נילי טל [צילום באדיבות נילי טל]
שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.
התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.
זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.
אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.
אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.
לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.
באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.
ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.
בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.
רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.
אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.
הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.
הרבי מסאטמר, יואל טייטלבוים
עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.
הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.
הרכבת המיוחדת וקבלת הפנים שנערכה לרב בביקורו בארץ
בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.
כרטיס הרכבת המיוחד שהודפס לכבוד הביקור ב-1965
הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.
ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.
ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.
הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".
לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.
זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.
כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.
בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.
חיים באר (צילום: זאב גלילי)
הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".
הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.
יתפלל לביטול מדינת הציונים בלי שייפגעו יהודים. הסידור הסאטמרי
אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?
חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.
על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.
בן של לוחם בצנחנים שנתפס לאידאולוגיה הסאטמרית. ארז אלברנס.
בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.
בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"
אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.
באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.
למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?
רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".
השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.
אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.
כרוז החרמות של כל החסידויות החרדיות, כולל סאטמר, נגד הביקור בטהרן
הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"
הרב עמרם בלוי
בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.
מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.
באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.
בין הדברים שאמר שם:
" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"
משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.
נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא
http://www.youtube.com:
מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322
יש משהו בדברי הרבי מסאטמר
http://www.zeevgalili.com/?p=323
חוקי המלחמה האוסרים על פגיעה במטרות לא צבאיות אינם תופסים עוד במלחמה נגד טרוריסטים המסתתרים מאחורי אוכלוסיה אזרחית * כך קבעה הפרקליטות הצבאית האמריקנית * אך הפרופסורים הישראליים עדיין לא שמעו על מגדלי התאומים והמלחמה בעיראק
מאסון בתקופת שרותו בווייטנאם
רוברט מסון הוא אחד הטייסים המפורסמים ביותר של ארצות הברית ופירסם שורה של ספרים על חוויותיו במלחמת וייטנאם. בספרו "צ'יקןהוק" (Chickenhawk by Robert C. Mason)
הוא מספר שבקורס טייס הציב אחד המדריכים לפני החניכים בעיה זו: אתם מחלקה של חי"ר. חלק מהכוח נלכד במארב ובכל שניה יש נפגעים. הוזעקתם לעזרה ואתם במשאית ממהרים בדרך הררית לכיוון הכוח הנתון בצרה. בצד אחד של הדרך הר ובצידה השני תהום. פתאום ילד קטן על הדרך. אתה הנהג והברירה היא או להסיט את המשאית ולהתרסק עם אנשי יחידתך בתהום או לדרוס את הילד. אין אפשרות לבלום את המשאית הדוהרת. מה תעשו?
"המשאית", כתב מאסון בצער גלוי, "דרסה את הילד".
נימוק הנימוקים – שוקולד
אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.
זו הזדמנות לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.
בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.
הסגרת יהודים לנאצים
בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה, שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257 יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.
לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני ג'וזף קונרד בשנת 1899 .
קונגו כאחוזה פרטית
קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני. ליאופולד שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885 הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.
רצח המיליונים
בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.
שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר). ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.
הבלגים לא היכו על חטא
הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.
האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.
לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו. נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.
כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.
תועבות בלגיה בימינו
בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו. אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה. זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.
אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.
"שקט – מישהו הורג ילדים"
אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת 1999 נתגלה כי 26 ילדות בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי ( SNUFF MOVIES).
הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".
רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים. זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.
מסיבות לצייד ילדות
מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם. בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.
חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.
אינסטינק הישרדות
רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב. בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים. היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.
ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי עמו אני חיה עד היום.
מערכת המשפט מטשטשת
ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?
רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם, איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח. אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה. התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.
שרות מיני מילדים
מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים ועשו שם הרבה כסף.
החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת. עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.
אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.
רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות http://www.zeevgalili.com/?p=568
הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.
הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית) רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל. אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם. להמשיך לקרוא
חייל יקר. אם במהלך שרותך הצבאי לא אנסת אף פלסטינית אחת לפחות זה לא אומר שאתה אדם הגון, בעל ערכים, שומר על צלם אנוש * להפך: זהו עוד סימן לגזענות הישראלית, לנזקי הכיבוש, לדה הומניזציה של הפלסטינים בעיני הישראלים * אתה בעצם פושע מלחמה * כך קובע מחקר של תלמידה לתואר שני באוניברסיטה העברית,שאף זכה בפרס.
מי שעוקב אחר פרסומים מסויימים של חוקרים ישראליים ותלמידיהם, עשוי להגיע למסקנה שבאקדמיה הישראלית הולכת ומתחברת גרסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון. מה לא הוציאה האקדמיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות כדי להכפיש את ישראל ואת העם היהודי. חוקר אחד "הוכיח" שיש אכן משהו בעלילות הדם שהאשימו את היהודים בשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות לפסח. חוקר אחר גילה טבח שלא היה ולא נברא בטנטורה. שורה של היסטוריונים חדשים ומחודשים מאשימים את ישראל בחטא הקדמון של גרוש ה"ילידים" הפלסטינים מארצם ורואים בציונות אם כל רע. פרופסורים ישראלים נוסעים בעולם, משמיצים את המדינה וקוראים להטיל חרם על המוסדות האקדמיים המשלמים את משכורתם.
המוצר החדש מבית היוצר של הפרוטוקולים של זקני האקדמה הישראלית הוא מחקר הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו מחקר שנעשה לתואר שני על ידי טל ניצן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. עצם נושא המחקר אומר דרשני. מדוע נדירותו של אונס הוא נושא למחקר? מדוע הוא קשור לגבולות הכיבוש?כמו הרבה עבודות אקדמיותבתחום מדעי הרוח והחברה יש כאן ברבור ארוך:מה זה אונס ומהו אונס צבאי והבחנה בין סוגי אונס. יש אונס צבאי מכוון שהוא "אקט שנועד להשיג מטרות פוליטיות… ומתבצע בסיועה או הנחייתה של יד מכוונת". מן האשמה הזו פוטרת אותנו בעלת המחקר. כלומר: במטה הכללי של צה"ל אין עדיין פיקוד אינוס ואין פקודות מטכ"ל מתי ואת מי יש לאנוס ולאלו מטרות.
הסוג השני של אונס צבאי אומרת המחברת הוא "אונס צבאי סימפטומטי". מאחורי הביטוי המפוצץ הזה מסתתר המונח הפשוט אונס של אדם שגבר עליו יצרו והוא מנצל את מעמדו וכוחו כדי לאנוס נשים באוכלוסיה הנתונה למרותו. ובלשון המחברת "אקט שנועד להשגת מטרות אישיות ומתבצע כסימפטום של חולשת גבולות חברתיים ויכולת פיקוח". ובכן גם מקרי אונס כאלה אינם מתרחשים בשטחים.
אז מה נותר לחקור?ממה יתפרנסו אבירי האקדמיה הישראלית?כיצד ימצאו עוד משהו להכפשת ישראל?מסתבר שיש ויש מה לחקור ויש גם מסקנות מדוע אתה החייל לא עלה בדעתך לאנוס פלסטינאית.
למרות הלשון המעורפלת אני מביא כאן את המסקנות האוויליות של בעלת המחקר, מדוע אין "אונס צבאי סימפטומטי". וכך היא כותבת: "העדרות מוצהרת של אונס צבאי סימפטומטי משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר אונס מכוון משיג. מאחר ואונס צבאי מכוון הוא רתימת התנהגותו של היחיד לצורכי הקולקטיב אזי אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה. זוהי למעשה היכולת לחדור לגופו של היחיד ולחקוק בו דחייה מפעולות שהוא עשוי לבצע למען עצמו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של הקולקטיב". אם נתרגם את הלשון הפלצנית הזו ללשון בני אדם אומרת כאן בעלת המחקר כי החייל שאיננו משתתף באונס שתוכנן על ידי המדינה הוא עצמו נאנס על ידי המדינה שלא לפעול בחופשיות כדי לספק את יצריו המיניים.
ובין יתר מסקנותיה של החוקרת המהוללת:
·החיילים חוששים לאנוס כי "התינוק ייחשב כפלסטיני".
·הפלסטיניות לא נאנסות מפני ש"עברו תהליך של דה הומניזאציה" .
·"אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית".
·חיילי צה"ל גזענים. "הגברים היהודים מכוננים את זהותם הייחודיתכלא-אנסים, כלא-מתבוללים, כלאום מובחן וייחודי בחיק האלוקים"
·"אונס ואי-אונס … הם שני צדדים של אותו המטבע, שבסיטואציות שונות השימוש בכל אחת מהן מוביל לאותם התוצרים".
·ב"אותם התוצרים" מתכוונת החוקרת להשוואה שהיא עושה לפשעי המלחמה הסרביים שהגדירו את לאומיותם על ידי אונס נשים בוסניות. כלומר: חיילי צה"ל מואשמים בעצם בפשעי מלחמה על כך שאינם אונסים.
לי בא להקיא כשקראתי את המחקר הזה. אבל באקדמיה חושבים אחרת. המחקר זכה לאות הצטיינות מטעם האגודה הסוציולוגית הישראלית. ולחשוב שמן המיסים שלנו משלמים להם את משכורותיהם המנופחות.
אפריל 2015
מנחה המחקר אייל בן ארי הורחק לצמיתות מן האוניברסיטה בגלל התנהלותו המינית כלפי סטודנטיות
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html
(ראה המאמר "מורה דרך לקידום באקדמיה הישראלי").
ראה "גם אני גזען לא אנסתי פלסטיניות"
תוספת 26.6.13
לא ייאמן, הפרופסור שהנחה את המחקר שקבע כי חיילי צה"ל גזענים כי לא אנסו פלסטיניות הורחק מן האוניברסיטה תנחשו למה. הוא הוכיח שלפחות כלפי יהודיות אין לו יחס גזעני.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html
http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=326000
קישורים
1. אתר ביקורת על השמאלנות באוניבריסטאות
http://www.israel-academia-monitor.com/index.php?new_lang=he