ארכיון הקטגוריה: ציונות

תמצית "קיר הברזל" – זאב ז'בוטינסקי

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 90 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

… הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

… הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

הפרשה המוזרה של המומיה שבארון

2 תגובות

1. המומיה בארון

2. מגן דוד בהודו

DOGVILLE .3 כמשל

4. הגיע הזמן למה?

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם נפטר לפני 173 שנים * מותו איננו מפריע לו להשתתף, מדי שנה, בישיבות הסנאט של אוניברסיטת לונדון * הוא אפילו משגיח על התנהגות הסטודנטים* חומר למחשבה לתנועת " קדימה"

גופתו החנוטה שלבנתהם בכניסה לאוניברסיטה

ההצעה הנואלת של האסטרטג ראובן אדלר, להציב את אריאל שרון בראש רשימת "קדימה" – כשהכל יודעים ששרון הוא בחזקת צמח – הזכיר לי שתי דמויות היסטוריות. האחת ידועה מאד והשנייה פחות ידועה.

הפרשיה הראשונה קשורה בקלמנס מטרניך , המדינאי האוסטרי (1859-1773), שהיה הדמות המרכזית בדיפלומטיה האירופית בתקופה שבין מפלת נפוליאון לבין מהפכת 1848. מטרניך היה ארכי תככן, שהוליך שולל את יריביו ושלט בדיפלומטיה האירופית. מיוחסת לו האמירה שהשפה נועדה להסתיר את המחשבות. לאחר מותו אמרו כי מתעוררת השאלה "למה הוא התכוון במותו?" .

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

הדמות ההיסטורית השניה היא ג"רמי בנתהם, הפילוסוף והמשפטן הבריטי (1748-1832), שהתפרסם בזכות " תורת התועלתנות" . תורה זו הטיפה לרפורמות משפטיות וחברתיות שתכליתן להביא לאושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם.

בנתהם היה נשיא אוניברסיטת לונדון, השוכנת לא הרחק מן המוזיאון הבריטי, ונמנה עם מייסדיה. בצוואתו כתב בנתהם כי הוא מצווה לחנוט את גופתו, להלביש את הגופה בבגדים שנהג ללבוש כולל כובע קש, להושיבה על כיסא עליו נהג לשבת, ולהניח אותה בארון שיוצב באולם הכניסה לאוניברסיטה.

זאת, כדי שהסטודנטים בדורות הבאים יוכלו לראות במו עיניהם את האיש שנמנה עם מייסדי האוניברסיטה. אולי ביקש בדרך זו גם להשגיח באופן אישי על התנהגות הסטודנטים.

עוד ביקש בנתהם כי בכל פעם שיתכנס סנאט האוניברסיטה לישיבה יעבירו את המומיה החנוטה למקום הישיבה, כדי שיוכל לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

הצוואה קוימה כרוחה וכלשונה. למרות שאמנות החניטה העתיקה של המצרים נשכחה מכבר נמצאו מומחים לחניטה, ששימרו את הגופה במידה סבירה. הגופה הולבשה בבגדיו של הוגה הדעות, ועל ראשו חבשו את כובע הקש. את הגופה הכניסו לתוך ארון סגור בזכוכית ובתוכו נראית דמותו של בנתהם כשהוא יושב, כפי שביקש בצוואתו.

שנים רבות חלפו מאז מותו של בנתהם. בכל השנים הללו הארון מוצב בכניסה ומעבירים אותו לחדר ישיבות הסנאט כשזה מתכנס. הפרופסורים שם כבר התרגלו לריח הפורמלין (חומר מונע ריקבון) הנודף מן הארון.

אך במרוצת השנים נתברר כי אמנות החניטה בבריטניה אינה כה משוכללת כמו זו של המצרים הקדמונים. במוזיאון הבריטי הסמוך מצויות כמה עשרות מומיות חנוטות המחזיקות מעמד אלפי שנים. אך גופתו של בנתהם החלה להתפורר עוד בטרם מלאו 200 שנים לחניטה. הראש נפל וכמה סטודנטים חמדו לצון וגנבו אותו. לפני כ-25 שנים החליט סנאט האוניברסיטה להמיר את הראש המקורי בראש עשוי שעווה. המומיה עם ראש השעווה מוסיפה לקדם את פני הסטודנטים הבאים בשערי האוניברסיטה ולהשתתף בישיבות הסנאט.

הקמפוס של UNIVERSITY COLLEGE נמצא ברחוב GOWER, מרחק של כעשר דקות הליכה מן המוזיאון הבריטי. כל מי שמבקר בלונדון יכול לצפות במוצג המוזר הזה.

=================================================

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

d79ed792d79f-d793d795d793-d791d794d795d793d795-1

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

עלהמגן דוד ביהדות והיווצרות הדגל הלאומי ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=3878

===============================================================

DOGVILLE .3 כמשל

הסרט, בבימויו של לארס פון טראייר. זעזע אותי כל כך שאני מוצא לנכון לשתף את הקורא ברגשות שהסרט עורר בי.

דוגוויל היא עיירה נידחת, בקצה הדרך אל מכרה נטוש, בהרי הרוקיס בארצות הברית. המספר מתאר את העיירה כעיר של " אנשים הגונים" האוהבים את עירם.

הדמות הבולטת בעיירה הוא גבר צעיר, תום אדיסון, בנו של רופא בגמלאות. הוא סמוך על שולחן אביו, פטור מבעיות פרנסה, מטפח יומרה להיות סופר מצליח אף שבינתיים לא העלה על הנייר אפילו משפט אחד. הוא קונה לעצמו מעמד של אינטלקטואל העיירה והרועה הרוחני שלה, מעין תחליף לכומר שאיננו. הוא מכנס את התושבים לאספות ומטיף לצדק ולאחווה ורואה את ייעודו בזיכוך נשמותיהם של בני אדם.

" כולם אנשים טובים"

ערב קיום האסיפה המתוכננת שיזם תום מתחולל אירוע המוציא את העיירה משלוותה המנומנמת. נשמעות שתי יריות ובשולי העיירה מופיעה צעירה יפהפיה, גרייס (ניקול קידמן), הנמלטת מחבורת גנגסטרים הרודפת אחריה. תום מסתיר את הצעירה במכרה הנטוש וכשמגיעות מכוניות הגנגסטרים הוא מטעה אותם ואומר שלא ראה את הצעירה שהם מחפשים. הוא עומד בפיתוי גם כשראש הגנגסטרים מציע לו פרס גדול ונותן לו כרטיס ביקור על מנת שיתקשר, אם יידע משהו על הצעירה שהם מחפשים.

בשיחה עם גרייס מציע לה תום מקלט בעיירה ומסביר לה: הם כולם אנשים טובים.

תום מביא את גרייס לאסיפה ומעמיד בפני תושבי הכפר אתגר: להעניק לה מקלט. לאחר ויכוחים והיסוסים נענים התושבים להצעה: גרייס תקבל מקלט לשבועיים שבהם יוכלו לעמוד על אופיה.

גיבורי הסרט, גרייס בתו של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

כאילו סיפור נאיבי

השבועיים חלפו מהר ובמהלכם עשתה גרייס ככל יכולתה לסייע לתושבים בעבודות הבית ובמלאכות שונות. שוב התכנסו התושבים לאסיפה ולאחר היסוסים החליטו פה אחד להשאירה בעיירה. עידן חדש נפתח בחייה של גרייס -היא אוהבת את התושבים והם מחזירים לה אהבה. הם אף מתחילים לשלם לה את שכר עבודתה והיא קונה לעצמה חפצי מותרות האהובים עליה – פסלוני קרמיקה שמייצרת אחת מנשות העיירה. דומה כי הכל מוביל להפי אנד הוליוודי של סיפור נאיבי.

הגירוש שלא היה

ירח הדבש הקצר נפסק באיבו עם הופעת שריף מקומי, התולה בעיירה את תמונתה של גרייס כמבוקשת על השתתפות בשוד. אף שהשריף מספר כי השוד ארע בתקופה בה שהתה בעיירה עלה לפתע המחיר שתושבי גודוויל תבעו בתמורה למקלט שנתנו לגרייס. לפי הצעת תום היא תכפיל את עבודתה למען התושבים ושכרה יקוצץ.

העיירה מחליטה לגרש את גרייס ובעל משאית המוביל את התפוחים שמגדלת העיירה מחביא אותה בין ארגזי התפוחים, לא לפני שהוא אונס אותה וגובה ממנה " שכר נסיעה" . את הכסף קיבלה מתום שאמר כי יבקשו מאביו. לאחר מסע ממושך מורידים את הכיסוי מעל המשאית וגרייס, שחשבה כי יצאה לחופשי, מוצאת עצמה שוב בעיירה.

כבולה בצווארה

מאשימים אותה כי גנבה כסף מאביו של תום. תום איננו מגלה לאיש שהוא גנב את הכסף מאביו ונתן אותו לגרייס. התושבים מחליטים שיש למנוע ממנה אפשרות לברוח. ממשיכים להעביד אותה ולנצלה אבל היא כבולה בצווארה לשרשרת ונאלצת לסחוב גלגל מתכת כבד בעוברה מבית לבית. בימים משמשת גרייס שפחה חרופה של כל הגברים והנשים שבעיירה ובלילות היא שפחת המין של הגברים. תום, שבמהלך הסרט עד כה מפתח עמה רומן אהבה כאילו, עומד מן הצד נוכח ההתעללות בה ולכל מעשה נבלה שנעשה בה יש לו נימוק והסבר אינטלקטואלי. הוא מצהיר באוזני גרייס כי הוא אוהב אותה, כי הם מאמינים באותם אידיאלים.

הוא מנסה לתנות עמה אהבים אבל היא אומרת לו: זו תהיה טעות מצידך. בצדקנות הוא אומר לה : כל גבר בעיירה שכב עמך מלבדי ואנו הרי אמורים להיות מאוהבים. גרייס, באיזו הארה פתאומית, אומרת לו: אתה יכול להשיג אותי כמו כל האחרים. פשוט איים עלי שתסגיר אותי למשטרה.

קורא לגנגסטרים

תום חש שעולמו חרב עליו. גרייס חשפה בפניו את העובדה שהוא איננו טוב מכל אנשי העיירה. וברגע שנחשף והתעורר ספק לגבי מוסריותו מתמוטט העולם הדמיוני שברא, שבו הוא איש המוסר האולטימטיבי. הוא מרים טלפון ומזעיק את אנשי המאפיה שיבואו לחסל את הצעירה.

שיירה של שמונה מכוניות שחורות התקרבה לעיירה. תום מארגן משלחת של אנשי העיירה כדי לקבל את פני הבאים. הוא עומד בראש המשלחת ומכוון את המכוניות המתקרבות. " ברוכים הבאים" הוא אומר לגנגסטרים.

גרייס משוחררת מאזיקיה ונלקחת על ידי הגנגסטרים. תום אומר שהעיירה לא מבקשת תמורה על השרות שנתנה להם. אך הוא יבין אם הם ימצאו לנכון לגמול לעיירה על שרות זה.

אבא מאפיונר

או אז מגיעה קדילאק שחורה וארוכה ובתוכה הדון הגדול ראש המאפיה. וההפתעה: הוא אביה של גרייס. היא מוכנסת למכוניתו ובין השניים מתפתח דו שיח פילוסופי על טבע האדם.

מן הדו שיח עולה כי גרייס מאסה בחיי הפשע של אביה וברחה ממנו. את האנשים שרצח הוא מכנה כלבים, אשר כמו הכלבים הם נכנעים לטבעם. והיא אומרת שאלה העושים מעשים רעים, רוצחים ואנסים, ראויים לסליחה כי אינם עושים מה שעושים אלא בגלל טבעם. אנשים צריכים להיות אחראים למעשיהם, אומר האב. על ידי כך שאת סולחת להם את משחררת אותם מאחריות זו. היא מנסה להגן על תושבי העיירה. הם עושים כמיטב יכולתם בנסיבות הקשות שהם חיים בהם, היא אומרת.

חיסול העיירה

האב מציע לה לצאת להרהר ולהחליט. גרייס מגיעה למסקנה שההבדל בין הגנגסטרים שהכירה מבית אביה לבין התושבים של דוגוויל קטן מכפי שחשבה. אילו נהגה כמו שתושבי העיירה נהגו כלפיה לא הייתה יכולה להגן על אף מעשה אחד שלהם. ואם בכוחה לתקן את מעשיהם היא צריכה לעשות זאת. למען עיירות אחרות ולמען האנושות כולה. למען הגזע האנושי.

היא חוזרת למכונית. האב מציע להרוג את הכלב של העיירה ולתלות אותו. אך היא לא מסתפקת בכך. הריגת הכלב תפחיד אותם אבל לא תהפוך את דוגוויל למקום טוב יותר.

אני רוצה להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר – היא אומרת לאביה – והשמדת דוגוויל אכן תעשה את העולם למקום טוב יותר.

האב קורא לשרוף את העיירה ולירות בתושביה. והפקודה מבוצעת מיד. את תום משאירים בחיים. גרייס יוצאת ובידה אקדח טעון. הוא עוד מנסה להתפלסף ואומר: " האילוסטרציה שלך טובה משלי. היא מפחידה וברורה. האם אוכל להרשות לעצמי להשתמש בה כהשראה בכתיבה שלי?" והיא יורה בראשו.

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

מדוע הזדעזעתי מן הסרט? מדוע אני מספר עליו? אם הקורא לא הסיק עד עכשיו אומר בקצרה. דוגוויל היא משל לעולמנו. מי מאתנו איננו מכיר את צדיקי העולם שרוממות אל בגרונם וחרב הנבלה בידם. מי איננו מכיר את חסידי הפלסטינים וחסידי החיות וחסידי

הבמאי לארס פון טרייר

השיווין והצדק בכל העולם. צדיקים גמורים אשר ברגע שניתנת להם אפשרות הם מתגלים כמנוולים. דוגוויל היא משל למצב האנושי שבו משטרים אפלים – מן הפאשיזם ועד הקומניזם – הופכים בני אדם לחיות טרף. למשטרים צדקניים המדברים גבוהה גבוהה על פער חברתי, ועניים רעבים ובפועל הם שותפים למעשי הנבלה הגדולים ביותר.

====================================================

4. הגיע הזמן למה?

מסע הבחירות של עמיר פרץ החל בסיסמה מוזרה: " כי הגיע הזמן" . לא צריך להיות קופירייטר גאון או אסטרטג רב ניסיון כדי להגיע למסקנה שזו סיסמה שלא אומרת כלום.

מנסח הסיסמה רצה אולי להגיד שהגיע הזמן להחליף את האג'נדה של השיח הציבורי מבעיות ביטחון לפערים חברתיים. אולי רצה להגיד שהגיע הזמן להחזיר סוף סוף את מפלגת העבודה לשלטון, או לבחור ראש ממשלה מזרחי, או שהגיע הזמן שגם לבעלי שפם יהיה משהו.

מעניין שהסיסמה הזו היא העתק של סיסמת הבחירות של אהוד אולמרט משנת 1993 במרוץ על ראשות עיריית ירושלים. אז היה טעם לסיסמה הזו. כי אולמרט הצליח באותן בחירות להדיח את ראש העירייה המיתולוגי כמעט, טדי קולק, ששלט בירושלים כמעט שלושים שנה. כשאולמרט יצא להתמודד עמו היה קולק בן 82 והסיסמא של אולמרט הייתה רמז דק לכך שהגיע הזמן להעביר את השלטון בירושלים מן הקשיש רב הפעלים לראש עיר צעיר (אז היה בן 48).

אם כבר ממחזרים סיסמאות ישנות אולי כדאי למחזר את הסיסמה "ירושלים חרדה מאולמרט" (שנפוצה בשנת 2000 בגלל כוונת אולמרט לסלק שכונות עוטפות ירושלים). צריך רק שינוי קל " ישראל חרדה מאולמרט" . (ותודה לאליהו כהן שהפנה את תשומת לבי).

" אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון"

2 תגובות

מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

– מאת אלה קובלנץ –

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf

מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

12 תגובות

ראה גם איך הידרדרה מערכת החינוך

הידרדרות החינוך כאסון לאומי

תכנית דוברת רפורמה בשיטת צ'פלין

ומאמרים נוספים בנושא מרוכזים בקטגוריה "חינוך"

"אהבה לנכסי הרוח של עמנו, " . כיתת בית-ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת.

תכנית הלימודים שעיצב שר החינוך הראשון, בן ציון דינור, קבעה כי " יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה" * ומי אשם במצב הנוכחי

ארגוני המורים הציפו בימים אלה את חוצות הערים בכרזות: " לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי" .

לבנת אולי עוד תהרוס את מערכת החינוך, יותר מכפי שהיא הרוסה, אך היא אינה אחראית למצבה הנוכחי. היא רק הסימפטום, לא המחלה. כשם שהעברית הלקויה שבה נסחו המורים את קריאתם היא סימפטום.

מה קרה למערכת החינוך שלנו ב-57 שנות מדינה?

השוואה בין דור התלמידים של שנות החמישים לדור התלמידים הנוכחי מלמד שקרה כאן משהו רע.

מה ידעו אז

כל מי שלמד במערכת החינוך (הממלכתית) של העשור הראשון למדינה ידע לפחות 200 פרקי תנ" ך על בוריים והיה מסוגל לקרוא רש"י; הוא גם ידע על פה כמה פרקים נבחרים (שירת דבורה, קינת דוד, שירת הים ועוד); מדרשי חז" ל, לפחות ברמה של כמה עשרות דפים מ" ספר האגדה" של ביאליק; התמצא בכמה דפי תלמוד (בדרך כלל " אלו מציאות" מבבא מציעא); דיבר, כתב וניקד עברית בלי שגיאות דקדוק ותחביר; הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ידע את תולדותיה ואת החי והצומח שבה; ידע היסטוריה יהודית (מחורבן הבית דרך גזרות ת" ח ת" ט ועד מלחמת השחרור); הכיר את הקלסיקונים של הספרות העברית – משירת ספרד ועד ביאליק (גם ידע על פה כמה יצירות מופת).

והעיקר: במערכת הזו לא עסקו רק בציונים אלא גם בציונות, דבר שסייע לטפח גם את המצוינות. לא רק במקצועות העבריים וההומאניים אלא גם במתמטיקה, כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ועוד.

איך למדו פעם

המורה (גבר או אישה) הייתה דמות נערצת. בכניסתם לכיתה קמו כל התלמידים לכבודם. איש לא קרא למורה בשמו הפרטי (פרט אולי בבתי הספר של התנועה הקיבוצית ובחלק מבתי הספר של זרם העובדים). תלמיד שהפריע, אחר לשיעור או נעדר, נשלח למנהל ובמקרים חמורים הוזעקו הוריו. התביעות מן התלמיד היו רבות. הרבה שעורי בית, שחייבו את התלמיד לשבת לפעמים עד שעת לילה מאוחרת. לשנן על פה הרבה טקסטים נבחרים. לעמוד במבחנים רבים, כולל מבחני פתע. סדר וניקיון, מחברות מסודרות, כתב יד קריא, כתיב מדויק היו דרישות בסיסיות. לא הייתה אלימות.

על תלמיד שלא עמד בדרישות היה איום קבוע, שנחשב להשפלה קשה – להישאר כיתה לשנת לימודים נוספת. דרישות המורים והמערכת זכו לתמיכה גורפת של ההורים.

מי היה שר החינוך

האיש שעיצב את מערכת החינוך ואת תכנית הלימודים היה בן ציון דינור (דינבורג), מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה. דינור היה היסטוריון ומחנך וזכה פעמיים בפרס ישראל במדעי היהדות ובחינוך. היה שר החינוך בשנים 1951-1955. יזם את ביטול הזרמים בחינוך והקים את מערכת החינוך הממלכתי.

בהוראת דינור – כותב אריה קיזל, דוקטוראנט במחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספר שייצא בקרוב (" היסטוריה משועבדת" , בהוצאת מכון " מופת" ) – נקבע כי תכנית הלימודים צריכה להיות מושתתת על המטרות, שנקבעו בחוק החינוך הממלכתי.

החוק קבע שיש להשתית את החינוך הממלכתי על " ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל" .

דינור, כותב קיזל בספרו, היה חד משמעי בתביעתו מן המורים: " כל מה שנלמד בבית הספר צריך לסייע להנחיל לתלמיד ערכים אלה, להכשירו לקליטתם בנפשו ולהעלאתם כגורם מכוון בעיצוב דמותו" .

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

· לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

· להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו, וחזונו.

· לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

· לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.

·שר החינוך בן ציון די נור

להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

· להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

· לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. אין פלא שהמערכת הזו הצמיחה מתוכה ארבעה חתני פרס נובל בתחום הטכנולוגיה.

מה קרה לנו

שוחחתי עם מנהל, בגיל העמידה, של בית ספר מעולה במרכז הארץ. שאלתי אותו שאלה אחת: מה קרה לנו.

להלן דבריו: " אפשר להצביע על מאה ואחד גורמים – הצפיפות בכיתות, הרמה הנדרשת מן המתקבלים לסמינרים למורים, השכר הנמוך. אבל אני אתמקד בנקודה אחת, תרומת ההורים למצב. אני רואה בהורים את האשמים העיקריים.

רוצים חיים קלים

" יש הסכמה כללית שצריך חינוך ברמה. אבל היום אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר. ההורים שלך וההורים שלי ציפו שבית הספר ילמד אותנו. היום הציפייה של ההורים היא שנעשה לילדים חיים קלים. הנה ישבו אצלי היום זוג הורים שהתלוננו על מורה המעיזה לתת שעורי בית. מה פתאום לתת שעורי בית, הם אומרים לי. מה הדבר הפרימיטיבי הזה. אני מחייב את המורים לתת שעורי בית כי יש מורים שכבר לא עומדים בלחצים של ההורים.

" במו עיניי ראיתי הורים ניגשים למורה שהתנדבה להשתתף עם תלמידיה במדורת לג בעומר ועשו בה לינץ". ועל מה ? על כך שנתנה לילדים ללמוד בעל פה את שירת דבורה. מי את שתגידי לילדים ללמוד בעל פה.

למה גערו כך במורה? כי הילד בא הביתה ואמר שקשה לו. כשאני באתי הביתה ואמרתי שקשה לי ללמוד בעל פה את "קינת דוד" אז אמא שלי אמרה לי: זה קשה אבל אתה תעשה את זה. עכשיו אומרת האמא: מה השטויות האלה שנתנים לילד ללמוד. אני עייפה, אין לי כוח לנדנוד שלו. ורצה להתעמר במורה.

" תנו לילד חוויות"

" באים אלי הורים, שהם עצמם אקדמאים ברמה גבוהה, ואומרים לי: תפסיקו לנבור בחומר. תן לילד חוויות, תן לו עומק אינטלקטואלי. בעצם הם מתכוונים: תן לילד גוד טיים. וכשאני שואל את ההורים: תאמרו לי אתם מה האג"נדה שלכם. מה לדעתכם צריך ללמוד אני מגלה שאין להם כל אג"נדה. הם מבטאים את המצב הפוסטמודרני בו אנו מצויים.

הזלזול במורים

" המציאות הזו מובילה לזלזול נורא במורים. שר האוצר נתניהו לועג בפומבי למורה וכולם צחקו.

" אכן, יש מורים טיפשים ויש מורים בורים. אבל האם יעלה על הדעת שרמטכ" ל יצחק כך על החיילים והקצינים שלו? האם מפכ" ל המשטרה יצחק על השוטרים שלו, שרמתם נמוכה מרמת רוב המורים, גם אם לשוטרים יש תארים מאוניברסיטת לטביה.

הורים המגיעים אליי מביעים זלזול קשה במורים. הילדים שומעים את דברי הזלזול ואחר כך לועגים למורים בכיתות. מיליון דוחות דברת לא יתקנו את המצב. הלעג הוא לא רק על המורים ועל רמתם. עכשיו יש ערעור על הלגיטימציה שלהם ללמד.

אין הסכמה כמעט על כלום היום. אין שום קו חינוכי. הכל אקראי ואגבי. הכל טרנד

כרזה נגד שרת החינוך לימר לבנת (צילום: זאב גלילי)

הצפיפות בכיתות

ומה עושה המערכת? מגדילים את מספר הילדים בכיתות ובכל תכנית דברת המפוארת אפילו לא מדברים על הקטנת הצפיפות. בכל כיתה יש ים של בעיות. ילדים עם ליקויי למידה שונים: היפראקטיביים, דיסלקטים ומה לא. בכל כתה יש לפחות שבעה ילדים עם לקויים קשים, עם בעיות התנהגות קשות. הכיתות גדולות ומפוצצות. וכל הזמן התקשורת נותנת פרסום לאלימות בבתי הספר, כאילו המורים יצרו את האלימות. וכשהמורה עומדת ומלמדת שר האוצר יורק לה בפרצוף והוא יורק גם לי בפרצוף" .

ראה "איך הידרדרה מערכת החינוך"

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

עבר לקישור הבא

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין (דודו של הגנראל הנאצי אריך פון מנשטיין) היה גם סופר סת" ם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות.

וזה הסיפור: " סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק, שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין, בשנות העשרים, מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית.

באחת ההקדשות נאמר בין היתר: " לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי" … בן ידידי מורי ורבי החבר ר" אליעזר בן מ" ר ר" יצחק נ" י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו" . ההקדשה היא משנת 1926.

" לסבי ר" אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת" ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא" .

מאמר מקיף על פון מנשטיין ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=268

בנימין זאב הרצל איננו רק שם רחוב

2 תגובות

ראה גם הרצל לא בא מבית מתבולל

http://www.zeevgalili.com/?p=328

חני זיו, בת להורים ניצולי שואה, שכלה את אחיה ואת ארוסה במלחמת יום הכיפורים * כתבה את הספר " שרב" , שסיפר את סיפור המלחמה, מנקודת מבטן של האחיות והרעיות * " מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון" * על ספרה החדש " הרצל עכשיו" היא אומרת: גיליתי בו את ישראל שאני מחפשת

שער הספר הרצל עכשיו

השנה ציינה מדינת ישראל לראשונה את " יום הרצל" , על פי חוק שחקקה הכנסת אשתקד. אך דומה כי החוק לא שינה את המציאות. לגבי רוב אזרחי ישראל בנימין זאב הרצל הוא רק שם של רחובות, שברוב הערים כבר אינם רחובות מרכזיים.

במאמץ לשנות מציאות זו נטלה על עצמה אישה קטנה, חני זיו, לספר את סיפורו של חוזה המדינה. בימים אלה הוציאה לאור (יחד עם ההיסטוריון יואב גלבר) את הספר " הרצל עכשיו" .

חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

חני זיו, 53, שכלה במלחמת יום הכיפורים את אחיה, רב סרן אליעזר כספי בעל עיטור העוז, ואת ארוסה, סרן שרגא איבלר. על אותה מלחמה ועל השכול כתבה את הספר " שרב" , שיצא בשלוש מהדורות ונמכר באלפי עותקים. מאז כתבה עוד ספרים שעניינם ארץ ישראל ומלחמות ישראל.

חני זיו: " כתבתי את הספר בעצם בשביל עצמי, כחוויה מתקנת. הורי הם ניצולי שואה, אחי וארוסי הם חללי מלחמת יום הכיפורים. מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון – האחד לזכר קורבנות השואה, שהתאפשרה מפני שלעם היהודי לא הייתה מדינה. האחר ליום הזיכרון לחללי צה" ל, שנפלו כדי שליהודים תהיה מדינה. את המועדים הללו חותם השנה לראשונה יום הרצל – שצפה את השואה המצפה ליהודי אירופה" .

אהבה ליהודים

" היה אדם אחד ויחיד ששמעתי אותו מדבר דברים הכי קרובים לדברים שאמר הרצל. זה היה אחי. הוא נולד ב-1944 בסיביר, לשם נמלטו הורי מהיטלר. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין. אחי היה בן 14 כשעלו לארץ והוא חווה את האנטישמיות הפולנית שלאחר המלחמה. לאחר שנים, כשנסע לפולין כקצין צה" ל, קיבלנו ממנו גלויה בה הוא כותב: כולם אנטישמים כמו שהיו. זכיתי לחיות במחיצתו של אדם שאהב את המדינה אהבה עצומה. אי אפשר לחיות עם אדם כזה בלי לחשוב על הרצל.

" הרצל נתן לי את האהבה ליהודים באשר הם. הוא חוזר ומדגיש שלא יעזור לנו, כולנו יהודים, גם אם אנחנו לא רוצים. העיסוק בהרצל הביא אותי להזדהות עם הבדידות שלו, עם הכאב שלו עם העוצמה שלו. הזדהיתי עם הערכים שהוא מדבר עליהם, עם התעוב כלפי פוליטיקאים שעושים כסף מעסקנותם. באמצעותו גילית את ישראל שאני אוהבת, את ישראל כפי שאנחנו רוצים שתהיה" .

מדינת מופת

" הרצל הוא המנהיג היחיד שקם לעם היהודי במאה השנים האחרונות ואמר: יש לי תכנית, איך לקומם עם, איך להקים מדינת מופת. הספר עכשווי מאד. יש בו כל הסוגיות המעסיקות אותנו היום : משטר מדיני (נשיאות) ומשטר חברתי (סעד ורווחה באמצעות עבודה); הפרטה של משאבים לאומיים (שהוא מתנגד להם); משאלי עם (נגד), עובדים זרים ועוד.

" קיבלתי שתי מחמאות על הספר שהן הכי חשובות לי. שני בניי (בני 20 ו-27) קראו אותו. בזה כבר השגתי את שלי"

שינאה ובערות

" הבערות מסבירה לדעתי את גילויי השנאה כלפי הרצל ששומעים מחוגים מסוימים (כמו המחזיר בתשובה אמנון יצחק). אך הבערות ואי הידיעה אינם דווקא בקרב חוגי מתנגדים או פשוטי עם. אפילו מדינאי בכיר כשמעון פרס מעיד על עצמו בספרו שכל השנים זכר שהוא לא יודע דבר על הרצל, ורק ב-1999 התפנה להכיר אותו" .

המלחמה הפרטית במשרד הביטחון

מזה שבע שנים מנהלת חני זיו מלחמה פרטית במשרד הביטחון סביב הספר " בני קשת" על מלחמות ישראל. הספר חובר לפי הזמנת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. לצורך כתיבת הספר ראיינה לוחמים, שקדה על ארכיונים ותחקירי קרב. בחלק מן התקופה נסתייעה בייעוץ של ההיסטוריון יואב גלבר.

בשנה החמישים למדינת ישראל החליט צה" ל לתת ספר כשי הרמטכ" ל לחיילים. ועדה מיוחדת בחרה בספרה של חני זיו מתוך כמה הצעות. מסיבות לא ברורות החליט שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, לבטל את החוזה שכבר נחתם עמה.

שער הספר בני קשת

חני זיו פנתה לערכאות ובית המשפט אילץ את משרד הביטחון להדפיס את הספר. הספר הודפס בהדפסת רוטציה ועל נייר עיתון – כ-200 אלף ספרים. לפי החוזה אמורה הייתה לקבל מיליון שקל תמלוגים. אך משרד הביטחון קבע כי אמנם זה מה שמגיע לה על פי החוזה אבל מבחינה ציבורית לא נראה שצריך לשלם. בסיבוב משפטי נוסף הכריע בית המשפט לשלם לה 1.2 מיליון ₪. ערעור לבית המשפט העליון החזיר את הנושא לבוררות והפרשה לא נסתיימה.

על הרצל ראה גם "הרצל לא בא מבית מתבולל"http://www.zeevgalili.com/?p=328

כמה קיבוצים יושבים על "אדמה פלסטינית"

32 תגובות

אפשר לומר כי כל הקיבוצים, או כמעט כולם, יושבים על "אדמה פלסטינית" – בין אם זו נרכשה בכסף בתקופה שלפני קום המדינה, בין אם פונתה מרצון או בכוח במהלך מלחמת השחרור.

וזו רשימה חלקית של קיבוצי השומר הצעיר ושם הכפרים הערביים שעל אדמותיה

1. קיבוץ אדמית במקום הכפר הערבי אדמית
2. קיבוץ אילון במקום השבט ערב סמניה
3. קיבוץ אליפז במקופ השבט אחיואת
4. קיבוץ בית-אלפא במקום בית-אילפא
5. קיבוץ בית-זרע במקום אום-ג'וני
6. קיבוץ בית-ניר במקום קידנה, ראנה וזיכרון
7. קיבוץ בית-קמה במקום השבט ערב סוארקי
8. קיבוץ ברעם במקום הכפר בירעים
9. קיבוץ ברקאי במקום הכפר חרבת ואדי ערה
10. קיבוץ גבולות במקום השבט ערב תראבין והכפר כרם סלטין
11. קיבוץ גבעת-עוז במקום הכפר זובובה
12. קיבוץ גזית במקום הכפר טירה
13. קיבוץ גל-און במקום הכפר זיתא
14. קיבוץ גן-שמואל במקום הכפר אל-מסעדי
15. קיבוץ געש במקום חרבת בלקיה
16. קיבוץ געתון במקום הכפרים ג'עתון וגיידין
17. קיבוץ גשור במקום הכפר תנוריה
18. קיבוץ גת במקום עיראק מנשיה
19. קיבוץ דביר במקום חרבת מוג'ידלאת
20. קיבוץ דליה במקום הכפר דליית א-רוחה
21. קיבוץ דן במקום ח'אן א-דוויר
22. קיבוץ הזורע במקום אבו זוריק
23. קיבוץ המעפיל במקום הכפר קאקון
24. קיבוץ העוגן במקום חרבת שיח חוסיין
25. קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז
26. קיבוץ זיקים במקום הכפר חרביה
27. קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש.
28. קיבוץ חצור במקום הכפר ברקה
29. קיבוץ יד-מרדכי במקום הכפר דיר-סניד
30. קיבוץ יחיעם במקום חרבת ג'ידין
31. קיבוץ יסעור במקום הכפרים בירווודמו
32. קיבוץ יקום במקום חרבת זבבידה
33. קיבוץ כפר-מנחם במקום הכפר א-תינה
34. קיבוץ כפר-מסריק במקום השבט ערב חוט
35. קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה
36. קיבוץ כרמים במקום השבט הערבי רמדין
37. קיבוץ כרם-שלום במקום אבו-סלים ושבט בדואי
38. קיבוץ להב במקום חרבת חווילפה
39. קיבוץ להבות-הבשן במקום חרבת חיאם אל-ואליד
40. קיבוץ להבות-חביבה במקום חרבת גילמה
41. קיבוץ מגידו במקום הכפר לג'ון
42. קיבוץ מגן במקום הכפר שיח' נורן
43. קיבוץ מזרע במקום חרבת אל-מזרע
44. קיבוץ מסילות במקום אשרפיית ג'ברן
45. קיבוץ מעברות במקום מד-א-דיר
46. קיבוץ מענית במקום בידום
47. קיבוץ מצר במקום חרבת ביר אל-איסיאר
48. קיבוץ מרחביה במקום הכפר פולה
49. קיבוץ משמר-העמק במקום הכפרים אבו-שושה ור'וביה
50. קיבוץ נגבה במקום הכפרים בית עפה ועיראק סויאדן
51. קיבוץ נחשון במקום הכפרים דיר מוחסין ולטרון
52. קיבוץ נחשונים במקום הכפר מוזיריע
53. קיבוץ נטור על אדמות הכפר חספין
54. קיבוץ ניר-דוד במקום חרבת טוניס
55. קיבוץ נירים במקום חרבת מעין
56. קיבוץ ניר-יצחק במקום הכפר דנגור והשבט ערב- ג'רמאנה
57. קיביוץ ניר-עוז במקום הכפר עבסן והשבט ערב אל-אוואלי
58. קיבוץ סאסא במקום הכפר סעסע
59. קיבוץ סמר במקום שבט אחיואת
60. קיבוץ סער במקום הכפר א-זיב
61. קיבוץ עברון במקום חרבת כברש
62. קיבוץ עין-דור במקום הכפר אינדור
63. קיבוץ עין-החורש במקום חרבת מנשיה
64. קיבוץ עין-המפרץ על אדמותיה של עכו
65. קיבוץ עין-השופט במקום הכפר ג'וערה
66. קיבוץ עין שמר במקום חרבת כרכור
67. קיבוץ עמיר במקום הכפר דוורה
68. קיבוץ פלך על אדמות מג'ד אל-כרום ודיר אל- אסאד
69. קיבוץ רבדים במקום הכפר אל-חימה
70. קיבוץ רוחמה במקום הכפר ג'ממה
71. קיבוץ רמות-מנשה במקום הכפרים חרבת מנשיה
72. קיבוץ רמת-השופט במקום הכפר ריחניה
73. קיבוץ רשפים במקום הכפר אשרפיה
74. קיבוץ שדה-יואב במקום עיראק סואידן
75. קיבוץ שובל במקום ביר זבלה
76. קיבוץ שומריה על אדמות הכפר בית מרסים
77. קיבוץ שמיר במקום חרבת שמן
78. קיבוץ שמרת במקום השבט ערב ע'ווארנה
79. קיבוץ שניר במקום הכפרים ח'אן א-דוויר ובניאס
80. קיבוץ שער הגולן במקום אבו-נמל
81. קיבוץ שער-העמקים במקום הכפר חרתיה
82. קיבוץ שריד במקום הכפר חרבת חוניפיש

83. קיבוץ נען במקופ הכפר נענה.

זו כאמור רשימה חלקית וניתן להוסיף עליה את רוב הקיבוצים של התנועות האחרות.

את הרשימה הכינה משפחה באחד מיישובי חבל בנימין. זאת, בתגובה ליוזמתו של חבר הכנסת אבשלום וילן(מרץ), יליד נגבה, שהקים תנועה שמטרתה להציע פיצויים לתושבי יש"ע שיסכימו לפנות בתיהם מרצונם.

הם שלחו מכתב לוילן ובו רשימת הקיבוצים היושבים על "אדמה פלסטינית" והציעו לתומכי היוזמה הזו לעזוב את בתיהם. זאת, לנוכח העובדה שהם הוקמו על חורבות כפרים ערביים. במכתב נאמר עוד: "בואו לגור עמנו ביהודה ושומרון, משום שאצלנו הישובים נבנו בשטחים ריקים, אשר לא היו מאוכלסים לפני כן באף אוכלוסיה ערבית, ובזאת תתרמו את שלכם לשלום המיוחל והמצופה."

כפרים ערביים שעל חורבותיהם
נבנו או הורחבו ישובים וערים יהודיות

אל-ח'אלצה (קריית-שמונה)
צפד (צפת)
עכא (עכו)
טבריא (טבריה)
א-נאצרה (נצרת)
חיפא (חיפה)
ביסאן (בית-שאן)
טנטורה
טובאס
טול-כרם
קלקיליה
יאפא (יפו)
אל-קדס (ירושלים)
אל-מסמיה אל-כבירה
אל-מג'דל (אשקלון)
אל-פאלוג'ה (קרית-גת)
כפר שייך מויניס (אוניברסיטת תל-אביב)
כפר סומיל (מתחם מגדלי אקירוב בתל אביב)

מהי "אדמה פלסטינית"

יש להבהיר מייד כי המושג הזה חסר משמעות היסטורית, חוקית ומוסרית.

ארץ ישראל כולה היא ארץ היושבת על "אדמה יהודית". כך הייתה מאז הובטחה לאברהם ועד ימינו. במרוצת השנים עברו בה כובשים רבים, אך אף כובש לא הפקיע את בעלותנו על הארץ. אף כובש גם לא יצר כאן מסגרת מדינית תרבותית ייחודית, כולל הכובש הערבי. כל ישוב ערבי בארץ ישראל (פרט לרמלה) יושב על חורבותיו של ישוב יהודי.

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

תמיד היו על האדמה היהודית של ארץ ישראל אזרחים זרים שרכשו כאן חלקות אדמה. זה לא הפך אדמות אלה לצלבניות, ביזנטיות עות'מניות או פלסטיניות.

רציפות הישוב היהודי

היהודים מעולם לא עזבו את ארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית היו בארץ מאות ישובים יהודיים פורחים וכאן נוצר התלמוד הירשלמיי והפיוט הארצישראלי מאות שנים לאחר החורבן. הכיבושים הרבים ומעשי הרצח והביזה גרמו להתרוקנות הארץ מתושביה היהודיים. אבל גם בתקופות הקשות ביותר התגוררו כאן יהודים.

כשהחלה שיבת ציון המודרנית עם העליה הראשונה ב-1882 נמצאה הארץ תחת השלטון העות'מאני הכובש, שחילק את אדמותיה בהתאם לגחמות הסולטן באיסטנבול.

אפילו דונה גרציה נשיא האשה היהודיה העשירה בעולם, שרכשה בהון עתק מידי השלטון הטורקי את הזכות ליישב מחדש את טבריה, לא זכתה לבעלות על אדמות העיר תמורת הכסף הרב ששילמה. לפי החוק העות'מאני האדמה ניתנה רק בחכירה והופקעה עם מות החוכר.

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה – ויקיפדיה

רכישת אדמות בארץ ישראל

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהייתה ריקה ברובה, נעשתה בדרכי שלום ובדרכי נועם. כל דונם של אדמה שהתיישבו עליה יהודים נרכשה בכסף מלא. תחילה על ידי נדבנים יהודים – רוטשילד, מונטיפיורי, הירש, קרל נטר, ואחרים ולאחר מכן על ידי הקרנות הלאומיות שהקימה התנועה הציונית.

לרוב נרכשו אדמות לא מעובדות חסרות ערך חקלאי, אדמות סלעים או אדמות מוכות ביצות רעילות.

אך היו גם אדמות רבות שהיו מעובדות על ידי אריסים ערביים. אדמות אלה נרכשו מידי בעליהן – שלרוב ישבו בביירות. אך היו ביניהם גם כמה מראשי הדוברים של ערביי ארץ ישראל שמאוחר יותר קראו לעצמם פלסטינים. במקרים כאלה פונו האריסים מאדמותיהם, לרוב תוך מתן פיצוי ולעתים קרובות בכוח הזרוע למרות הפיצו. (מחקרים העלו שבשום מקרה לא היה נישול של ממש והמפונים מצאו לעצמם תחליפי קיום במשק הארץ ישראלי המתפתח תודות להתיישבות היהודית.

הואיל והקיבוצים הוקמו מתוך מחשבה על קביעת גבולות המדינה העתידה נרכשו אדמותיהם מידי בעליהם והמחזיקים בהם.

כך היה עד הקמת המדינה.

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

לאחר מלחמת השחרור, עם פינויים של למעלה מ-400 כפרים בהם ישבו ערבים, השתלטו הקיבוצים על אדמות אלה והפכו אותם לנחלתם. ההשתלטות הזו נעשתה בצורה מסודרת. כל האדמות של ערבים שנפקדו מאדמותיהם בתאריך הקבוע עברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל וזה חילק את האדמות.

תגובות

נתקלתי במקרה בפרסום שלך משנת 2005 לגבי אדמות הקיבוצים היושבות על אדמות כפרים ערבים. בתור בן יד מרדכי אני חייב לציין שהפרסום לגבי כך שיד מרדכי יושבת על אדמת הכפר דיר סניד הוא לא נכון, הכפר היה ממוקם כקילומטר דרומית למיקומו של הקיבוץ כיום, בסמוך למסילת הרכבת, שרידיו של הכפר עדיין מציצים בין חורשת העצים שנשתלו לאחר הריסתו של הכפר לאחר המלחמה, אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך. מתוך כך אני חייב לתהות האם יש היגיון בשיגעון? לא בטוח -אבל טעויות יש ויש…

נתן סגל

" יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם"

3 תגובות

.

מציג תיאוריה " מטורפת". ד"ר דוד ענבר. (צילום: זאב גלילי)

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=

הארכיאולוגים טוענים כי אין כל ממצא המאמת את סיפור יציאת מצרים * ד" ר דוד ענבר סבור כי כולם טועים וכי לא חיפשו במקום הנכון ובזמן הנכון * הוא מקדים את זמן האבות באלפיים שנה וטוען כי יוסף היה מייסד שושלת מלכים עברים ששלטו על מצרים * תיאוריה מהפכנית או מדע בידיוני?

ד" ר דוד ענבר נראה אדם נורמאלי לגמרי, אף שבאקדמיה סבורים כי התיאוריה שלו מטורפת לחלוטין. ד" ר ענבר טוען, בניגוד לדעת רוב הארכיאולוגים, כי התנ" ך הוא תעודה היסטורית, שכל מה שכתוב בו משקף בדייקנות אירועים שהיו. הקהילייה הארכיאולוגית טוענת כי אין שום ממצאים המאמתים את סיפור האבות, יציאת מצרים וכיבוש הארץ.

ד" ר ענבר מציג תיאוריה " מטורפת" , שנקודת המוצא שלה הוא טעות שטעו כל החוקרים לדעתו, לגבי הזמן שבו התרחשו האירועים המתוארים בתנ" ך.

רשות הדיבור לד" ר ענבר:

" לחפור עמוק יותר"

" כשאומרים לי שאין שום עדות ארכיאולוגית על מה שכתוב בתנ" ך, כי לא מצאו שום דבר בעומק 3 מטרים, אני שואל את אולי צריך לחפור במקום אחר. אולי לחפור בעומק אחר.

" לפי התיאוריה של החוקרים חי אברהם אבינו, אם בכלל היה מישהו כזה, במאות ה-18 עד ה-20 לפני הספירה. בתקופה הנקראת תקופת הברונזה התיכונה.

" הואיל ואין שום שריד מתקופה זו באזור באר שבע המסקנה היא שמישהו כתב חיבור שנועד להצדיק את ישיבתנו בארץ וייחס עצמו לאב קדמון, שלא היה ולא נברא" .

" המלך הוא עירום"

" אכן, באזור באר שבע לא מצאו בתקופה האמורה שרידי כלים, עצמות ומזון. מה שמצאו היו שרידים מתקופות שקדמו לתקופה בה חיפשו.

" אמרתי לעצמי: אולי כדאי לבדוק את הממצאים שבתקופות קדומות יותר ולראות אם אלו מתאימים למה שכתוב בתנ" ך. מבדיקה ראשונית שעשיתי בא לי לצעוק: "המלך הוא עירום". ההנחות של המחקר לגבי תקופתו של אברהם אבינו שגויות באלפיים שנה" .

ומה מצאו בתקופה הקדומות?

ד" ר ענבר לא חפר שם בעצמו אלא מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים שפורסמו במהלך השנים:

" מצאו שהייתה כאן תרבות של רועים. מצאו גם סגנון מסוים של ייצור כלי חרס וכלי מתכת. פעם ראשונה שאדם השתמש במתכת, עץ, חמר ובאבן בעת ובעונה אחת.

לא אכלו חזיר

" המרעה כאן התאפשר הואיל וכמות המשקעים הייתה גבוהה בהרבה מאשר היום. במחקרים ארכיאולוגיים מצאו שרידי אבקנים של אלון התבור, עצי אשל ועצי אורן. אלון התבור זקוק לכ-600 מילימטר משקעים.

" הם אכלו בעיקר בשר בקר, צאן ומוצרי חלב.

" עוד דבר מאד משמעותי נמצא באזור זה. לא אכלו כאן חזיר, שנאכל בכל מקום אחר בארץ באותה תקופה" .

בתים תת קרקעיים

" תושבי האזור התגוררו במבנים תת קרקעיים. מבנים אלה, בעומק של שניים שלושה מטרים בתוך אדמת ליס, שמרו על טמפרטורה קבועה של 23-24 מעלות. מתחת למפלס המגורים היו בורות בצורת פעמון שהגיעו עד למי התהום.

" בבקעת באר שבע היו שלושה עשר ישובים כאלה ועוד אחד כ-20 קילומטרים דרומית לבאר שבע. באותה תקופה לא היו מבנים כאלה במקומות אחרים בארץ. לעומת זאת נמצאו מבנים דומים בחרן, שממנה בא אברהם לבאר שבע" .

" תכף אחזור"

מה לכל זה וליציאת מצריים אני שואל?

ד" ר ענבר: " אם אברהם חי 4400 שנים לפני הספירה, כל הסיפור משתנה. בתנ" ך כתוב שהאבות ישבו בארץ 215 שנים. זה משך הזמן שישבו בערך תושבי הבתים התת קרקעיים בבאר שבע. הם החלו בשנת 4400 לפני הספירה לערך עד 4250 לפני הספירה.

שער ספרו של ד"ר דוד ענבר.

" ואז מוצאים שהבורות הפעמוניים נאטמו בלוחות אבן ובתוכם כלים. פשוט עזבו את המקום בצורה מסודרת, לא בחיפזון. השאירו הכל בבורות ונעלמו מן השטח. יוחנן אהרוני בספרו על הארכיאולוגיה של ארץ ישראל אומר שזה כאילו הציבו שלט: "תכף אשוב".

" היציאה הזו היא הירידה למצרים. מה אמר יוסף כשפגשו אותו אחיו? הוא אמר להם לא לחוס על רכושם ולא להביא עמם כלום כשיבואו. והם עזבו והגיעו למצרים" .

במצרים העליונה

כן, אני מקשה, אבל הרי גם במצרים לא מצאו כל שרידים של בני ישראל.

ד" ר ענבר: " אם הארכיאולוגים חיפשו עד כה בתקופה הלא נכונה הנה מתברר כי חיפשו גם במקום הלא נכון.

" בשנות השמונים הייתה משלחת של המוזיאון הסמיטסוני בניו יורק שעשתה סקר לקראת בניית סכר אסואן. הם הגיעו למסקנה שלפני 4500 שנה הייתה כל מצרים מרוכזת בחלק הדרומי (מצרים העליונה) ולא בחלק הצפוני. לא היה שום ישוב באותה תקופה בחלק הצפוני. כי כל האזור היה מכוסה מים.

" כלומר: צריך לחפש את בני ישראל במצרים העליונה. ושם אכן מצאו תרבות כלקוליתית. אלה שכתבו את תולדותיה של התקופה הכלקוליתית בבאר שבע קבעו שיש דמיון מדהים בינה לבין התרבות הכלקוליתית במצרים.

" אם זה נכון אז בני ישראל השליטו את התרבות החומרית שלהם על מצרים. יותר מזה. אני טוען כי בני ישראל בעצם השתלטו על מצרים" .

שושלת מלכי יוסף

כאן מפליג ד" ר ענבר על כנפי התיאוריה הנשמעת כסיפור מדע בידיוני. לפי התיאוריה של ענבר, יוסף לא היה סתם איזה מינהלן בחצרו של המלך פרעה. יוסף היה מייסד שושלת מלכים עבריים ששלטו על מצרים עד למהפך של " ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" .

הוא מספר: " הלכתי לקברות המלכים המצריים ומצאתי 24 מלכים עם שמות עבריים שכתובים בתנ"ך. כולם צאצאים של יעקב. הם קבורים במצרים העליונה וכל הקברים ריקים כי בני ישראל לקחו אותם. שושלת זו נמשכה 350 שנה – מן הירידה למצרים ועד להולדת משה.

" מן הממצאים הארכיאולוגיים של אותה תקופה קל להבחין בין מצרים לבין בני ישראל. המצרים היו קרחים ושחרחרים ובני ישראל היו לבנים. גובה המצרים מטר ארבעים וחמש, הישראלים מגיעים לגובה מטר 75. זאת אני למד מגודל הקברים. המצרים נקברו עם הרגליים צפונה והראש דרומה. הישראלים עם הראש צפונה והרגלים דרומה.

עשר המכות

ד" ר ענבר טוען כי מצא הוכחות לעשר המכות. " יש תעודה מדהימה שמצאו במצרים העליונה מן המאה השמונה עשרה לפני הספירה. התעודה מספרת על שואה נוראה שפגעה במצרים. כל המים הופכים לדם, חושך, הארץ מסתובבת כחוג גלגל הקדר, הלידות נפסקו, כל הנשים הפילו" .

את המכות מסביר ד" ר ענבר בשורה של הסברים אסטרופיסיקליים (פגיעת הירח בכדור הארץ) המזכירים את התיאוריה של עמנואל וליקובסקי (מדען שנוי במחלוקת. ספריו " עולמות מתנגשים" ו" תקופות בתוהו" פורסמו בראשית שנות החמישים, עוררו סערה בעולם, תורגמו לתריסר שפות ומוסיפים להתפרסם).

" סיני אינו סיני"

" בני ישראל" , אומר ד" ר ענבר, " לא היו בחצי האי סיני אפילו שניה אחת. מדבר סיני נמצא מסביב להר סיני השוכן בסודן, באשד הרביעי של הנילוס. המסע היה ממצרים העליונה דרומה לאתיופיה, לארתריאה, לסומאלי, לחצי האי ערב ומשם לארץ ישראל – מהלך אלפי קילומטרים" .

מפת נדודי ישראל לפי דוד ענבר

בעל עיטור העוז

ד" ר דוד ענבר, 66, נולד ברחובות להורים יוצאי פולין. מגיל 13 התחנך בקיבוץ רמת הכובש וכשבגר היה לחבר המשק. בשרות סדיר שרת בהנדסה קרבית ולאחר שחרורו התגייס לצבא הקבע. בשנת 1966 נפצע קשה בתקרית גבול. הוא איבד את ידו השמאלית ולמרות פציעתו הקשה המשיך ללחום ולפקד על חייליו עד שפונה. הוא זכה לצל" ש על עוז רוחו ומאוחר יותר קיבל את עיטור העוז.

אחרי פציעתו עבר לחטיבת מחקר של מודיעין ומשם למחלקת היסטוריה בה שרת כראש ענף. הוא השתחרר בדרגתד סגן אלוף לאחר 25 שנות שרות.

אחרי שנפצע החל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב – תחילה לתואר ראשון ומאוחר יותר לתואר שני, גאוגרפיה והמזרח התיכון. להתעניינות בתנ" ך הגיע בגיל מאוחר יחסית. זה היה עוד בשרותו בצה" ל. בקורס לפיקוד ומטה הוא בחר לכתוב עבודה בתנ" ך. רק אז קרא לראשונה את התנ" ך מבראשית עד דברי הימים וסיכם את כולו באינטנסיביות משך כמה חודשים. הוא החליט לעבור ללימודי ארכיאולוגיה עבד בחפירות תשע שנים ליד כפר מנחם וכן השתתף בחפירות בקרית אתא והיה מנהל חפירות בקדש נפתלי.

את התיזות המהפכניות שלו העלה בעת שלמד באוניברסיטת תל-אביב. שם לדבריו הטילו איסור חמור על תלמידים ללכת בעקבותיו והוא עבר לעשות דוקטוראט במסלול ישיר בבר אילן כשראש המחלקה היה זאב ספרן. הדוקטוראט היה בנושא גיאוגרפיה היסטורית של עמק בית שאן מסוף תקופת הברנוזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל. מדריכו היה פרופסור אנסון מייני, מומחה לתקופת המקרא.

" תעודה אנושית"

שאלתי את ד" ר ענבר אם לדבקות שלו בתנ" ך יש מניע או מסקנות תיאולוגיות. הוא השיב בשלילה. הוא מתייחס לטקסט התנ" כי כאל מסמך אנושי ותעודה שהיא אמת לאמיתה. כל התיאוריה מבוססת על אירועים טבעיים. " רציתי להוכיח שהתנ" ך זה ל א בלוף" הוא אומר.

והאם העובדה שאין לו אוזן קשבת באקדמיה אינה מעוררת בו ספקות לגבי אמיתות משנתו?

ענבר: " אולי אני לא צודק בכל. אבל מה אם חמישים אחוז מדבריי נכונים?"

ראה "מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים"

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=yes

גאולת קרקע בארץ ישראל

14 תגובות

רכישת אדמות היתה הפעילות העיקרית של הציונות מראשיתה * גדול הפושעים בתחום זה היה יהושע חנקין, שרכש 600 אלף דונם * היסטוריון שמאלני האשים אותו כי נהג בנוכלות, שוחד ואלימות * אבל בלעדי חנקין ויתר גואלי האדמה לא היתה קמה המדינה

אילו חקרה טליה ששון את רכישות הקרקע בתוך הקו הירוק הייתה חייבת להגיע למסקנה שמדינת ישראל כולה בלתי חוקית. ליועץ המשפטי מני מזוז לא הייתה אז ברירה אלא להכין כתב אישום נגד גדול פושעי רכישת הקרקעות בארץ ישראל, יהושע חנקין.

חנקין, יליד אוקראינה, עלה לארץ בעליה הראשונה (1882) והתיישב בראשון לציון, שאביו היה ממייסדיה. החל משנת 1890, והוא אז בן 26 בלבד, החל במפעל רכישת קרקעות לצורך התיישבות יהודית. באותם ימים רכש את האדמות עליהן הוקמו חדרה וגדרה.

האשה המיילדת

חנקין נתגלה כבעל כישרון יוצא דופן בתחום זה. הוא התמצא היטב בחוקי המקרקעין, דיבר ערבית שוטפת, הכיר את מנהגי הערבים וקשר קשרים ענפים עם בעלי קרקעות. לידו עזרה אשתו, אולגה לבית בלקינד, מיילדת במקצועה, שיילדה בין היתר את נשותיהם של בעלי הקרקעות הערביים.

יהושע חנקין

פעולתו הייתה בראשיתה יוזמה פרטית לגמרי. הוא פנה למשקיע יהודי מרוסיה, שמעון דומיניק שמו, והציע לו להשקיע ברכישת אדמות עמק חפר. במכתב לדומיניק תאר חנקין אדמות אלה במילים הבאות: " מקום אשר בו יתאחדו כל המעלות אשר בהן משתבחת ארצנו הקדושה, מקום חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון. מקום נהר נחלי מים ועל חוף ימים ישכון" .

היה צריך הרבה דימיון כדי לתאר כך את הפוטנציאל של עמק חפר, שהיה אז אזור של חולות נודדים וביצות ממאירות. תושבי המקום המעטים היו בדואים שהתפרנסו בעיקר ממרעה ומשוד עוברי אורח.

רכישת העמקים

מאמצי הרכישה נמשכו שנים רבות, במהלכן טווה חנקין את הקשרים. רק בשנת 1929, הפעם כפקיד "הכשרת הישוב" , הושלמה הרכישה. בשלושים השנים שחלפו עלה מחיר הקרקע פי עשרים ושלושה. אך העמק נרכש והפך לאחד האזורים הפורחים בארץ ישראל. חנקין המשיך במפעל הרכישות שלו כמעט עד יום מותו בשנת 1945. הוא רכש את אדמות עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק החולה ועוד. בסך הכל רכש במהלך חייו כ-600 אלף דונם.

גאולה או כיבוש

רכישת אדמות הייתה הפעילות הציונית העיקרית מראשיתה. קראו לזה " גאולת קרקע" או " כיבוש הקרקע" . האדמות שנרכשו היו בעיקר במישור החוף, בין יפו לחיפה, ובעמקי יזרעאל והירדן. אלה היו אזורים מוכי ביצות ורובם לא היו מיושבים ולא מעובדים. בין 1878 ל-1908 נרכשו כ-400 אלף דונם, בשנות ה-20 נרכשו 533 אלף דונם ובשנות ה-30 עוד 300 אלף דונם. עד סוף המנדט הבריטי רכשו היהודים כשני מיליון דונם. קרקעות אלה שימשו להקמת הקיבוצים ולהרחבת ישובים חקלאיים ועירוניים.

יהושע חנקין ואשתו המיילדת אולגה

הביקוש היהודי לקרקע העלה את מחירה באופן תלול. משנת 1910 ועד 1944 עלו מחירי הקרקע ב-5000 אחוזים. הקרקע נקנתה בדרך כלל ממי שנחשבו בעליה, שהגיעו לבעלות הזו במניפולציות ובשחיתות שאפיינה את התקופה העותמנית. אלה היו נכבדים עשירים, שרובם ישבו בביירות , ביפו, בשכם, בג"נין ובעזה. רבים מן המוכרים היו בני המשפחות המכובדות בציבור הערבי של ארץ ישראל: נשאשיבי, אל חוסייני, אל עלאמי, דג"אני. בני משפחות אלה עמדו בראש התועמלנים נגד הציונות ונגד מכירות קרקע ליהודים. נאמר עליהם כי היו " פטריוטים בגלוי ובוגדים במחשך" .

" החטא הקדמון"

על האדמות שנרכשו ישבו אריסים ערביים (שחדרו לשפלת החוף במאה ה-19). סילוק אריסים אלה מן האדמות היה חומר תבערה לתעמולה הערבית האנטי ציונית. ה"נישול" משמש עד היום נימוק של השמאל הישראלי לראות בציונות מפעל שבחטא יסודו. ההיסטוריון תום שגב כותב על שיטותיו של חנקין ורוכשי אדמה אחרים: " הימור ומזל, אילתור, נוכלות, ושוחד, סיכון אלימות וחזון" .

חולות עמק חפר 1930

אך מחקרים שנערכו בנושא, כולל על ידי הבריטים, העלו שהמנושלים הסתדרו היטב במקומות אחרים. ההתיישבות היהודית רק העלתה את רמת החיים של כלל האוכלוסייה הערבית וזו הרחיבה את השטחים שעיבדה.

גאולת אדמה בצל עונש מוות

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקין, מראשי " חובבי ציון" , אמר ב-1904 כי " בלי זכות בעלים על האדמה מעולם לא תהיה ארץ ישראל יהודית" . הוא הוסיף כי ארץ נרכשת או בכסף או בכוח או בשלטון. הואיל ואין לנו היהודים כוח ושלטון לא נותר לנו אלא לרכוש קרקע בכסף.

מלחמת השחרור ב-1948 העבירה בכוח לבעלות העם היהודי את כל אדמות המדינה המנדטורית, בתחום הקו הירוק. במלחמת 1967 השתלטה ישראל על יהודה ושומרון. הפעם היה ליהודים בארץ ישראל גם שלטון וגם כוח. אך מדינת ישראל החליטה שזהו שטח כיבוש של ארץ זרה.

ואז התחיל המוח היהודי לחפש פטנטים איך לרכוש אדמות מולדת, שהחוק החל עליהן הוא החוק הירדני. שוחחתי עם ידידי עו"ד ד" ר יעקב חרותי, לשעבר לוחם לח"י, שרתם את ידיעותיו המשפטיות בשלבים הראשונים של רכישת קרקעות ביהודה ושומרון.

שרי המערך חתמו

חרותי: " צריך לזכור כי החוק הירדני קובע איסור מוחלט על מכירת קרקעות לזרים ועונש מוות למי שמוכר קרקע ליהודים. היה צריך למצוא דרך לאפשר למוכרים הערביים למכור קרקע ליהודים בלי שיסתכנו בחבל התליה.

יעקב חרותי צילום: זאב גלילי

" בשלב הראשון, ב-1967, נעשה מיפוי של אדמות מדינה. זה איפשר להקים ישובים, בלי שתהיה למישהו עילה לטעון שנגזלו אדמות פרטיות. עד 1974 הקימו ממשלות המערך על אדמות אלה 13 ישובים ושבע היאחזויות צבאיות. אבל גם אז היה צורך ברכישת אדמות, למשל בגוש עציון. הקרקע הייתה דרושה להרחבת ישוב ולבניית כביש. איתרנו את בעל הקרקע שהיגר לצ"ילי, הבאנו אותו לכאן והחתמנו אותו על המכירה. על ההיתר לרכישת הקרקע חתמו שלושה מראשי מפלגת העבודה, ביניהם שר הביטחון שמעון פרס.

רכישות פרטיות

" ב-1977 בגין עולה לשלטון ואחרי שהבטיח הרבה אלוני מורה התחיל לעשות במכנסיים. גוש אמונים לחץ וממשלת בגין התחילה להפקיע אדמות, כולל אדמות פרטיות, בכמויות לא גדולות. רכישות אלה נועדו להקמת ישובים.

" ההפקעות גררו אחריהן בדרך כלל התנגדויות של ערבים שטענו לבעלות על קרקעות. הדברים הובאו בפני ועדות ואני הופעתי בוועדות אלה כנציג המינהל האזרחי (זה היה במסגרת שרות מילואים שעשיתי בהתנדבות). ניצלתי את הידע שלי בחוקי הקרקעות מן הפרקטיקה המשפטית ואת שליטתי בשפה הערבית.

" במקביל החלו רכישות פרטיות. חלק מהן נעשו במטרה להקים ישובים ויש אכן כמה ישובים היושבים על קרקעות שנרכשו מערבים באורח פרטי. אני ייצגתי אנשים שרכשו קרקעות כאלה.

פירצה בחוק

" החוק הירדני אסר מכירת קרקעות לזרים אך התיר לארגונים ולחברות זרות, וגם לחברות שנרשמו בירדן, לרכוש קרקע לצרכי בתי חולים, מנזרים, כנסיות וכדומה. אבל לא לצרכי מסחר. באותה תקופה היה אורי בראון עוזר שר הבטחון של אריאל שרון. הצעתי לבראון לנצל את הפירצה בחוק הירדני. לרשום חברה שבעליה יהודים שתהיה חברת בת של חברה ירדנית, שיש לה אפשרות לרכוש אדמות בלי איום בפסק דין מוות. לאחר הרכישה היה ראש המינהל האזרחי יכול להתיר שימוש בקרקעות הנרכשות למטרות מסחריות. בעקבות הפירצה הזו צצו חברות כפיטריות וערבים עמדו בתור כדי למכור אדמות. עד שבאה פליאה אלבק מהפרקליטות ועצרה את זה. אלבק היתה המהדורה הקודמת של טליה חסון. פליאה אלבק הומלצה על ידי אהרון ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה. בגין נישק את ידה וקיבל את הדין שחרצה" .

==================================================================

ביאליק: כמה אדמה צריך אדם

דברים שאמר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לפני למעלה משמונים שנה לרגל חג " הקרן הקיימת" :

" … פרופסור אחד שאל את השומעים: בכמה אדמה יש צורך לאדם, שירגיש עמידה בטוחה ומאוששת?

" ענו השומעים: די לו רק בכברת אדמה, כדי עמידה על כפות הרגלים. מפני שאין האדם עומד אלא על אותו הקרקע שכפות רגליו נעוצות בה, ומיד הוא מרגיש עצמו עומד עמידה איתנה וחזקה.

" אמר להם: כן הדבר בשעה שעומד אדם במישור, אבל אם יעמוד במקום גבוה שאין סביבו שטח גדול, כמה אדמה צריכה לו שלא ירגיש חרדה ברגליו ובברכיו מפחד הנפילה? שאל והשיב:

צריך אדם להרגיש סביבו אדמה מלוא קומתו. שאם ייכשל ויפול יהא בטוח שיתמתח על האדמה ולא יהא תלוי באוויר אף במקצת גופו…

בין " כניסה להיסטוריה" ל"ציונות שפויה" על פי גרשום שלום וברוך קורצווייל

3 תגובות

סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.

את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.

לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.

" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.

ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"

שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .

אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .

האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.

הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .

מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."

גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).

גרשום שלום 1932

גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.

נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .

האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.

ברוך קורצווייל

עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.

ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.

ראה ראיון עם גרשון שלום http://www.zeevgalili.com/?p=837

משיחי השלום וחמוריהם

בני פלד כ" כנעני"

4 תגובות

ראה גם מותו של אחרון הכנענים

http://www.zeevgalili.com/?p=649

NGLISH VERSION

מוכן להסכים לרמטכ"ל ערבי. אלוף בני פלד (ויקיפדיה שימוש הוגן))

אחרי מות קדושים אמור.

לאחר מותו של אלוף בני פלד ז" ל נאמרו הרבה דברים נכוחים לשבחו. על היותו לוחם נועז ואמיץ; על תרומתו העצומה לשיקום חיל האוויר ולבנייתו מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים; על מנהיגותו, קפדנותו ויסודיותו; על הביקורת שמתח על מערכות השלטון בישראל בתחום קבלת אחריות, הפקת לקחים, ומינהל תקין. פה ושם הובאו גם דברים שאמר במהלך הקריירה הצבאית שלו ואחריה על מהותה של מדינת ישראל. אך אלה הוצגו כאיזו פרפראה. כמו בקשתו לפני מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

במהלך השנים השמיע פלד הכרזות דומות פעמים רבות. לוחמים נועזים, במיוחד טייסים, זוכים ליחס סלחני על התבטאויות הנחשבות ל" שובבות" . כמו שסלחו לעזר ויצמן אמירות מעוררות פלצות, ששלף על ימין ועל שמאל. אך אצל בני פלד אלה לא היו פליטות פה. הוא היה אדם רציני שהיתה לו מישנה סדורה הזהה למעשה לתפיסה המוכרת כתפישה ה" כנענית" , או ליתר דיוק ה" עברית" .

מוכן לרמטכ" ל ערבי כבר מחר בבוקר

עד כמה רציני היה פלד בעמדותיו ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון טלוויזיה לרגל מלאת חמישים שנה למדינה. הוא סיפר בראיון כי הציג שאלה זהה לשלושה אנשים: האם אתה מוכן ששר החוץ של ישראל יהיה אזרח ישראלי ממוצא ערבי-מוסלמי.

השלושה היו מזכיר הקיבוץ הארצי גיורא פורמן, שהיה סגנו של פלד בחיל האוויר, השני היה הסופר א.ב. יהושוע והשלישי אליקים העצני. תושבתו של העצני ברורה וצפויה אך א.ב. יהושוע ופורמן התפתלו ואמרו משהו שזה יהיה אולי אפשרי בעוד עשרות שנים אך בעצם אמרו לא. ועל כך הגיב פלד: כולם גזענים ולא רוצים ערבים. בקיבוצי השומר הצעיר אין אפילו חבר ערבי אחד.

עוד אמר כי אינו רואה הבדל בין גנדי לבין יוסי שריד. גנדי רוצה תחום מושב יהודי גדול ושריד רוצה תחום מושב יהודי קטן. שניהם לא רוצים לראות ערבים.

לשאלת המנחה השיב פלד שהוא מוכן שמחר בבוקר יהיה מפקד חיל אוויר ערבי, או רמטכ" ל ערבי. או ראש ממשלה ערבי. בתנאי שהם יישבעו אמונים למדינה ויהיו מוכנים למות למענה. ובתנאי שזו תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, מבוססת על המשפט העברי. לא המשפט העברי הדתי, הדגיש. אלא המשפט העברי שאינו קשור להלכה (הוא לא הסביר מה זה).

הבעיה שלנו, אמר פלד, היא גזענות לשמה. אם תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, שתיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה לא תהייה לנו בעיה עם הפלשתינאים.

דברים כאלה, הנאמרים בעיצומה של המלחמה התשיעית או העשירית (תלוי ממתי סופרים) עם הערבים, נשמעים כהזיה. אך מאחוריהם עומדת תפישת עולם, שקנתה לה אחיזה לא מבוטלת בספרות העברית, בתודעה של חלק גדול מן הציבור ורישומה ניכר גם בימים אלה. זוהי התפישה הקרויה " כנענית" (שנולדה כשם גנאי בפי המשורר אברהם שלונסקי) והמחזיקים בה מכנים אותה התפישה ה" עברית" .

" תנועת העברים הצעירים"

שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין " העם העברי" המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן בארץ ישראל ישות לאומית

סמל תנועת העברים הצעירים אות A אלף הכנענית

" עברית" " כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" . השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת " המאבק" ו" אלף" ובין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן.

התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, תהליך שהושלם עם מרד בר כוכבא שהביא לניתוק העם מן הארץ. התנועה שאפה להינתק מן הקשר של העם העברי אל העם היהודי ולהקים מדינה שבה יהפכו כל יושביה – ערבים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים, בדואים וצ"רקסים – לעם אחד.

ממצרים עד החידקל

היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם " ארץ העברים הקלאסית" , המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש עתיד להילחם בפאן ערבאות הדכאנית. נצחון המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ובהיותה חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני לאומי – לא דתי ולא עדתי – על רקע הקדם העברי הקלאסי המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות.

ה" ערבאות" לפי השקפתהתנועה נכפתה על עמי " ארץ הפרת" , כשם שהיהדות נכפתה על העברים ואת שניהם יש לשחרר.

מיתוסים כנעניים

התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי " קלאסי" , שתואר על ידי המלומד עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המאיץ להקמת התנועה). תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות) הביאה את התנועה ל" פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים" , שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

חורון ניסה לעניין את זאב ז"בוטינסקי במשנתו. וז"בוטינסקי, המנהיג שהיה אולי החילוני ביותר בין המנהיגים הציונים, דחה אותו על הסף. ז"בוטינסקי התייחס בחיוב לרעיון שהפיניקים ויושבי קרתגו שייכים לתרבות קדומה אחת, ואשר ישראל הקדום היה חלק ממנה. אך הוא התנגד לראות בכל עמי הקדם " עברים" . קירבה תרבותית לשונית, אין פרושה אמונה משותפת וערכים משותפים, אמר ז"בוטינסקי. האומה היהודית, התגבשה סביב יסוד אידאולוגי ברור ומוצק, שייחד אותה מיתר העמים, וזוהי האמונה המונותיאיסטית. הוא כתב לחורון: " אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת אלילים" .

" אדם חדש בארץ ישראל"

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה של " מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו בתפיסה שיש לחתור ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" . העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי, עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית, הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. וכאשר הובא למנוחות שומר שנקבר בעמק יזרעאל דובר על " קבר עברי ראשון בעמק" . מובן שהדיבור העברי היה במרכז ובמסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש.

מציונות אל אנטי ציונות

אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות ביקשה העבריות להגדיר את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו. כמו הציונות היא האמינה כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.

ההיסטוריון יעקב כ" ץ אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.

תחזיתו של קורצווייל

המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם " מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" (" כנענים" ) הוא כותב: " אמוציונלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הנוער אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בלבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית ולהיבהל מפני תוצאותיה? הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי" .

תגובת בן-גוריון

מי שנבהל מפני התגשמות חלום הציונות בצורתה הכנענית היה דוד בן גוריון. בתגובה על דברים שאמר קורצווייל בסימפוזיון על לאומיות יהודית כתב לו בן-גוריון מכתב בו הוא אומר: " איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו; אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ור" יהודה הלוי לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים", והמלים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי – אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו , ועם כל הדורות שיבואו" .

עוד כמה מילים על ה" כנעניות"

תארתי כאן את הרעיון ה" עברי" או ה" כנעני" , אך לא נקטתי עמדה ולא סיפרתי על הקשר האישי שהיה לי עם הרעיון הזה ועם נושאיו. אני משלים כאן את החסר ומרחיב מעט את היריעה. מדובר אמנם בתנועה שנכשלה וכבר אינה קיימת. אבל עצם העובדה שאדם כמו בני פלד אומר כי הוא מסכים שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי, מלמדת שרעיונות התנועה הזו לא נעלמו מסדר היום הציבורי.

נתוודעתי לראשונה לתנועת " העברים הצעירים" ולרעיונותיה בראשית שנות החמישים. חבר לספסל הלימודים, אליקים יונקר (היום אליקים ירון, מבקר התיאטרון של " מעריב" ) מסר לי גיליון של בטאון התנועה " אלף" . אני זוכר היטב את הכותרת של הגיליון שאמרה: " הקץ להגירה חופשית" כשהכוונה היא לגל העליה ההמונית של השנים הראשונות למדינה.

הקריאה בכתב העת הזה עוררה בי סערת רגשות, שקשה להסביר היום. באותה תקופה קראתי גם את " סולם" , כתב-העת בעריכתו של ד" ר ישראל אלדד, שהטיף לכאורה לרעיונות מנוגדים בתכלית לאלה שלהם הטיף " אלף" . אך אני, בעיניים הלא ביקורתיות של נער בן 14, לא חשתי בסתירה הזו והדבר טעון הסבר.

פער בין הורים לילידים

על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר " אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים – צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם. דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה, של אנשים ש" הלכו כצאן לטבח" . דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור (" סבונים" ), שעסקו במלאכות בזויות (" חנוונים" , " סוחרים" , " ספסרים" ).

דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ, מני דן ועד אילת. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, " מגש הכסף" שהקים את המדינה. ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה. הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער.

מהפכת הדיבור העברי

מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ" ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד מאורות הספרות העברית החדשה. אך העברית שלהם לא היתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם. הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד בעל פה את לוח הפעלים ולוח שמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ" דגושה כך ששומעים חרקים).

אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה" עברים" . הספר, " דקדוק הפה והאוזן" , הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה " מתה" . די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת.

אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו " עוזי ושות"" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את " עוזי" בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב" דבר לילדים" ובמקומות אחרים (" שישה סיפורי קיץ" ). ולא במקום האחרון " העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו " ידיעות אחרונות" ) שכתבו את השפה המדוברת ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור. (ברדיו המשיכו לשמור על ח" וע" גרוניות ועל " עברית של בית מרקחת" , כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ"ופצ"יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).

אל תוך המציאות הזו באו ה" עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.

מן העברים אל הכנענים

אך התנועה לא הסתפקה בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב והיסטוריה חדשים. הארץ שלנו איננה רק מדינת ישראל אלא כל מרחב הסהר הפורה. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא כל יושבי ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. אנחנו העברים הננו איפוא צאצאים לאומה העברית הגדולה שהמציאה את האלף בית, שהקימה ציים אדירים ובנתה אימפריה בכל אגן הים התיכון. אנחנו הבאנו את התרבות לאירופה ופילי מצביאנו הגדול חניבעל, איש קרתגו, עברו את האלפים ואיימו למוטט את רומא.

התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא אל אלעזר בן יאיר שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית (" כי הכל רק גזרות ורדיפות" ). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של " עיר ההריגה" ו" המתמיד" והעדיף את שאול טשרניחובסקי " נוכח פסל אפולו" . זה דור שעדיין למד ואהב תנ" ך והזדהה עם גיבוריו. לכל טיול בתנועת נוער ספר תנ" ך היה פק" ל חובה. חידוני התנ" ך שהחלו באותה תקופה היו ארוע לאומי. בעת שידור החידון ברדיו (טלוויזיה לא היתה כמובן) היו הרחובות ריקים מאדם. חתן התנ" ך עמוס חכם, יהודי נכה כבד פה אך בעל זכרון פנומנאלי וידע מדהים, הפך גיבור לאומי. הוא הפיע על שער " העולם הזה" ונערץ כמו שחקן כדורגל מצליח.

לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן, נכנסה ה" עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל " נמרוד" של יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938 ועורר התרגשות עצומה. " בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב" הארץ" בפברואר השנה – " מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים" . הסופר בנימין תמוז כתב: " מצאתי את עצמי עומד מול "נמרוד". פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי" .

הפסל נמרוד

כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו? רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב" סולם" שהטיף למלכות ישראל כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח" י. בבטאון לח" י " במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר שקבע כי המושג עם עברי כולל גם את הענף הצורי פניקי ו" הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל" . רבים מאנשי הלח" י ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח" י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז"בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית" ר, לולא ז"בוטינסקי שעמד בפרץ.

מהי העברית שלנו

רבים וטובים כבר עמדו על כך שהבסיס ההיסטורי של הרעיון רעוע. ישראל ועמי כנען לא רק שלא היו אומה אחת מבחינה תרבותית ודתית, קרוב לודאי שגם לא הבינו אלו את שפתם של אלו.

ומהי העברית שאנו מדברים?

זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב" ם, מרש" י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.

" פעמוני פילי חניבעל במקום צעקות רבנים

כמה שנים לאחר שנתוודעתי לרעיון הכנעני הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ" כתב צעיר" בעיתון " חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה" עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדקתי ומצאתי כי חלק גול מן ה" כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות.

דברים אלה מסבירים אולי דברים שאמר יונתן רטוש בשנת 1944: " לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה" . על היהדות אמר עוד כי היא " תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים, צרעת רוחנית" .

פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" ירושלים 1984) אומר: היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על " זקני ציון" .

פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש, מספר על החוג הרביזיוניסטי היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת.

" כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם" , מספר פורת, " ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"…

אחד מאנשי החוג אמר " שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…"

עוד אומר פורת " עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים" … אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידאולוגיה הכנענית " אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל" .

נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל. מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל.

ברוך קורצווייל שצפה את הסכנה לפני למעלה משלושים שנה כתב כי מספר המצדדים בתנועת העברים " עולה פי כמה על מספר חסידיה בפועל. דוברי התנועה אומרים בגלוי את שחלק גדול מכל הנוער בארץ חושב בסתר" .

עוד אמר כי " הכנעניות חדרה בינתיים לתוך כל המפלגות והמחנות והיא עובדה איתנה. כך למשל נראים לי ימי צקלג לס. יזהר כתעודה ספרותית כנענית מובהקת" .

ובימים אלה זכה ס. יזהר בדרך מפוקפקת בפרס ספרותי בסך 200 אלף דולר.

מאמר נוסף על בני פלד

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

תורת המוסר הציונית

הערבים אינם טיפשים

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

ראה גם:

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

1. המומיה בארון

=================================================

2. מגן דוד בהודו

DOGVILLE .3 כמשל

" כולם אנשים טובים"

כאילו סיפור נאיבי

הגירוש שלא היה

כבולה בצווארה

קורא לגנגסטרים

אבא מאפיונר

חיסול העיירה

====================================================

4. הגיע הזמן למה?

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

התמוטטו היסודות

האסימון נפל

שאהבנו לאהוב

זו דמוקרטיה זו?

מי אדוני המדינה

חומת מגן לעקירה

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

===========================================================

מה זה ג'יהאד

==============================================================

" יד לאחים"

==============================================================

סדום

ממשלת זדון

ומלכות זדון

רוח גוש קטיף

אטימות הלב

=============================================================

נובל לשלום

==============================================================

התקשורת

==============================================================

דגי מפרץ אילת

==============================================================

מכירת יוסף

==============================================================

נפל הפור

============================================================

תיק שרון

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

מה ידעו אז

איך למדו פעם

מי היה שר החינוך

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

מה קרה לנו

רוצים חיים קלים

" תנו לילד חוויות"

הזלזול במורים

הצפיפות בכיתות

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

שער הספר הרצל עכשיו

חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

אהבה ליהודים

מדינת מופת

כפרים ערביים שעל חורבותיהם
נבנו או הורחבו ישובים וערים יהודיות