נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"

מאמר זה הוא פרי עטו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המאמר נכתב לרגל הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות. תשס"ח. המאמר פורסם בעיתון אינטרנט של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן-עזר" גיליון 341 מן ה-7 במאי  2008.
הרשימה  מופיעה גם (בנוסח מקוצר)  בעלון השרות הבולאי המצורף לגיליונית של בול "התקווה". המאמר מתפרסם כאן באדיבות אליהו הכהן.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

להמשיך לקרוא ←

מוכרי נקניקיות "יקים" בשנות השלושים בתל-אביב. בין נקניקיה לנקניקיה  קראו את כתבי ניצ'ה

על מקור הכינוי "יקה"

http://www.zeevgalili.com/?p=211

לפרופסור יחזקאל דרור מגיע צל"ש * בפליטת הפה שלו חשף מה שניחשנו כולנו * ועדת וינוגרד לא היתה אלא ספין של אולמרט * בין הדו"ח החלקי לדו"ח הסופי הצליח אולמרט להפוך עצמו לאתרוג, גם בעיני הוועדה * יחזקאל דרור הוא "יקה" שאינו יודע חכמות ופשוט אמר את האמת

ערב הקמתה של ועדת וינוגרד כתבתי את הדברים הבאים על פרופסור יחזקאל דרור:
"בין כל המועמדים לוועדת הטיוח שמבקש אולמרט להקים, היחיד שראוי לאמון הוא פרופסור יחזקאל דרור. הוא איננו מנכ"ל של מפעל בטחוני ממשלתי, איננו נציג חברת ענק המספקת ציוד למשרד הביטחון וגם איננו שואף להיות שופט בבית המשפט העליון (כפי שהיו כמה מועמדים שבחר אולמרט ונפסלו). ככל הידוע לי הוא גם לא חבר של אולמרט. פרופסור דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחום מינהל ומדיניות, אולי החשוב והמעמיק ביותר בתחום זה. הוא יועץ בעל שם עולמי בקביעת מדיניות ותיכנון אסטרטגי…

"יחזקאל דרור מתריע עשרות שנים על כשלי ההתנהלות של המדינה, כפי שנחשפו במלחמה. מעל לכל: יחזקאל דרור הוא בראש ובראשונה יהודי-ציוני, החרד לגורל העם ולעתיד המדינה. הוא יכול לא רק לבדוק את מכשלות העבר אלא גם להתוות דרך לעיצוב העתיד".

להמשיך לקרוא ←

 

זאב פון ויזל בצעירותו(באדיבות מכון ז'בוטינסקי) ונכדתו ניבה (צילום:זאב גלילי)

התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.

לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.

הרפתקן יוצא דופן

את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).

 

בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.

הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.

בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.

אצל מלכי ערב

בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.

מגילת אסתר בצפלין

בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".

 

ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.

עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.

לכבוש הארץ בכוח

בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.

כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.

פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.

 

קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.

ניסה להבין הערבים

למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.

כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";

כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.

תחושת השואה

נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.

המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.

הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.

נתן לעבדאללה לנצח בשחמט

על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".

צום של 28 יום

ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.

מדוע עליתי לארץ ישראל

לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".

ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי

ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"

 

 

דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.

" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .

את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.

" לא מבינים מילים"

ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר  "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.

נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?

עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.

מחקר חלוצי

כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).

נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.

תפוצה מהירה

את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.

מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.

המנון לא רשמי

השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.

לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.

כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .

הצעות לתחליפים

במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.

רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.

העם בחר בהמנון

על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .

עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.

לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.

אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:

" כל עוד רגש אהבת הלאום

בלב היהודי פועם

עוד נוכל קוה גם היום

כי ירחמנו אל זועם"

" שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי רק עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .

מהו מקור הלחן

שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.

מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .

ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"

" מיום שחרבה ירושלים וגלינו מארצנו – גלות כרוכה בעקביו של אדם. ואפילו זכה וישב בארץ ישראל רגליו מוליכות אותו לחוצה לארץ. שארץ ישראל היא בחינת הלב ושאר כל הארצות הן בחינת רגליים. כשליבו של אדם טוב, טוען את הרגליים וכשאין לבו טוב רגליו טוענות אותו" . (ש" י עגנון)

רבים מהוגי הציונות וממחולליה הביעו את החשש כי העם היהודי לא ממש רוצה לצאת מן הגלות. שמריהו לוין (1867-1935) אמר " קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל" . זאב ז"בוטינסקי אמר: " בשביל לרחוץ מעל גופנו ונשמתנו את אבק הגלות… נזדקק לזמן ולמים רבים" . א" ד גורדון הזהיר כי " אין בעולם בשבילנו מקלט בטוח מן הגלות אשר בקרבנו" . דוד בן גוריון, הזהיר לא פעם מפני האפשרות שהעם איננו כשיר לחיים מדיניים.

אני חוזר ומעלה את השאלה הארכאית הזו בעקבות סיפור ששמעתי. אני מניח שהמלחמה האחרונה עומדת ברקע למחשבה שלאחר כמעט שישים שנות ציונות, יצאנו מהגלות אך ספק רב אם הגלות יצאה מתוכנו.

חצר ארמונו של ר" ישראל מרוז"ין בצילום משנת 1901. חסידי סדיגורה יוזמים שיחזור מדויק של המבנה.

סיירת גולני באומן

את הסיפור שעורר אותי למחשבות העגומות הללו סיפר לי ידידי יואל רפל. הוא חזר באחרונה מסיור במזרח אירופה ובעת ביקורו באומן , מקום קברו של ר" נחמן מברצלב, פגש שני בחורים, בוגרי סיירת גולני. הם נמצאים באומן זו השנה השלישית ברציפות ואינם מתכוונים כלל לחזור לארץ. " כששאלתי אותם אם אינם רוצים לראות את בני משפחותיהם השיבו: אם ההורים רוצים לראות אותנו שיבואו לכאן" .

שני הבחורים הללו רואים עצמם תושבי קבע באומן. הם אינם היחידים. עד לפני כמה שנים לא היו שם יותר משלושה ארבעה תושבי קבע יהודיים. כיום מתגוררים באומן דרך קבע כמאה וחמישים יהודים. הם רכשו לעצמם בתים ורואים את אומן כמקום מושבם הקבוע.

להחזיר עטרה ליושנה

אפשר היה להתייחס לסיפור הזה כאל קוריוז. אך בסיוריו במזרח אירופה גילה רפל תופעה אחרת, מדהימה ומדאיגה הרבה יותר, מנקודת מבט ציונית. תופעה של מאמץ אינטנסיבי לחדש את מרכזי החסידות שנחרבו ולהחזיר כאילו עטרה ליושנה.

רפל, יליד קבוצת יבנה, הוא איש אשכולות ומומחה לחסידות. עשרות שנים הוא עורך ב" קול ישראל" תכניות בנושאי יהדות. פירסם ספרים רבים בנושאי תפילה, חגים, פרשת השבוע, חסידות, תולדות ארץ ישראל, תולדות הציונות ועוד. לימד ומלמד במכללת בית ברל ובמכון אבשלום, עומד ללמד בשנה הבאה באוניברסיטת בוסטון.

לפני כמה שנים החל בסיורים לימודיים מטעם בר אילן בעולם היהודי. בשנים האחרונות הוא מקיים סיורים בעיקר במזרח אירופה, מגיע עם המתיירים למרכזים בהם צמחו החסידות, הציונות והספרות העברית החדשה – רוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה ועוד.

הבנין שיבנו בבעלז – העתק מדוייק של הבנין הנראה בצילום מימים עברו. השטח הבנוי כ-6000 מטר.

היכל הבעל שם טוב שהוקם בסמוך לקברו של מייסד החסידות. במקום מתוכננת ישיבה בשטח 600-700 מטרים.

בין חסידות לציונות

בסיורים מגיעים לקברותיהם של הבעל שם טוב, ר" לוי יצחק מברדיצ"ב, ר" נחמן מברסלאב ולעוד מרכזים חסידיים. הסיורים כוללים גם אתרים של תולדות הספרות העברית והציונות – החל מבוצ"אץ" העיר של עגנון ועד לאודיסה ולבית בו כתבו ביאליק ורבניצקי את ספר האגדה בעיצומו של פוגרום. ולביית בקייב בו נולדה גולדה מאיר.

השלטונות של המדינות בהן נערכים הסיורים מקדמים בברכה את התיירות הישראלית והיהודית, המזרימה כספים רבים לאוצרותיהם המדולדלים. במקומות רבים הוצבו שלטים ואנדרטאות (בסיוע גורמים יהודיים בעולם – הבית בז"יטומיר בו התגורר ביאליק, הבית בו נולד וגדל זאב ז"בוטינסקי, , בתיהם של שלום עליכם, דובנוב, דיזנגוף ואחרים.

בניה בממדי ענק

כל הרקע הזה לא נועד לשמש מקדם מכירות לסיורים האמורים אלא לגילוי מפתיע שנתגלה לרפל במהלך סיוריו. המדובר ביוזמה לבנות מחדש מרכזים חסידיים במקומות שרגל יהודי לא דרכה בהם מאז השואה: בעלז, ויז"ניץ, סדיגורה, מעזעריץ", קוריץ ומקומות רבים אחרים. יש מי שאוסף כסף מיהודים בכל העולם, מתכנן תכניות ומקים מבנים אולי רוצים להחזיר בדרך זו עטרה ליושנה.

בעקבות הצלחת אומן

השלטונות בכל המקומות הללו – חלקם מקומות שכוחי אל רחוקים מכל מרכז – מוכנים לסייע. אולי עומדת לנגד עיניהם ההצלחה העצומה של קבר ר" נחמן באומן (רפל טוען כי אין שום ודאות שבמקום אכן היה קברו של החסיד הגדול). אומן הפכה למקור הכנסה אדיר שמקורו ברבבות יהודים (מספרם נאמד ב-40 עד 50 אלף בשנה) הבאים למקום ומשלמים במיטב כספם בשביל לקבל איזו פינה לישון בה. בעונת החגים מפנים תושבי האזור את בתיהם ומשכירים אותם ליהודים הבאים לשם תמורת סכום השווה לשכרם השנתי.

היוזמות לחידוש מרכזים חסידיים שחרבו אינם דומים כלל למה שנעשה סביב קברו של ר" נחמן:

• · חסידי סדיגורה משפצים את ארמונו של ר" ישראל מרוז"ין הסמוך לצ"רנוביץ.
• · באזור בעלז שהוא ריק לגמרי מיהודים עומדים לחדש בנין שהיה שם פעם בשטח כולל של 6000 מטרים מרובעים.
• · סמוך לקברו המשופץ של הבעל שם טוב בונים ישיבה בשטח של 600-700 מטר.

· בדהורוביץ משפצים בית כנסת ענק שהיה שם בעבר.

· בז'יטומיר מקימים ישיבה במחנה נופש מן התקופה הקומוניסטית.

"להוציא את הגלות מהיהודים". שמריהו לוין.

נדהם מהגילוי. מומחה לחסידות יואל רפל. (צילום: זאב גלילי)

דיוקנה של גולדה המוצב על הבית בו נולדה בקייב.

מחייבי הגלות מן האקדמיה

לפחות שני הוגי דעות מן האקדמיה מחייבים את הגולה באורח עקרוני ושיטתי – האחד ציוני בכל רמ" ח אבריו והשני פוסט ציוני מובהק. נתחיל בשני.

פרופסור אילן גור זאב , פילוסוף מעמיק מאד, מומחה לחינוך, המלמד באוניברסיטת חיפה. הוא פרסם ספר חשוב מאד על אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם ושורה של ספרים שבמרכזם החינוך בעידן הפוסטמודרני.

."לחנך את ילדינו לקראת השיבה לגולה". פרופסור אילן גור זאב.

בספרו האחרון " לקראת חינוך לגלותיות" הוא כותב בין היתר:

" תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת השיבה לחיים בגולה. על החינוך בישראל, כיום, לצייד את הנוער ברצון , בסטנדרטים, בקודים, ברגישויות, בכלים ובכישורים שיאפשרו להם חיי מהגרים שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן בית. כן, להצליח אפילו במשחק הקפיטליסטי שבעולם הטכנו מדעי העכשווי. שהרי ליהודים ההומניסטים בישראל אין עתיד… אין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני,שאינו הופך לספרטה של מנוולים" .

"שליש מהעם צריך להישאר בגולה". פרופסור יחזקאל דרור.

עמדה הפוכה לחלוטין נוקט פרופסור יחזקאל דרור. פרופסור דרור, 78, הוא נשיא מכונן של " המכון לתכנון מדיניות העם היהודי" . בספרו " חידוש הציונות" מוקיע דרור את העמדות הפוסטציוניות לגוונינהן, ומציע מסד לחידושה של הציונות. זאת, על ידי העמקת אופיה היהודי-ציוני של ישראל כמדינת העם היהודי. הוא רואה ערך עליון בשיבת ציון, אהבת ארץ ישראל שלמותה ויישובה, ירושלים השלמה כמרכז .

עם זאת מחייב פרופסור דרור את קיומה של הגלות ואומר לי: " מצד אחד דרוש לפעול להגברת העלייה כדי לרכז בישראל כשני שליש של העם. יחד עם זאת, מצד אחר, בגלל מצב העולם והאיזור הצפוי במאה העשרים ואחת, ובגלל הצו המוחלט להבטיח את עתיד קיומם של העם היהודי והיהדות … אני סבור שכשליש מהעם היהודי צריך להיות בתפוצה בריכוזים גדולים שיש להם יכולת קיום ארוכת טווח. זאת, תוך שילוב רב בין ישראל לתפוצות, כולל בין השאר ריבוי "תושבות רב-מקומית" ההולמת גם את תהליכי הגלובליזציה."

תסמונת הגטו היהודית

לפני כמה שבועות פניתי לחברי, פרופסור בן עמי פיינגולד, וביקשתי לדעת כיצד הוא מסביר את התופעה של חובשי השטריימלך ההולכים לחבק את אחמדיניג'אד.

פרופסור פיינגולד לא התייחס במישרין לתופעה האמורה והסתפק בהגדרתה כתופעה פתולוגית, כמו שהסביר הסופר חיים באר. אבל הוא התייחס לתופעה של אידיאולוגיות ותיאולוגיות השוללות את הציונות ומחייבות את הגולה.

" בעידן המודרני" , אומר פרופסור פיינגולד, " קיימת תסמונת הגטו בעם היהודי. הביטוי לתסמונת הזו הוא השלמה עם כך שאתה מיעוט יהודי בתוך עולם שבו שולטים הגויים.

" ההשכלה, הציונות והיהדות הדתית-לאומית, גרמו לערעור התסמונת הזו אבל יש המחזיקים בה היום אף שהם מיעוט קטן. עובדה היא שלמרות קיום המדינה והגשמת חזון הדורות ממשיכים להתקיים קיבוצים יהודיים וקהילות יהודיות לא רק בארצות הרווחה אלא גם בארצות מצוקה, בעבר ובהווה, כמו מדינות ברית המועצות לשעבר, מדינות צפון אפריקה ואפילו תימן.

" בלי להיות פסיכולוג פרוידיאני" – אומר פרופסור פיינגולד – " נראה לי שהמתנגדים לציונות זקוקים לאיזו לגיטימיזציה לתסמונת הגטו. אחד הביטויים לכך מביא להזדהות עם אנשים וגורמים שמתנגדים לציונות ולמדינת ישראל.

פרופסור פיינגולד כתב ספר חשוב, " תש"ח בתיאטרון" , המתעד ומנתח את המחזות שעוסקים במלחמת העצמאות מתוך פרספקטיבה היסטורית.

הוא מספר על שני מחזות שנכתבו והוצגו באותה תקופה שבה ניתן ביטוי לתסמונת הגטו. ב"שומרי החומות" של יהושע בר יוסף מופיעה דמות של ר' ישראל, תושב העיר העתיקה שלא מבין מה השמחה על העצמאות. " עד שלא יישמע שופרו של משיח אין על מה לשמוח" הוא אומר.

מחזה אחר, "העיר הזאת" , מאת יעקב אורלנד, מביא את עמדת נטורי קרתא של אותה תקופה " המעדיפים את המלך עבדאללה מלך ירדן על פני האפיקורסים הציוניים" . אחד הגיבורים איש נטורי קרתא, אלתר, מנסה לשלוח שליח שלום לעבדאללה.

כמה שבועות לאחר שיחתי עם בן עמי פיינגולד פרסמו סוכנויות הידיעות הבינלאומיות ידיעה על קבוצה של 45 יהודים ממחוז סעדה, צפונית לבירה התימנית צנעא, שנמלטו על נפשם אחרי שקיבלו איומים על חייהם מגופים המקורבים לאל קעידה.

שאלתי את ידידי יוסף יפידי (שסיפרתי כאן את סיפורו על חייו משך 30 שנה כמוסלמי בתימן) הכיצד זה נשארו יהודים בתימן. הוא סיפר לי שבתקופת מבצע מרבד הקסמים לא כל יהודי תימן ידעו שנפתח פתח עליה לארץ ישראל. רבים היו בכפרים נדחים שלא מגיעים לשם אמצעי תקשורת. רבים גם היו עניים מכדי לשאת בהוצאות הדרך למקומות הריכוז. אבל היו גם יהודים שנשארו שם מרצון. הוא לא ידע למסור לי כמה יהודים נשארו בתימן (אבל ממקורות אחרים נמסר לי שכ-5000 יהודים נשארו אז). במהלך השנים יצאו רובם, אבל עוד יש יהודים בתימן.

לדברי יפידי יודעים היום על כ-450 יהודים החיים במסגרות קהילתיות קטנות. יש להם בתי כנסת, ורבנים ושחיטה כשרה וכל מה שנחוץ לקיום יהודי. אך כנראה שיש עוד יהודים בודדים במקומות רבים בתימן עליהם לא ידוע.

שאלתי את יפידי איך הוא מסביר את העובדה שנשארו שם יהודים 58 שנים אחרי שקמה מדינת היהודים.

יפידי: יש סיבות רבות. רבים חשים בטוחים כי הם גרים שם מדורי דורות ויש מסורת ארוכת ימים בתימן שהמוסלמים שומרים על היהודים שבתוכם.

ראה דיון על היחס לגולה שהתקיים בבית ליוויק בהנחיית דניאל גלאי

http://www.youtube.com/watch?v=TyL_cV4Gsz8

כך קבעו מבקר המדינה והמשטרה. ליתר דיוק: קבעו שאין ראיות שנעשה כאן משהו בלתי חוקי כי מדובר בחילוקי דעות בין שמאים. החלטתי איפוא לבדוק אותו חלק של העיסקה שעשה אולמרט עם המיליונר דניאל אברהמס. לא, אינני שמאי, ולא איש נדל"ן. כל ניסיוני בתחום קשור בדירה שקניתי בזיעת אפינו, שלי ושל רעייתי.

זה המכתב שכתבתי ופרסמתי בשעתו ב"מקור ראשון":

מר אברהמס הנכבד.

שמעתי על העסקה המצוינת שעשית עם ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט. עכשיו, אחרי שמבקר המדינה קבע כי העסקה כשרה (הוא לא אמר כלום על הריח) אני רוצה להציע לך עסקה דומה.

 

לפי הפרסומים קנית את ביתו של אולמרט במחיר של 2.7 מיליון דולר ואתה מאפשר לו להמשיך לגור בבית שקנית ממנו תמורת שכר דירה של 2250 דולר לחודש.

סביבה לא יוקרתית

העסקה שאני מציע לך היא בהיקף קטן יותר. אני ובני משפחתי מתגוררים בדירה ברמת-גן, שקנינו לפני כעשר שנים בכ-200 אלף דולר. קומה חמישית שלושה כיווני אוויר, משקיפה אל תוך שדרת עצי אקליפטוס.

גילוי נאות מחייב להגיד לך שהדירה שוכנת בסביבה לא כל כך יוקרתית כמו דירתו של אולמרט. הקבלן שבנה את הבתים החדשים באזור מכנה את השכונה " רמת חן הצעירה" . העירייה מכנה את השכונה "רמת שיקמה" , על שם עצי השקמים, שהשכונה משופעת בהם. אך לנהג המונית שיסיע אותך לכאן, כדי לבדוק מקרוב את הנכס, אתה צריך להגיד את האמת. זו שכונת "סלמה ג"" . בעבר זו היתה שכונה מוכת עוני פשע וסמים. שכונה זו הייתה הפרויקט הראשון של שיקום השכונות שיזם בשעתו מנחם בגין.

היום זו שכונה נחמדה בהחלט שבה בניני מידות יפים ובסמוך לה הפארק הלאומי של רמת גן. תושביה, ותיקים כחדשים, נחמדים ונעים לחיות בה. אפשר בהחלט לטעון כי דירתנו שווה 270 אלף דולר, אם כי יש לי ספקות אם אצליח להשיג קונה במחיר כזה. אני נוקב מחיר זה רק לצורך המיקוח. אם תתעקש הרי יש על מה לדבר. המחיר גמיש.

לקנות בית טמפלרי

מה שמוצא חן בעיני בעסקה שעשית עם אולמרט איננו המחיר ששילמת בעד ביתו אלא שכר הדירה שאתה גובה ממנו. לפי חשבון זה אוכל להמשיך ולגור בדירתנו הנוחה תמורת 225 דולר לחודש. פחות ממחצית ממה שמשלם אחד מילדיי תמורת דירת חדר ומשהו בתל-אביב.

מה אעשה בכסף שאקבל ממך?

נורא מתחשק לי, כמו אולמרט, לרכוש איזה בית טמפלרי עתיק ולשפץ אותו. אך אני לא חושב שהכסף שלי יספיק. הריכוז הגדול ביותר של בתי הטמפלרים בגוש דן הוא בשכונת שרונה לשעבר שבקריה התל אביבית. אני בספק אם ראש העיר, רון חולדאי, יאשר לי שיפוץ בניה והריסה של מבנה כזה. לי אין קשרים טובים בעיריה כמו שיש לקונה שלך בעיריה שעמד פעם בראשה.

השקעה סולידית

גם לי, כמו לאולמרט, יש ילדים, ואוכל לחלק את הכסף ביניהם, אם אהיה בטוח שחוזה השכירות הוא לטווח ארוך. אם לא, אוכל להשקיע את הכסף ולהעלות את רמת החיים שלנו.

אם אקבל ממך את המחיר שאני דורש יהיה בידי (לפי השער הנוכחי לדולר  4.7) סכום של 1,269,000 שקלים. אם אשקיע את הכסף בתכנית הכי סולידית שאפשר, אקבל בערך 4.5 אחוז לשנה. בשקלים זה ייצא 57,105 שקלים לשנה, שהם 4758 ₪ לחודש. לך אשלם שכר דירה בסך 1058 ₪ כך שיישארו לי ביד 3700 ₪. סכום זה יביא לשיפור רמת החיים שלנו ויאפשר לנו גם לסייע במשהו לילדינו ולנכדינו. (יש לזכור שהמאמרנכתב במרץ 2006 ושער הדולר ורמת הריבית הם בהתאם).

לצערי אינני יכול להציע לך שום דבר בתמורה. אפילו לא קטע חיובי ב"היגיון בשיגעון" . אני שייך עדיין לדור הרואה עצמו כפוף לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, האוסר קבלת טובות הנאה. אני אפילו לא יכול להציע לך ביקורת חיובית על ספרך (peace is possible) כי איני מאמין שהשלום אפשרי ואני גם לא מאמין שאולמרט שהמליץ על ספרך מאמין בכך.

אבל כפי שפורסם עשית את העסקה עם אולמרט ללא שום תמורה מראש הממשלה בפועל. כי אין לך בכלל עסקים בישראל. אז למה שייגרע חלקי?

=========================================

משורר ארץ ישראל

בימים אלה ימלאו 31 שנים למותו של נתן אלתרמן, המשורר שמשנה לשנה הופך להיות יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי " אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" . המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: " מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ" ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלשתינאית. הקרויים פלשתינאים הם חלק מן האומה הערבית, אמר. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז"אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

 

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

 

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

 

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

 

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

 

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

 

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

 

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

 

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

 

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

 

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

 

==========================================*

שומן ועצלנות סגולה לבריאות?

בימים אלה פורסמו תוצאות מחקר שקבע כי מזון דל שומנים אינו מפחית את הסיכוי לחלות במחלות לב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי של האיגוד הרפואי האמריקני. הושקעו בו 415 מיליון דולר והשתתפו בו 49 אלף נשים בגילאי 50 עד 79. המחקר העלה כי בקרב הנשים שצרכו מזון מופחת שומנים לא היו פחות מקרים של התקפי לב, שבץ מוחי, סרטן השד וסרטן המעי הגס – לעומת נשים שמילאו כרסן בשומנים למכביר.

עצלות לאריכות ימים

מחקר אחר שפורסם קובע כי סוד החיים הבריאים והארוכים הוא " עצלות חסרת תכלית" . בעל התיאוריה הוא חוקר גרמני, פטר אקסט, המסביר אותה בכך שיונקים הם בעלי כמות אנרגיה מוגבלת. מי שמבזבז אותה בפעילות ספורטיבית מקצר את חייו.

שום ספורטאי, אומר החוקר, לא הגיע לגיל מתקדם. הרץ הצ"כי האגדי אמיל זאטופק " הקטר הצ"כי" ), שהיה אלוף העולם בריצת מרתון, (והוא הזוכה היחיד מאז ומעולם במדליית זהב על ריצות 5000 ו- 10000 מטרים, מת מהתקף לב לאחר שהפסיק לרוץ. ומאידך מביא החוקר דוגמא מאיזה כפר איטלקי שתושביו מאריכים חיים מעבר ל-100 שנים הואיל ופעילותם מינימאלית והם מרבים בשינה.

ההרזיה מסוכנת

והנה עוד מחקר המפריך את הדעות המקובלות. חוקרים מהמכון לרפואה מונעת בקופנהגן טוענים כי הרזיה מסוכנת לבריאות. אנשים רזים מטבעם לוקים פחות בהתקפי לב, אך שמנים שרזו מפתחים בעיות אחרות, ההופכות את היתרון לטווח קצר לבעיה לטווח ארוך.

התאוריות החדשות הללו הזכירו לי טור שפורסם בשנות השישים בעיתונות הישראלית, שהיה חתום בידי דמות פיקטיבית, ד" ר חסיה ברזל. הטור הטיף לאכילת פירות וירקות, הימנעות מאכילת בשר, שומן מן החי וביצים. הטור נראה כמו חומר מערכתי. אך זו הייתה מודעה בתשלום שמומנה על ידי המועצה לשיווק ירקות ופירות. הטור נכתב בידי כמה עיתונאים ומטרתו היתה להגביר את צריכת הירקות והפירות. באותה תקופה הייתי צמחוני אדוק. לכן, כשנתבקשתי (על ידי מנהל פירסום " צח" , שהיה הפרסומאי של המועצה) לתרום את תרומתי לטור הזה נעניתי בשמחה. הייתה לי ספרות מגוונת בנושא ודליתי מתוכה סיפורים. מלחים שניצלו ממחלה קשה שנגרמה בגלל מחסור בוויטמינים על ידי אכילת בננות על קליפותיהם. טייסי בריטניה במלחמת העולם השנייה שגברו על הגרמנים תודות לגזר ששיפר את ראייתם בלילה ועוד.

הטור הזה של ד" ר חסיה ברזל הדמיונית עורר תהודה רבה. אפרים קישון, שהיה אז הסטיריקאן הפופולארי ביותר בארץ, כתב ב" מעריב" פיליטון שלגלג על ההטפה הצמחונית. הוא כתב שיש להיזהר מאכילת חסה וגזר כי אין כמוהם מזיקים לבריאות. שיש להיזהר מכל משמר מאכילת פירות וירקות כי הם כמו רעל לגוף. במקומם יש להעדיף סטייק של בשר אדום עסיסי, הרבה חמאה והרבה ביצים. על הרשימה חתם, ד" ר בסיה חרזל.

" מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה והארץ התגלגלה מצחוק. אנשים צחקו והמשיכו לאכול סטייקים כשהשומן זב מסנטריהם.

אך במרוצת השנים גדלה תמיכת הממסד הרפואי ועמדת הציבור, בישראל ובעולם, בתפיסות הצמחוניות. אין סוף מחקרים הראו כי צריכת מזונות עתירי סיבים – כמו ירקות חיים, לחם חי וקטניות, מקטינים את הסיכוי לחלות בסרטן ובמחלות לב. אכילת ביצים, שומן מן החי, בשר אדום הפכו להיות מוקצים בעיני החרדים לבריאותם.

שינוי דרמטי

בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי במגמה וארצות הברית צועדת בראש השינוי הזה. המגמה החדשה היא שהסכנה המאיימת על האנשים בחברה המודרנית איננה מן הבשר האדום, השומן מן החי, הביצים, והחמאה. הישועה גם איננה במזונות ה" טבעיים" נטולי השומן הטבולים בסוכר. עכשיו האויב הם הפחמימות לכל צורותיהם. החל בסוכר, שכמוהו כרעל, דרך כל סוגי המאפה וכל סוגי הלחמים, אורז, תפוחי אדמה, תירס וגם פירות יבשים ופירות עשירים בסוכר כמו בננות, ענבים וכדומה.

הרקע למהפך הזה נבע מן העובדה ש" תעשיית הבריאות" לא הצליחה לפתור את בעיית הבריאות המרכזית של החברה המודרנית – בעיית ההשמנה. ההשמנה איננה רק עניין אסתטי. היא קשורה (כגורם או כתוצאה) בשורה של מחלות שהן מארת התקופה – לב וכלי הדם, סוכרת, לחץ דם וכנראה גם סרטן. עוד נתגלה כי חלק נכבד מ" מזונות הבריאות" למיניהם מכילים סוכרים או תחליפי סוכר, שכאילו לא מזיקים (לקטוז, מלטוז, סורביטול) אף החמירו את מצב הבריאות של צרכניהם.

==========================================

למות עם מקדונלדס

אחד הביטויים לתפיסות החדשות בנושא מזון ובריאות היה הסרט " לאכול בגדול" (SUPER SIZE ME ) של הבמאי מורגן ספרלוק. הסרט מספר את ספורו של צעיר בריא לחלוטין המחליט לבדוק איך תשפיע על בריאותו דיאטה המבוססת על אכילת מקדונלדס 3 פעמים ביום משך חודש.

הסרט עוקב אחר מצבו של הצעיר. מלחץ דם תקין של 120/80 הוא עולה ל-160/90 הכולסטרול הרע עולה מ-186 ל-226. הרופא מאתר קשיים בתפקוד הכבד ומזהיר את הצעיר כי אם ימשיך כך יחלה במחלה רצינית.

במהלך הסרט מגלים לנו מפיקיו כי רוב האמריקנים אוכלים 40 אחוז מארוחותיהם בחוץ, דהיינו צורכים מזון זבל. 17 מיליון אמריקנים סובלים מסוכרת מסוג 2 ולפי התחזיות אחד מכל שלושה ילדים יחלה בסוכרת במהלך חייו. הסרט מצביע גם על שטיפת המוחות שעושות חברות המזון ועל כך שהבעיה איננה רק בהמבורגבר השמן אלא בעיקר בלחמניות העשויות קמח לבן, בצ"יפס רווי השמן, במשקאות הקלים המזריקים מנות ענק של סוכר לדם ובגלידות הנאכלות כקינוח במנות הולכות וגדלות.

איך צריך אדם נורמלי, המבקש לשרוד וגם לחיות חיים איכותיים להתייחס למחקרים השונים והמנוגדים? על כך נדון באחד הטורים הבאים.