מעברת קסטינה 1950 שממנה צמחה קרית מלאכי בה החל קצב את דרגו. ויקיפדיה
[מאמר זה נכתב בינואר 2002 ומצורפים אליו קטעים שונים שפרסמתי במהלך כהונתו של קצב* הדברים מובאים כפי שפורסמו במקור ללא שינויים פרט לקיצורים הכרחיים* הערות עדכניות מובאות בסוגריים מרובעים ובצבע אדום * הערות על הכרעת הדין בסוף]
יצחק בן צבי היה אדם צנוע כל ימיו וצניעותו רק בלטה בתקופה שישב בצריף ששימש אותו כבית הנשיא.
להמשיך לקרוא
פסק הדין וגזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב עומד להתפרסם בזמן הקרוב. במוקדם או במאוחר תיגמר פרשת החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וכל הסובבים אותו.
צפויה גם הכרעה בחשדות ובחקירות שהועלו נגד ראש "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן. צפוי גם ערעור הפרקליטות על זיכויו החלקי של צחי הנגבי. ועוד היד נטויה.
האם נשפט על ידי התקשורת? משה קצב ויקישיתוף יוצר אמיר גלעד
אולמרט כבר איננו ראש ממשלה אך הספר שכתב ופרקיו מתפרסמים עתה בעיתון של המדינה, העיתון שחיפה על מעשי השחיתות שלו כל השנים, מוכיח שסכנתו לא חלפה. הוא היה ונשאר עבריין. מפרסם סודות מדינה, מפרסם ספר שהחוק מחייב אותו להגישו לאישור הממשלה לפני פירסומו. כרגיל מצפצף על כל העולם.
באותו מאמר הבאתי גם ניתוח אופי שנעשה אז למקרה שאולמרט יחוש כי עניבת הצדק המשפטי נכרכת סביב צווארו.
התחזית הזו מוכיחה עצמה כנכונה.ואני מביא בזה את עיקרי אותו מאמר.
אבל, בניגוד למה שהיה בלשכתו, העטים היקרים שלו יהיו בחזקת נרות חנוכה, "לראותם בלבד". במתקן חקירה לא יכול נחקר לרשום את השאלות והתשובות. כי שקרנים, אפילו שקרנים מדופלמים כמו אהוד אולמרט, אינם יכולים לזכור את כל השקרים שלהם. ושיטות החקירה המקובלות הן להמטיר על הנשאל שאלות שתי וערב ולחזור עליהן מכל צד, עד שהשקר עולה וצף על המים כמו המגדל המפלצתי בפרוייקט "הולילנד".
ביטול מינויו של רב גונדר יעקב גנות למפכ" ל המשטרה היה מלווה בהבעות צער ומילות שבח של אלה שביקשו למנות אותו, ובראשם אבי דיכטר. מה רוצים מן האיש שעשה מעשי גבורה, הוכיח עצמו כאיש ארגון יעיל בתפקידיו כראש מנהלת ההגירה הראשון ונציב שרות בית הסוהר. והכל בגלל איזה כתם אפלולי ש" כבר מלאו לו בר מצווה" לפי לשון הפז של דיכטר.
האם הוא ראוי לשבחים שהרעיפו עליו?
על הקמת " מינהלת ההגירה" הודיע שרון באוגוסט 2002 . עצם ההחלטה טעונה בדיקה, אם לא היתה נגועה בשחיתות, כמו כל מעשיו של שרון בשנים אלו. המשימה של המנהלת הוגדרה כ" צמצום מספר השוהים הבלתי חוקיים בישראל" . הגוף העיקרי עליו הוטל ליישם את ההחלטה היה משטרת ישראל שהקימה את מה שנקרא " משטרת ההגירה" בראשה הועמד גנות.
מינהלת ההגירה דיווחה לממשלה ולכנסת כי בין ספטמבר 2002 ועד סוף 2003 – בתקופה שברובה כיהן גנות – עזבו את הארץ 77,535 עובדים זרים – שני שליש " מרצונם" ושליש אחד " הורחקו" . אבל מבקר המדינה בדו"ח מ-2005 קבע כי בהעדר נוהל עבודה תקין התבסס הדיווח על מידע לא מדויק.
האם בעיית העובדים הזרים נפתרה? כל אדם המסתכל סביבו יכול להשיב על השאלה. אתרי העבודה בבנין ובחקלאות ובעשרות משקי בית מלאים עובדים זרים. ספק אם מישהו יודע את מספרם..
שאלה עוד יותר אקוטית היא האם התגברנו על החרפה של סחר בנשים? האם כבר ירדנו מרשימת המדינות המתועבות המתייחסות בשוויון נפש לעבדות המודרנית? התשובה שלילית והאמריקנים מזכירים לנו זאת מדי פעם.
מה נשתנה איפוא מאז הוקמה "מינהלת ההגירה" ? הדבר היחידי שהשתנה הוא שהפכנו מדינת משטרה דרקונית כלפי אחת האוכלוסיה החלשה ביותר במדינה. מדינה שפועלת בה יחידה של ציידי אדם.
למרבית המזל יש עדיין במדינת ישראל יהודים שמצוות " ואהבת לרעך כמוך" עדיין מדברת אליהם ועל פי הפרשנות של חז" ל שרעך הוא גם הגר שבשעריך.
שורה של ארגונים המנסים לסייע לעובדים זרים עוקבים אחרי פעולת משטרת ההגירה. הם מדווחים על עשרות מקרים של הכאת עובדים זרים על ידי שוטרים, פריצחה לדירותיהם באישון לילה, פגיעה ברכושם ושלילת זכויותיהם המשפטיות של המועמדים לגרוש. כל זה בתקופת גנות.
הסוציולוגית ד" ר רבקה נוימן החוקרת את הנושא כתבה: " מה שהושג בשנה האחרונה זה השלטת משטר טרור והפיכת חיים של מהגרי העבודה לגהינום" .
למשטרת ההגירה יש גאוות יחידה, אם לשפוט לפי סיפורי הגבורה שמתוארים באתר שלהם. כך, למשל, מסופר על שוטרים שהגיעו לבית חשוד ולאחר בדיקה נתברר שהשוהים בו הם חוקיים. מפקד הפעולה, פקד אליאור חפיף, נתגלה כבעל תושיה. הוא ערך בדיקה יסודית ואז גילה באחד החדרים אריחי חרסינה שנראו כאילו הודבקו מחדש. הוא הסיר את האריחים ומאחוריהם נתגלה חדרון צר ובו מסתתר " נתין זר לא חוקי ממולדביה" . הסיפור נסתיים בהפי אנד. הנתין נעצר ויתר הדיירים בבית שידעו על המסתור עוכבו לחקירה.
אין ספק שלפקד חפיף מגיע צל" ש על גילוי דבקות במטרה, מעל ומעבר לדרישות התפקיד.
ואילו אני מסרב אפילו להעלות על הכתב איזו אסוציאציה עורר בי הבונקר הזה בו הסתתר אדם נרדף.
לפי דיווח שנמסר לוועדת העובדים הזרים של הכנסת מגלגלת תעשיית העובדים הזרים 300 מיליון דולר בשנה. האומדן נעשה על פי חישוב שכל עובד זר משלם דמי תיווך (האסור על פי החוק) שנע בין 10000 ו-18000 דולר. הואיל ובשנת 2006 התחלפו 30000 עובדים זרים המכפלה נותנת את המספר הזה.
גביית דמי התיווך גם מניעה מעבידים רבים לתבוע יותר עובדים מן הדרוש בגלל הרווח מדמי התיווך. בדיון שנערך אמר חבר הכנסת רן כהן " רק כשאראה את המעסיק הראשון נכנס לכלא אדע שהמדינה מתחילה להתייחס לעסק הזה ברצינות" .
את הסיפור הזה שמעתי לפני כשנתיים מפי אחת הקוראות שביקשה לשמור על עילום שמה. עכשיו הגיע זמנו של הסיפור להתפרסם.
" בימים אלה חשתי לראשונה בושה להיות אזרחית מדינת ישראל. מה שגרם לי להתבייש הוא היחס הנבזי שלנו כלפי העובדים הזרים, והמעשה הנפשע שעשו לעוזרת הנאמנה שלי, שאקרא לה רגינה.
" אנו מתגוררים במרכז הארץ. יש לנו דירה נאה, ילדים בוגרים ושנינו עובדים ועבדנו כל השנים כל אחד במקצועו. תמיד נזקקנו לעוזרת בביתנו. אנו כבר די מבוגרים, רואים את האור של הפנסיה בקצה המנהרה. אנו זקוקים לעוזרת כי אנחנו עדיין עובדים, כי הכוחות כבר לא מה שהיו וכי אחרי ביקור הנכדים בבית צריך מישהו שיסדר את הפוגרום הקטן שהם עושים.
" לפני כעשר שנים עזבה אותנו עוזרת שליוותה אותנו שנים רבות ונתברר לנו שהזמנים השתנו. פנינו ללשכות עבודה ומתווכים למיניהם. שלחו לנו עוזרות שהתנהגו כאילו הן עושות טובה שהן באות לביתנו. הציגו תנאים בלתי סבירים. הפעילו את הרדיו או הטלוויזיה ברעש מחריש אוזניים. נהגו בחוצפה, והשתמשו בקוסמטיקה שלי ולעתים גם בבגדיי בלי לבקש רשות.
" העוזרות התחלפו חדשות לבקרים וכל אחת היתה גרועה מחברתה. אז באה הישועה בדמותה של רגינה. אשה נאה בשנות הארבעים לחייה. תחילה סברנו כי היא עולה חדשה מברית המועצות. היא דיברה אנגלית מצוינת וכך תקשרנו. במרוצת הזמן גם למדה עברית לא רעה. הייתה מגיעה לעבודה בדייקנות של שעון שוויצרי. אט אט התקרבנו ולמדנו לדעת כי היא באה מאחת הרפובליקות האיסלמיות הנידחות של ברית המועצות. היא בוגרת אוניברסיטה בספרות אנגלית והגיעה לארץ כדי לממן את לימודי בנותיה באוניברסיטה. שילמנו לה את השכר הרגיל שמשלמים לעוזרות ישראליות וגם הוספנו בונוסים.
" כשמשטרת ההגירה התחילה לעסוק בציד אדם ברחובות למדנו לדעת על מצוקותיה. היא נאלצת להסתתר. נמנעה מלנסוע באוטובוסים כי שמעה שציידי משטרת ההגירה עוצרים אוטובוסים ובודקים את נוסעיהם. הלכה ברחוב צמודה לקירות. השתדלה ללמוד עברית כדי להסתיר את זהותה. החזיקה כל העת את כספה על גופה כדי שאם ילכדוה לא יישאר הכסף מאחור. סיפרה לנו שקשייה הולכים וגדלים. אינה יכולה להעביר כסף למשפחתה כי הבנקים אינם מאפשרים זאת בלי הצגת דרכון בעל תוקף. נאלצה להיעזר במתווכים שנוטלים עמלות של נשך. נתונה כל העת לחרדות ולסחיטות של בעלי אגרוף ולחרדה העיקרית מציידי האדם הפורצים לדירות באישון לילה.
" השבוע טילפנה להגיד לנו שלכדו אותה. איבדנו עוזרת מעולה וידידה טובה. למשטרת ההגירה אני יכולה לומר כי לכידתה וגרושה של רגינה לא הוסיפה אפילו מקום עבודה אחד לישראלי. מה שעשיתם הוא שהעשרתם עוד את קופת המאפיה הרוסית שתכין לה ניירות מזוייפים שיאפשרו לה לחזור ארצה. ואת המתווכים שיביאו אותה. ועל העבודה הנבזית שאתם עושים אתם עוד מקבלים שכר מן המסים שאני משלמת" .
לפי חוקי מדינת ישראל: שום דבר. צלצל למשטרה והמתן לבוא הניידת, או לביאת המשיח, תלוי מי יגיע קודם. אל תנסה להאבק עמו, או חלילה לפגוע בקצה ציפורן מציפורניו. אזרחים רבים כבר שילמו על כך מחיר יקר. האחרון שבהם הוא שי דרומי, החקלאי העומד לדין באשמת רצח, על שירה לעבר ארבעה גנבים שפרצו לחוותו באישון לילה והרג אחד מהם.
ומה אומרים חז"ל בנושא זה?
זאת למדתי מפי הרב אשר לייבי, בשיעור שצפיתי בו באתר המעולה של הדף היומי " מאורות הש" ס" . באתר זה מוגשים, בנוסף לשעורים בדף היומי, גם שעורים בנושאים אקטואליים. הנושא בו דן הרב היה " רואה גנב פורץ לבית מה עליו לעשות" .
הרב הביא שתי סוגיות שמסקנותיהן סותרות לכאורה. בסוגיה ממסכת ברכות מסופר על רב הונא שבשיחה עם חכמים הודה כי לא שילם את כל המגיע לאריס שלו. את מעשיו הסביר: החזרתי לעצמי כי הוא גונב ממני משך שנים. אמרו לו חכמים: מי שגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה. רב הונא קיבל את הדין והתחייב להחזיר לאריס הגנב כל מה שנטל ממנו..
בהמשך מביא הרב לייבי סוגיה אחרת הלקוחה ממסכת בבא קמא. מסופר שם על דין ודברים בין רב חסדא לבין רב נחמן. הנושא היה סכסוך זכויות על מקור מים שבו הונה אחד הצדדים את חברו להסכם והחל גוזל ממנו את מימיו. מדובר במצב בו אם הנגזל ילך לבית דין לבקש סעד – עד שילך ויחזור יפסיד את ממונו ואף לא יידע כמה הפסיד. רב נחמן פוסק שבמקרה זה רשאי אדם לא רק לעשות דין לעצמו אלא אפילו מצווה לתת מכות. כלומר: בנסיבות שבהן הזמן משחק לטובת הגזלן ואין אפשרות למנוע את הגזל בדרך של שכנוע הגזלן או פניה לבית דין רשאי אדם לעשות דין לעצמו.
במקרה זה התובע הוא מעין דיין, הפוסק ומבצע.
הגמרא אף מביאה דברים מפי בן בג בג האומר שאם רואה אדם רכוש שלו בחצר חברו אל ייכנס לשם כגנב בסתר אלא " שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל" . בהמשך מובאות הרבה הסתייגויות מן האמירה הזו ולא כאן המקום להאריך.
החוק האוסר להתגונן מפני גנבים מזמין למעשה את הגנבים אליך הביתה. זהו מצב של לית דין ולית דיין. אם גנב היה יודע שאני יכול לשבור את שיניו ייתכן שהיה נרתע. זו אולי איננה המלצה לאזרח ליטול את החוק לידו אבל חומר מחשבה למחוקקים.
מן הראוי לציין כי האתר מטעים שהשעורים האקטואליים אינם בחזקת פסקי הלכה אלא חומר להעשרה.
לג'קי לוי יש פתרון הומוריסטי לבעיה
======================================================
====================================================
" פניתי לתחנת המשטרה. השוטר המופקד על האישורים פעל בזריזות. הוא הפיק למעני שני גיליונות. אחד מהם, לדבריו, נועד " לעיני בלבד" והשני להצגה בפני הגורם הממשלתי.
" בטופס להצגה נאמר כי לא נמצא לגבי רישום פלילי. ובנוסף הופיע המשפט הבא: " לאדם זה בוער תיק הת.א." .
" אני יליד הארץ, בוגר 16 שנות לימוד לפחות. שפת אימי, עברית. לא הבנתי מה פרוש הדבר שיש לי תיק בוער. השוטר הסביר לי באדיבות כי איני קורא כהלכה את הכתוב. אין הכוונה לתיק בוער כמו "הסנה בוער באש", אלא לתיק שבוער כחמץ בערב פסח.
" בגליון שנמסר לעיני בלבד- הופיע הפרוט הבא :
לאדם זה בוער תיק על מתן הצהרת שקר, סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי 1936. ניסיון למרמה. חוק לתיקון דיני עונשין ועבירות מרמה , סחיטה ועושק תשכ" ג 1963.
" למרות שחלפו 30 שנה מאז הפשעים הנוראים המתוארים בתיק המבוער שלי, עדיין בוער בי כאש, הזעם על מה שעשו לי אז" .
" הדבר היה זמן קצר לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים.
אני וחבריי למילואים, שרתנו מ 6/10/73 עד מרץ/ אפריל 1974. לאחר תום הקרבות נשמעו דיבורים רבים מפי כל על החוב שחבה המדינה לחיילי המילואים.
" כזוג צעיר עם תינוקת בת יומה, עקבנו אני ורעייתי בעיון אחרי ההבטחות בדבר משכנתא לזוגות צעירים, עם דגש על חיילי המילואים, להם מגיעה תודת המדינה.
" הייתה לנו אז דירה קטנה ועלובה בת שני חדרים וחצי. שאפנו לרכוש דירה בת שלושה חדרים ולצורך כך היינו זקוקים להלוואה, לכיסוי הפער בין מחיר המכירה למחיר הקניה.
" התייצבנו בפני פקיד העירייה במקום מגורינו. הפקיד הוציא טופס בקשה. הקריא לנו את הסעיפים הרלוונטיים, רשם את תשובותינו והושיט לנו את טופס הבקשה לחתימה.
" לאחר כחודש, קבלנו בדואר אישור לקבלת המשכנתא אותו היה עלינו להציג בפני הבנק. כשקראנו את המופיע בטופס, נתברר כי עלינו להצהיר כי "אין ברשותנו ולא הייתה ברשותנו דירה". מובן שלא יכולנו להצהיר הצהרה כזו. נפגשתי בקריה בתל אביב, עם נציג משרד השיכון, האחראי על המשכנתאות ואמרתי לו שיש לנו כבר דירה קטנה ואנו זקוקים למשכנתא לצורך רכישת דירה גדולה יותר. הפקיד הסביר לי כי אין למשרד השיכון תוכנית משכנתאות להחלפת דירה. עוד אמר כי אם לא אגיש את הבקשה היא תבוטל אוטומטית.
" לאחר מספר חודשים גויסתי שוב למילואים. יצאתי לחופשת שבת. בתיבת הדואר חיכתה לי מעטפה מן המחלקה לחקירות הונאה במשטרת ישראל.
טופס בקשה לתעודתיושר
" ביום ראשון, בדרכי ליחידה, עברתי ברחוב סלמה בתל אביב ועליתי למחלקת חקירות הונאה. נתקבלתי על ידי שוטר בדרגת פקד אשר חקר אותי ארוכות מבלי להסביר לי במה מדובר. רק לאחר שעמדתי לקום ולנסוע ליחידה, הסביר לי , לתדהמתי, כי בת זוגי ואני ניסינו להונות את מדינת ישראל וכי בטופס הבקשה שחתמנו אצל פקיד העירייה הופיעה בין האותיות הקטנות פיסקה האומרת כי אין ברשותנו ולא הייתה ברשותנו דירה.
" תיארתי באוזניו את השתלשלות הדברים. לקחתי אותו ברכבי למשרד השיכון ואכן זכרו שם שבאתי להתעניין כיצד מבטלים את הבקשה. באדיבותו הרבה, הסכים לבוא עימי לביתי ולחקור את רעייתי שהייתה מטופלת בתינוקת רכה.
" לאחר שסיים לאמת את דבריי, נתבקשנו להילוות אליו לתחנת המשטרה על מנת להשאיר את טביעות אצבעותינו. הוא הסביר שזה ההליך המקובל. חשבנו שבזה נגמר העניין וכי התיק נסגר. אך תוך זמן קצר נתברר כי עומדים להגיש נגדי תביעה.
" הייתי מעוניין לעמוד למשפט ולו רק על מנת לראות את נציג מדינת ישראל מישיר מבט בעיני וטוען כי אני ניסיתי להונות. אבל חברים המצויים בנושא הזהירו אותי כי קיימת אפשרות קפקאית שהשופט עלול להרשיע אותי על לא עוול בכפי. פניתי לעורך דין שמשרדו התמחה בתחום הפלילי, כולל הגנה על רוצחים, על מנת שיטפל בתיקי. הוא פנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז והביא לסגירת התיק. פעולה שעלתה לי כמה אלפי לירות טובות" .
סיפורנו מתחיל ביום ראשון ה-23 במאי השנה. מנהל מוסד צדקה גדול התקשר בטלפון לרב, הנחשב לפוסק חשוב, ובפיו השאלה הבאה: הגיע אלי אדם, שלפי מראהו ודרך דיבורו הוא ירא שמיים. הוא סיפר לי כי בעבר היה פושע ואף גנב סכום כסף גדול בארצות הברית. הוא נידון ל-12 שנות מאסר ושוחרר בניכוי שליש על התנהגות טובה. הכסף שגנב נמצא במקום סתר והוא התלבט בשאלה מה לעשות בו. הוא סיפר לי כי התייעץ עם רב וזה אמר לו כי עליו להחזיר את הכסף לבעליו. אך נתברר כי הבעלים נפטר ולא הותיר יורשים. לפיכך פסק אותו רב, כך סיפר לי הבעל תשובה, כי עליו לתת את כל הכסף לצדקה. ועכשיו אני שואל: האם אני רשאי לקבל את הכסף, סכום רציני מאד – 300 אלף דולר.
השיב הרב הפוסק למנהל מוסד הצדקה כי פסיקת הרב של החוזר בתשובה נראית לו מוזרה. הוא ביקש לדבר עם אותו רב אך הבעל תשובה טען כי אינו יכול למסור את שמו. אם כך, אמר הרב הפוסק למנהל מוסד הצדקה: עליך להגיד לאיש כי לפי ההלכה אינו חייב לתת את הכסף לצדקה.
למחרת היום, יום ב' 24 במאי, התקשר שוב מנהל מוסד הצדקה לרב הפוסק, והפעם הייתה בפיו בשורת איוב. וכך סיפר: הגיע אלי אותו חוזר בתשובה והביא עמו מזוודה ובה לדבריו 300 אלף דולר. אמרתי לו מה שהגדת לי, אך הוא עמד על דעתו לתרום את הכסף לצדקה. הוא רק ביקש כי אתן לו 5000 דולר כדי שיוכל לתרום גם למעשי הצדקה של הרב שלו. הוא עמד על כך שהכסף לא יוצא מכספי הגניבה. נתתי לו 5000 דולר מכספי המוסד והאיש הלך לדרכו. כשפתחתי את מזוודה נתברר כי אין בה מאומה ו-5000 הדולר הלכו. האיש היה רמאי ולא חוזר בתשובה.
אמר הרב הפוסק: עליך להחזיר את הכסף למוסד שלך מכיסך. כי לא נהגת לפי הכלל " כבדהו וחשדהו" . וכאסמכתא הביא את הסיפור הבא מדברי חז"ל " לעולם יהיו בני אדם חשובים לפניך כלסטים והווי מכבדם כרבן גמליאל. ומעשה בר' יהושע שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתייה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכם בטליתו, וכיון שביקש לירד נפל מן הגג. לשחרית השכים ר' יהושע ובא ומצאו כשהוא נופל. אמר לו (ר' יהושע לגנב): ריקה, כך עושים בני אדם שכמותך? אמר לו (הגנב): רבי, לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו (ר' יהושע): ריקה אי אתה יודע שמאמש היינו זהירים בך?"
וסיים הרב הפוסק ואמר: היה עליך לנהוג כר' יהושע ולהתייחס לאותו בעל תשובה מדומה במנהג כבדהו וחשדהו. לא נהגת כך – עליך לשלם.
מכונית ברינקס אמריקנית – ויקישיתוף ארהב
לא נותר הרבה זמן עד ליציאתו אך לא ויתרתי על כמה בדיקות שיגרה שנהגתי לעשות לכל מועמד. שאלון מפורט על עיסוקיו בעבר ובדיקה גרפולוגית. את שניהם עבר באורח גבולי ונותר עוד לבדוק אם יש לו רישום פלילי. הוא נתבקש למסור את מספר תעודת הזהות שלו ומיד יצא לאילת. הוא כבר החל לעבוד וגילה חריצות רבה בעבודה אך לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה מן הבדיקה: מספר תעודת הזהות שלו אינו תואם את שמו. התקשרתי לבחור ושאלתי לפשר הדבר. הוא השיב לי כי איבד את התעודה ומסר את המספר על פי הזיכרון ולכן טעה. ביקשתי שישלח לי צילום של דרכון, תעודה צבאית או כל תעודה אחרת הכוללת את מספר הזהות האמיתי שלו. אך הוא טען כי כל תעודותיו נשארו בתל-אביב.
אין בעיה גדולה למצוא מספר זהות של אדם ובבדיקה חוזרת נמסר לי כי לאיש יש רישום פלילי (בלי לציין את סיבת הרישום). התקשרתי לבחור והודעתי לו כי הוא מפוטר בו במקום. הוא התחנן על נפשו וטען כי הרישום נעשה בגלל שיק שחזר. השבתי לו כי לא מפריע לי הרישום הפלילי שלו (שכאמור לא ידעתי את תוכנו) אלא כוונתו להונות. היום אתה מוסר מספר תעודה מזוייף ומחר תעביר ידיעה מפוברקת.
מצאנו בחור אחר שעבר את כל הקריטריונים לתפקיד באילת, אך הבחור בעל הרישום הפלילי לא נשאר מחוסר עבודה. תוך כמה ימים שמעתי את קולו ברדיו – הוא קיבל תפקיד של כתב גלי צה"ל. לא טרחתי כמובן לרדוף אחריו ולספר למפקד התחנה על ניסיוני עם הבחור.
נחמן שי [ויקישיתוף]
כעבור זמן פגשתי את מפקד גלי צה"ל דאז, נחמן שי. שאלתי אותו מדוע הסכמת לקבל בחור עם רישום פלילי והוא השיב לי: לא עלה בדעתי בכלל לבדוק.
נזכרתי בפרשת הבחור הזה בעקבות השוד של מכונית הברינקס. בתחילה נדמה היה שמדובר במוח מזהיר ובכנופיה נוסח שוד הרכבות הגדול בבריטניה לפני יותר מחצי יובל. עכשיו נתברר שמדובר בסך הכל בפושע קטן, שניצל רשלנות גדולה של חברה המעבירה מיליונים ומנהלת את עניניה כמו בקלושמרל.
השודד הכל יכול היה עבריין קטן, אילן קופרמן סגל שמו, בעל עבר פלילי שניתן היה לגלות בקלות. אך הוא בא עם תעודת זהות מזוייפת ואיש לא חשב שמשהו לא בסדר עם הבחור. הוא גם עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת. מה שמלמד על ערכו של הפוליגרף. כמה ימים לאחר שנכנס לעבודה ברח עם מכונית הכסף, הוציא את הכסף מתוכה 4.7 מיליון ₪ נטש את המכונית ונעלם. לאחר מצוד שנערך אחריו הוא הסגיר עצמו למשטרה והועמד לדין. נגזרו עליו 11 שנות מאסר וקנס של 3 מיליון. הוא החזיר 706 אלף ₪ וזכה להקלה של שנתיים במאסר, אך יתר הכסף לא נמצא עד היום.
המסקנה: השוד הזה התאפשר אך ורק בגלל רשלנות המערכת שאישרה את קבלתו לעבודה.
זו הזדמנות להעלות מחדש פרשה נושנה נושנה עליה כתבתי ב-1997 והריהי לפניכם ככתבה וכלשונה.
עכשיו כבר מותר לגלות – יש לי רישום פלילי. הסתרתי את הדבר עשרות שנים ואיני יכול עוד.
הדבר היה לפני שנים רבות, הייתי אז כבן 16. רכשתי רובה "טו טו" כדי להתאמן בקליעה למטרה. שילמתי תמורתו כ-15 לירות בחנות "להב" שליד התחנה המרכזית (הישנה כמובן). קבלתי רשיון וזמן רב השתעשתי יחד עם חברי באימוני קליעה.
בטרם חלפה שנה נזקקתי לכסף (משכורתי אז כנער שליח היתה 18 לירות לחודש) ומכרתי את הרובה לחבר, משה גול שמו. הוא הבטיח להסדיר את ענין העברת הרשיון לרובה על שמו ושכחתי מן הענין.
באחד הימים קבלתי הודעה כי עלי להתייצב במשטרת יפו. כשהגעתי לשם נאמר לי כי אני "חשוד בהחזקת כלי יריה ללא רשיון" וכי זו עבירה פלילית. שוטר לא עדין במיוחד הכניס אותי לחדר בו נלקחו ממני טביעות אצבעות. הוא הצמיד בכוח כל אחת מאצבעות שתי ידי למשטח שחור דביק, שהזכיר לי את המשטחים ששימשו לצורך מריחת הגליל ששימש להכנת הגהות בעידן דפוס העופרת. הוא לחץ בחוזקה על פרקי אצבעותי והטביע אותן על כרטיס שנשא את שמי (ונדמה לי גם את תמונתי). מרגע זה, ועד היום אני מניח, יש לי רישום פלילי.
המשפט היה קצר ומהיר. השופט היה במקרה אבא של חבר שלי מתנועת נוער. בתמימות הנעורים שלי חשבתי שהוא יתחשב בכך ויקל על עונשי. (הואיל והשניים אינם בחיים עוד איני מזכיר את שמותיהם). אך במשפט זה למדתי פרק אלף במשפטים. כשטענתי כי לא ידעתי את הסעיף בחוק בו אני נאשם אמר לי השופט: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש". הרובה הוחרם (וזה היה הפסד של חברי) ועלי הוטל קנס שלא היה קל לשלמו.
אז הטריד אותי הקנס, אך במרוצת הימים למדתי לדעת כי אני נושא אות קין על מצחי: רישום פלילי.
מעכשיו לא אוכל לבצע פשע מושלם כי טביעות אצבעותי בידי המשטרה. הזכרון שיש לי מן הרישום הזה הוא שבכל מקום בו באתי לראיון לקבל עבודה, ראיתי איזה ריצוד בעיני המראיין, כששאל: האם יש לך רישום פלילי. במרוצת השנים למדתי שיש מקומות שהכניסה אליהם חסומה בפני בעל רישום פלילי. בעל רישום (אולי נקרא לו "רשומון") איני יכול להיות מאבטח בשגרירות בחו"ל, לשרת ביחידה או במיתקן סודי.
לימים, כשאני עצמי ראיינתי מועמדים לעבודה, למדתי לדעת כמה קל להשיג את האינפורמציה הרשומונית. אפשר לדעת על כל אדם אם יש לו רישום פלילי, אך קשה מאד לקבל אינפורמציה על סיבת הרישום. כך שאפשר לדעת שיש עליך כתם, אבל לא תמיד ברור אם גנבת מיליון דולר, היכית את אשתך או שלא עצרת באדום.
אני מספר את כל הסיפור האישי הבלתי חשוב הזה כדי להביא לידיעת קוראי לקח חשוב. כל חיי בוזבזו לריק. יכולתי לפחות לנסות להיות ראש השב"כ, או ראש אמ"ן, או לפחות מאבטח אישי של ראש הממשלה.
כי הנה בימים אלה נתגלה כי המאבטח של ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, הוא בעל ארבע הרשעות פליליות. הדבר נתגלה כאשר הורשע על הכאת אשתו ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל ולמאסר שנה על תנאי. בגזר הדין הביע השופט תמיהה על כך שאדם בעל ארבע הרשעות קודמות, שכולן עבירות אלימות נגד גוף ורכוש שימש מאבטח של ראש הממשלה וגם של שגריר צרפת. הרשעתו האחרונה היתה על תקיפת אשתו לשעבר – הוא שבר את שיניה במכת אגרוף. במהלך המשפט לא הביע חרטה על מעשיו. את מלוא האחריות למעשה הטיל על אשתו המוכה. לפי גירסתו היא כנראה קירבה את שיניה אל אגרופו החף מכל פשע.
סיפור השוד באתר מקו
http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-43b363486f1e541004.htm
ראה
נכתב ב-1997
למרות מרחק הזמנים אולי לא מאוחר לשאול את השאלה אם אותה רשלנות שנתגלתה בשמירה על מכונית הברינקס ובאבטחת שמעון פרס היתה גם ברצח רבין ? (נכתב באוקטובר 2009)
"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"
"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית,קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."
"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילהאת קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"
"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"
את הדברים שלמעלה לא כתב אריה דרעי. הם נכתבו, לפני כעשרים שנה, על ידי אסיר מפורסם אחר, אשר ידלין. גם ידלין ישב בכלא לאחר שהורשע בקבלת שוחד, אלא שעליו נגזרו חמש שנים. שלא כאריה דרעי, נעזב ידלין על ידי כל ידידיו ומכריו. נעזב לנפשו ולגורלו, מושפל עד עפר.
מושפל עד עפר
נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בהכנת ספרו ("עדות"), שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, שכדברי השופטת "נשם אוויר פסגות". שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי.
במהלך השנים בקרתי כמה פעמים בכלא ונפגשתי עם אסירים משוחררים. הרושם המצטבר הוא שבתי הכלא הישראלים (ברובם) הם כתם אפל על מצפונה של החברה הישראלית. ממשלה באה וממשלה הולכת, שר בא ושר הולך, שופט בא ושופט הולך והכלא הישראלי הוא מקום מביש לכל חברה נאורה.
חלאת אדם
בכלא לא יושבים צדיקים גדולים. יש שם רוצחים, ואנסים, ושודדים, ורוצחי נשותיהם וילדיהם. חלקם חלאת אדם שאינם ראויים לרחמים. אך בכלא יושבים גם אנשים שיד הגורל הביאה אותם לשם. ובצאתם הם הופכים לאזרחים ישרים ומועילים.
גם אלה וגם אלה נבראו בצלם. הכלא הוא עונש נורא. שוללים מן האדם את חרותו, מרחיקים אותו מחברת אנוש ומבני משפחה ומכל העולם. זה העונש ואין בלתו. אסור שיתווספו עליו ייסורים אחרים. הכלא אינו מקום שנועד להתעלל באסיר, התעללויות שהדעת אינה סובלת.
הברחת סמים ונשק
שלטונות הכלא צריכים לשמור על הבטחון, למנוע בריחה, למנוע הברחת נשק וסמים, למנוע מעשים פליליים בתוך הכלא ומתוכו. אך מה לכל זה ולמאבק על סדין, מגבת, כפית ועגבניה. מדוע צריכים האסירים לקבל מזון גרוע. לישון בצפיפות, לחיות בזוהמה, לעבור בדיקות משפילות. (הבדיקות אגב אינן מועילות. בתי הכלא מלאי סמים, ניתן להבריח לתוכם כמעט הכל, כולל כלי נשק כפי שכבר ארע לא פעם בעבר).
זה ענין של כסף. החברה הישראלית אינה נדיבה כלפי פושעיה. כי אין שום סיבה שבעולם שאסיר לא יהנה מפינה פרטית, רדיו, טלוויזיה, מקלחת, ספר, פינת כושר, טיול באוויר הצח. ועיקר העיקרים: קשר עם החוץ, עם החברים, בני המשפחה, הבית. פרט למקרים בהם באמת יש סכנה בקשרים כאלה למה שלא יאפשרו לכל אסיר לקבל כמה ביקורים שירצה ולעשות כמה טלפונים שיבקש. כך נוהגים במתוקנות שבמדינות. אנחנו דומים יותר למדינות העולם השלישי ולמדינות טוטלטריות בהן אין שום ערך לחיי א"דם.
תנאים לדרעי
ומכאן לדרעי. האם צריך להקל בתנאי מאסרו? לא. צריך להקל בתנאי מאסרם של כל האסירים, כך שגם אדם כדרעי לא ייענש ולא יתענה בכל שלל העינויים בנוסף על נטילת חירותו. שיוכל לראות את בני משפחתו ואת חבריו. שיוכל לקיים איזו פרטיות, איזה מינימום של צניעות ונקיון הגוף והנפש. כך ראוי לדרעי. כך ראוי לכל יתר האסירים.
לכן, המאבק שמנהלים אוהדיו של דרעי, אשר הקימו את ישיבת "שאגת אריה", איננו מאבק רק למען דרעי. הוא מאבק למען צלם אנוש באשר הוא. באינטואיציה הם עושים את הדבר הנכון.השאגה הבוקעת מ"שאגת אריה" חוצה את חומות הכלא ומגיעה לאוזניו של אריה דרעי, מעניקה לו את מה שלא היה לאשר ידלין. מה שאין לרוב האסירים. את התחושהשהוא לא מנותק, כי יש מבחוץ אנשים שנוטלים משהו מסבלו ומכאבו.
ראה הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין