באירופה, לא פחות? תאכלו את הלב, תושבי דנמרק. אנחנו יודעים שאתם הייתם מתים שזה ייבנה אצלכם, אבל לא יעזור לכם – אנחנו מקבלים את המסגד. והוא ייבנה ממש בקירבת מיתקני האולימפיאדה שתתקיים בלונדון 2012, אם הם יקבלו את היתר הבנייה. אפילו חלק מן המוסלמים המקומיים מוחים על כך נמרצות, בטענה שהם יידחקו לשוליים, כי המסגד הזה ייבנה על-ידי קיצונים למען קיצונים, מה שאומר שהם כנראה יקבלו "אור ירוק" לתוכנית, ואז על האולימפיאדה ישקיף מסגד בגודל של אצטדיון כדורגל. אינני יודע אם ריצת המרתון תופסק לצורך תפילות, או שספורטאיות יידרשו ללבוש אוהל על עצמן במהלך התחרויות, אם כי אני משוכנע שאם ישאלו לדעתו של "האימאם המשוגע" של הרב-תרבותיות, ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון, זה בוודאי יהיה על סדר היום.

העובדה שהסעודים יכולים בכלל להופיע עם חרא ציני מהסוג הזה מראה עד כמה רחוק הרשינו להם לדחוף אותנו, כאן באירופה. האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות. הוא רואה שתקינוֹת פוליטית היא כמו סם שאיננו יכולים להפסיק להזריק לעצמנו, למרות שאנו יודעים שזה יהרוג אותנו. והם מנצלים עובדה זאת במלואה, מנצלים את תכונת ההגינות שלנו נגדנו, וגורמים לנו לבוז לעצמנו על אחת מתכונותינו הטובות ביותר. וכל ויתור שנעשה ייראה כחולשה שיש לנצלה עוד ועוד, משום שאין דו-שיח עם האיסלם הקיצוני. הוא לא רוצה שיסכימו עימו – הוא רוצה שיצייתו לו. הוא חושב שיש לו זכות, שנמסרה לו מאלוהים, לקבוע את הכללים, לא רק למוסלמים, כי אם לכולם. וכמה מאיתנו, אם להתבטא בכנות, חושבים שזה קצת יותר מדי. ואם אתם חושבים שזה לא הגיוני, אז כל מה שאני יכול לומר הוא שהחופש שלי חשוב יותר מהדת שלכם. הרבה, הרבה יותר חשוב.

בורים שונאי נשים

ובנוסף לזה, יש לי נטייה טבעית לתעב בורים שונאי נשים וחדורי דעות קדומות שנטפלים אלי ודוחפים אותי, ואני קובע זאת בכל הכבוד הראוי.
ולפני שמישהו יאשים אותי שוב שאני מעליב את האיסלם – תתבגרו, בבקשה. אני לא צריך להעליב את האיסלם, כשיש כל כך הרבה מוסלמים שרוצים לעשות עבורי את השירות הזה, כל אימת שהם חוגרים על עצמם חגורת נפץ או סוקלים למוות מישהו באשמה שהיו לה חיים פרטיים. אלה האנשים המעליבים את האיסלם, לא אני. כמובן שאני מודע לכך שהאיסלמו-פשיסטים רואים כל ביקורת כעלבון, אבל כדי להיות הגון כלפיהם, יש להודות שקשה לחשוב על מחמאה, נכון? מה אפשר להגיד להם? "יופי של ג'יהאד. זו הדרך – גזענות ושנאה!"? מגוון האפשרויות לא כל כך רחב. אבל אלה האנשים שבאמת מעליבים את האיסלם. ואלה האויבים האמיתיים של המוסלמים. והאויבים הגדולים מכולם הם בני המשפחה המלכותית של סעודיה. משום שבגלל פעילויותיהם, המימון והעידוד של רצח בדם קר בשם האמונה הדתית, אנשים בעולם התרבותי כולו שונאים את האיסלם ומפחדים ממנו, לא בגלל אנשים כמוני. והאוכלוסייה המוסלמית חייבת להעלות עובדה זו לסדר יומה ולהכיר בה.

"אנחנו שמנים ושאננים
אשר לנו, במערב, ידידינו הטובים הסעודים מנהלים מלחמה נגדנו, ואנחנו כה שמנים ושאננים, עד שאנחנו לא יודעים את זה בכלל, כך שאולי מגיע לנו כל מה שאנחנו מקבלים.

יש אנשים שטוענים שאני מבטא "סוּרְדִי" במקום "סָעוּדִי". בסדר, הנה עכשיו אגיד את זה נכון, "סָעוּדִי". הייתי עוד יותר שמח אילו היו קוראים למדינה "ערב", והקנאים המטורפים מימי-הביניים שמנהלים אותה היו חוזרים למדבר וחיים באוהלים עם הגמלים והצאן שלהם, זה מקומם הראוי. למעשה, אני מתפלל ליום בו סוף-סוף ניגמל מכל זה, ונצא לגמרי מן המזרח התיכון, ואז ערב ה"סורדית" או ה"סעודית" תוכל לחזור בשקט לתקופת האבן, אלא אם כן הם יצליחו לנצל את האוצר הטבעי השני שלהם ויתחילו לייצא שעוני חול. וזה דבר שאפילו אפשר להתפלל למענו: שלום.

דבריו של האנגלי האמיץ על האיסלם הביאו לגל של תגובות קוראים שחשפו עוד ועוד סרטונים ואתרים שהם מכרה זהב להסברה ישראלית, אם היתה כזו.

הקורא בועז ארד, מאתר "אנכי", כותב לי :
"האנגלי האמיץ הזה נראה כאמן "סטנד-אפ" אך הוא הרבה יותר מזה – בקצה לשונו המושחזת יש לו יותר הגיון מלכל הפרלמנטים האירופאים גם יחד בבואם לנסח את מדיניותם אל מול הברבריות של האיסלם הטוטליטרי".

וועוד סרטון של פט קונדל על  בניית מסגד בגראנד זירו

tp://www.jihadwatch.org/2010/06/pat-condell-on-ground-zero-mosque-is-it-possible-to-be-astonished-but-not-surprised.html

מוכרי נקניקיות "יקים" בשנות השלושים בתל-אביב. בין נקניקיה לנקניקיה  קראו את כתבי ניצ'ה

על מקור הכינוי "יקה"

http://www.zeevgalili.com/?p=211

לפרופסור יחזקאל דרור מגיע צל"ש * בפליטת הפה שלו חשף מה שניחשנו כולנו * ועדת וינוגרד לא היתה אלא ספין של אולמרט * בין הדו"ח החלקי לדו"ח הסופי הצליח אולמרט להפוך עצמו לאתרוג, גם בעיני הוועדה * יחזקאל דרור הוא "יקה" שאינו יודע חכמות ופשוט אמר את האמת

ערב הקמתה של ועדת וינוגרד כתבתי את הדברים הבאים על פרופסור יחזקאל דרור:
"בין כל המועמדים לוועדת הטיוח שמבקש אולמרט להקים, היחיד שראוי לאמון הוא פרופסור יחזקאל דרור. הוא איננו מנכ"ל של מפעל בטחוני ממשלתי, איננו נציג חברת ענק המספקת ציוד למשרד הביטחון וגם איננו שואף להיות שופט בבית המשפט העליון (כפי שהיו כמה מועמדים שבחר אולמרט ונפסלו). ככל הידוע לי הוא גם לא חבר של אולמרט. פרופסור דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחום מינהל ומדיניות, אולי החשוב והמעמיק ביותר בתחום זה. הוא יועץ בעל שם עולמי בקביעת מדיניות ותיכנון אסטרטגי…

"יחזקאל דרור מתריע עשרות שנים על כשלי ההתנהלות של המדינה, כפי שנחשפו במלחמה. מעל לכל: יחזקאל דרור הוא בראש ובראשונה יהודי-ציוני, החרד לגורל העם ולעתיד המדינה. הוא יכול לא רק לבדוק את מכשלות העבר אלא גם להתוות דרך לעיצוב העתיד".

להמשיך לקרוא ←

הלבני ביום הולדתו ה-80 (צילום: זאב גלילי)

דוד הלבני, זוכה פרס ישראל לחקר התלמוד לשנת תשס"ח, ידע על פה את התלמוד בעודו נער * הוא המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו * מחקריו חשפו את קיומה של קבוצה בלתי ידועה ("הסתמאים") שערכה וחתמה את התלמוד * גילוייו פתחו דרכים חדשות לפיענוח קשיים בתלמוד ולהבנתו * השואה לא ערערה את אמונתו ובאושוויץ הוא רואה ארוע מקביל למעמד הר סיני – הסתר פנים

בפתח ספר הזכרונות שלו ("עלה לא נדף" הוצאת הקיבוץ המאוחד) כותב הלבני גירסה מודרנית קורעת לב למדרש עתיק. וזה לשונה:

להמשיך לקרוא ←

מחקר חדש שנערך בגרמניה מגלה כי מערכת החינוך הגרמנית מתקשה להעביר את לימודי השואה בגלל הערבים.

זאת מגלה עופר אדרת במאמר שהופיע ב"הארץ". בין היתר הוא כותב:

"בעודנו עומדים מול המשרפה באושוויץ, התלמידים התעניינו יותר בסוג צנרת הגז מאשר בגורל הקורבנות", מצוטטת אחת המורות שהשתתפו במחקר. לדבריה, הדור הצעיר מגלה רגישות פחותה בהרבה לקורבנות המשטר הנאצי.

המחקר מצביע על חלקם של המהגרים בשינוי דפוסי הלימוד על השואה. מומחים שמצוטטים שם טוענים כי יש עלייה במספר המוסלמים החיים בגרמניה, אשר מתייחסים ללימוד על גורל העם היהודי בגרמניה כאל הבעת תמיכה ואהדה בישראל. "מחשש לתגובותיהם של התלמידים, המורים לא אחת מדלגים על הפרק הזה בהיסטוריה, כדי לא להיחשב לאוהדי ישראל". יתרה מכך, לדברי גוטפריד קוסלר מהמכון לחקר השואה בפרנקפורט, "המלה 'יהודי' הפכה לאחת הקללות הנפוצות ביותר בקרב תלמידים במזרח ובמערב גרמניה כאחד".
עד כאן קטע מן המחקר שפורסם ב"הארץ". למי שאינו זוכר מצורף כאן סרטון המתאר את קשרי הערבים עם הנאצים מאז ומתמיד.

https://www.youtube.com/watch?v=gESuYamxlW4

יש להיכנס ליוטיוב ובתיבת החיפוש לכתוב Islam and the Nazis

ותקבל שפע שלסרטונים בנושא

ולהלן עוד תזכורת:

פגישת היטלר עם המופתי חאג' אמין אל חוסייני

כמו כל עם ישראל ישבתי וצפיתי בשידור מסיבת העיתונאים שקיימו הנשיא בוש וראש הממשלה, שמדד הפופולאריות שלו נמוך מגבינה דלת שומן.

צפיתי, האזנתי וחשבתי לעצמי: האם כל העולם השתגע? או שרק שני המנהיגים פושטי הרגל הללו יצאו מדעתם? האם עיניהם טחו מראות את המציאות? על איזה תהליך שלום הם מדברים? עם מי יעשו שלום?

לא צריך דוחות מודיעין סודיים, כדי לדעת מה מתרחש במרחק יריקה ממקום מסיבת העיתונאים. לא בעזה הרחוקה החמאסית. כאן, במזרח ירושלים וברמאללה הסמוכה. תחת כנפי "הרשות הפלסטינית"שכביכול היא ממשלת המדינה הפלסטינית שבדרך. די שיפתחו את הטלוויזיה ויכוונו לערוץ הפלסטיני ויראו שם ים של שינאה, הטפה חוזרת לחיסול ישראל, תכניות "חינוכיות" הרואות בכל ארץ ישראל פלסטין ואת הדרך לשחרורה בדם.

על מנת לקבל מושג מה ניתן לראות בטלוויזיה הפלסטינית הכפופה למנהיג הפלסטיני "המתון" אבו עלא פניתי לגוף העוסק בשיטתיות באיסוף מידע מן התקשורת הפלסטינית."להכיר את האוייב"
זהו "מבט לתקשורת הפלסטינית" ( PMW) גוף מחקרי מעולה, העוקב אחר הטלוויזיה הפלסטינית ומציג אותה ללא כחל וסרק. לא "להכיר את האוייב על מנת לעשות שלום". כסיסמתו של גוף אחר העוסק בנושא. אלא להכיר את האוייב ולדעת מיהו.
לרגל ביקורו של בוש בישראל פורסם באתר דיווח מיוחד שנכתב על ידי איתמר מרכוס ויערה פירון, שאני מביא כאן את עיקריו.

עולם ללא ישראל

הדו"ח מגלה כי בימים אלה חלה בטלוויזייה של הרשות הפלסטינית עלייה בתדירות השידורים העוסקים בהכחשת זכות קיומה של ישראל ובציפייה לשחרור 'ערי פלסטין': חיפה, יפו, טבריה וכו'. התודעה של האדם הפלסטיני נבנית יום-יום על הידיעה שישראל היא למעשה 'פלסטין', וזהו עניין של זמן עד שיצליחו לשחרר את כולה.

החל בימים שקדמו ל"ועידת אנאפוליס" ועד ימי ביקור בוש בארץ, ניכרת בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, אשר בשליטת 'משרד הנשיא עבאס', עלייה בכמות ובחריפות המסרים המציגים 'עולם ללא ישראל'. שוב ושוב משודרות תכניות אשר מטרתן להחדיר את עקרון הכחשת זכות קיומה של מדינת ישראל ולהעביר לתושבי הרשות מסר של ציפייה לחיסולה בדרך הדם והאלימות. שידורים ישנים חוזרים לשידור ואליהם נוספים שידורים חדשים. תוכניות חינוכיות, תוכניות תיעודיות-היסטוריות, משדרים ציבוריים, קליפים מוזיקליים, כולם מעבירים מסר זהה – 'עולם ללא ישראל'. כל פיסה בישראל מוצגת כחלק מ"פלסטין" הכבושה אשר אותה צריך "לשחרר" ואליה צריך "לשוב".

"נשחרר ארצנו בדם"

וזהו הטקסט של אחד הקליפים:
"..נשחרר את ארץ הדתות… האדמה הזאת ערבית בהיסטוריה ובזהות, פלסטין ערבית בהיסטוריה ובזהות"

השיר מגדיר את ההיקף העתידי של "פלסטין המשוחררת" אשר כולל את ישראל כולה:

"מירושלים ועכו ומחיפה ומיריחו ועזה וראמאללה
מבית לחם ומיפו ומבאר שבע ורמלה
ומשכם לגליל ומטבריה לחברון…"

הדרך המוצגת "לשחרר את פלסטין" היא דרך האלימות:

"אל תיעצבי, הו אמי, התווספו לנו אבנים
אנו פלסטינים, אנו לא טרוריסטים
…נחישותנו [חדה] כחרב"

תוכנית חינוכית

בתוכנית-חינוכית בטלוויזיה הפלסטינית מתואר סיור ב"פלסטין" אשר מצייר 'עולם ללא ישראל'. תוכנית זו שודרה לראשונה באוגוסט 2007 ובימים האחרונים שודרה שוב מספר פעמים. להלן קטעים מן התכנית:
"אין אנו שוכחים שלגדה ועזה שלוחה נוספת בפלסטין, והיא מישור החוף הפלסטיני המשתרע לאורך חוף הים, מרצועת עזה ואשקלון בדרום ועד חיפה בהרי הכרמל. חיפה היא נמל פלסטיני ידוע… נהנית ממעמד גבוה בקרב הערבים והפלסטינים, במיוחד לפני שנפלה בידי הכיבוש [ישראל] בשנת 1948. צפונית לה נמצאת עכו… מזרחה מעכו אנו מגיעים לעיר היסטורית חשובה, העיר טבריה. בסמוך לה נמצאת ימה מפורסמת, הימה של טבריה [הכנרת]… יפו, עיר חוף היסטורית. היא כלת הים והשער של פלסטין לעולם. יפו נמצאת בחוף המזרחי של הים התיכון ובלב קו החוף הפלסטיני…"

אין מו"מ על זכות השיבה

המשורר דר' עז אלדין מנאצרה:

"מדינת ישראל נוסדה על בסיס מעשי הטבח והגירוש, כלומר: הטרנספר. מאז שנת 48', אחר כך 67'… המנטאליות הישראלית הזאת בנויה על עקרון הטבח והגירוש".
אנשים המזוהים כפליטים מתארים באופן הבא את זהותם:"שאלו את מי שאתם רוצים, לכו שאלו כל ילד 'מאיזה עיר אתה?'… הוא יאמר לך מיפו, מחיפה, מהכפר הזה, מהעיר הזאת… כלומר הוא משתייך באופן זמני למקום בו הוא חי, המקום בו הוא פליט, אך הוא משתייך בהכרתו הפנימית, במקורו ובשורשיו, לאותו המקום ממנו גורש".

הטענה היא שאין לאף אדם, אף לא למנהיג העם, זכות לוותר על השיבה לערי "פלסטין".

אחמד יוסף: "זכות השיבה היא זכות שאינה ניתנת למשא-ומתן, בנוסף להיותה זכות קיבוצית וזכות אישית, אין מי שרשאי לוותר עליה, בין אם היה בעמדה הנהגתית-פוליטית ובין אם היה בעמדת חבר בעמנו הפלסטיני".

השוואה לשואה
הרשות הפלסטינית משווה בין פליטים פלסטיניים לבין יהודים בשואה. עיוות זה אשר נפוץ ברשות הפלסטינית, בא לידי ביטוי גם בתוכנית זו: תמונה אמיתית ידועה מהיסטוריית השואה – יהודי מוטל מת על גדר תיל – מבוימת לתמונת פלסטיני מוטל מת על גדר תיל ובידו מפתח (סמל השיבה ובעלות על האדמה).

הקישור ל"מבט לתקשורת הפלסטינית" ( PMW)
http://www.pmw.org.il/

אי אפשר לכנות אלא כחוצפה ישראלית את התביעה שהועלתה בימים אלה על ידי השר רפי איתן לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952.

לא מפני שמה שקיבלנו מן הגרמנים מהווה פיצוי על השמדת שליש העם היהודי, כאילו שבכלל יכול להיות פיצוי כזה.
לא מפני שהשילומים פיצו אפילו על שבריר של הרכוש היהודי שנשדד.

הדרישה מהווה חוצפה בגלל נימוקיה: "אין ביכולתה של ממשלת ישראל לטפל לבדה בנטל הכלכלי (של ניצולי השואה) ולכן ראינו לנכון לשתף בכך את ממשלת גרמניה".

אני זוכר עצמי כילד, עומד בכיכר מוגרבי בתל-אביב, מרים יד ימין ובגרון ניחר נשבע, יחד עם האלפים הרבים שבכיכר, את השבועה שקרא מנחם בגין: לעולם לא נסלח לגרמנים, לעולם לא נקבל מהם שילומים.

גל ההתנגדות להסכם הפך להפגנת מחאה אלימה בעת שהובא הנושא לדיון בכנסת. באותו יום, ה-7 בינואר 1952, נראתה ירושלים כעיר במצור. הרחובות הסמוכים לבניין הכנסת (בבית "פרומין") נסגרו בגדרות תיל ובמחסומי משטרה. תנועת האוטובוסים והמכוניות הוסטה. שש מאות שוטרים, חמושים במגינים, קסדות ורימוני גז מדמיע, הוצבו סביב הבניין. יחידות של צה"ל הועמדו במצב כוננות.

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

למרות האמצעים הללו הצליחו אלפי מפגינים לפרוץ את המחסומים. הם התקרבו לבניין הכנסת, המטירו עליה מטר אבנים שניפצו את חלונותיה. שברי הזכוכית והגז המדמיע חדרו לאולם המליאה. בהתנגשות בין המפגינים לבין השוטרים נפצעו 92 שוטרים ו-36 אזרחים. רק לאחר שהוזעקו יחידות של צה"ל הצליחו לפזר את המפגינים.

חלפו עוד שנתיים עד שנחתם הסכם השילומים בו התחייבה גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מרקים (כ-750 מיליון דולר) ועוד 450 מיליון מרקים לארגונים היהודיים.

נימוקי המתנגדים

מתנגדי ההסכם העלו שורה של נימוקים:

• הגרמנים לא ישלמו מה שהתחייבו לשלם.
• הגרמנים ינצלו את ההסכם כדילהכשיר עצמם לחזור למשפחת העמים.
• ההסכם יביא להשחתה מוסרית של מדינת ישראל.

שני הנימוקים הראשונים הופרכו. הגרמנים שילמו עד הפרוטה האחרונה ואף יותר מזה. הגרמנים התקבלו למשפחת העמים בלי קשר להסכם השילומים. המלחמה הקרה הפכה אותם בני ברית טבעיים של המערב.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. המדינה אכן הושחתה עקב הסכם השילומים. אבל אולי מוטב שתהיה מדינה מושחתת מאשר שלא תהיה מדינה בכלל.

המניע העיקרי של בן גוריון היה להציל את המדינה משואה כלכלית, שעלולה היתה לאיים על עצם קיומה. קליטת העלייה ההמונית דילדלה את כל משאבי המדינה. תרומות המגבית לא הספיקו. גם מלווה אמריקני בסך 65 מיליון דולר נבלע עד מהרה. משלוחי סוכר וכותנה שהיו שמורים בנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. המדינה נזקקה נואשות לסיוע כלכלי מסיבי ואת זה היא קיבלה בהסכם השילומים. השילומים שימשו להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל. כספי השילומים הצילו למעשה את המדינה ושימשו בסיס לצמיחת כלכלתה.

הפקרת הניצולים

כל זה היסטוריה שאיננה רלבנטית למציאות הנוכחית. כיום ישראל היא מדינה עשירה עם עודפי תקציב גדולים. הסכם השילומים כלל הסכמה של ממשלת ישראל דאז לוותר על הפיצוי שיגיע לניצולי שואה. מבקר המדינה שבחן את הנושא קבע כי הממשלה ויתרה בשם הניצולים בלי לבקש את רשותם. " ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה".

ובפועל: הופקרו ניצולי שואה, שמספרם כיום כ-250 אלף לשרירות לבו של מנגנון אכזרי המתעלם שנים ממצוקתם וממתין למותם. עכשיו באה ממשלת ישראל ועומדת כעני בפתח ובמקשת מן הגרמנים לתת לנו כספים שאנו חייבים לאחינו ואחיותינו אבותינו ואימותינו שיצאו מגיא ההריגה.

לפני עשר שנים הביס נתניהו את פרס בכוח הסיסמא "פרס יחלק את ירושלים" * 67 אחוזים התנגדו לחלוקת העיר * היום מתחרים פוליטיקאים – מי יוותר על יותר ירושלים ונראה כאילו לאיש לא איכפת * לפסיכולוגיה יש הסבר לתופעה הזו של אובדן אמונה באפשרות לשנות משהו

שלושה חודשים לאחר רצח רבין החליט יורשו, שמעון פרס, להקדים את הבחירות ואלה נקבעו ל-29 במאי 1996.
הסקרים צפו ניצחון אדיר לפרס. כל האצבעות של השמאל הופנו נגד נתניהו, כאחד האשמים בהסתה לרצח. נתניהו היה מנודה בעם, ואפילו במפלגתו.

בסקרים הוביל פרס על ביבי ביתרון של 30 אחוזים בכל הפרמטרים האישיים והאישיותיים: יותר ניסיון, יותר הערכה, יותר אמינות.

הסיסמה ששינתה את דעת הקהל

ואז שלף האסטרטג מוטי מורל סיסמא שחוללה מהפך בדעת הקהל: "פרס יחלק את ירושלים". בבת אחת השתנו פני המערכה. לא דיברו עוד על רצח רבין, אלא אם ירושלים תחולק או לא. הסקרים העלו כי כל הפרמטרים, בהשוואה בין נתניהו לפרס, לא השתנו. אבל על השאלה: האם פרס יוותר על ירושלים, 67 אחוזים אמרו כן. על אותה שאלה לגבי נתניהו השיבו בחיוב 4 אחוזים.

עם ישראל לא רצה בחלוקת ירושלים ונתן את השלטון לביבי.

צפריר רונן ז"ל (צילום זאב גלילי)

כשעוקבים אחר אמצעי התקשורת בימים אלה ושומעים פוליטיקאים המתחרים ביניהם מי יוותר על יותר ירושלים נדמה שמדובר בעם אחר. אדישות מוחלטת. פרט לקומץ משוגעים לדבר, כמו צפריר רונן, הנלחמים מלחמת מאסף הנראית אבודה.

מה קרה לעם הזה

שאלה זו הצגתי לפסיכולוג, המסייע לי מדי פעם בהבנת תופעות חברתיות. הוא לא הופתע מן השאלה והייתה באמתחתו תשובה: עם ישראל מגלה תסמונת של "חוסר אונים נלמד".
תיסמונת זו, הירצה באוזני חברי הפסיכולוג, הוא מצב שבו בני אדם למדו להאמין כי המצב אליו נקלעו הוא חסר תקווה. כי אין להם שום שליטה על מצבם וכל מה שיעשו הוא חסר תועלת. הדגש הוא על למדו. כלומר הם צברו ניסיון, שהביא אותם להאמין בחוסר התוחלת של כל מאמץ לשנות.

