נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"
ארכיון הקטגוריה: ציונות
המעמד בו התקדש הימנון "התקווה" בדורנו
מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה". בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי. ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה". בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.
נוער ציוני בברגן בלזן לאחר השחרור
המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת, שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.
את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי לזלי הנרי הרדמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.
השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות. בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול. הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר ואני מקווה שעדיין ניתןלשמוע אותו.
http://www.israelreporter.com/files/radio/BergenBelsenHatikva.mp3
חיילים בריטיים בברגן בלזן לאחר השחרור
מי הוסיף "בת"
משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד, עם התוספת "בת" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אותו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".
הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.
"חרות על הלוחות"
הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:
"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות. למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה" עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.
"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר? בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו", ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים. שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר. דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".
מכתב מלונדון
ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב 'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפילת מוסף בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב, מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל. לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה', וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'. הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה, בן קהלת ג'רבה, סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון. הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט בטקסים דתיים
עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.
ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.
"התקווה" נדפסה גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".
גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.
בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה בטקסט או במנגינה.
========================================================================
מכתב מנכדו של הרב
הופניתי למאמר כי הרב הצבאי, הרב לזלי הנרי הרדמן היה הסבא שלי, אבא של אמי.
למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.
לזכרו של סבא, לרגל היארצייט הראשון שלו בשנה שעברה, חיברתי ספר (בשפה האנגלית). כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948
ו-1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה
הוא נתמנה רב קהילה וכיהן בתפקיד זה 35 שנה ).
בברכה,
דני ורבוב
יולי 2010
ראה:
לשנות את התקווה או לאבד את התקווה
תולדות הזמר העברי – מפעל שהוחמץ

הרב לסלי הרדמן ששר "התקווה" עם ניצולי ברגן בלזן (באדיבות נכדו של הרב)
כש"יקה" נבחר לועדת חקירה
מוכרי נקניקיות "יקים" בשנות השלושים בתל-אביב. בין נקניקיה לנקניקיה קראו את כתבי ניצ'ה
http://www.zeevgalili.com/?p=211
לפרופסור יחזקאל דרור מגיע צל"ש * בפליטת הפה שלו חשף מה שניחשנו כולנו * ועדת וינוגרד לא היתה אלא ספין של אולמרט * בין הדו"ח החלקי לדו"ח הסופי הצליח אולמרט להפוך עצמו לאתרוג, גם בעיני הוועדה * יחזקאל דרור הוא "יקה" שאינו יודע חכמות ופשוט אמר את האמת
ערב הקמתה של ועדת וינוגרד כתבתי את הדברים הבאים על פרופסור יחזקאל דרור:
"בין כל המועמדים לוועדת הטיוח שמבקש אולמרט להקים, היחיד שראוי לאמון הוא פרופסור יחזקאל דרור. הוא איננו מנכ"ל של מפעל בטחוני ממשלתי, איננו נציג חברת ענק המספקת ציוד למשרד הביטחון וגם איננו שואף להיות שופט בבית המשפט העליון (כפי שהיו כמה מועמדים שבחר אולמרט ונפסלו). ככל הידוע לי הוא גם לא חבר של אולמרט. פרופסור דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחום מינהל ומדיניות, אולי החשוב והמעמיק ביותר בתחום זה. הוא יועץ בעל שם עולמי בקביעת מדיניות ותיכנון אסטרטגי…
"יחזקאל דרור מתריע עשרות שנים על כשלי ההתנהלות של המדינה, כפי שנחשפו במלחמה. מעל לכל: יחזקאל דרור הוא בראש ובראשונה יהודי-ציוני, החרד לגורל העם ולעתיד המדינה. הוא יכול לא רק לבדוק את מכשלות העבר אלא גם להתוות דרך לעיצוב העתיד".
"לורנס איש ערב" של העם היהודי
זאב פון ויזל בצעירותו(באדיבות מכון ז'בוטינסקי) ונכדתו ניבה (צילום:זאב גלילי)
התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.
לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.
הרפתקן יוצא דופן
את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).
בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.
הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.
בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.
אצל מלכי ערב
בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.
מגילת אסתר בצפלין
בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".
ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.
עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.
לכבוש הארץ בכוח
בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.
כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.
פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.
קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.
ניסה להבין הערבים
למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.
כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";
כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.
תחושת השואה
נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

קצין תותחנים במלחמת השחרור (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)
עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.
המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.
הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.
נתן לעבדאללה לנצח בשחמט
על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".
צום של 28 יום
ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.
מדוע עליתי לארץ ישראל
לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".
ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי
ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"
קרב הגבורה ביבנאל שכמעט נשכח
ראה: חיים ויצמן הודה הסגרנו הלוחמים
http://www.zeevgalili.com/?p=440
בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)
מקום קבורתו
מקום קבורתו לא ידוע ?
ידוע הוא אף ידוע , לכולנו-
מקום קבורתו בלב אמו !
אביו , אחיותיו ואחיו …
גם בלב שכניו שראוהו גדל,
ילדיהם עמו שחקו בכדור –
אולי גם נערה בו נתנה עיניה ,
כי היה כה תמיר , כה יפה…
אהבת כל העם אוצרת זיכרו ,
הדורות הבאים לכמותו יסגודו –
ילמדו איך היו, נאמנים לביתם,
ונתנו מיטבם וטובם לעם !
הם כולם היו טובים ויפים ,
היו גם שמחים , אוהבי – חיים …
לא הגיעו לשם, לאן שרצו,
לא הספיקו, והם במרומים
נכתב ב – 3.8.14ע״י לאה אקסר-לונץ
נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * ומדוע לא הפך הנוער הכתום את יבנאל לאתר עליה לרגל
שישים ושלוש שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו בת ה-82 של מנחם.
"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."
לאה אקסר, החלטית ונמרצת, בעלת חוש הומור, ומפיקה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם. בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.
"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)
" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".
עדות על ארועי זירת הדמים
עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.
מספר לבנת:
"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.
"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.
"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.
"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.
"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.
"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.
מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.
משפחת מתנחלים
"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.
לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.
אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.
אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.
באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.
בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.
ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.
בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.
"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".
מי הלשין?
בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".
מי מסר את המידע? מי הלשין?
בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

נתן ילין מור
חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.
במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.
אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.
"על כתף ההר שבעה קברים פה נרצח העלם יפה התואר"
דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:
"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".
האח שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס ללח"י
"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.
"נער טהור ותמים, רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום גלילי".
דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.
"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.
"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".
חיסולו של קונקווסט
"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".
"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ
לשנות את " התקווה" או לאבד את התקווה
דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.
" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .
את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.
" לא מבינים מילים"
ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.
נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?
עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.
מחקר חלוצי
כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).
נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.
תפוצה מהירה
את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.
מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.
המנון לא רשמי
השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.
לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.
כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .
הצעות לתחליפים
במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.
רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.
העם בחר בהמנון
על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .
עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.
לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.
אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:
" כל עוד רגש אהבת הלאום
בלב היהודי פועם
עוד נוכל קוה גם היום
כי ירחמנו אל זועם"
" שמעו אחי בארצות נודי
את קול אחד חוזינו
כי רק עם אחרון היהודי
גם אחרית תקוותנו
" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים
עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.
ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.
" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .
גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.
בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .
מהו מקור הלחן
שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.
מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .
ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"
סיירת גולני באומן – האם הגולה חוזרת אלינו
" מיום שחרבה ירושלים וגלינו מארצנו – גלות כרוכה בעקביו של אדם. ואפילו זכה וישב בארץ ישראל רגליו מוליכות אותו לחוצה לארץ. שארץ ישראל היא בחינת הלב ושאר כל הארצות הן בחינת רגליים. כשליבו של אדם טוב, טוען את הרגליים וכשאין לבו טוב רגליו טוענות אותו" . (ש" י עגנון)
רבים מהוגי הציונות וממחולליה הביעו את החשש כי העם היהודי לא ממש רוצה לצאת מן הגלות. שמריהו לוין (1867-1935) אמר " קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל" . זאב ז"בוטינסקי אמר: " בשביל לרחוץ מעל גופנו ונשמתנו את אבק הגלות… נזדקק לזמן ולמים רבים" . א" ד גורדון הזהיר כי " אין בעולם בשבילנו מקלט בטוח מן הגלות אשר בקרבנו" . דוד בן גוריון, הזהיר לא פעם מפני האפשרות שהעם איננו כשיר לחיים מדיניים.
אני חוזר ומעלה את השאלה הארכאית הזו בעקבות סיפור ששמעתי. אני מניח שהמלחמה האחרונה עומדת ברקע למחשבה שלאחר כמעט שישים שנות ציונות, יצאנו מהגלות אך ספק רב אם הגלות יצאה מתוכנו.
חצר ארמונו של ר" ישראל מרוז"ין בצילום משנת 1901. חסידי סדיגורה יוזמים שיחזור מדויק של המבנה.
סיירת גולני באומן
את הסיפור שעורר אותי למחשבות העגומות הללו סיפר לי ידידי יואל רפל. הוא חזר באחרונה מסיור במזרח אירופה ובעת ביקורו באומן , מקום קברו של ר" נחמן מברצלב, פגש שני בחורים, בוגרי סיירת גולני. הם נמצאים באומן זו השנה השלישית ברציפות ואינם מתכוונים כלל לחזור לארץ. " כששאלתי אותם אם אינם רוצים לראות את בני משפחותיהם השיבו: אם ההורים רוצים לראות אותנו שיבואו לכאן" .
שני הבחורים הללו רואים עצמם תושבי קבע באומן. הם אינם היחידים. עד לפני כמה שנים לא היו שם יותר משלושה ארבעה תושבי קבע יהודיים. כיום מתגוררים באומן דרך קבע כמאה וחמישים יהודים. הם רכשו לעצמם בתים ורואים את אומן כמקום מושבם הקבוע.
להחזיר עטרה ליושנה
אפשר היה להתייחס לסיפור הזה כאל קוריוז. אך בסיוריו במזרח אירופה גילה רפל תופעה אחרת, מדהימה ומדאיגה הרבה יותר, מנקודת מבט ציונית. תופעה של מאמץ אינטנסיבי לחדש את מרכזי החסידות שנחרבו ולהחזיר כאילו עטרה ליושנה.
רפל, יליד קבוצת יבנה, הוא איש אשכולות ומומחה לחסידות. עשרות שנים הוא עורך ב" קול ישראל" תכניות בנושאי יהדות. פירסם ספרים רבים בנושאי תפילה, חגים, פרשת השבוע, חסידות, תולדות ארץ ישראל, תולדות הציונות ועוד. לימד ומלמד במכללת בית ברל ובמכון אבשלום, עומד ללמד בשנה הבאה באוניברסיטת בוסטון.
לפני כמה שנים החל בסיורים לימודיים מטעם בר אילן בעולם היהודי. בשנים האחרונות הוא מקיים סיורים בעיקר במזרח אירופה, מגיע עם המתיירים למרכזים בהם צמחו החסידות, הציונות והספרות העברית החדשה – רוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה ועוד.
הבנין שיבנו בבעלז – העתק מדוייק של הבנין הנראה בצילום מימים עברו. השטח הבנוי כ-6000 מטר.
היכל הבעל שם טוב שהוקם בסמוך לקברו של מייסד החסידות. במקום מתוכננת ישיבה בשטח 600-700 מטרים.
בין חסידות לציונות
בסיורים מגיעים לקברותיהם של הבעל שם טוב, ר" לוי יצחק מברדיצ"ב, ר" נחמן מברסלאב ולעוד מרכזים חסידיים. הסיורים כוללים גם אתרים של תולדות הספרות העברית והציונות – החל מבוצ"אץ" העיר של עגנון ועד לאודיסה ולבית בו כתבו ביאליק ורבניצקי את ספר האגדה בעיצומו של פוגרום. ולביית בקייב בו נולדה גולדה מאיר.
השלטונות של המדינות בהן נערכים הסיורים מקדמים בברכה את התיירות הישראלית והיהודית, המזרימה כספים רבים לאוצרותיהם המדולדלים. במקומות רבים הוצבו שלטים ואנדרטאות (בסיוע גורמים יהודיים בעולם – הבית בז"יטומיר בו התגורר ביאליק, הבית בו נולד וגדל זאב ז"בוטינסקי, , בתיהם של שלום עליכם, דובנוב, דיזנגוף ואחרים.
בניה בממדי ענק
כל הרקע הזה לא נועד לשמש מקדם מכירות לסיורים האמורים אלא לגילוי מפתיע שנתגלה לרפל במהלך סיוריו. המדובר ביוזמה לבנות מחדש מרכזים חסידיים במקומות שרגל יהודי לא דרכה בהם מאז השואה: בעלז, ויז"ניץ, סדיגורה, מעזעריץ", קוריץ ומקומות רבים אחרים. יש מי שאוסף כסף מיהודים בכל העולם, מתכנן תכניות ומקים מבנים אולי רוצים להחזיר בדרך זו עטרה ליושנה.
בעקבות הצלחת אומן
השלטונות בכל המקומות הללו – חלקם מקומות שכוחי אל רחוקים מכל מרכז – מוכנים לסייע. אולי עומדת לנגד עיניהם ההצלחה העצומה של קבר ר" נחמן באומן (רפל טוען כי אין שום ודאות שבמקום אכן היה קברו של החסיד הגדול). אומן הפכה למקור הכנסה אדיר שמקורו ברבבות יהודים (מספרם נאמד ב-40 עד 50 אלף בשנה) הבאים למקום ומשלמים במיטב כספם בשביל לקבל איזו פינה לישון בה. בעונת החגים מפנים תושבי האזור את בתיהם ומשכירים אותם ליהודים הבאים לשם תמורת סכום השווה לשכרם השנתי.
היוזמות לחידוש מרכזים חסידיים שחרבו אינם דומים כלל למה שנעשה סביב קברו של ר" נחמן:
- · חסידי סדיגורה משפצים את ארמונו של ר" ישראל מרוז"ין הסמוך לצ"רנוביץ.
- · באזור בעלז שהוא ריק לגמרי מיהודים עומדים לחדש בנין שהיה שם פעם בשטח כולל של 6000 מטרים מרובעים.
- · סמוך לקברו המשופץ של הבעל שם טוב בונים ישיבה בשטח של 600-700 מטר.
· בדהורוביץ משפצים בית כנסת ענק שהיה שם בעבר.
· בז'יטומיר מקימים ישיבה במחנה נופש מן התקופה הקומוניסטית.
"להוציא את הגלות מהיהודים". שמריהו לוין.
נדהם מהגילוי. מומחה לחסידות יואל רפל. (צילום: זאב גלילי)
דיוקנה של גולדה המוצב על הבית בו נולדה בקייב.
מחייבי הגלות מן האקדמיה
לפחות שני הוגי דעות מן האקדמיה מחייבים את הגולה באורח עקרוני ושיטתי – האחד ציוני בכל רמ" ח אבריו והשני פוסט ציוני מובהק. נתחיל בשני.
פרופסור אילן גור זאב , פילוסוף מעמיק מאד, מומחה לחינוך, המלמד באוניברסיטת חיפה. הוא פרסם ספר חשוב מאד על אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם ושורה של ספרים שבמרכזם החינוך בעידן הפוסטמודרני.
."לחנך את ילדינו לקראת השיבה לגולה". פרופסור אילן גור זאב.
בספרו האחרון " לקראת חינוך לגלותיות" הוא כותב בין היתר:
" תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת השיבה לחיים בגולה. על החינוך בישראל, כיום, לצייד את הנוער ברצון , בסטנדרטים, בקודים, ברגישויות, בכלים ובכישורים שיאפשרו להם חיי מהגרים שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן בית. כן, להצליח אפילו במשחק הקפיטליסטי שבעולם הטכנו מדעי העכשווי. שהרי ליהודים ההומניסטים בישראל אין עתיד… אין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני,שאינו הופך לספרטה של מנוולים" .
"שליש מהעם צריך להישאר בגולה". פרופסור יחזקאל דרור.
עמדה הפוכה לחלוטין נוקט פרופסור יחזקאל דרור. פרופסור דרור, 78, הוא נשיא מכונן של " המכון לתכנון מדיניות העם היהודי" . בספרו " חידוש הציונות" מוקיע דרור את העמדות הפוסטציוניות לגוונינהן, ומציע מסד לחידושה של הציונות. זאת, על ידי העמקת אופיה היהודי-ציוני של ישראל כמדינת העם היהודי. הוא רואה ערך עליון בשיבת ציון, אהבת ארץ ישראל שלמותה ויישובה, ירושלים השלמה כמרכז .
עם זאת מחייב פרופסור דרור את קיומה של הגלות ואומר לי: " מצד אחד דרוש לפעול להגברת העלייה כדי לרכז בישראל כשני שליש של העם. יחד עם זאת, מצד אחר, בגלל מצב העולם והאיזור הצפוי במאה העשרים ואחת, ובגלל הצו המוחלט להבטיח את עתיד קיומם של העם היהודי והיהדות … אני סבור שכשליש מהעם היהודי צריך להיות בתפוצה בריכוזים גדולים שיש להם יכולת קיום ארוכת טווח. זאת, תוך שילוב רב בין ישראל לתפוצות, כולל בין השאר ריבוי "תושבות רב-מקומית" ההולמת גם את תהליכי הגלובליזציה."
תסמונת הגטו היהודית
לפני כמה שבועות פניתי לחברי, פרופסור בן עמי פיינגולד, וביקשתי לדעת כיצד הוא מסביר את התופעה של חובשי השטריימלך ההולכים לחבק את אחמדיניג'אד.
פרופסור פיינגולד לא התייחס במישרין לתופעה האמורה והסתפק בהגדרתה כתופעה פתולוגית, כמו שהסביר הסופר חיים באר. אבל הוא התייחס לתופעה של אידיאולוגיות ותיאולוגיות השוללות את הציונות ומחייבות את הגולה.
" בעידן המודרני" , אומר פרופסור פיינגולד, " קיימת תסמונת הגטו בעם היהודי. הביטוי לתסמונת הזו הוא השלמה עם כך שאתה מיעוט יהודי בתוך עולם שבו שולטים הגויים.
" ההשכלה, הציונות והיהדות הדתית-לאומית, גרמו לערעור התסמונת הזו אבל יש המחזיקים בה היום אף שהם מיעוט קטן. עובדה היא שלמרות קיום המדינה והגשמת חזון הדורות ממשיכים להתקיים קיבוצים יהודיים וקהילות יהודיות לא רק בארצות הרווחה אלא גם בארצות מצוקה, בעבר ובהווה, כמו מדינות ברית המועצות לשעבר, מדינות צפון אפריקה ואפילו תימן.
" בלי להיות פסיכולוג פרוידיאני" – אומר פרופסור פיינגולד – " נראה לי שהמתנגדים לציונות זקוקים לאיזו לגיטימיזציה לתסמונת הגטו. אחד הביטויים לכך מביא להזדהות עם אנשים וגורמים שמתנגדים לציונות ולמדינת ישראל.
פרופסור פיינגולד כתב ספר חשוב, " תש"ח בתיאטרון" , המתעד ומנתח את המחזות שעוסקים במלחמת העצמאות מתוך פרספקטיבה היסטורית.
הוא מספר על שני מחזות שנכתבו והוצגו באותה תקופה שבה ניתן ביטוי לתסמונת הגטו. ב"שומרי החומות" של יהושע בר יוסף מופיעה דמות של ר' ישראל, תושב העיר העתיקה שלא מבין מה השמחה על העצמאות. " עד שלא יישמע שופרו של משיח אין על מה לשמוח" הוא אומר.
מחזה אחר, "העיר הזאת" , מאת יעקב אורלנד, מביא את עמדת נטורי קרתא של אותה תקופה " המעדיפים את המלך עבדאללה מלך ירדן על פני האפיקורסים הציוניים" . אחד הגיבורים איש נטורי קרתא, אלתר, מנסה לשלוח שליח שלום לעבדאללה.
כמה שבועות לאחר שיחתי עם בן עמי פיינגולד פרסמו סוכנויות הידיעות הבינלאומיות ידיעה על קבוצה של 45 יהודים ממחוז סעדה, צפונית לבירה התימנית צנעא, שנמלטו על נפשם אחרי שקיבלו איומים על חייהם מגופים המקורבים לאל קעידה.
שאלתי את ידידי יוסף יפידי (שסיפרתי כאן את סיפורו על חייו משך 30 שנה כמוסלמי בתימן) הכיצד זה נשארו יהודים בתימן. הוא סיפר לי שבתקופת מבצע מרבד הקסמים לא כל יהודי תימן ידעו שנפתח פתח עליה לארץ ישראל. רבים היו בכפרים נדחים שלא מגיעים לשם אמצעי תקשורת. רבים גם היו עניים מכדי לשאת בהוצאות הדרך למקומות הריכוז. אבל היו גם יהודים שנשארו שם מרצון. הוא לא ידע למסור לי כמה יהודים נשארו בתימן (אבל ממקורות אחרים נמסר לי שכ-5000 יהודים נשארו אז). במהלך השנים יצאו רובם, אבל עוד יש יהודים בתימן.
לדברי יפידי יודעים היום על כ-450 יהודים החיים במסגרות קהילתיות קטנות. יש להם בתי כנסת, ורבנים ושחיטה כשרה וכל מה שנחוץ לקיום יהודי. אך כנראה שיש עוד יהודים בודדים במקומות רבים בתימן עליהם לא ידוע.
שאלתי את יפידי איך הוא מסביר את העובדה שנשארו שם יהודים 58 שנים אחרי שקמה מדינת היהודים.
יפידי: יש סיבות רבות. רבים חשים בטוחים כי הם גרים שם מדורי דורות ויש מסורת ארוכת ימים בתימן שהמוסלמים שומרים על היהודים שבתוכם.
ראה דיון על היחס לגולה שהתקיים בבית ליוויק בהנחיית דניאל גלאי
" ציפור הנפש" של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף את המדינה
יש קשר ישיר בין בג"ץ " קול העם" משנת 1953, שהכשיר עיתון שהיה שותף לעלילת סטאלין על הרופאים היהודים, לבין הבעות התמיכה בחמאס היום בשל זכות " חופש הביטוי" * ויש קשר בין הכחשת השואה להכחשת הציונות
באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .
בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.
תביעה פלילית
בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.
המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש"מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק"י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.

העיד בעד " קול העם" . אלוף יצחק שדה (ויקישיתוף)
פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.
המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב.
עלילת הרופאים
שנתיים לאחר מכן, בראשית 1953, הורה שר הפנים, ישראל רוקח (ממפלגת " הציונים הכלליים" לימים המפלגה הליברלית שהתאחדה עם " חרות" לגח" ל) לסגור את " קול העם" לכמה ימים. זאת, על פי חוק מנדטורי, המאפשר סגירת עיתון, אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.
העילה לסגירת העיתון הייתה פרסום ידיעות בהן תקף את ארגון הסעד היהודי ג'וינט והאשים אותו בכך שהוא קשור במזימה בינלאומית של רופאים יהודים לרצוח מנהיגים סובייטיים.
" קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את צו הסגירה. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג, דחה את הפניה ואישר את סגירת העיתון.
גם פסק דין זה כמעט ונשכח במהלך השנים.
" מספסרים בדם"
אבל לא חלפו אלא תשעה חודשים וצו סגירה נוסף נגד העיתון הגיע לבג"ץ. ההחלטה שנתקבלה בבג"ץ זה הטביעה חותם בל ימחה על החברה הישראלית עד היום.
העילה לסגירה הפעם הייתה מאמר חריף נגד ממשלת ישראל בו קבע כי הממשלה " מחרחרת מלחמות" ו" מספסרת בדם הנוער הישראלי" . הרקע למאמר זה הייתה ידיעה חסרת כל בסיס שפורסמה בעיתונים, בה נאמר כי ישראל הבטיחה להעמיד 200 אלף חיילים לרשות ארצות הברית.
" זכות עילאית"
העיתון עתר לבג" ץ והשופט העליון ד" ר שמעון אגרנט החליט לבטל את הצו של שר הפנים. הפרשן המשפטי זאב סגל אומר (בספרו " דמוקרטיה ישראלית" ) כי זהו " מהחשובים בפסקי הדין שנתנו בבית המשפט העליון מאז הקמתו שבו נקבעו חופש הביטוי והעיתונות כבעלי ערך ציבורי משפטי גבוה, ביותר במשפט הנוהג במדינת ישראל"
חשיבותו של פסק הדין נבעה מכך שבפרשנות לאירוע המסוים התבסס בית המשפט על הנאמר במגילת העצמאות, בדבר השתתת המדינה על יסודות החרות והבטחת חופש המצפון.
מאז, אומר הפרשן המשפטי ד"ר זאב סגל סגל (בספרו " חופש העיתונות" ) נקבע כי חופש הביטוי הוא " זכות עילאית" ו" ציפור נפשה של הדמוקרטיה" .
ציפור טורפת
אפשר לומר כי יש קשר ישיר בין פסיקת " קול העם" ב-1953 להחלצותם של חברי כנסת ערביים לתמיכה במנהיגי החמאס בשנת 2006. פסק הדין שהצדיק את ההתבטאות הצמחונית כמעט של "קול העם" נגד בן גוריון, הכשיר את הקרקע לחופש הביטוי נוסח הסרטים " ג'נין ג'נין" ו"גן עדן עכשיו" ולמשנותיהם של היסטוריונים כמו אילן פפה. אפשר לומר כי " ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הפכה לעוף טורף המבקש את נפשה של מדינת היהודים.
הקולוניאליסטים
המשותף לכל ההתבטאויות הללו, המנצלות את " הזכות העילאית" שהעניק להן בג"ץ, הוא הצגת ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הצגה זו היא בראש ובראשונה שקר מתועב.
הקולוניאליזם מוגדר כ" מדיניות הדוגלת בהתיישבות קבוצתית מאורגנת של חלק מחברה מסוימת מחוץ לארצה כדי ליצור שם בסיס פוליטי, חברתי וכלכלי חדש… תוך שמירת זיקה למדינת האם" .

אלה הקולוניאליסטי - עולי תימן בירושלים משנת תרמב
מי הם הקולוניאליסטים שהקימו את מדינת ישראל? האם אלה 1500 החסידים שעלו עם יהודה חסיד בשנת 1700 לירושלים? הם זה המשורר יהודה הלוי שנדרס בפרסות סוס ערבי על הר הבית במאה ה-11? האם זה ר'משה חיים לוצאטו, שמת במגפה בעכו בשנת 1743. או אולי רק המתיישבים החדשים הם קולוניאליסטים. האם אלה יהודי תימן שבאו ברגל בשנת תרמ"ב, במקביל לעולי העליה הראשונה מרוסיה? האם הם יחפני העלייה השנייה שנאחזו באדמות הטרשים? או אולי פליטי השואה שבאו ממחנות העקורים הישר אל תוך מלחמת העצמאות?
מי הם " הילידים"
ומי היא מדינת האם שמתוכה נשלחו ה"קולוניאליסטים" ? האם זו בריטניה שהבטיחה " בית לאומי" ליהודים והעדיפה את האינטרס הערבי עוד בטרם יבש הדיו על הצהרת בלפור?
ומי הם ה"ילידים" שהקולוניאליסטים היהודים דחקו מאדמתם?
ראשית יש לזכור שהעולם הערבי בכללותו לא היה כמעט מעולם בצד המדוכא של הקולוניאליזם. הם כבשו חלק גדול מן העולם עד ספרד. ואם הקולוניאליזם התבטא למשל בסחר עבדים הם היו הסוחרים הגדולים בבשר אדם.
רוב ערביי ארץ ישראל יושבים כאן מעט יותר ממאה שנים. כל ערבי ששמו שאמי בא מסוריה (א-שאם); ומי ששמו אל מצרי בא ממצרים; ברמלה יש שבט אבו ג"ואריש שבא לכאן מלוב; ערביי ג"יסר א זרקא שבמבואות חיפה הם צאצאי סוחריו וחייליו של מוחמד עלי ממצרים; הזועבים, החיים בשבעה כפרים בעמק יזרעאל באו כולם מרמת אירביד שבעבר הירדן; מאות אלפי חורנים באו לכאן מן החורן שבעבר הירדן, בעידוד הבריטים, והפכו כאן ל" פלשתינאים" .
מכחישי הציונות
המנצלים את חופש הביטוי במדינת ישראל לתעמולה שתכליתה חורבן המדינה, הם " מכחישי הציונות" שאינם שונים מ" מכחישי השואה" . חלק גדול ממדינות התרבות אוסרות על הכחשת השואה ורואות בה עבירה פלילית. ההיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייויד אירווינג נדון לשלוש שנות מאסר באוסטריה על שהכחיש את השואה בשני נאומים שנשא בארץ זו. מכחישי שואה רבים נעצרו ונשפטו גם בגרמניה, בקנדה בבלגיה ועוד.

מכחיש השואה דייויד אירווינג נידון לשלוש שנות מאסר.
הקשר בין מכחישי השואה למכחישי הציונות איננו קשר רעיוני בלבד. מאות אתרים אנטישמיים באינטרנט מפיצים את שנאת ישראל בכל המישורים: הכחשת השואה, השוואת ישראל לנאצים ודלגיטימציה של הציונות. רבים מאתרים אלה נעזרים בפרסומים ישראליים.
לאור נתונים אלה אולי הגיע הזמן לדיון ציבורי ב" חופש הביטוי" . האם לחרות כזו התכוון דוד בן גוריון כשניסח את מגילת העצמאות?
==========================================================
קבוצי עוטף עזה " משלמים את המחיר"
שמעתי ברדיו מישהי, מיד מרדכי נדמה לי, המתאוננת על היריות של תותחי צה" ל, על הקסאמים הנופלים סביב, על שצה"ל לא מיגן אותם ועל הפחד של הילדים. אני חייב לומר שממש לא נשבר לי הלב. ככל הזכור לי הקיבוצים שבאזור עוטף עזה תמכו בחורבן גוש קטיף והסירו מעל עצמם את השכפ"ץ של גוש קטיף שהגן עליהם.
למרות הקסאמים, אמר אלון שוסטר ראש המועצה האזורית מקיבוץ מפלסים, לצפריר רונן, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כי זה היה שווה.
אז הנה המחיר, שלמו אותו.
עמדת התנועה הקיבוצית כולה לחורבן גוש קטיף ולחורבן המתוכנן של יהודה ושומרון היא הביטוי הקיצוני להתנוונותה של התנועה הזו, שהיתה פעם ראש החץ של המפעל הציוני.
ההגינות מחייבת לומר שמול הדקדנציה הזו של המושכים בעורלתם הציונית יש עדיין אחרוני מוהיקנים בתנועת ההתיישבות השומרים על הגחלת .
בכרוז שהופץ ערב חורבן גוש קטיף, נאמר:
" אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… " .
יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה מעין חרוד), רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת וצפריר רונן איש עין חרוד (ממקימי גילגל בבקעת הירדן).
===================================================
תמונה אלמונית
===========================================================
ישיבה בבית קפה
זכרון ילדות רחוק: אחותי " הגדולה" לוקחת אותי לבית קפה עם חבר שעתיד להיות בעלה. זה היה מקום קסום. על בימה קטנה היתה תזמורת קטנה, וזמרת שרה את השיר " ארצנו הקטנטונת" . ברחבה מול התזמורת רקדו זוגות צמודים לצלילי טנגו, או וואלס. מלצר לבוש חליפה מהודרת וענוב בעניבת פרפר הציג לנו תפריט ורשם בקפידה את ההזמנות. אני קיבלתי מנת גלידה ענקית ועוגת קצפת.
אולי זכרון ילדות רחוק זה גרם לכך שאני אוהב עד היום לשבת בבתי קפה. אין תזמורות ואין ריקודים, ובמקום מלצרים כסופי שיער אתה מקבל שרות מצעירים לבושים בג"ינס או צעירות בחולצת בטן. את רוב פגישות העבודה שלי אני מקיים בבתי קפה. פגישה במשרד יוצרת תלות במרואיין. פגישה בבית גוררת פמיליאריות ומחויבות של נימוס. בית קפה הוא מקום ניטרלי, ואם אתה מקפיד לשלם לפחות את חלקך בהזמנה אינך חייב מאומה למרואיין, גם לא מחיר כוס קפה. ישיבה בבית קפה נראית לי גם מקום נעים לבלות בו עם ידידים. שיחת רעים היא, כמאמר אריסטו, הגדולה בתענוגות אנוש.
בתנאי שזה בית קפה נעים. לא הומה מדי אבל גם לא ריק מדי. לא מרעיש מדי במוסיקה שלא הזמנת ובהמולת סועדים ובמידת הצורך יש בו פינה שקטה. וחשוב שההגשה תהיה מהירה ונעימה. שהמלצר או המלצרית יהיו מאירי פנים וזריזים, אבל שלא יציקו כל עשר דקות בשאלה אם הכל בסדר. רצוי גם איזה נוף אורבני או טבעי וגם אווירה שקשה להגדיר. אין הרבה בתי קפה כאלה אבל יש.
לא באתי לעשות כאן תעמולה לבית קפה זה או אחר אלא להתריע על תופעה שנתקלתי בה באחרונה באורח מקרי. בתי קפה העושים רווחים מהנטייה של בני אדם להימצא בעדר. כוונתי לרשתות בתי קפה המבוססים על הגשה עצמית (ארקפה, ארומה, סבארו ועוד).
נבצר מבינתי מה מביא בני אדם להזדקק לבתי קפה כאלה. אתה עומד בתור לקופה ומשלם וצריך להחליט מראש מה אתה מזמין. אחרי שאתה משלם אתה מקבל תלוש והולך לצד השני של הדלפק, עומד שוב בתור, כדי לקבל קפה או כריך או עוגה. אם אתה רוצה להזמין עוד משהו או לבטל הזמנה או להתלונן על טיב המוצר אתה צריך לעמוד בתור כדי שיואילו לשמוע את תלונתך.
מה מריץ אנשים לבתי קפה כאלה?. ההנחה במחיר היא שולית. הטורח רב. והתענוג מפוקפק. הואיל ושיטה זו מצליחה בכל העולם וגם בארץ עושה חיל נראה שהיא עונה על צורך אנושי בסיסי. להיות חלק מעדר הרץ אל המרעה או אל המשחטה. בתי הקפה הללו ראויים למי שבוחר לשבת בהם.
זאב ז’בוטינסקי מי מכיר מי יודע
הקורא איליה קמינסקי מרחובות, שעלה מברית המועצות בשנת 87, כותב לי:
איליה קמינסקי
" בהיותי בברית המועצות, בשנות ה-80, קראתי לקט מאמרים של זאב ז’בוטינסקי. הלקט, בשפה הרוסית, הופץ במחתרת, מודפס במכונת כתיבה. הלקט ניתן לי בהשאלה לזמן קצר ולאחר שקראתי העברתי הלאה. זה היה מצרך יקר המציאות ומבוקש מאד. גם היה מסוכן להחזיק בו.
המאמרים של ז’בוטינסקי חדרו לעומק לבי (ונמצאים שם עד היום). בשלהי שנות ה-80 (כבר בארץ) היו לי ויכוחים עם אנשים סביבי. חשבתי לעצמי: למה אני מנסה לנסח מחדש את הטיעונים שלקחתי מז’בוטינסקי? פשוט אמצא את הספרים שלו ואתן לאלה שהתווכח עמי.
איפה מוצאים את ספרי ז’בוטינסקי?. בדקתי בסטימצקי – הם בקושי ידעו מי זה בכלל. התקשרתי למצודת זאב בשיא ההתרגשות, מסביר מי אני, מה אני רוצה. הם עונים לי בקול מפוהק: " קשה היום למצוא ספרי ז’בוטינסקי, תנסה אולי בחנויות יד-שנייה" .
לא התייאשתי. מצאתי בספריה עירונית עותק ישן של ז’בוטינסקי שלמזלי כלל את המאמר ’קיר הברזל’. צילמתי את הדפים מהספר. נתתי למתווכחים עמי וזה השפיע.
אמרתי לעצמי: לא מגיע לליכוד להיות בשלטון. אחרי שהיו בשלטון כמעט שלושים שנה, איפה ז’בוטינסקי בתכנית הלימודים? איפה כתבי ז’בוטינסקי בהוצאה ממלכתית? איפה עקרונות ז’בוטינסקי אצל פוליטיקאים המגדירים עצמם כתלמידיו.
=======================================================================
במסגרת ריענון מאמר זה פניתי לידידי, מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי וביקשתי את הסברו. דבריו מתייחסים למועד הפניה יולי 2010.
תשובת מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
כידוע לך, השנה – 2010 – היא שנת ה-70 לפטירת זאב ז'בוטינסקי ובקרוב ימלאו גם 130 שנה להולדתו.
בן פחות מ-60 היה המנהיג הציוני והוגה הדעות הפורה הזה במותו. אנחנו במכון ז'בוטינסקי עושים הכל להפצת מורשתו, שאין לה אח ורע בתנועה הציונית במאה העשרים.
מאז כתב מר קמינסקי את מכתבו, ניתן למצוא בחנויות הספרים לפחות את "שמשון" של ז'בוטינסקי. בתרגומו החדש, מעשה ידי פטר קריקסונוב, ובהוצאה משותפת למכון ז'בוטינסקי, כתר וסטימצקי.
מכון ז'בוטינסקי מציע למכירה כתבים של ז'בוטינסקי, חלקם ספרים יד שניה, שמגיעים אלינו מעזבונות של נפטרים. אנו באופן טבעי משמשים כתובת לכל המתעניינים בכתביו.
מפליא שלא עלה על דעת הקורא לפנות למכון – אם באופן ישיר ואם דרך אתר האינטרנט של המכון, שמציע בין השאר חנות מקוונת ודרכה אפשר לרכוש ספרים, חדשים כמשומשים.
אפשר להיעזר באחראי על מחסן הספרים של המכון, מר אילון קפלן, טלפון 03-6210806.
כרכי זאב ז'בוטינסקי ראו אור לפני למעלה מ-60 שנה. מכון ז'בוטינסקי קיבל עתה על עצמו להפיק מהדורה חדשה, מעודכנת ומותאמת לקורא בן המאה ה-21, וכן להוסיף במסגרתה מאמרים רבים, רובם נכתבו במקור ברוסית בראשית המאה ה-20, שגילינו רק בשנים האחרונות.
במקביל אנו שותפים למפעל ההוצאה לאור של כל כתביו בשפה הרוסית. עד כה ראו אור 4 כרכים בסדרה זו.
ומפעל שלשי: אנו עוסקים בהוצאת כרכי איגרותיו של זאב ז'בוטינסקי. בעוד כחודשיים יראה אור הכרך ה-11!
ואני שואל:
היש עוד מוסד מורשת ומחקר כשלנו, העוסק בעת ובעונה אחת בשלושה מפעלים מחקריים-ספרותיים-מו"ליים-מונומטאליים,
כמו מכון ז'בוטינסקי?
ועל כך יש להוסיף, כי לפני שלוש שנים הוצאנו לאור ביבליוגרפיה של כל כתביו, בכל השפות. לכרך האדיר הזה, בעריכתה של ד"ר מינה גראור, מצורף תקליטור,
כך שאפשר להעלות את כל המידע על כל כתבי ז'בוטינסקי גם על המחשב.
אין קשר ישיר בין מכון ז'בוטינסקי לתנועה פוליטית כלשהי. המכון הוא עמותה ציבורית.
אבל אני יכול לומר, כי בממשלה הנוכחית זוכה המכון לתמיכה יותר מכל ממשלה בעבר,
ואציין כי ממשלה זו יותר מכל קודמותיה משקיעה בשמירת המורשת הציונית על כל פלגותיה.
בברכה
יוסי אחימאיר
מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
קישורים
ראה צוואת ז'בוטינסקי בשמשון ברזל מלך וצחוק
הבית הטמפלרי של אולמרט – זו עיסקה כשרה?
כך קבעו מבקר המדינה והמשטרה. ליתר דיוק: קבעו שאין ראיות שנעשה כאן משהו בלתי חוקי כי מדובר בחילוקי דעות בין שמאים. החלטתי איפוא לבדוק אותו חלק של העיסקה שעשה אולמרט עם המיליונר דניאל אברהמס. לא, אינני שמאי, ולא איש נדל"ן. כל ניסיוני בתחום קשור בדירה שקניתי בזיעת אפינו, שלי ושל רעייתי.
זה המכתב שכתבתי ופרסמתי בשעתו ב"מקור ראשון":
מר אברהמס הנכבד.
שמעתי על העסקה המצוינת שעשית עם ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט. עכשיו, אחרי שמבקר המדינה קבע כי העסקה כשרה (הוא לא אמר כלום על הריח) אני רוצה להציע לך עסקה דומה.
לפי הפרסומים קנית את ביתו של אולמרט במחיר של 2.7 מיליון דולר ואתה מאפשר לו להמשיך לגור בבית שקנית ממנו תמורת שכר דירה של 2250 דולר לחודש.
סביבה לא יוקרתית
העסקה שאני מציע לך היא בהיקף קטן יותר. אני ובני משפחתי מתגוררים בדירה ברמת-גן, שקנינו לפני כעשר שנים בכ-200 אלף דולר. קומה חמישית שלושה כיווני אוויר, משקיפה אל תוך שדרת עצי אקליפטוס.
גילוי נאות מחייב להגיד לך שהדירה שוכנת בסביבה לא כל כך יוקרתית כמו דירתו של אולמרט. הקבלן שבנה את הבתים החדשים באזור מכנה את השכונה " רמת חן הצעירה" . העירייה מכנה את השכונה "רמת שיקמה" , על שם עצי השקמים, שהשכונה משופעת בהם. אך לנהג המונית שיסיע אותך לכאן, כדי לבדוק מקרוב את הנכס, אתה צריך להגיד את האמת. זו שכונת "סלמה ג"" . בעבר זו היתה שכונה מוכת עוני פשע וסמים. שכונה זו הייתה הפרויקט הראשון של שיקום השכונות שיזם בשעתו מנחם בגין.

זה הבית בו נמצאת דירתי. מוכן למכור בתנאים שקנית את הבית של אולמרט.
היום זו שכונה נחמדה בהחלט שבה בניני מידות יפים ובסמוך לה הפארק הלאומי של רמת גן. תושביה, ותיקים כחדשים, נחמדים ונעים לחיות בה. אפשר בהחלט לטעון כי דירתנו שווה 270 אלף דולר, אם כי יש לי ספקות אם אצליח להשיג קונה במחיר כזה. אני נוקב מחיר זה רק לצורך המיקוח. אם תתעקש הרי יש על מה לדבר. המחיר גמיש.
לקנות בית טמפלרי
מה שמוצא חן בעיני בעסקה שעשית עם אולמרט איננו המחיר ששילמת בעד ביתו אלא שכר הדירה שאתה גובה ממנו. לפי חשבון זה אוכל להמשיך ולגור בדירתנו הנוחה תמורת 225 דולר לחודש. פחות ממחצית ממה שמשלם אחד מילדיי תמורת דירת חדר ומשהו בתל-אביב.
מה אעשה בכסף שאקבל ממך?
נורא מתחשק לי, כמו אולמרט, לרכוש איזה בית טמפלרי עתיק ולשפץ אותו. אך אני לא חושב שהכסף שלי יספיק. הריכוז הגדול ביותר של בתי הטמפלרים בגוש דן הוא בשכונת שרונה לשעבר שבקריה התל אביבית. אני בספק אם ראש העיר, רון חולדאי, יאשר לי שיפוץ בניה והריסה של מבנה כזה. לי אין קשרים טובים בעיריה כמו שיש לקונה שלך בעיריה שעמד פעם בראשה.
השקעה סולידית
גם לי, כמו לאולמרט, יש ילדים, ואוכל לחלק את הכסף ביניהם, אם אהיה בטוח שחוזה השכירות הוא לטווח ארוך. אם לא, אוכל להשקיע את הכסף ולהעלות את רמת החיים שלנו.
אם אקבל ממך את המחיר שאני דורש יהיה בידי (לפי השער הנוכחי לדולר 4.7) סכום של 1,269,000 שקלים. אם אשקיע את הכסף בתכנית הכי סולידית שאפשר, אקבל בערך 4.5 אחוז לשנה. בשקלים זה ייצא 57,105 שקלים לשנה, שהם 4758 ₪ לחודש. לך אשלם שכר דירה בסך 1058 ₪ כך שיישארו לי ביד 3700 ₪. סכום זה יביא לשיפור רמת החיים שלנו ויאפשר לנו גם לסייע במשהו לילדינו ולנכדינו. (יש לזכור שהמאמרנכתב במרץ 2006 ושער הדולר ורמת הריבית הם בהתאם).
לצערי אינני יכול להציע לך שום דבר בתמורה. אפילו לא קטע חיובי ב"היגיון בשיגעון" . אני שייך עדיין לדור הרואה עצמו כפוף לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, האוסר קבלת טובות הנאה. אני אפילו לא יכול להציע לך ביקורת חיובית על ספרך (peace is possible) כי איני מאמין שהשלום אפשרי ואני גם לא מאמין שאולמרט שהמליץ על ספרך מאמין בכך.
אבל כפי שפורסם עשית את העסקה עם אולמרט ללא שום תמורה מראש הממשלה בפועל. כי אין לך בכלל עסקים בישראל. אז למה שייגרע חלקי?
=========================================
משורר ארץ ישראל
בימים אלה ימלאו 31 שנים למותו של נתן אלתרמן, המשורר שמשנה לשנה הופך להיות יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי " אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" . המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: " מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ" ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלשתינאית. הקרויים פלשתינאים הם חלק מן האומה הערבית, אמר. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.
קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז"אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .
על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.
במה אלתרמן אקטואלי היום?
ניתן לשירתו לדבר:
כה אמר השטן
" …אז אמר השטן: הנצור הזה
איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק.
כה דיבר השטן וכמו
חוורו שמים מאימה
בראותם את השטן בקומו
לבצע המזימה" .
(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).
השלום כחומר נפץ
" …הדנים על שלום ברב-חפץ
חייבים לשנן וללמוד
כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ
היכולים להחריב עולמות.
ולכן הקמת השלום יש בה פחד
כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?
ואמנם העמים מקימים אותו יחד –
ומיד מתחילים לתרחק ממנו
… כדי שאותו השלום בקומו
לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,
יש הכרח שיהיה השלום בעצמו
מלחמה בלתי פוסקת
מלחמה נגד כל השלמה ומורך,
נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,
ואפילו שמירת השלום, לעת צורך
משומרי השלום בעצמם"
נצחון המסלפים
בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .
צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז
" רחבו העיניים
אילמה כל לשון
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון"
—
" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"
אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.
" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .
==========================================*
שומן ועצלנות סגולה לבריאות?
בימים אלה פורסמו תוצאות מחקר שקבע כי מזון דל שומנים אינו מפחית את הסיכוי לחלות במחלות לב. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי של האיגוד הרפואי האמריקני. הושקעו בו 415 מיליון דולר והשתתפו בו 49 אלף נשים בגילאי 50 עד 79. המחקר העלה כי בקרב הנשים שצרכו מזון מופחת שומנים לא היו פחות מקרים של התקפי לב, שבץ מוחי, סרטן השד וסרטן המעי הגס – לעומת נשים שמילאו כרסן בשומנים למכביר.
עצלות לאריכות ימים
מחקר אחר שפורסם קובע כי סוד החיים הבריאים והארוכים הוא " עצלות חסרת תכלית" . בעל התיאוריה הוא חוקר גרמני, פטר אקסט, המסביר אותה בכך שיונקים הם בעלי כמות אנרגיה מוגבלת. מי שמבזבז אותה בפעילות ספורטיבית מקצר את חייו.
שום ספורטאי, אומר החוקר, לא הגיע לגיל מתקדם. הרץ הצ"כי האגדי אמיל זאטופק " הקטר הצ"כי" ), שהיה אלוף העולם בריצת מרתון, (והוא הזוכה היחיד מאז ומעולם במדליית זהב על ריצות 5000 ו- 10000 מטרים, מת מהתקף לב לאחר שהפסיק לרוץ. ומאידך מביא החוקר דוגמא מאיזה כפר איטלקי שתושביו מאריכים חיים מעבר ל-100 שנים הואיל ופעילותם מינימאלית והם מרבים בשינה.
ההרזיה מסוכנת
והנה עוד מחקר המפריך את הדעות המקובלות. חוקרים מהמכון לרפואה מונעת בקופנהגן טוענים כי הרזיה מסוכנת לבריאות. אנשים רזים מטבעם לוקים פחות בהתקפי לב, אך שמנים שרזו מפתחים בעיות אחרות, ההופכות את היתרון לטווח קצר לבעיה לטווח ארוך.
התאוריות החדשות הללו הזכירו לי טור שפורסם בשנות השישים בעיתונות הישראלית, שהיה חתום בידי דמות פיקטיבית, ד" ר חסיה ברזל. הטור הטיף לאכילת פירות וירקות, הימנעות מאכילת בשר, שומן מן החי וביצים. הטור נראה כמו חומר מערכתי. אך זו הייתה מודעה בתשלום שמומנה על ידי המועצה לשיווק ירקות ופירות. הטור נכתב בידי כמה עיתונאים ומטרתו היתה להגביר את צריכת הירקות והפירות. באותה תקופה הייתי צמחוני אדוק. לכן, כשנתבקשתי (על ידי מנהל פירסום " צח" , שהיה הפרסומאי של המועצה) לתרום את תרומתי לטור הזה נעניתי בשמחה. הייתה לי ספרות מגוונת בנושא ודליתי מתוכה סיפורים. מלחים שניצלו ממחלה קשה שנגרמה בגלל מחסור בוויטמינים על ידי אכילת בננות על קליפותיהם. טייסי בריטניה במלחמת העולם השנייה שגברו על הגרמנים תודות לגזר ששיפר את ראייתם בלילה ועוד.
הטור הזה של ד" ר חסיה ברזל הדמיונית עורר תהודה רבה. אפרים קישון, שהיה אז הסטיריקאן הפופולארי ביותר בארץ, כתב ב" מעריב" פיליטון שלגלג על ההטפה הצמחונית. הוא כתב שיש להיזהר מאכילת חסה וגזר כי אין כמוהם מזיקים לבריאות. שיש להיזהר מכל משמר מאכילת פירות וירקות כי הם כמו רעל לגוף. במקומם יש להעדיף סטייק של בשר אדום עסיסי, הרבה חמאה והרבה ביצים. על הרשימה חתם, ד" ר בסיה חרזל.
" מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה והארץ התגלגלה מצחוק. אנשים צחקו והמשיכו לאכול סטייקים כשהשומן זב מסנטריהם.
אך במרוצת השנים גדלה תמיכת הממסד הרפואי ועמדת הציבור, בישראל ובעולם, בתפיסות הצמחוניות. אין סוף מחקרים הראו כי צריכת מזונות עתירי סיבים – כמו ירקות חיים, לחם חי וקטניות, מקטינים את הסיכוי לחלות בסרטן ובמחלות לב. אכילת ביצים, שומן מן החי, בשר אדום הפכו להיות מוקצים בעיני החרדים לבריאותם.
שינוי דרמטי
בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי במגמה וארצות הברית צועדת בראש השינוי הזה. המגמה החדשה היא שהסכנה המאיימת על האנשים בחברה המודרנית איננה מן הבשר האדום, השומן מן החי, הביצים, והחמאה. הישועה גם איננה במזונות ה" טבעיים" נטולי השומן הטבולים בסוכר. עכשיו האויב הם הפחמימות לכל צורותיהם. החל בסוכר, שכמוהו כרעל, דרך כל סוגי המאפה וכל סוגי הלחמים, אורז, תפוחי אדמה, תירס וגם פירות יבשים ופירות עשירים בסוכר כמו בננות, ענבים וכדומה.
הרקע למהפך הזה נבע מן העובדה ש" תעשיית הבריאות" לא הצליחה לפתור את בעיית הבריאות המרכזית של החברה המודרנית – בעיית ההשמנה. ההשמנה איננה רק עניין אסתטי. היא קשורה (כגורם או כתוצאה) בשורה של מחלות שהן מארת התקופה – לב וכלי הדם, סוכרת, לחץ דם וכנראה גם סרטן. עוד נתגלה כי חלק נכבד מ" מזונות הבריאות" למיניהם מכילים סוכרים או תחליפי סוכר, שכאילו לא מזיקים (לקטוז, מלטוז, סורביטול) אף החמירו את מצב הבריאות של צרכניהם.
==========================================
למות עם מקדונלדס
אחד הביטויים לתפיסות החדשות בנושא מזון ובריאות היה הסרט " לאכול בגדול" (SUPER SIZE ME ) של הבמאי מורגן ספרלוק. הסרט מספר את ספורו של צעיר בריא לחלוטין המחליט לבדוק איך תשפיע על בריאותו דיאטה המבוססת על אכילת מקדונלדס 3 פעמים ביום משך חודש.
הסרט עוקב אחר מצבו של הצעיר. מלחץ דם תקין של 120/80 הוא עולה ל-160/90 הכולסטרול הרע עולה מ-186 ל-226. הרופא מאתר קשיים בתפקוד הכבד ומזהיר את הצעיר כי אם ימשיך כך יחלה במחלה רצינית.
במהלך הסרט מגלים לנו מפיקיו כי רוב האמריקנים אוכלים 40 אחוז מארוחותיהם בחוץ, דהיינו צורכים מזון זבל. 17 מיליון אמריקנים סובלים מסוכרת מסוג 2 ולפי התחזיות אחד מכל שלושה ילדים יחלה בסוכרת במהלך חייו. הסרט מצביע גם על שטיפת המוחות שעושות חברות המזון ועל כך שהבעיה איננה רק בהמבורגבר השמן אלא בעיקר בלחמניות העשויות קמח לבן, בצ"יפס רווי השמן, במשקאות הקלים המזריקים מנות ענק של סוכר לדם ובגלידות הנאכלות כקינוח במנות הולכות וגדלות.
איך צריך אדם נורמלי, המבקש לשרוד וגם לחיות חיים איכותיים להתייחס למחקרים השונים והמנוגדים? על כך נדון באחד הטורים הבאים.