אלפי שנים הצליחו קהילות יהודיות לפדות יהודים שנפלו בשבי, תוך שהן קובעות גבול למחיר * ישראל כמדינה אינה יודעת לנצל את כוחה, נכשלת שוב ושוב ונכנעת לסחיטות המערערות את בטחונה

אלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ביקש לפני מותו שכשימות יצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה. אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. הוא התכוון לומר כי ישראל היא מסגרת עלובה כמו שהיתה לדעתו הקהילה היהודית.

 

" מדינת הקהילה"

ימתקו לו רגבי אדמתו של אלוף פלד. אילו חי היום, היה מקום לתבוע ממנו את עלבון הקהילה היהודית לדורותיה. כי " הקהילה היהודית" , היתה מדינת הסעד המתקדמת ביותר בעולם. לא היה בה אף ילד רעב, לא היה ילד שלא קיבל חינוך, לא היה חולה שלא טופל, לא היתה אלמנה שנעזבה לנפשה, או זקן שננטש לגורלו. היא גם ידעה לפדות את שבוייה, טוב יותר ממה שעושה זאת מדינת ישראל.

מצוות פדיון שבויים

המצווה לפדות יהודי שנפל בשבי היא ראשונה במעלה. הרמב" ם אומר: " ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" .

השבי נחשב לקשה מכל הפורענויות ומי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי הריהו כשופך דמים. לפדיון שבויים מותר להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת וגם למכור ספר תורה.

ויש היררכיה בפידיון – רבו קודם לאביו , אשה קודמת לאיש, גבר חייב בפדיון אשתו, גם אם הדבר לא נכלל בכתובתה. ואמו קודמת לכולם.

קופה מיוחדת

לכל קהילה היתה קופה מיוחדת לפדיון שבויים. הכסף נאסף מתרומות ונדרים. קהילות הטילו מס סחורות, על כל יבוא וייצוא. מונו גזברים לטיפול בכספים וקבעו מועדים מיוחדים לאיסוף כספים (" שבת זכור" ).

בתקופות של פורענות גדולה – מסעי הצלב, פוגרומים, גרושים, רדיפות – התאחדו קהילות רבות למאמץ משותף כדי לפדות שבויים.

בגניזה הקהירית נמצאו מסמכים רבים המעידים על מאמץ יהודי חוצה גבולות לפדיון יהודים שנפלו בשבי מוסלמים. במאות ה-11-13 הובאו שבויים שנפלו בידי מוסלמים לשוק עבדים גדול באלכסנדריה. דייני אלכסנדריה אספו כספים מכל קהילות מצרים ומקהילות יהודיות בביזנטיון, וקיימו עצרות מיוחדות לאיסוף כספי הפידיון.

במאות ה-16 וה-17 היה שוק עבדים גדול בקושטא וגם כאן נעשה מאמץ של קהילות רבות לפדות כל יהודי. כך נהגו יהודים לאורך כל ההיסטוריה – מן המרד הגדול, והחורבן דרך מרד בר כוכבא מסעי הכיבוש הערביים, מסעי הצלב גזרות ת" ח ת" ט ועד ימינו.

רוטנבורג בימי המהר" ם

" יתר על כדי דמיהן"

עשו הכל כדי לפדות שבויים, אך הקפידו על כלל שנקבע עוד במשנה: " אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן…" . כלומר: קיים סכום מכסימאלי שמותר לשלם בתמורה לפדיון.

מאחורי תקנה זו, הנשמעת אכזרית מאד, עומדת חכמת דורות. נכונות לשלם כל מחיר היתה עלולה לעודד גויים לשבות עוד ועוד יהודים ולדרוש יותר ויותר. הדבר היה מרושש את הקהילות וגורם לכך שבעתיד לא יוכלו לעמוד בדרישות והשבויים היו נהרגים.

פרשת המהר" מ

המקרה הידוע ביותר לקיום כלל זה היה פרשת מאסרו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג ( המהר" ם).

ציור דמיוני של המהר" ם מתוך כתב יד מן המאה ה-15 הנמצא במוזיאון ישראל.

המהר" מ (1215-1293) היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השניה של המאה ה-13. מבעלי התוספות, ומגדולי הפוסקים והפייטנים. בין היתר חיבר את הפיוט " שאלי שרופה באש" , הנכללת עד היום בקינות תשעה באב.

בשנותיו האחרונות נגזרו גזרות על יהודי גרמניה והמלך רודולף הראשון ביקש לראות בהם עבדים הסרים למרותו. רבים נמלטו וביניהם המהר" מ.בשנת 1286 הוא נתפס ונידון למאסר. למען שחרורו נדרש סכום עתק והיהודים היו מוכנים לשלמו. אך המהר" ם אסר עליהם להיענות לדרישה. הוא ישב בכלא שבע שנים, עד יום מותו.

לאחר פטירתו לא שחררו את גופתו ולא התירו להביאו לקבר ישראל. רק 14 שנים לאחר מותו ניתנה הרשות. יהודי אמיד, אלכסנדר זיסקינד ווימפן, נתן את כל הונו תמורת הגופה וביקש רק להיקבר בשכנותו של הצדיק.

קברו של המהר" ם מרוטנבורג בוורמס. לידו הקבר של אלכסנדר זיסקינד ווימפן שנתן את כל הונו כדי להביא את המהר" ם לקבר ישראל. (אוסף דן ירדני)

כיצד נוהגת ישראל

משהו מהגנטיקה היהודית עבר למדינת ישראל ודומה שאין מדינה בעולם, המוכנה לעשות מה שעושה המדינה למען שבוייה. אבל המדיניות הישרלאית בנושא זה עברה תמורות מפליגות במהלך השנים.

עד מבצע קדש היתה המדיניות שבשום אופן אין להיכנע לדרישות מחבלים המחזיקים בני ערובה ויש להפעיל כוח על מנת לשחררם.

בחמישים השנים שחלפו מאז נשתנתה המדיניות ונוסחה סופית בידי יצחק רבין, ערב מבצע אנטבה ביוני 1976. נוסחה זו קבעה:

אם יש אפשרות לבצע מבצע צבאי לחילוץ החטוף או בן הערובה, ולו גם תוך סיכון חיי אדם, יש לעשות זאת בכל מחיר ובכל מקום בעולם. אם אין סיכוי למבצע צבאי יש לנהל משא ומתן עם החוטפים במגמה לשחרור החטוף או בן הערובה.

מבצע אנטבה בוצע כשנתברר שמסתמנת אפשרות צבאית לביצועו. זאת, לאחר שכמעט הוחלט על משא ומתן לשחרור אסירים תמורת בני הערובה שבמטוס.

הצלחות וכשלונות

אנטבה היה הצלחה וכמוהו מבצע " סבנה" ב-1972. אך היו מבצעים שנסתיימו במרחץ דמים – מעלות ב-1974 ( 24 הרוגים, ביניהם 21 תלמידים, ו-70 פצועים); מלון סבוי ב-1975 (7 בני ערובה ושלושה לוחמים הרוגים, ביניהם מפקד הפעולה אל" מ עוזי יאירי); בית שאן ב-1975 (מחבלים הרגו בני ערובה בבית עליו השתלטו עד שחוסלו).

במרוצת השנים הפכה בעיית המדיניות כלפי פעולות חטיפה מנושא אסטרטגי לנושא של מדיניות פנים. קברניטי המדינה, שהיו צריכים להחליט אם להפעיל כוח או להיכנס למשא ומתן, היו נתונים ללחץ גובר והולך של משפחות החטופים. הם תארו את המצב כדילמה של הכרעה בין הצד ההומאני לבין הצד האסטרטגי. בפועל פזלו למעמדם בציבור.

הכניעה באלג'יר

פריצת הדרך הראשונה בנכונות להיכנע כליל למחבלים היתה בעקבות חטיפת מטוס " אל על" ביולי 1968 והנחתתו באלג"יריה. ישראל הסכימה אז לשחרר עשרות מחבלים, וכן כמה גופות של מחבלים הרוגים.

אז עדיין התביישו בכניעה הזו ומערכת הביטחון נמנעה מלפרסם את שמותיהם של המחבלים המשוחררים ואת המעשים שבגללם הושלכו לכלא. נאמר שמדובר באנשים חולים, חיגרים ופסחים ועבריינים פליליים. בפועל היו ביניהם רוצחים עם דם על הידיים.

ניסיון דומה להסתיר את גודל הכניעה נעשה כשישראל שיחררה 70 מגדולי הרוצחים – כולם נידונו למוות או למאסר עולם – תמורת חייל בודד, אברהם עמרם שמו, שנפל במבצע ליטאני ( ב-1978). להחלטה הזו היו אחראים מנחם בגין כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר בטחון. חודשים רבים נשמרה זהות המשוחררים בסוד . לציבור נודע על זהותם רק לאחר שבטאון אש" ף פרסם את שמותיהם, תמונותיהם ומעלליהם. הבטאון הגיע לידי איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של " ידיעות אחרונות" , ופירסם את הסיפור בעמודו הראשון.

העיסקה האומללה

העיסקה האומללה ביותר היתה ללא ספק עיסקת ג"יבריל. במהלכה החליטה ממשלת האחדות הלאומית במאי 1985, לשחרר 1150 מחבלים כלואים תמורת 3 חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון.

דומה כי שחרור זה גרם את הנזק הגדול ביותר לישראל. הטרור הפלשתיני קיבל לא רק חיזוק מוראלי אלא תוספת כוח רצינית. לפי מחקרים שנעשו משוחררי ג"יבריל היו הגורם המאיץ לאינתיפאדה.

יכולותיה של מדינה

האם אפשר לתרגם את המושג " יתר על כדי דמיהן" למציאות של מדינה ריבונית?

דומה שכן. הרי לא יעלה על הדעת שנסכים לסגת מירושלים בתמורה לשיחרור אסיר מבוקש, או למסור את הנשק הגרעיני שלנו, או לסגת מחבלי ארץ, או אפילו סתם לספק חומרי חבלה תמורת פידיון שבויים..

כלומר: יש מחיר שאין משלמים אותו מתוך חשיבה ארוכת טווח. כי בהעדר חשיבה כזו אנו רחמנים בני רחמנים על השבוי הנוכחי ומתאכזרים למי שעתיד להירצח על ידי המחבלים שישוחררו.

אם נחזור למה שאמר אלוף פלד אפשר לומר שהוא אולי צדק. הקהילה היהודית מיצתה את כל האמצעים שעמדו לרשותה. מדינת ישראל שוכחת שהיא מדינה ונוהגת כמו קהילה ועם פחות שכל. מרימה דגל לבן ומשלמת מחיר דמים כבד. דמים ממש.

יש אינסוף אמצעים שמדינה יכולה להפעיל: לדון למוות על תנאי מחבלים שיוצאו להורג אם ייפגעו שבויינו; לפגוע במשפחותיהם של המחבלים ולגרשם; ולעשות עוד כל מיני פעולות שהבגץ של הקהילה היהודית הקרויה מדינת ישראל לא יאהב.

 ראה

דם על הידיים

================================================================

 צרצוריו של ח"כ צרצור

עבר לקישור הבא

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא

עתירות לבג"ץ בענין קרקעות הלאום וחוקי אזרחות מאיימות לרוקן את המדינה מן התוכן הציוני שלה * לא ירחק היום ותוגש עתירה נגד חוק השבות * האם הקהילה היהודית במדינת ישראל תצטרך להקים מחדש מוסדות ציוניים שיגנו על האינטרסים של העם היהודי * ונקווה שלא נזדקק ל" עליה ב""

כשהייתי נער לימדו אותי בבית"ר שאין לתרום כסף לקרן הקיימת. כי, כפי שכתב אורי צבי גרינברג, " אין ארץ בכסף נקנית… ארץ נכבשת בדם" . המצאנו אז את הפזמון: קרן קיימת היא מטומטמת. סירבנו להשתתף ב" יום סרט" שבו הסתובבו נערים ברחובות והתרימו עוברים ושבים לקופסא הכחולה. סירבנו לשלם תמורת בולי הקרן הקיימת, שעיטרו אז את תעודות הסיום השנתיות בכל בית ספר. טקס הרמת התרומה השבועי לקופסה הכחולה, שנערך בכל כיתה מדי יום שישי, היה זירה להפגנה זוטא.

 

במרוצת השנים למדנו לדעת שהקרן הקיימת בכלל לא מטומטמת. כי זהו מפעל אדיר של התנועה הציונית והעם היהודי. מפעל שמאז הקמתו בשנת 1901 ועד הכרזת המדינה ב-1948 רכש כמיליון דונם מאדמות ארץ ישראל. אדמות עמק זבולון במפרץ חיפה, עמק חפר בשרון ועמק יזרעאל; אדמות הדר הכרמל בחיפה; שכונת בורוכוב בגבעתיים; מקור חיים, רחביה והר הצופים בירושלים, חולדה ובן שמן – כל אלה ושטחים נרחבים אחרים, היו רכישות של הקרן הקיימת. רכישות שהיו הבסיס למדינה שבדרך ונועדו להעביר את אדמות הלאום לבעלותו הבלעדית של עם ישראל. עם הקמת המדינה הועברו לרשות הקרן הקיימת גם אדמות מדינה שנרכשו בדם חללי מלחמת השחרור.

 

למי שייכות האדמות

בימים אלה מתבררת בבג"ץ עתירה, אשר אם תתקבל תרוקן את כל המפעל הלאומי הזה מתוכנו. העתירה הוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שמאז הקמת המדינה מנהל את אדמות הקרן הקיימת. המינהל מקיים את אמנת היסוד של הקרן, הקובעת שקרקע הלאום נועדה אך ורק לעם היהודי. על פי אמנה זו מנועים ערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות שבבעלות הקרן הקיימת.

בתשובתה לעתירה אומרת הקרן הקיימת כי אדמות הקרן נרכשו על ידי העם היהודי ולכן " נאמנותה של הקרן הקיימת לישראל איננה נתונה ולא יכול שתהא" לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בלבד.

(הערה משנת 2009 :לבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, ובעקבותיהן בשנת 2005 פסל היועץ המשפטי לממשלה מזוז את עמדת קק"ל וקבע כי קרקעותיה יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון)

אם לדון לפי תקדימי העבר, כמעט אין ספק שבג" ץ יכריע למען התפיסה של מדינת כל אזרחיה. תפיסה שאיננה נותנת כל עדיפות לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל.

למי מגיעה אזרחות

החלטה בעלת תוצאה דומה עשויה להתקבל בבג"ץ  בעתירה בענין אחר. העתירה הוגשה על ידי ארגון " עדאלה" , שביקש מבג" ץ לבטל את התיקון לחוק המונע מפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואים עם אזרח ישראלי.

העותרים טענו כי מדובר בחוק גזעני ומפלה שאיננו חוקתי, הסותר את הוראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

העתירה נידונה בהרכב מיוחד של 13 שופטים שטרם הכריעו בנושא. אך ניתן לצפות מה תהיה ההכרעה על פי נוסח החלטת ביניים שקיבלו. בהחלטה נאמר בין היתר: " החוק שלפנינו, על דעת כולנו, איננו חוק מן המניין והוא מצדיק התייחסות מיוחדת" . השופטים קוראים לממשלה " לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר" .

המגמה המסתמנת בפסיקת בג"ץ בנושאים אלה ואחרים מעוררת שאלה קשה. האם מדינת ישראל משמשת עדיין מכשיר להגשמת שאיפותיו של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתנועה הציונית. אין ספק שבעתיד הלא רחוק תוגש עתירה נגד חוק השבות, המפלה בעליל בין זכותם של יהודים ולא יהודים להיכנס למדינת ישראל ולהיות אזרחיה. הנימוקים של העותרים המערערים על מדיניות הקרן הקיימת ועל התיקון לחוק האזרחות תקפים כפל כפליים ביחס לחוק השבות.

(הערה מספטבר   2009 :"ברוב דעות של המישנה לנשיא (בדימ') השופט חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות".

ניתן היום, ט"ז באייר התשס"ו 14.05.2006

אפלייה מתקנת

 

השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, הביע לא פעם את הדעה כי ניתן למצוא דרך חוקית שתחזיר למדינת ישראל את מעמדה כמגשימת המטרה הציונית. הרעיון של שטרוזמן הוא שיש לתת ליהודים במדינת ישראל העדפה מתקנת מכוח חוק. זאת, בנימוק שהעם היהודי איבד שליש מבניו בשואה. אובדן זה מצדיק אפליה מתקנת בשורה של תחומים. למשל: עידוד הילודה ליהודים בלבד, עידוד להתיישבות יהודית, הקצאת קרקעות ליהודים ועוד.

האם במציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל יש סיכוי שהצעה כזו תתקבל? קשה להניח.

====================================================

איך אפשרי חוסן לאומי עם ריבוי טבעי פלסטיני

ראה מאמר מורחב בנושא

ד" ר יצחק רביד, מומחה לחקר ביצועים, הגיע למסקנה כי במציאות הנוכחית "מדינת ישראל איננה משרתת, או תורמת מעט מאד להגשמת המטרה הציונית" . ד" ר רביד, שראיינתי אותו כאן לפני כשנה בנושא הבעיה הדמוגרפית, התריע אז בכנס הרצליה, כי החוסן הלאומי של מדינת ישראל אינו חופף בהכרח את החוסן הלאומי של העם היהודי.

בעקבות שני הבג"צים פניתי שוב לד"ר רביד על מנת שיבהיר את עמדתו. וכך הוא אומר: " העם היהודי היום יוצא מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה ומנסה להגשים את מטרותיו דרך המדינה".

 

ד"ר רביד מתייחס במחקריו בעיקר לקריסה של מערכות השרותים החברתיים שמספקת המדינה לכל האזרחים מתוך שיוויון מלא.

" השרותים החברתיים במדינת ישראל קורסים, וההסבר לכך איננו פוליטי, מדיני או לאומי. זה עניין של אריתמטיקה פשוטה. תיקח את התוצר לנפש של האוכלוסייה היהודית מול התוצר לנפש של האוכלוסייה המוסלמית ותמצא את ההסבר" .

חלק נכבד מאזרחי ישראל – והדבר אמור בעיקר בסקטור המוסלמי – נמצא מחוץ למעגל העבודה. אותו חלק זוכה לנתח גדל והולך של משאבים לאומיים (ברפואה, בחינוך, בביטוח לאומי ובשרותים אחרים) בשל ריבוי טבעי שהוא מהגבוהים בעולם. לפי חישוביו של ד" ר רביד מסבסד כל ישראלי מן המגזר היצרני (זה אמור בעיקר ביהודים, אך כולל גם ערבים נוצרים ודרוזים) את האזרחים מן המגזר הלא יצרני בסכום של כ-3000 דולר לשנה לנפש. המגזר המוסלמי לא רק שאינו מקופח, כמו שצועקים בתקשורת, אלא שוא נהנה מסבסוד הגדול פי שלושה מן ההכנסה לנפש לגולגולת במדינות הערביות.

והתוצאה: " המדינה איננה יכולה לאפשר לציבור היהודי לקיים שרותים חברתיים ברמה שיכולת הייצור שלו הייתה נותנת לו. היא גורמת לזה שרמת החינוך אינה מספיק גבוהה כמו שהיינו יכולים לתת. הוא הדין בשרותי בריאות. הוא הדין בהשקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה" .

בעקבות הודו וארה" ב

ד" ר רביד נמנע מלהציע פתרונות בתחומים שאיננו מומחה בהם – מדע המדינה ומשפט בינלאומי. דבר ראשון, הוא אומר, יש להכיר את העובדות. ועל סמך העובדות לנתח את המצב ולהסיק את המסקנות. אבל הוא מצביע על כיווני חשיבה אפשריים.

" במדינת ישראל" – אומר ד" ר רביד – " יש שגיאה תפיסתית בדבר תפקידיה של מדינה דמוקרטית. התפיסה הזו אומרת כי מדינה חייבת לספק שירותים חברתיים לכל אזרחיה. זה נכון אולי במדינות מערב אירופה שבהן יש הומוגניות קהילתית וסולידריות חברתית. זה לא נכון בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הודו וארצות הברית, שאינן מספקות שרותים חברתיים" .

" מדינת ישראל איננה יכולה לעמוד בהוצאה של שירותים חברתיים כאלה. עם תוצר שהוא שני שליש (ואולי כבר חצי) מן התוצר של מדינות מפותחות אתה לא יכול לספק שרותי בריאות וחינוך של מדינות כאלה" .

להתחיל מהתחלה?

ד" ר רביד נמנע כאמור מלהציע פתרונות. אך מניתוחיו עולה שאם תמשיך המדינה להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום לא יהיה מנוס מכך שהקהילה היהודית במדינת ישראל תיאלץ להגן על עצמה. אם לא במסגרת המדינה אז במסגרת וולונטארית. לא קשה להעלות על הדעת שאולי נצטרך להקים מחדש את התנועה הציונית, לאסוף כסף לקרן הקיימת, לגאול שוב את אדמות הלאום, להקים מערכת חינוך ובריאות. נקווה רק שלא נצטרך לחדש את " עליה ב"" ולהביא לארץ " עולים בלתי ליגאליים" .

שמונה נשים ומאה ילדים

הקורא יעקב נחליאלי מגני עומר העביר לי את הקטע הבא שפורסם בעיתון      "זמן הנגב" : " יש בדואים הנשואים לשמונה נשים ומתפרנסים מקצבאות של כמאה ילדים… כדי להתגבר על החוק האוסר ביגמיה פיתחו הבדואים בנגב תרגיל פשוט. הם מגיעים לבית הדין המוסלמי בבאר שבע, מגרשים את האישה ונרשמים במשרד הפנים כגרושים. האישה המגורשת חוזרת לאותו בית, ממשיכה ללדת ילדים ואף לקבל קצבה של אם חד הורית. הבעל מביא מהשטחים אישה חדשה, מתחתן עמה… לאחר תקופה מסוימת חוזר תרגיל הנישואין הפיקטיביים ושוב אישה חדשה בדרך… יש כיום בנגב עשרות אלפי נשים הנשואות לבדואים" . כתב את הידיעה שמעון אפרגן.

ראה גאולת הקרקע בארץ ישראל