ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

 

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.

 

מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
– במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
– פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
– ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
– בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

– אז איך נפצעת ?
– מריקושט.
– ריקושט? מה זאת אומרת?
– ריקושט מהקיר.
– קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
– כנראה
– ———
– אז למה בקיר?
– אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
– מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
– אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
– מי זה היה?
– מישהו מהכפר.
– מי. אתה לא זוכר?
– איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
– אבל הוא היה גבר או אשה?
– אני לא זוכר?
– אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
– זו היתה כנראה אשה
– זקנה או צעירה?
– איך אני יכול לדעת?
– אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
– לא.
– אתה זוכר מה היא לבשה?
– נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
– ——–
– עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

 

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

 

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

 

 

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

 

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

 

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

מאמר זה נכתב בשנת 2009 כשמפלגת העבודה כבר היתה בשלבים מתקדמים של גסיסה. אתמול  התנועה המפוארת הזו סיימה סופית את חייה באיחוד עם מר"ץ. כך הפך המוות הטבעי של המפלגה להתאבדות מרצון על ידי התמזגות עם תפיסת העולם שבן גוריון לחם בה מאז הבין שיש לעבור "ממעמד לעם", כשם ספרו.

 

בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

להמשיך לקרוא ←

"חייליך יילכו אחריך באש ובמים". הרמטכ"ל גבי אשכנזי (צילום: ויקישיתוף)

מאת יורם טהרלב

www.taharlev.com

אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית
אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית
אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע
אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה
אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני
ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני"…

אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת
וגם כאשר אתה יושב על הספסל – אתה עדיין בנבחרת
אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה
אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה
אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, אין ברירה,
ובכל זאת אתה מסתפק במנה קרה
אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך
אם אתה אומר לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם", ובאמת מתכוון לכך
אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר
אם אף פעם לא אמרת – בלי לבדוק זאת – יהיה בסדר
אם ידעת להשרות בטחון גם כשבתוכך מנקר הספק
אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"
אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחרי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים
וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים"

אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה
אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה
אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"
וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה
אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש
אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש
אם העץ והואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר
אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא צג המחשב ולא הלייזר
אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל
אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכ"ל
אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד
כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!

ותודה ליורם טהרלב שהתיר פרסום היצירה והתמונה.

כשאני אומר מפאיניק אני חש תחושות מנוגדות. בילדותי ובנערותי, כבן למשפחה רביזיוניסטית, ראיתי במפא"י אם כל רע. שלטון דרקוני שהיפלה בין דם לדם, התנועה שהסגירה את בני משפחתי שלחמו במחתרות ה"פורשים" לבריטים, התנועה שמנעה מאיתנו עבודה ואפילו טיפול רפואי. התנועה שלפי תפישתנו בגדה ברעיון הציוני להקמת מדינה יהודית.

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

 

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.

—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301

" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים

לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

ראה את המשך הסיפור אחרי שלושה עשורים

 

זהו סיפור קטן על חתונה קטנה שהתקיימה בשבוע שעבר בכפר חב"ד. אם תרצו זהו סיפור גדול, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדור הזה.

אפשר להתחיל את הסיפור בהזמנה לחתונה שקיבלנו בשבוע שעבר מקרובי המשפחה הרוסיים שלנו. אפשר להתחיל אותו גם מהתפוצצות הכור הגרעיני בצ'רנוביל  בשנת .1986

להמשיך לקרוא ←

אם צפורה ליבני היתה קרוצה מחומר של מנהיג בעל שעור קומה היתה לה הזדמנות להוכיח זאת ערב ראש השנה. לא ב-3 לפנות בוקר אלא כל שעות הבוקר והצהריים. בעקבות הראיון הניבזי של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות",בו הצהיר על נכונותו לסגת לגבולות 67.

היא היתה יכולה לקום ולומר לעם בישראל:"אזרחים יקרים. אני רוצה להודיע בזאת שדבריו של אולמרט לא מחייבים אותי ולא יחייבו את הממשלה שאקים. אולמרט הוא מנהיג מושחת, שקיבל שוחד והפקיר את האינטרסים החיוניים של האומה משך כל שנות שלטונו כראש ממשלה ובכל כהונותיו הקודמות. הכרזתו היא אולי ניסיון להביא להקלה בעונש המגיע לו על מעשיו הנפשעים, על הולכת השולל, על החורבן שהוא מותיר אחריו".

ציפי לבני 2008 (ויקיפדיה אנגלית)

 

 

 

הבת והאב. איתן ליבני כלוחם צעיר באצ"ל)

אך צפורה שתקה ובכך חשפה את ערוותה. מיס קלין, שבניקיונה המדומה טיהרה את השרץ אולמרט בתקופה הארוכה שישבה לימינו, מכסה עכשיו את ערוות עצמה בשתיקה שפרושה:  אני ממשיכה במורשת אולמרט. איני שונה ממנו. ביום ראשון, כמה שעות לאחר פרסום טור זה,  נזכרה ליבני להצהיר משהו מגומגם שבהרבה מאמץ הצליחו פרשנים לפרשם כרבע ביקורת ושמינית הסתייגות מדבריו של אולמרט.

להמשיך לקרוא ←