פאסיביות ואדישות

התוצאה של מצב זה היא שבני אדם יישארו פאסיביים ואף אדישים מול המציאות, גם כשזו מאיימת על בטחונם ועל חייהם. הם נשארים במצב זה גם אם אובייקטיבית קיימת אפשרות של פעולה לשינוי המצב.
זו לא רק תופעה חברתית אלא קיימת גם בחיי הפרט.
"חוסר אונים נלמד" מתפתח לעתים בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים של האדם בחייו. או כתוצאה מחיים בתנאים קשים באורח קיצוני: מלחמה, כלא, נכות, רעב ומחסור קיצוני.

תופעת ה"מוזלמן"

הדוגמה הקיצונית ביותר למצב של חוסר אונים נלמד הוא ה"מוזלמן" במחנות ההשמדה. אסירי המחנות נתנו כינוי זה לאלו מחבריהם שנמצאו על סף המוות. מבחינה חיצונית התבטאה הופעת המוזלמנים ברזון קיצוני, כמעט ללא בשר, ורק עור מתוח על עצמות. מבט בוהה, חוסר הבעה וחוסר תגובה. המאפיין המכריע של המוזלמן היה אי רצון מוחלט לעשות מאמץ כלשהו לדאוג לעצמו.

מוזלמנים שניצלו (ויקישיתוף)

תופעות דומות לתופעת המוזלמן מבחינה נפשית ניתן למצוא גם בתנאים פחות קיצוניים ממחנה השמדה: בתי יתומים, מוסדות לבריאות הנפש, חולים באישפוז ממושך ללא תוצאות חיוביות ואפילו בבתי ספר.

לא הסתמכתי על דברי חברי המלומד והלכתי לקרוא מקורות שהפנה אותי אליהם. אחד החוקרים החלוצים של הנושא הוא מרטין זליגמן (יהודי כמובן) מן האוניברסיטה של פנסילבניה שהחל במחקר זה ב-1967 כשהוא מתמקד בשאלת הדיכאון.

הכלבים והתאוריה

לא ייאמן אבל גילוי התופעה החל בניסוי בכלבים שהתנהגו אחרת מן התאוריה הביהביוריסטית. מפורסמת התאוריה של הרפלקס המותנה של פאבלוב. משמיעים צילצול ואחריו נותנים לכלב אוכל. לאחר שהכלב התרגל לקשר את המזון לצילצול משמיעים צילצול וקיבתו של הכלב מפרישה מיצים גם אם אין אוכל בסביבה.

בניסויים שערך זליגמן נבדקה תגובת הכלבים לשוק חשמלי הבא בעקבות צליל מסוים. הכלבים נהגו אכן בהתאם לצפוי. לאחר שלמדו כי הצלצול קשור בשוק חשמלי נמלטו בהישמע הצליל גם כשלא הופעל עליהם שוק חשמלי.

בשלב הבא של הניסוי השמיעו צליל ונתנו לכלב שוק חשמלי אך לא אפשרו לו להימלט. לאחר סידרה של ניסויים כאלה הכלב התייאש וכבר לא ניסה להימלט לא בעת שוק חשמלי ולא בשעה שהשמיעו לו את הצילצול המבשר את בוא השוק.

כלומר הכלבים הגיעו למצב של "חוסר אונים נלמד". הגיעו למסקנה כי אין מה לעשות. כמו היהודים בישראל שהגיעו למסקנה שאין כל אפשרות לשנות את המצב.

נערכו הרבה ניסויים כאלה, גם בכלבים וגם בבני אדם, בלי לגרום להם נזק, כמובן. התוצאות חזרו על עצמן. אך היו גם תוצאות אופטימיות לניסויים. גם כלבים וגם בני אדם לא כולם נכנסים למצב של "חוסר אונים נלמד". כשליש מצליחים להתגבר למרות התסכול ולמצוא איכשהו דרך לשרוד.

אולי זה מבשר גם איזו תקווה לישראל?

"העם עייף"

פניתי לאסטרטג מוטי מורל , הבקיא היטב בהלכי הרוח של דעת הקהל, וביקשתי את ההסבר שלו לשאלה מה קרה לעם הזה.
תשובתו, שניתנה אינטואיטיבית, בלי שסיפרתי לו על המחקר, מביאה לאותן מסקנות. ואלה דבריו:

מוטי מורל (צילום: זאב גלילי)

"העם עייף. הבעיה שלנו היא שאין לנו מטרה, כעם וכמדינה. מנהיג צריך להציב מטרה בפני העם להוביל אליה ולשמש דוגמא. העם כבר לא מאמין למנהיגיו המושחתים. פעם אמרו שמי שנותן שטחים תמורת שלום הוא בוגד. בא שרון ונתן שטחים תמורת אי שלום. ורוב העם תמך בו כי סמכו עליו. הציבור כבר לא מאמין שיכול להיות פתרון. אולמרט מדבר עם אבו מאזן? שידבר. רוצה לוותר? שיוותר. העיקר שיהיה שקט ושהבורסה תמשיך לגאות".

ראה הבריחה מן המציאות אל הדלוזיה

ראה משנתו של ויקטור פרנקל

שבע עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם כתב המשורר אורי צבי גרינברג פואמה מצמררת ביידיש – "במלכות הצלב" * הוא חזה בה את כיליון יהודי אירופה: גופות עירומות וגז מרעיל * שנים היתה הפואמה "בבחינת שירים שנתכסו עפר" * תרגומה לעברית, הלחנתה והצגתה בערוץ הראשון בליל ט' באב חשפה לציבור פן נוסף אל שירת המשורר

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:
"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

ארי צבי בצעירותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

נסיונות תרגום

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, סיפרה לי כי הוא עצמו ניסה כמה פעמים לתרגם את היצירה (טיוטות הוא קרא לניסיונות אלה) אך לא השלים, וגם לא היה שלם עם מה שתרגם. את השורה הראשונה בלבד תרגם שמונה פעמים ולא היה מרוצה..

שער פואמה במקור  היידי. טקסט מסודר בצורת צלב

בעזבונו נמצא מבוא לתרגום עברי של הפואמה שהתכוון לעשות ולפרסם ונאמר בו:
"כתובים אלו היו בבחינות שירים שנתכסו עפר כי
נראים היו בעיני כותבם במשך 'זמנים כתיקונם'
כאילו תמוהים ומוזרים, שאינם מותאמים למציאות
וגם כחידת פחד ('כסיוט'); ואולם הגיעו שנות בלהות
אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני ואני מוסרם
בזה לעדת קוראי לדאבון רוחי. 'חידת פחד שנתגשמה'."

בנימין הרשב 2005 [ויקיפדיה אתר פרס אמת]

הפקת הארוע

לפני כחצי שנה יזמו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם יוזמה שאין ערוך לחשיבותה. הם הזמינו את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

המפיקה של הארוע היא המאיירת רחל-אליה אחונוב, היא מדברת, קוראת וכותבת יידיש. כשהגיע לידיה "במלכות הצלב" עמדה על הפוטנציאל של היצירה והיתה היוזמת בקשירת הקצוות להפקת הארוע.

רחל אליה אחונוב

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

שמורת טבע ביידיש

בחירת דניאל גלאי כמלחין של היצירה היתה בחירה מוצלחת. גלאי, יליד ארגנטינה, נולד לבית של דוברי יידיש, גדל אל תוך שפה זו וחי חולם בה, אף שבחיי היומיום הוא ישראלי דובר עברית צחה.

ארגנטינה היתה שמורת טבע של תרבות יידיש. רוב מנינה ובנינה של הקהילה מקורו באותן קהילות שאורי צבי צפה את חורבנן. הם עזבו את מזרח אירופה בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ומצאו מקלט בדרום אמריקה. אצל היהודים שהגיעו לכור ההיתוך האמריקני גוועה שפת יידיש בדור השני או השלישי. בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים.

דניאל גלאי [צילום זאב גלילי]

המוסיקה כתפילה

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו למד ב"חדר" וכשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכון יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים – יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. "בשבילי" אומר גלאי "לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל".

הלחנת היער השחור

שאלתי את גלאי איך התמודד עם היצירה של אורי צבי.
גלאי: "כשפנו אלי בהצעה להלחין את היצירה ראיתי בכך אחריות מאד גדולה. לצורך ההלחנה קראתי כמובן את היצירה בשפה המקורית בה נכתבה. זה קרב אותי מאד. היידיש של אורי צבי מאד זורמת. המסר ברור וחד מאד.

"קשה לכתוב מוסיקה ליצירה כל כך מדכאה. התחלתי בהלחנת השיר האחרון שיש בו תקווה וחזרה לארץ ישראל ואהבה. זה נתן לי כוח לגשת ליער השחור ולכל הדימויים הקשים של חורבן היהדות. מצאתי ניחומים גם באמונה העמוקה שביצירה ובפניה הישירה והאינטימית לאבא ולאמא".

יש התחדשות ואמונה

רציתי שיהיה ביצירה גם משהו רענן. משהו שיביא, בצד החריפות של אורי צבי גם משהו בפרספקטיבה של זמן. היה לי חשוב שבמוסיקה יהיו מרכיבים מלודיים וחשוב לי שאנשים צעירים יבצעו את היצירה.
תרמו לכך חלק מהמבצעים הצעירים – הזמרת נועה ביזנסקי, החלילנית איילת קרני ונגן הקונטרבאס גרשון לייזרסון שהוא גם בעל תפילה. העובדה שהמבצעים צעירים כאילו מראה שעל אף החורבן עם ישראל חי ובפרספקטיבה של זמן יש בנו התחדשות ואמונה.

אם יש אדם הראוי לתואר "המתמיד" בדורנו הוא פרופסור דוד הלבני, שבגיל תשע כבר ידע על פה 200 דפי תלמוד, עם רש"י ותוספות * באזכרה במלאות 73 שנים לפטירת ביאליק עשה הלבני את חשבון הנפש של "עיר ההרגה" מול משרפות אושוויץ ופיענח את החידה: מדוע הקדים ביאליק את רבא לאביי

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

אין צורך בהקדמה. אביא ללא כל תוספת ושינוי את הדברים שהקלטתי מפי פרופסור הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו:
"כשנתמשכלתי, כשהפכתי להיות משכיל, הייתי בן 18 . למדתי ביאליק ושלושה שירים שבו את לבי: המתמיד, אם יש את נפשך לדעת, ובעיר ההרגה.
" קראתי את בעיר ההרגה כניצול שואה. תמיד ניסתי להשוות את התיאור של ביאליק, למה שקרה בשואה. אני מוכרח לומר, כי ביאליק, אפילו עם הדמיון הגדול והחזק שלו, לא יכול היה לדמיין מה שבאמת קרה לאחר מכן.

"אני רוצה לחזור ל'המתמיד' שתמיד שבה את נפשי. חייו של המתמיד היו גם, במידה מסויימת, חיי. ישבתי בבית המדרש שנים ולמדתי קמתי מוקדם בבוקר, כשאף אחד לא היה ער עדיין. והיה אמביציה שלי כמו של המתמיד שפעם אחזור הביתה ואהיה נחשב לתלמיד חכם ולגאון הדור. אבל מה ששבה את לבי היה כמובן
הו הו אמר רבא
אוי אוי אמר אביי
"שמתי לב שביאליק שינה מן הסדר הרגיל בתלמוד. תשע פעמים הוא פותח ב"אמר רבא" ורק פעם או פעמיים הוא
פותח ב"אמר אביי". הוא מקדים את רבא לפני אביי.

"קרוב לאלפיים או יותר פעמים מוזכרים אביי ורבא יחד בתלמוד וכמעט תמיד אביי מוזכר מקודם. ולפעמים כשיש בגירסאות שלנו רבא מקודם אז המלמדים מקדימים את אביי לרבא, כדי שרבא לא יופיע לפני אביי.

"קשה לי לתאר שביאליק, שלמד בישיבה, לא ידע שמקדימים את אביי לרבא. אפילו ביידיש שלנו אם רצו לומר מישהו שהוא בקיא בתלמוד אמרו שיש לו ש"ס בבית אבל הוא לומד אביי ורבא. גם אחרי תקופת התלמוד אמרו: אם יש ויכוח בין אביי ורבא הלכה כבתראי (=כמו האחרון).

"ביאליק סטה מן הנוהג והקדים את רבא לפני אביי וזה לא מקרה. הוא גם מזכיר פעמיים 'תנו רבנן'. כאילו בדרך אגב. 'תנו רבנן' זה ביטוי המסמן את הספרות התנאית. הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי מסמן את ספרות האמוראים. את השקלא וטריא, את החידושים. את הקושיות והתרוצים.
"המתמיד הזדהה לא עם התנאים. הוא הזדהה עם האמוראים. עם אלה ששואלים שאלות, שמקשים קושיות. קשה לי לתאר שהוא לא הקדים בכוונה את רבא לפני אביי. כי המאבק של המתמיד, השאיפה של המתמיד היו יותר קרובים לרבא מאשר לאביי.
למה?
"כי יותר משלוש מאות פעם יש מחלוקת בין אביי ורבא ותמיד הלכה כרבא. רק בשישה מקומות הלכה כאביי.

"כשהייתי ילד היתה לי רחמנות על אביי. הוא מתרץ הלוך ושוב ובסופו של דבר הלכה כרבא. ביאליק בוודאי ידע שאביי היה קשיש מרבא. רבא נפטר בשנת 354 ואביי נפטר ב-339. הוא בוודאי ידע את זה. אבל המתמיד שזיהה את עצמו עם גיבורי התלמוד עם אלה שיושבים בבית המדרש הקר והשומם, הם קרובים לרבא. הם קרובים להלכה כרבא. לכן אני מציע הקדים ביאליק שלא כנוהג את רבא לפני אביי.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוך הספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי.

העילוי שהמשיך ללמוד וללמד תורה במחנות

דוד הלבני (וייס) נולד לפני כ-79 שנים בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו.

עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו ונתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. כשהיה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד יכול היה להשיב מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת.
בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים.

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב אל המשרפות, ואת הלבני אל החיים. למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה שגם בו היתה סכנת מוות יומיומית אך הסיכויים לשרוד בו היו מרובים יותר.
הלימוד,אומר הלבני, היה לי לדרך חיים מילדותי. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה עם חבריולמחנה.
באחד הימים הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר… כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש). בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב".

אחרי המלחמה התגלגל הלבני לבית יתומים בארצות הברית. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר, אותו הכיר מילדותו, לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה, בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד.

הלבני מספר את סיפור חייו בספר "עלה לא נידף" שראה אור בעברית ב-1966. הוא זכה בפרס ביאליק בשנת 1985 על ספרו "מקורות ומסורות סדר מועד". את הרצאתו נשא באזכרה לביאליק שהתקיימה ביום הפטירה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. הפעם הוזמנו לאזכרה עשרה חתני פרס ביאליק שקראו משיריו באוזני קהל גדול שנקבץ סביב הקבר.

ביוגרפיה של הלבני ראה "מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד"