פרס ישראל מגיע לשרון על מפעל חייו – ישראל המושחתת * הוא השחית גם את צה"ל וקבע את הנורמה שלצמרתו מתקדמים רק אומרי הן חסרי עמוד שדרה * איש מהאלופים לא זרק את דרגותיו לפני חורבן גוש קטיף וזה גם מסביר את התבוסה בלבנון * מה הקשר בין ההמב"ג וההשתבללות

 אי אפשר להבין מה קרה לצה" ל בלבנון מבלי שקוראים את ההמב"ג – ראשי תיבות "הכנה מנטאלית ביצוע גרוש" . ההמב"ג הוא מסמך מתועב, תיק עב כרס שהכינו בצה"ל כדי להכשיר את הקצינים והחיילים, עליהם הוטלה המשימה הלאומית של חורבן גוש קטיף וגרוש תושביו מבתיהם.

קראתי בעיון את התיק הזה ושאלתי עצמי מי הם האנשים שכתבו אותו והכינו בדקדקנות כזו את המשימה. האם בישיבת המטכ"ל לא היה אפילו אלוף אחד שקם ואמר: רבותיי אתם מטורפים. אתם הולכים לבצע פשע נגד העם היהודי? האם לא קם אפילו אלוף אחד שאמר: בלי קשר לאידיאולוגיה, בלי קשר לציונות ואמונה – החורבן של גוש קטיף או טעות אסטרטגית נוראה?

אותה שאלה נשאלת לגבי מלחמת לבנון.

מה קרה לצה"ל? איך זה שבראש אוגדת שיריון עמד אלוף שמעולם לא עבר הסבה לשיריון? איך זה שאלוף הפיקוד התנגד לפקודת הרמטכ"ל לכיבוש בינת ג'בייל ולא עשה מאומה כשקיבל את הפקודה האווילית? ואיזה מורשת יש למפקדי חטיבות ששלחו את אנשיהם לקרב ונשארו מאחור? ומי עיצב את דמותם של מפקדים שהעבירו דיווחי שקר שגרמו לקרבנות שווא?

קיימתי שיחה עם שורה של אישים צבאיים ואזרחיים; כאלה ששרתו תחת רמטכ"לים אחרים ובתקופות שונות; כאלה שהכירו מקרוב את המערכת בתוקף תפקידם – עיתונאים ותיקים, יועצים של שרים וראשי ממשלות. מכל השיחות הללו בניתי כאן קולאז" של סיפורים שמתוכם מצטיירת תמונה ברורה: אריאל שרון השחית את צה" ל הרבה לפני ההחלטה על חורבן גוש קטיף. צה"ל שיש לנו היום הוא במידה מכרעת תוצאה של הנורמה שהוא קבע. מי שאתי יעלה מעלה מי שנגדי לא יספרו אותו. וכל שקר מקדש את המטרה. כך נוצרה הסלקציה שלצמרת הגיעו החנפנים, הלא יוצלחים, חסרי עמוד השדרה.

רוב המרואיינים בחרו להישאר בעילום שם (פרט לידידי אלוף מיל. יוסף גבע). הדברים המובאים בגרשיים הם ציטוט מדוייק מפי האנשים. ללא גרשיים זה ניסוח שלי.

 

האם יש קשר בין "ההכנה המנטאלית" לחורבן גוש קטיף למפלה בלבנון. חייל מוכה הלם שב מן הקרב במלחמת לבנון השניה.

כך נמנע הרצח של אריאל שרון

אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה" ל היה הקרב במצרי המיתלה, שהתחולל ב-31 באוקטובר 1956 במהלך מלחמת קדש סיור של צה" ל נכנס לתוך המיצר, 38 מלוחמיו נהרגו וכ-140 נפצעו. האיש ששלח את הסיור אל לוע הארי היה אריאל שרון, אז סגן אלוף ומפקד חטיבה 202. נסיבות הארוע לא הובהרו עד היום, אך הכל רואים בשרון אחראי למבצע הזה שנעשה ללא אישור.

אחרי שנמצא אחראי למותם של 38 חיילים במבצע מיותר וללא אישור הוקפא קידומו של שרון ל-8 שנים. אריאל שרון ומוטה גור בפתח מיצר המיתלה.

אחד ההרוגים בקרב היה עובד לדיז'ינסקי שלחם עוד בפלמ"ח ובמלחמת השחרור. אחרי המלחמה חזר למשקו בכפר ביל"ו וכעבור זמן התנדב לצנחנים, השתתף בפעולות התגמול וזכה בציון לשבח של הרמטכ"ל. בקרב המיתלה הוא הסתער בראש מחלקתו לעבר הכוכים בהם התבצרו המצרים ומת מות גיבורים. הוא השליך עצמו על רימון יד כדי שלא ייפגעו חבריו.

על מה שארע לאחר מכן סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע, שהיה אז ראש מחלקת הדרכה: " כשנודעו פרטי הקרב ואחריותו של שרון לאבידות הרבות הכריז אביו של לדיז'ינסקי, ממייסדי כפר ביל"ו, כי הוא מתכוון לרצוח את אריאל שרון. הרמטכ"ל, משה דיין, פנה אלי ואמר לי: אני מכיר את האיש. הוא מסוגל לכל מעשה. לך ושכנע אותו שיחזור בו. יצאתי לכפר ביל"ו ונפגשתי עם האב. בדמעות בעיניו אמר לי: כל מה שהשקעתי בארץ ישראל היה להקים משק מתוך רצון שיהיה לו ממשיך. עכשיו עם מותו, אין טעם לחיי.

" אני הכרתי את הבן וניסיתי לנחם את האב. הייתי עמו יום שלם. אמרתי לו: אם תהרוג את שרון ותשב בכלא לא תחזיר לעצמך את בנך. בסופו של דבר הוא שוכנע" .

מנע את רצח שרון. אלוף (מיל.) יוסף גבע

הצוואה של ב.ג.

בעקבות פרשת המיתלה הוקפא קידומו של אריאל שרון וזה נמשך מ-1956 עד 1964 – השנה בה מינה אותו רבין לראש המטה של פיקוד צפון ושנתיים לאחר מכן לראש פיקוד הדרכה בדרגת אלוף. הסיבה לצעד זה של רבין, שנעשה בשאט נפש, היתה צוואה של בן גוריון.

 לפני פרישתו מראשות הממשלה הותיר אחריו בן גוריון מעין צוואה לא כתובה. הוא ביקש שרבין ימונה לרמטכ" ל ואת הבקשה הזו מילא ראש הממשלה לוי אשכול. הוא ביקש גם שיקדמו את שרון לאלוף (למרות שסלד מן השקרים שלו). את הצוואה הזו קיים רבין כרמטכ" ל.

בחן חמישה מועמדים לכל מינוי. רבין כרמטכ"ל.

==============================================

האלוף שהסתתר מאחורי אלי גבע

המקרה הבולט ביותר (ואולי היחיד) בתולדות צה" ל, שבו קם קצין והביע עמדה הנוגדת את דעת מפקדיו היה אלוף משנה אלי גבע, מפקד חטיבת שיריון 211. זה היה במלחמת לבנון הראשונה בעקבות ההחלטה להיכנס לביירות.

על נסיבות הפרשה סיפר לי אביו של אלי גבע, אלוף (מיל.) יוסף גבע: " כשנודע לבני על התכנית להיכנס לביירות הוא דיבר עם אחד האלופים והביע דעה נחרצת נגד התוכנית. האלוף הביע הסכמה לדבריו והעביר לו פתק ובו הציע לבני להגיד את דעתו בפני הדרגים הבכירים יותר. בני הכיר את אריאל שרון מן התקופה בה אני שרתתי עמו בצה" ל והיה גם שכן שלנו. הוא הגיע לשרון והביע באוזניו את דעתו. כניסה לביירות, אמר בני, תגרום לאבדות כבדות בקרב חיילינו ותביא להרג של אזרחים רבים. שרון אמר לו: אם אתה מאמין במה שאתה אומר, לך אמור זאת לראש הממשלה. בו במקום ארגן לו שרון פגישה עם ראש הממשלה. כשחזר גבע על עמדתו באוזני בגין, שאל אותו ראש הממשלה: האם אינך סומך על הרמטכ"ל? גבע השיב: לא. אמר לו בגין: אם כך אין לך מקום בצבא. אך יצא מלשכת ראש הממשלה קיבל גבע טלפון בו הודיעו לו שנאסר עליו לחזור ליחידתו והוא מפוטר מן הצבא.

אין לך מקום בצבא אמר בגין. אלי גבע.

=============================================

שרון לא מופיע בפרוטוקולים

" אלוף אהרון יריב, שהיה ראש אגף המודיעין של צה" ל בשנות השישים דיבר פעם עם אריאל שרון על הנושא של הכניסה לביירות. הוא רצה לדעת איך בכלל נולדה התכנית הזו ומי הגה אותה. שרון השיב לו: אתה היית ראש אמ"ן ורשאי לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה. אני מציע לך לקרוא את כל הפרוטוקולים ואני מבטיח לך שלא תמצא אפילו פעם אחת שהצעתי להיכנס לביירות. אלוף יריב לא התעצל, הלך לפרוטוקולים וקרא. ואכן, אין שם אף מילה על הנושא מפי שרון. את ההצעה להיכנס לביירות הביא הרמטכ"ל, רפאל איתן. אריק לא אמר מאומה" .

חיפש בפרוטוקולים של הממשלה ולא מצא ששרון הציע להיכנס לביירות. אלוף אהרון יריב.

=============================================

שרון ניסה לפטר את איתן הבר

כשהחלה להתבשל תכנית מלחמת לבנון הראשונה סברו אלופים רבים כי זו תכנית מטורפת. הם הדליפו את כל פרטי התכנית לעיתונאים, בעיקר לאיתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ולזאב שיף פרשן "הארץ" . השניים תקפו את שרון והזהירו מפני התכנית. שרון, בתגובה, הטיל חרם על איתן הבר ומנע ממנו גישה למידע הרשמי של צה"ל. כשגם זה לא הועיל הוא דרש, בפגישה בחוותו עם עורך העתון דב יודקובסקי והמו"ל נח מוזס, לפטר את הבר. השניים כבר נענו לבקשה. פיטורי הבר נמנעו ברגע האחרון תודות ליעקב ארז, אז הכתב הצבאי של " מעריב" , שאיים לחולל שערוריה ציבורית סביב העניין.

המטכ"ל של רבין והמטכ" ל של חלוץ

" יצחק רבין כסגן רמטכ" ל ואחר כך כרמטכ"ל השקיע את כל מרצו בבניית הכוח לקראת מלחמה. הוא הניח שמלחמה יכולה לפרוץ בכל רגע ולכן על צה"ל להיות מוכן תמיד.

" הוא ייחס חשיבות רבה מאד למינויים. על כל מינוי הוא ישב ימים ולילות ולמד את כישוריהם ואופיים של המועמדים (בלי קשר להשקפותיהם הפוליטיות וליחסיו האישיים עמם). לכל תפקיד הוא בחן לפחות חמישה מועמדים. המטכ" ל של רבין היה מורכב במכוון משליש אלופים ותיקים ומנוסים שהוכיחו עצמם, שליש אלופים " סבירים" ושליש אלופים צעירים.

" במטכ" ל של רבין היו אלופים שהפכו לשם דבר במהלך שרותם ואחריה: ישראל טל, חיים בר לב, עזר ויצמן, אהרון יריב, מתי פלד, מוטי הוד, רחבעם זאבי, דוד אלעזר, דן לנר, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש, אלעד פלד, אברהם יפה, אורי בן ארי, מוטה גור. רובם אנשים בעלי שאר רוח, עמוד שדרה, מקוריות. רבים מהם פנו לאקדמיה בתום שרותם.

" מי הם האלופים במטכ" ל של חלוץ? מישהו בכלל יודע מי הם לפני שנחשפו במלחמה? "

=============================================

" שרון פחד רק מבגין פחד מוות"

" שרון חש בוז לרוב הפוליטיקאים ואנשי הצבא. יצאו מכלל זה בן גוריון, דיין, רבין ובגין. את בן גוריון הוא העריך, אל דיין גילה יחס של כבוד. כלפי רבין היה אסיר תודה על קידומו. האיש היחיד ששרון פחד ממנו היה בגין" (ואחד ממקורבי שרון אמר: " פחד מן הטרוף שלו" ).

המח"ט שהודח באמצע המלחמה

בעיצומה של מלחמת קדש ב-1956 החליט אלוף פיקוד דרום להדיח מתפקידו את מפקד חטיבה 10 שהפעיל את חטיבתו באורח לקוי. שר הבטחון משה דיין אישר את ההדחה והסביר (בספרו " יומן מערכת סיני" ): " תפקידו העליון של מפקד יחידה הוא ניהול בקרב ואם אין הוא עומד במבחן זה אין להענישו, אבל יש להחליף אותו במפקד אחר… כשלון חטיבה 10 לא התבטא בניהול גרוע של הקרב , בחוסר ידע, העדר שליטה או משגים טקטיים. מה שהיה שם מהבחינה הצבאית היה גרוע מאלה – היחידה לא עשתה את המאמץ הדרוש כדי להיכנס לקרב" .

============================================

" אלוף רון טל גיבור לאחר מעשה"

האלוף היחיד שחשף את האמת הוא יפתח רון טל. בראיון לשבועון חב"ד הכריז כי " ההכנות להתנתקות פגעו בהכנות למלחמה" .

על הצהרותיו של רון טל אומר לי אחד מבני שיחי את הדברים הבאים: " גיבור גדול. למה חיכה עד לחופשת השחרור מצה" ל. מדוע לא שמענו את קולו לפני שנה ושנתיים ושלוש? וחוץ מזה אלוף רון טל אחראי למצבו של צה"ל במלחמה לא פחות ואולי יותר מכל אלוף אחר. הוא היה מפקד זרוע היבשה ובמלחמה ראינו מה שווה הזרוע הזו. אם חשב כך לפני שלוש שנים מדוע לא התפטר מצה"ל  ומצהיר: לא נותנים לי לאמן את הצבא" .

למה חיכה בהצהרותיו עד לחופשת השיחרור?אלוף רון טל. (צילום דובר צה"ל).

ראה הקשר בין האי היווני לבין השחיתות בצה"ל

ראה החרפה של גדוד גלבוע

אילו קראו בכירי צה"ל את הספר המתאר את התרגיל הזה ייתכן שהיו מתכוננים אחרת למלחמה בחיזבאללה * אבל הרמטכ"ל שאול מופז הלעיט את מוחותיהם בתובנה האווילית של "מי הזיז את הגבינה שלי"

בשנת 2000 ערך צבא ארצות הברית תרגיל ענק. סיפור התרגיל היה: הצבא האמריקני יוצא למלחמה נגד מדינה קטנה . במזרח התיכון, הנשלטת על ידי ארגוני טרור. הצבא האמריקני היה "כחול" והכוחות הטרוריסטיים היו "אדומים". התרגיל כולו היה וירטואלי, דהיינו: על מסכי מחשבים.

מודלים ממוחשבים

מטרת התרגיל היתה לנסות טקטיקות וצורות חשיבה חדשות, בהתמודדות בשדה קרב, מול ארגון טרור, הפועל מתוך מדינה.
מודלים ממוחשבים בחנו את האמצעים שהאויב והמדינה בה הוא פועל נשענים עליהם – תקשורת, תחנות כוח, גשרים, מים, דרכים ותשתיות אחרות. פגיעה בתשתיות אלה מאפשרת למפקדים האמריקניים להחליט בכל פעם על הפגיעה המינימאלית שתגרום להפרעה המקסימאלית בתפקודו של היריב.

"הכניעה צפויה"

הצבא הכחול שלח אל חוף המדינה האדומה נושאות מטוסים וספינות סיוע, הזרים עשרות אלפי חיילים לאזור. צוותים כחולים חיסלו את מגדלי השידור וחתכו את הכבלים האופטיים שאפשרו ללוחמים האדומים לתפקד. הם ציפו שמעתה יהיו האדומים תלויים בתקשורת לווינים וטלפונים סלולאריים, שניתן לצותת להם.

מול היתרון הצבאי האמריקני אמור היה האויב האדום פשוט להיכנע. כך הראה המודל הממוחשב.

אבל זה לא מה שקרה.

חשיבה מקורית

בראש צבא האדומים הציבו האמריקנים גנראל עטיר ניסיון, בוגר מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ הראשונה, בעל חשיבה מקורית, פאול ואן ריפר. Paul_van_Riper)).
הוא למד היטב את המצב, איתר את נקודות התורפה של האמריקנים ואת נקודות היתרון של הכוחות האדומים.

ר

הצוות האדום היה מוכן לאמצעים שנקטו האמריקנים לניתוק מערכת התקשורת שלהם. מערכת תקשורת חלופית שהוכנה מראש פעלה באמצעות בלדרים על אופנועים והודעות שהוסתרו בתוך תפילות.
ביום השני ללחימה שלח הצבא האדום צי של סירות קטנות לעקוב אחרי הספינות האמריקניות. לפתע, ללא התראה, שלחו האדומים גל אדיר של טילי שיוט לעבר הספינות האמריקניות. הטילים נשלחו מכיוונים ובעיתוי שהתבססו על מידע מודיעיני שהיה בידיהם. מידע זה אפשר להם לשלוח טילים בכמויות גדולות יותר ממה שהספינות יכולות ליירט.

מפלה מוחצת

בסוף היום 16 ספינות אמריקניות וירטואליות נחו בתחתית הים. למעלה מעשרים אלף חיילים אמריקנים וירטואליים נספו.
התרגיל הגדול בתולדות ארצות הברית הסתיים אחרי יומיים במפלה מוחצת.
הצבא הגיב בדיוק כמו שצבא גדול מסורבל ומסואב נוהג:

המשחק חודש כשהכללים שלו שונו. לצוות האדום לא ניתנה יותר יכולת החלטה. נאמר להם מה עליהם לעשות בכל שלב. לאחר שורה של צעדים צפויים מראש הצבא הכחול ניצח. בתגובה התפטר ואן ריפר מהצבא. Control + alt + del. כלומר אתחול מחדש של כל המערכה. המשחק הוסג חזרה לאחור. 16 הספינות הוירטואלית צפו חזרה על פני המים. 20 אלף חיילים אמריקנים וירטואליים גילו שמשורה לא משחרר אפילו המוות וחזרו לחיים.

איך מקבלים החלטות

סיפור התרגיל הזה מופיע בספר BLINK, פרי עטו של מלמלקולם גלאדוול ( (Malcolm Gladwell. המחבר איננו גנראל וגם לא פרשן צבאי. הוא עיתונאי בעל ידע רחב שכתב כמה ספרים שזכו להצלחה רבה תודות לתובנות המקוריות שלהם.

בין היתר בחן גלאדוול בספרו שאלה מאד אקטואלית לצמרת שלנו בימים אלה: כיצד מקבלים בני אדם החלטות מהירות. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה, או שמגיעים להחלטה לא נכונה.

שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את כושר השיפוט שלו ולהגיע להחלטות שגויות כאילו היה אוטיסט.
האם אולמרט או פרץ או שניהם היו בחזקת אוטיסטים כשהחליטו על המלחמה?

מאד ייתכן שאילו מישהו מן הצמרת היה קורא את הספר היה נוהג אחרת. אך כששאול מופז היה רמטכ"ל הוא חילק לקצינים הבכירים את הספר האווילי "מי הזיז את הגבינה שלי". על מעשה זה אמר אז תת אלוף פרופסור אריה אלדד:
"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש…" אלדד הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

ראה מה קרה בנעלין

 האם השתנה משהו בעשר השנים האחרונות [ אוגוסט 2016]

שחיתות המערכת האזרחית, שהגיעה לשיאה בתקופת שרון-אולמרט ובהקמת "קדימה", חילחלה גם אל המערכת הצבאית *מינויים שגויים של חביבי שרון הולידה צמרת צבאית בינונית * מחסני החרום הפכו הפקר * מלחמת לבנון השניה חשפה מציאות שהיא גרועה מזו שנתגלתה במלחמת יום הכיפורים * חייבת לקום תנועת מחאה שתשנה את המדינה

קיימתי השבוע [המאמר נכתב באוגוסט 2006. התוספות באדום הן עדכון לאוגוסט 2016]] שתי שיחות שיצאתי מהן בדיכאון עמוק. את הדיכאון הזה אני רואה לנכון לחלק עם קוראיי.
איני יכול לגלות את זהותם של בני שיחי מסיבות ברורות. שניהם קשורים בדרך זו או אחרת במוסדות העוסקים שנים רבות בביקורת ציבורית בתחום האזרחי והצבאי.

תמונות 1-4 המזכירים הצבאיים שהפכו לאלופים. (מימין לשמאל:) משה קפלינסקי, גדי אייזנקוט, יואב גלנט, גדי שמני (צילומים: דובר צה"ל).

מה קרה לצה"ל

השאלה שהצגתי לשניים היתה כדלקמן: מה קרה לצה"ל, מה נחשף במלחמה הזו על צה"ל ועל המדינה. רשות הדיבור למבקרים:

מדינה מושחתת

"אנחנו מדינה מושחתת מזה שנים רבות. אך מעולם לא היתה ממשלה מושחתת כמו זו העומדת היום בראש המדינה. זו ממשלת המשך לממשלת שרון, אך המשך משודרג. זו ממשלה שחלק משריה מתרועעים עם אנשי העולם התחתון. איש מרכז הליכוד, שהורשע בקשירת קשר לזיוף דולרים, היה קשור למשפחת הפשע אלפרון. הוא היה ראש המטה של אהוד אולמרט בגוש דן. הוא נמנה עם חבריו הטובים עד היום. הוא קשור כנראה לפרשת האי היווני אך שומר על זכות השתיקה.

החברים של אולמרט

"חבר טוב אחר של אולמרט הורשע בפרשת החשבוניות הפיקטיביות ממנה יצא אולמרט בעור שיניו. הוא נאשם יחד עם דוד אפל בתיקי השוחד והמרמה הקשורים באדמות לוד. כל החברים הללו והדברים המיוחסים להם רשומים בדוח היועץ המשפטי לממשלה. אל החברים הטובים הללו אפשר להוסיף את יו"ר הקואליציה החשוד בפלילים בעניין חמור. ושר האוצר הנגוע בפרשת "עמותה לחיים". [הורשעו ונידונו למאסר]
"ומי שותפיו של אולמרט לצמרת שהחליטה על המלחמה? אחד מהם הוא חיים רמון הנמנה עם חבריו של מרטין שלאף המסתורי, שמערכת קשריו המסועפת עם שרון עדיין לא פוענחה.

הכי זכאי בארץ

ומה בדבר הקודקוד עצמו? "אהוד אולמרט הצליח להחלץ מכל החשדות שהועלו נגדו בעבר. אפשר לומר עליו שהוא אחד האנשים הכי זכאים בארץ. אבל לפני בחירתו היתה עננה כבדה של חשדות. חשדות אלה לא נגוזו וביניהם פרשת הבית הטמפלרי שמכר ושכר מאיל ההון דניאל אברהמס ועוד ועוד. [בינתיים כבר לא חשודים אלא מורשעים]

נגנבים מיליארדים

"למדינה יש כסף לחלק לעבריינים, לתת טובות הנאה במכרזים ובהפרטות. מחלקים את אדמות המדינה הנשדדות לאור היום. מיליארדים מקופת המדינה נגנבים בידי כנופיות הקשורות לפוליטיקאים. אין כמעט מכרז בלי שוחד. אין כמעט הפרטה שבה אין איזו "טעות" בחישובים המכניסה מיליונים לכיסיהם של בעלי הון. מאות המיליונים האלה יכלו למלא את מחסני החירום בכל ציוד שנדרש. לכן קוראים חיילי מילואים קריאות עזרה הביתה: שילחו קסדה, קיבלתי מכשיר ראיית לילה בלי סוללות, שילחו מצפן, השיגו לי שכפ"ץ קרמי, שילחו אוכל".

חילחול השחיתות

"במדינה שבה הכל מושחת אין סיכוי שהשחיתות לא תחלחל לשורות הצבא. זה התחיל במינויו של הרמטכ"ל, דן חלוץ. אין חולק על כך, שחלוץ הוא טייס מעולה שהביא את חיל האוויר להישגים חסרי תקדים. "אבל למנות את מפקד חיל אוויר לרמטכ"ל זה כמו למנות כוכב של NBA לקפטן נבחרת כדורגל. בחיל אוויר אתה יוצא למשימה המסתיימת בכמה עשרות דקות והולך לבאר לשתות משהו. "חיל רגלים זה סיפור אחר. אם אתה מגייס אוגדה המונה 15 עד 20 אלף איש בפתח תקווה, אחרוני הטנקים כלי הרכב והלוגיסטיקה שלה נמצאים בחדרה. חלוץ מעולם לא עשה את זה וראינו את התוצאות".

שרון ממנה אלופים

"על מינויו של חלוץ החליט שרון, כי שרון חיבב את חלוץ, כי עומרי שרון [שבינתיים הורשע וישב בכלא] המליץ וכי זו היתה דרך חלקה להיפטר מיעלון שהתנגד להתנתקות. זה היה ספין של צוות החווה, שיעץ לו כי זו הדרך היחידה להימלט מכתב האישום שכבר הוכן נגדו. זה יצליח, אמרו לו, כי התקשורת תהיה אתך. וכך אכן היה. מבחינה זו התקשורת מושחתת לא פחות מן המערכת הציבורית". (כאן מוסיף בן שיחי כי הוא אישית היה בעד ה'תנתקות' דבר שלא משפיע על הניתוח שלו).

מלבד חלוץ מינה שרון שורה של אלופים: סגן הרמטכ"ל,
משה קפלינסקי, אלוף פיקוד דרום יואב גלנט וראש אגף מבצעים, גדי אייזנקוט. את כל השלושה מינה אריק שרון מן הסיבה הפשוטה שהם היו מזכירים צבאיים שלו. המזכיר הצבאי הנוכחי של אולמרט שהיה גם מזכירו של שרון הוא גדי שמני וגם הוא זכה בדרגת אלוף. זו הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שמשרתים ארבעה אלופים שבעברם היו מזכירים צבאיים של שרון".

אין חדש בצה"ל

"בני שיחי ביקשו להדגיש שסבב המינויים האחרון איננו חדש. כי החיכוך המתמיד בין קצינים לפוליטיקאים הוליד את השחיתות בצה"ל הרבה לפני צלחמת לבנון השניה. אחד מבני שיחי סיפר לי כי במלחמת יום הכיפורים נשלח לקרב בלי תחמושת. כמעט עשר שנים אחר כך הוא מספר נפגשתי עם אלוף מאיר זורע, שהיה מבקר צה"ל. הוא אמר לי בוא אתי למחסני החירום ותראה ששום דבר לא השתנה מאז מלחמת יום הכיפורים. אין עם מי לדבר.
"מינויים לא מוצלחים היו תמיד בצה"ל. וכשאתה ממנה אדם לא מתאים לתפקיד לא מתאים הוא מפחד מאנשים שיודעים יותר ממנו. יותר מוכשרים ממנו. ואז מתחולל התהליך הפיטרי הידוע שכל אחד ממנה מתחתיו אנשים פחות מוכשרים ממנו.
"כשיש לנו שדרת פיקוד כזו מה שקורה בפועל הוא שזה מחלחל למערך הלוגיסטי של הצבא, לימ"חים ולאספקת מזון בגדים, מים וכו. אנשים יוצאים למלחמה או בלי תחמושת או בלי כלים לירות בהם. ממש כך היה במלחמת יום הכיפורים. מחסני החרום עצמם מופקרים. נשק ותחמושת זורמים מהם לעולם התחתון ולפי מה שנמצא בלבנון גם לחיזבאללה".

על מה ביזבז הרמטכ"ל חלוץ את זמנו

"לא היה לי זמן לקרוא את עיתוני סוף השבוע" אמר הרמטכ"ל דן חלוץ למיקי חיימוביץ'. אבל לרמטכ"ל היה זמן, בעיצומה של הלחימה והנחתת הכוחות הגדולה בתולדות צה"ל, להתפנות לראיון סחבקי באולפני ערוץ 10. לראיון הזה הקדיש הרמטכ"ל 36 דקות ו-30 שניות (מדדתי). היה לו גם זמן להמתין לשתי הפסקות פרסום של יותר מ-6 דקות. יש להניח שההכנות לשידור, נסיעה מן הבור, איפור, המתנה לקראת הראיון גזלו עוד שעה ארוכה מזמנו של הרמטכ"ל שנראה בראיון זחוח וחלק כמו מחבת טפלון.
לשאלה : האם ניצחנו במלחמה השיב: אני לא משתמש במושג נצחנו.
לשאלה: איזה גנראל לא משתמש במלה נצחון? השיב: אני.

========================================================

הנין של מייסד מטולה לחם על אדמה

במארג' עיון שקנה  הסבא רבא שלו

עם לוחמי צה"ל במארג' עיון נמנה חייל מילואים, ערן גלעד, 27, שיש לו קושאן על חלק מאדמות המקום. הקושאן הזה היה שייך לסבא רבא שלו, שנמנה עם ראשוני המתיישבים במטולה.

 

וזה סיפור המעשה, כפי שסיפרה לי אמו של ערן, לאה גלעד. הסבא רבא, חיים משה פיין, עלה לארץ ישראל מרוסיה עם העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה ה-19. הוא היה ראשון המתיישבים במטולה שהוקמה בשנת 1896 על אדמות שקנה הברון רוטשילד מידי אפנדי נוצרי מצור. על האדמה ישבו אריסים דרוזים שסרבו לרדת מן המקום ונענו לכך לאחר שהבארון פיצה אותם ביד נדיבה. אך גם לאחר מכן המשיכו להציק לתושבים שנים רבות במעשי גניבה שוד וסחיטה.

המתיישבים הראשונים, היו כ-60 פועלים בריאים וחזקים שהובאו מיתר מושבות הברון ותוגברו על ידי אנשי העליה הראשונה. לא היתה דרך סלולה וניתן היה להגיע למושבה רק על חמורים. לא היה במקום רופא ובשעת הצורך בא רופא ממארג' עיון הסמוכה. חולים קשים נשלחו לבית החולים של המיסיון בביירות.
האדמות שרכש הבארון במטולה לא הספיקו למחייה וחלקן הועברו לישובים סמוכים, תל חי וכפר גלעדי. תמורת אדמות אלה נמסרו לאיכרי מטולה כ-4000 דונם מאדמות עמק עיון ואלה שימשו מקור פרנסתם עד להקמת המדינה ב-1948.

 

חיים משה פיין הביא לעולם 11 ילדים מהם נותר בחיים רק שרגא פיין. הוא עדיין זוכר ימים בהם חיו היהודים באחווה עם השיעים שבדרום לבנון. ללאה גלעד היתה מטפלת ערבייה מכפר קילה.
הקושאן על האדמות במארג' עיון שהוקצו למשפחה עבר בירושה מדור לדור. לאה גלעד היא דור שלישי והחייל ערן דור רביעי.

 

 

 

==========================================================

לסקוב שאל בוועדת אגרנט: "לקחתם לשון"

 

במהלך דיוניה של ועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים הציג רב אלוף (מיל) חיים לסקוב שאלה לאחד הקצינים הנחקרים: "מדוע לא לקחתם לשון?".
הקצין הנחקר לא הבין את השאלה וגם יתר חברי הוועדה, שלא היו אנשי צבא, לא הבינו את כוונת השואל.
לסקוב, ששרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, השתמש בביטוי שהיה שגור עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. משמעות הביטוי היא: לקחת שבוי מעבר לקווים כדי להוציא מפיו מידע על כוונות האויב.

 הנוכחים באותה ישיבה של ועדת אגרנט חייכו בביטול לשמע שאלתו של לסקוב. במלחמת יום הכיפורים היה צה"ל מצויד בציוד חדיש למעקב אלקטרוני והאזנה לתקשורת של האויב והיה סבור כי איננו זקוק ל"לשון".

 

נזכרתי בפרשה נשכחת זו למראה איש החיזבאללה השבוי שהוצג בטלוויזיה. לא היה צריך לחכות לחטיפת שני חיילים ולהתקפת הקטיושות שהביאה לפרוץ המלחמה, כדי לדעת מה שהבחור הצעיר הזה סיפר.

=========================================================

ציפי לבני – הזהרנו אותך מאולמרט

כשהתמנית לשרת החוץ כתבתי כאן את הדברים הבאים: "אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. וחיבוק של מאפיונרים הוא הודעה שהוציאו עליך חוזה. לכן, ההצעה שלו שאת תהיי ממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו"
האת אם צדקתי באזהרתי.

==========================================================

גולדה – עידכונים

וכה אמרה גולדה מאיר (ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת יום הכיפורים): " אנחנו יכולים לסלוח לערבים שהם הורגים את ילדינו. איננו יכולים לסלוח להם על כך שהכריחו אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום רק כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו".
חלף דור והערבים עדיין אינם אוהבים את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו. הרבה מילדינו נהרגו בגלל הפילוסופיה שדבריה של גולדה משקפים.
השלום יבוא כאשר נפסיק לסלוח לערבים על כך שהם הורגים את ילדינו. וכאשר אנחנו נאהב את הילדים שלנו יותר משאנו דואגים לשלומם של הילדים שלהם. במיוחד כשאלה יושבים על ערימות קטיושות.

 

 

 

ראה דון אולמרט איש המאפיה

 

 

1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520

חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.

כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.

גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.

זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.

כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.

דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.

דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.

בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.

============================================

מכתב גלוי לפרופסור יונה

הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:

" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.

" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.

" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).

" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.

" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .

בכבוד רב,

משה לוי, בנימינה

===========================================

כשירושלים עדיין הייתה משולש

ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

===========================================

מי צריך HAMMER

" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.

חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.

עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.

ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.

מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.

============================================

מי הפקיר את כלבי גוש קטיף

בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:

אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.

רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.

ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).

---

כיתוב לצילומים – דוס מחמד

עמוד ימני

טור +שוליים

1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.

טור אחד

2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.

עמוד שמאלי

טור +שוליים

3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.

בשוליים

4. שלט רחוב מימי המנדט.

טור אחד

5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.

בשוליים

6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.

בשוליים

7. הכלבה שוקית

ראה "איך קם דור הכיפות הסרוגות"

" הגיע הזמן שנפסיק להניף את דגל אחדות העם והממלכתיות * להפסיק להתבכיין ולהתחנן למשאל עם * העקירה היא מעשה גזעני, הפוגע בשבט שלנו ויש להאבק בה בשיטות של מרטין לותר קינג * חובשי הכיפה המשתפים פעולה עם התכנית הם כמו הכושי המתרפס "הדוד תום" " * דעה מקורית של חובש כיפה, חקלאי, המגדיר עצמו שמאלן טהור

יהושע (סידני) פריש, בן 56, מגדיר עצמו " שמאלן טהור" . לא שמאלן בנוסח הישראלי, הוא מדגיש. שמאלן אמיתי לפי הגדרתו מאמין שלכל אדם זכויות בסיסיות. גזען הוא כל מי שמפלה אדם בגלל צבע עורו, דתו, מינו, או לאומיותו.

יהושע פריש

הרשות הפלשתינית, הוא אומר, היא ארגון גזעני, הואיל והיא תובעת שכל שטח שיועבר אליה יהיה נקי מיהודים. גם כל " שמאלני" ישראלי, התומך במדיניות זו, הוא גזען. יוסי שריד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, ושמאלנים ישראלים אחרים אינם שונים מכל גזען מצוי בדרום ארצות הברית.

יהושע פריש נולד בארצות הברית להורים ניצולי שואה. הוא חונך בבני עקיבא והיה מזכיר ארצי של הארגון שם. עלה ארצה עם גרעין של התנועה בשנת 1972. כיום הוא מתגורר במושב בני דרום שממזרח לאשדוד. לולן, חקלאי בדם, נשוי, אב לחמישה וסב לחמישה. הוא מגדיר עצמו אדם מתון, הממוקם בדעותיו הפוליטיות בנתיבות שלום. אך קלות הדעת בה החליטו הכנסת והממשלה הניעה אותו להרים קול. ואלה הדברים שהוא אומר.

לותר קינג כמשל

" כיליד ארצות הברית אני מבקש להעלות כאן מושג אמריקני . זהו המושג " הדוד תום" ((UNCLE TOM, הלקוח מן הספר " אוהל הדוד תום" (ראה מסגרת). זהו מושג המסמל את הכושי השפוף, הכנוע, ללא עמוד שדרה. הכושי שמאפשר לאיש הלבן לדרוך עליו ולרמוס אותו.

 

 

" העבדים הכושים שוחררו לכאורה בשנת 1865, אך עבדותם הנפשית נמשכה עוד שנים רבות, והאדם הלבן המשיך לרמוס אותם. עד שקם כומר שחור, מרטין לותר קינג, והכריז שהשחורים אינם מבקשים לקבל זכויות – הם דורשים אותן. הוא אירגן מרי אזרחי לא אלים. הקרב נגד הלבנים היה ארוך וקשה. למרות שלותר קינג וההמונים שהלכו אחריו לא הפעילו אלימות היה המאבק כרוך בקורבנות רבים. אולם בסופו של דבר הצליח. הכושים זכו להכרה בני חורין ושווים לזולתם.

" מרטין לותר קינג נרצח בידי מתנקש לבן, אבל היום הוא נחשב גיבור לאומי ויש חג רשמי לזכרו" .

השבטיות בישראל

" במדינת ישראל, יש "שבטים" רבים: רוסים, חרדים, אשכנזים חילוניים, ערבים, ספרדים וכן השבט שלנו – הדתיים הלאומיים. כל שבט עומד על זכויותיו, חוץ מהשבט שלנו. אנו מניפים דגלים של "אחדות העם", "להיות גשר" ו"ממלכתיות".

" והתוצאה? בעוד כמה חודשים, השבט השולט, האשכנזים החילוניים, בהסכמת השבטים האחרים, הולך לגרש חלק מאיתנו מבתינו ומיישובינו. להרוס או להעביר למשפחות השאהידים את בתי הכנסת שלנו. לנפץ את בתי הקברות שלנו. בין היתר את קברו של יוחנן הילברג ז" ל מנצר חזני, שנפל באסון השייטת.

" ומה אנחנו עושים? אנחנו יוצאים להפגנות, ומבקשים "משאל עם", ומותחים שרשרת אנושית, ומכריזים ש"האהבה תנצח". במקום לקחת את גורלנו בידינו, אנחנו בוכים: "זה לא פייר"; "אריק שרון נבחר על מצע אחר ושינה את דעתו"; "לא בסדר"; "לא יפה".

" הדוד תום" שבתוכנו

" ונחזור לרגע ל uncle Tom. חשבתי שהדוד תום מת. לצערי, לא כך הדבר. הוא פשוט עזב את קנטאקי ועלה ארצה. ופה בישראל, כמו ישראלי טוב, הוא עיברת את שמו. קוראים לו יונתן בשיא והוא אחראי על הפינוי. ואחר כך הוא התגייס לצה" ל ושוב עיברת את שמו, וקוראים לו אלעזר שטרן, והוא מפרק את יחידות ההסדר. ואז הוא מצא עבודה בעיתון מעריב ושוב עיברת את שמו. וקוראים לו חנוך דאום.

" ויש עוד כמה Uncle Tom, חובשי כיפות סרוגות, המתנדבים לצאת לגוש קטיף ולסלק במו ידיהם את היהודים משם. "הדוד תום" חי וקיים במדינת ישראל, בתוככי השבט הדתי לאומי" .

נשתנו כללי המשחק

" רבותי, חבל שבשביל להמחיש מה צריך לעשות בעת הזו, אני נאלץ להביא כדוגמא שחור עור מהמאה הקודמת. אבל אין ברירה. כשהשוטרים הלבנים באו אל המפגינים השחורים ושיסו בהם כלבי זאב אימתניים, השחורים לא נהגו באלימות אבל הם גם לא אמרו "האהבה תנצח" ו"רוצים משאל עם".

" לדעתי, אנחנו צריכים לבוא אל אריאל שרון ולומר לו שעד עכשיו היינו מוכנים להשתתף ב"משחק הדמוקרטי". אבל כעת נגמרו המשחקים. מכאן ואילך, אנחנו נגד משאל עם, אפילו אם אתה בעצמך תביא הצעת חוק כזו. ניפגש ביום הפקודה בגוש קטיף. ואז נצטרך להיערך בנוסח מרטין לותר קינג. " יש לי כמה רעיונות לגבי ההיערכות הזו, אבל זה לא הזמן והמקום להעלות אותם. אולם באופן מיידי יש לזנוח את התביעה למשאל עם ולפתוח מייד את ערוץ 7 מחדש.

" רבותי, למשך החודשים הבאים, בואו ונהיה ניו יורקים –

בואו נחגוג את MARTIN LUTHER KING DAY ברוחו וכהלכתו" .

האשה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה

הספר " אוהל הדוד תום" הוא מן הספרים הבודדים בהיסטוריה שעשו היסטוריה. הוא היה בין הגורמים שהשפיעו על דעת הקהל והניעו למלחמת האזרחים בארצות הברית (1861)

מחברת הספר היא הריאט ביצ"ר סטו. נולדה ב-1811 בעיירה קטנה בקונטיקט. אביה היה כומר שקרא לבתו מדי יום את כתבי הקודש עד שידעה אותם על פה. בבית אביה ספגה את ההתנגדות העזה לעבדות.

בהיותה בת 40, כשכבר הייתה אם לשישה ילדים, החלה לכתוב את " אוהל הדוד תום" . זה החל כסיפור בארבעה המשכים, המתאר את מצוקתם של העבדים הכושים, שהתפרסם בכתב עת קטן. ארבעת ההמשכים התרחבו ל-40 ונכרכו לספר בחודש מאי 1852. תוך שנה נמכרו באמריקה מיליון עותקים ועוררו זעזוע עמוק בלב הקוראים.

לאחר תום מלחמת האזרחים נפגשה הסופרת עם הנשיא אייב לינקולן שכינה אותה " האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה" .

הריאט ביצ'ר סטו

הדעות על ערכו האמנותי של הספר חלוקות. אך אין חולק על השפעתו האדירה לא רק לפני מלחמת האזרחים אלא עד ימינו אלה. הספר תורגם לעשרות לשונות, הומחז והוסרט עשרות פעמים. שמו של הספר היה לשם נרדף למלחמה לצדק ו" הדוד תום" הפך (בפי שחורי עור) כינוי למי שמתרפס בפני אדוניו. הספר תורגם לראשונה לעברית ב-וארשה ב-1896 ומאז תורגם פעמים רבות.

==============================================================

חוק פינוי פיצוי קיבוץ שפיים

כדאי אולי לעשות ניסוי קטן, מה שקוראים בשיטות מחקר " קבוצת ביקורת" . לחוקק חוק לפינוי-פיצוי ישוב קטן, או שכונה עירונית במרכז הארץ. כפר שמריהו למשל, או אפקה, או צהלה, או רמת אביב ג", או קיבוץ שפיים.

קיבוץ שפיים הוא אולי יעד המתאים לניסוי. שוכן במרכז הארץ, כחמישה קילומטרים צפונית להרצליה, שטחו קרוב ל-5000 דונם. זו אדמת מדינה ששווה מיליארדם. אפשר להזיז את הקיבוץ ממקומו בשביל יעד לאומי חשוב. למשל: מפעל גדול להמתקת מי ים.

קל מאד. מחוקקים חוק פינוי-פיצוי בכנסת. מאמנים את יחידות צה" ל והמשטרה לביצוע המשימה ומבצעים. הקיבוץ יוקף גדרי תיל ויוכרזו שטח צבאי סגור, אין יוצא ואין בא. מי שיפר את הצו צפוי לעונשים שייקבעו בחוק.

שמאים יעברו מבית לבית ויקבעו את ערכו על פי השטח, המיקום ומצב המבנה. ביום הקובע ינתקו את המים והחשמל. התושבים ייקראו לצאת מבתיהם ולפנות את השטח. מי שיתנגד יזכה לטיפול מיוחד של היחידות שאומנו לכך. על כל חבר קיבוץ יופעלו ארבעה חיילים או שוטרים מצוידים באזיקים. הם יועברו בכוח לאוטובוסים וייאזקו באזיקים כדי שלא יעשו צרות בדרך.

מי שיתפנה מרצון יקבל כסף ויישלח לחפש דירה במקום אחר. אם הקיבוץ ירצה לעבור בשלמות יוכל לקבל מקום בנגב. מי שיתנגד יוענש כדין – קנסות, מאסר, ביטול הזכות לקבל פיצויים.

=============================================================

מכירה כללית של ההתנחלויות

המעלה החשובה ביותר של " חוק פינוי פיצוי" היא התקדים שהוא יוצר והניסיון שנרכוש. כמה שווה כל בית וכל חממה. מה מחירו של לול וכמה מגיע על חלקת אדמה. מה הן זכויותיו של מתנחל בודד וכמה מגיע לו אם הוא בעל משפחה. איך מכמתים את השווי של עשר שנים בהתנחלות וכמה מגיע למי שכאן נולדו נכדיו ונקברו אבותיו. את הכל יחד שמים בחבילה אחת, כולל הוצאות הובלה, צער, שבת ובושת. מקבלים משהו כמו 300 אלף דולר בממוצע.

כשחושבים על זה בהיגיון זה ממש סכום מגוחך לעומת התועלת שעבודת היסוד הזו מבטיחה לעתיד. תכפילו את הסכום הזה בתושבי הגולן וכבר יש לנו גולן נקי מיהודים. גם פינוי כל היהודים מכל שטחי יהודה ושומרון כבר לא נראה מי יודע מה במחירים האלה. במיוחד כשיעברו לתחשיב סיטוני. יותר מזה. חבר הכנסת אפרים סנה כבר מצא מיליארדר ממדינות המפרץ המוכן לקנות את ישובי הפיתחה, בכמה עשרות מיליוני דולרים. כך שעוד יתברר שמכל פינוי כזה נצא ברווח.

אבל עיקר העיקרים הוא פתרון הקבע. במחיר כזה אפשר הרי לפנות את כל מדינת ישראל. תכפילו 300 אלף דולר במיליון וחצי משפחות ותקבלו סכום שהוא לא בשמיים. שישו ושמחו יהודים. יש פתרון לבעיה היהודית במזרח התיכון.

=============================================================

סיריל קרן שוב מאחוריך שרון?

רחובות הערים מוצפים עכשיו בכרזות: " שרון, העם איתך – תמשיך" . סיקרן אותי לדעת מיהו העם הזה שעומד מאחורי שרון. למה העם הזה לא שולח פקס, או דואל, או כותב מכתב. אפשר גם סתם להרים טלפון, זה הרבה יותר זול. ובסקייפ זה חינם אין כסף. למה העם צריך להוציא הון עתק על שלטי ענק.

בדקתי אצל מנהלי קמפיינים ואמרו לי כי שלט אחד עולה בממוצע אלף עד אלף ומאתיים דולר ל-10 ימים. אם מציבים מאות שלטים המחיר יכול לרדת ל-550 ואפילו ל-350 דולר. מובן שלשלטי ענק, כמו זה המוצב בכיכר " עלית" ברמת-גן, יש מחירים מיוחדים. לא ספרתי את מספר השלטים. אבל בהנחה שכל העם באמת עומד מאחורי שרון, אז מדובר ב-500 עד אלף שלטים. אולי יותר. כלומר: מדובר בהוצאה של 250 אלף עד 350 אלף דולר לפחות. ואם השלטים יישארו 20 ו-30 יום ההוצאה כבר עשויה להתקרב למיליון דולר ויותר.

למי יש כל כך הרבה כסף כדי להכריז הכרזה פשוטה כל כך?

פתאום עלה בי חשד שלא העם עומד מאחורי שרון. אולי מישהו אחר. האם זה יהיה ניחוש פרוע להגיד שאולי זה הבן האהוב עומרי? . אם כן, אזי מדובר באמת בבן נאמן, אם הוא מוציא מכיסו סכום כזה. אבל, רגע, מאיפה הכסף. אולי הלוואה מגלעד, מן הכספים שקיבל על הייעוץ שנתן לדודו אפל? אולי. ואולי נשאר קצת מהכספים של סיריל קרן? ואולי יש עוד איזה סיריל קרן?

אם כך הדבר צריך לשאול את עמרי: עוד לא גמרת עם כתב האישום הנוכחי ואתה שוב מסתבך?

============================================================

שמות מבצעי צה"ל

לכל מבצע של צה" ל יש שם. לקראת מבצע העקירה מגוש קטיף נבחר שם מקורי: " כזוהר הרקיע" . האם זה המחשב שברוב טיפשותו שלף צרוף זה באורח מקרי? או שמדובר באווילות אנושית? מישהו טרח להגיד למתכננים ש" כזוהר הרקיע" לקוח מתפילת " אל מלא רחמים" . ואז נתקבלה החלטה לא פחות מטומטמת. לקרוא למבצע " שבת אחים" . אולי כדי שהמפונים יפזמו " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כשיובלו כבולים באוטובוסים למקומות הריכוז.

לא ברור למה לא נשארו המתכננים צמודים לסידור התפילה. יש שם שפע של שמות יצירתיים למבצע כזה: " עלינו לשבח" , " אשרי יושבי ביתך" , " זה כפרתי" , " יתגדל ויתקדש" , " שינאת חינם" , " לכל העם בשגגה" , " יעצנו רע" , " ריצת רגלים להרע" .

נדמה לי שאפשר לשרטט את דמותה של המדינה לפי שמות מבצעי צה" ל. בעבר נקבעו השמות על ידי בני אדם, והשמות שבחרו משקפים את שעור קומתם הרוחני. מבצעי צה" ל במלחמת השחרור שואבים מלוא החופניים מן התנ" ך. מבצע נחשון (פריצת הדרך לירושלים); מבצע יפתח (שחרור הגליל העליון המזרחי); מבצע חירם , נפתלי, יפתח, חמץ, יבוס, אברהם, ברק, יואב, לוט, אסף ועוד.

גם בתקופה שלאחר מלחמת השחרור ניתנו למבצעים, לפעולות תגמול ולתכניות שמות דומים: בני שחץ, ברנע, דוד, יוטבת, לשבור שבר, מקבת, עשיו, פלשת, צפע ועוד הרבה עד מלחמת קדש/

בסוף שנות השישים ארעה תקלה חמורה לאחר ששתי יחידות שונות נתנו שם זהה לשני מבצעים. בעקבות זאת הוחלט למסור את קביעת שמות המבצעים למחשב. ניתנה הוראה חד משמעית האוסרת על מפקדים בצה" ל לבחור שמות למבצעים.

למאגר גדול במחשב של אג" ם הוזנו אלפי מילים, בודדות ובצמדים, והמחשב העלה מדי פעם צרופים אקראיים לגמרי, בלי קשר בינם לבין אופי המבצע.

שנים רבות היו שמות המבצעים סודות שהצנזורה הצבאית מנעה פרסומם. אך ככל שהתקשורת חדרה יותר ויותר לצה" ל חזרו להפעיל את המוח האנושי, כדי להמציא שם שישמש גם להסברה. כך למשל השם המקורי למלחמת לבנון היה " אורנים" והוא הוחלף ל" שלום הגליל" , שהסביר את מטרות המבצע. השם הזה הפך לרועץ כשנתברר שהארבעים הקילומטרים שמצפון לגליל מתקרבים במהירות לגבול טורקיה. כך קרה גם למבצע " דין וחשבון" . האיש שקבע את שם המבצע סיפר לי כי המבצע התכוון לומר שעושים דין (נקודה) וחשבון. כלומר נקמב ברוצחי יהודים (בהתקפת קטיושות). בתקשורת קלטו זאת כ" דין וחשבון" דו" ח, כאילו מדובר בדוח של מס הכנסה. גם שם מבצע " חומת מגן" נקבע על ידי מישהו במטכ" ל כי הרי המחשב עשוי היה להוציא שם כמו " מזרח תיכון חדש" .

============================================================

שרון מראיין את יצפאן

אלי יצפאן הוא חקיין מעולה. הוא מצליח לחדור לתוך הדמות – לא רק במראה החיצוני, שפת הגוף וגוון הקול. הוא חושף את אופיה. הטקסטים שהוא שם בפי דמויותיו אינם מי יודע מה. וגם זה חלק מן העניין. הוא מדבר כאילו צרפתית או גרמנית או כל שפה אחרת באוסף צלילים חסרי מובן. וכשגיבוריו מדברים בעברית פלצנית זה נשמע אותו דבר. לפעמים החיקויים שלו הפכו סימן הכר לדמויות שהוא מחקה. למשל פרצי הצחוק העצורים של שרון הם המצאה של יצפאן ולא צורת דיבור של שרון.

קרה לי לא פעם שזיפזפתי בין הערוצים וכשהגעתי לערוץ של יצפאן חשבתי לרגע שמדובר במהדורת חדשות. כך קרה לי גם בשבוע שעבר, אבל בהיפוך. הגעתי לערוץ יצפאן וחשבתי שזה עוד חיקוי ונתברר שהפעם זה הדבר האמיתי. שרון לא היה חיקוי אלא שרון ממש ולידו המראיין, מרכיב משקפי שמש, בלתי מוכר במבט ראשון. זה היה יצפאן. השניים דיברו על כבשים, על מזון ודיאטה ופה ושם הייתה איזו שאלה בענייני דיומא.

מדינת ישראל עומדת בפני אירוע טראומטי. " רכבת ההתנתקות שועטת קדימה" (ניסוח של אלכס פישמן, ידיעות אחרונות). לראש הממשלה אין זמן לדבר עם הציבור אז הוא מתראיין בתוכנית בידור.

לא יכולתי להימלט מן המחשבה שממשלה בראשותו של יצפאן היתה אולי ממשלה רצינית יותר מן הממשלה

יצפאן מראיין את שרון או להפך

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו