הקורא אדם קלר מחולון  מערער על התפיסות שהובעו ברשימתי על כאוס פלדנקרייז וקליאופטרה.
וכך הוא כותב:

האף לא השפיע

בזמנם של מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה, האימפריה הרומית כבר הייתה קיימת לפחות מאתיים שנה, אם כי עדיין לא עמד בראשה קיסר. היא כבר קיימה שליטה בלתי מעורערת בכל רחבי הים התיכון וסביבו. המלחמה של מרקוס אנטוניוס הייתה על השאלה מי ישלוט באימפריה הקיימת, ולא אם תקום אימפריה. יהודה כבר הייתה מדינת חסות רומית עשרות שנים לפני שפרצה המלחמה הזאת. לא חשוב מי היה מנצח, סביר שהתהליכים הפוליטיים והחברתיים שהובילו את היהודים למרד חסר תקוה נגד הרומאים היו מתרחשים ובית המקדש היה נחרב בכל מקרה.

מלבד יופי וקסם נשי היה לקליאופטרה הרבה מה להציע. בהיותה מלכה של ממלכה גדולה ועשירה יכלה להציע לבעל בריתה כוחות צבא ומימון בשפע. אילו היה אפה של קליאופטרה קצר יותר, הכי סביר שההיסטוריה הייתה כמעט בדיוק אותו דבר, עם אותה מלחמה ואותה תוצאה סופית. מלבד העובדה שבמקרה זה היחסים בינה לבין מרקוס אנטוניוס היו אולי פחות רומנטיים ויותר פרגמטיים.

מסע תעמולה מוצלח

הדגש על הקסם הנשי שקליאפטרה כביכול הטילה על גברים רומאים והשפעתו האדירה על ההיסטוריה נובעת בעיקר ממסע התעמולה המוצלח שניהל אוקטביוס (אח"כ אוגוסטוס) נגד מרקוס אנטוניוס, כדי להציג אותו כמי שנפל ברשתה של "מכשפה אוריינטלית" ולכן אינו מתאים להנהיג את הרומאים. זה היה אחד הגורמים שסייעו לאוקטביוס לנצח במלחמה ולהפוך לקיסר. אם כי ספק אם זהות המנצח במלחמה היתה באמת משנה את מהות האימפריה הרומית שעוצבה בהמשך. בלז פסקל עדיין הושפע מהתעמולה הזאת אחרי 1500 שנה וזה באמת מעיד על האפקטיביות שלה.

תשובת זאב גלילי

הניתוח ההיסטורי של אדם קלר נכון ומדוייק. אך הוא חוטא בהבנת תורת הכאוס במדעי הטבע והשלכותיה על העולם האנושי.

לומר שאפה של קליאופטרה לא שינה את ההיסטוריה דומה לטענה שיש הרבה פרפרים בסין המניפים כנפיהם והדבר אינו גורם לסופות טייפון בברזיל. אכן, לא כל פרפר גורם לסופת טייפון ולא כל אף משנה את מהלך ההיסטוריה. ייתכן שאילו אפה של קליאופטרה היה כאורך אפו של פינוקיו (שהתארך בכל פעם שאמר דבר שקר גדול) או שהיתה מכוערת כמכשפה לא היה הדבר משנה את מהלך ההיסטוריה.

השפעת הגורם השולי

אבל מה לעשות ומהלך ההיסטוריה, כמו העולם הפיסי, מושפעים לטווח רחוק מגורמים קטנים ושוליים, שאין ביכולתנו לאתר, או לדעת על קיומם ולחזותם. גבולות היכולת שלנו לחזות את מזג האוויר (לטווח רחוק) על פי הנתונים שבידינו היום ועל פי התנהגות מזג האוויר בעבר אינה שונה מיכולתנו לצפות את מהלך ההיסטוריה. החוקים הדטרמיניסטיים של ניוטון-דקארט אינם קיימים לא כאן ולא כאן.

האמירה המפורסמת של בלז פסקל על אפה של קליאופטרה נועדה להמחיש את התפיסה שהמציאות הכאוטית של מדעי הטבע קיימת גם בחברה האנושית. היא היתה תשובה לאמירה של המתמטיקאי פייר סימון לפלס, שטען כי אם נדע איפה נמצא כל אטום ולאן הוא זז ובאיזו מהירות ביקום נוכל בעזרת חישובים לחזות הכל.

מ"גוש שלום" למרכס

ולבסוף אני חייב להתייחס לאדם קלר האיש, למרות שאני מקפיד לגעת בגופם של דברים ולא בגופם של אנשים. אדם קלר מפורסם בציבור מזה שנים כאיש השמאל הקיצוני וכיום הוא איש "גוש שלום". לשאלתי איך הגיע לטור שלי אמר לי דברים מחמיאים. הוא נטל על עצמו משימה לקרוא דברים שנכתבים על ידי חוגי הימין והדבר מעורר בו התנגדות רבה.  אבל "אני שמח להגיד שהמאמרים שלך, גם אם אני מתנגד לחלוטין לעמדות הפוליטיות המובעות בהם, הם בין היוצאים מהכלל הבודדים".

 

אני שמח שאדם הנמצא במרחק רב מעמדותיי הפוליטיות קורא את דבריי. אך המחמאה שהעניק לי אינה פוטרת אותי מלבקר את דבריו.

התפיסה המרכסיסטית

איני מכיר את אדם קלר אישית אך מכתיבתו ניכר כי הוא אדם משכיל ורחב דעת. אני מניח כי כמו כל איש שמאל, בתשתית התודעתית שלו הוא מרכסיסט, או לפחות מושפע מן התפיסות המרכסיסטיות. והדבר ניכר בכתיבתו ובנאומיו.
המרכסיזם נחשב בקרב חסידיו לא כפילוספיה, או כעמדה הגותית אלא כמדע מדוייק המנסח את חוקי ההיסטוריה האנושית  כמו חוקי הפיסיקה. המרכסיזם מנתח את העבר וצופה את העתיד בוודאות המזכירה את התפיסה הניוטונית בניסוחו של דקארט לגבי המציאות החומרית. כשם שגילוי המציאות של הכאוס ערערה את המדע הניוטוני כך המציאות הפוסטמודרניסטית ערערה  לחלוטין את התפיסה המרכסיסטית. ראה מה קרה בברית המועצות. אין פלא שאדם המושפע מן התפיסות המרכסיסטיות לא יקבל עמדה שמהלכים היסטוריים ענקיים מושפעים לעיתים מגורם כאילו שולי כמו אפה של קליאופטרה, או נאומו של כרושצ'וב, או אפילו שיכרותו של  בוריס ילצין. הכרה במציאות הזו מוציאה את הרוח ממפרשיהם של כל השואפים לשינויים חברתיים ולמה שקוראים "קידמה".

ולסיום אני חייב להודות שמשפט אחד ברשימה שלי לא היה מוצלח. נאמר שם כי בעקבות אפה של קליאופטרה קמה האימפריה הרומית ואדם קלר צודק באומרו שזו היתה קיימת מכבר. להגנתי אומר שהדברים שכתבתי היו ציטוט של המרצה שהיה למעשה פליטת פה שהיתה ראויה לעריכה.

ראה האם אורך אפה של קליאופטרה משפיע על חיינו

גדי אלכסנדרוביץ', סטודנט לתואר שני במדעי המחשב בטכניון העלה השגות על המאמר שפרסמתי כאן בשבוע שעברעל כאוס ופלדנקרייז .

ואלה דבריו:

יש לי השגות על הקשר שקשרת בין "אירוע קטן שולי" ובין "בלתי רציונלי", והגזירה שגזרת מכך – המציאות אינה רציונלית.

מהי רציונליות
אין דבר בכאוס שגוזר מציאות שאינה רציונלית. הרציונליות פירושה שניתן להבין דבר מה בכוח ההיגיון. העובדה שאותו דבר מושפע מפרטים קטנים שהמעקב אחריהם קשה, ואולי אף בלתי אפשרי (עקב הדיוק המוגבל של מכשירי המדידה שלנו והעובדה שלא ניתן למדוד דבר מה בלי להשפיע עליו באופן כלשהו) לא הופכת את הכללים שקובעים כיצד יתנהג לבלתי רציונליים. מציאות רציונלית מתיישבת יפה עם תורת הכאוס; רק יכולת החיזוי סופגת מכה אנושה (ומכה אנושה עוד יותר היא ספגה הרבה קודם לכן מתורת הקוואנטים, שהכניסה מימד אי דטרמיניסטי למציאות).

התורות האזוטריות
הדבר השני שיש לי השגות עליו היא המסקנה שהגעת אליה לבסוף – המדע עוסק רק בודאי, ואילו מה שכינית "התורות האזוטריות" עוסקות באי-ודאי. בפרט: המדע מסתכל על "התמונה הגדולה" ומבצע שינויים וניסויים רק על ידי הבנה מוחלטת של המודל, בעוד שה"תורות האזוטריות" מנסות לבצע שינויים "קטנים" ולהפיק מכך את התוצאות, הלא-ודאיות. למיטב הבנתי (שהיא מוגבלת למדי, שכן אני עוסק במדעים ה"מדוייקים" – מתמטיקה ומדעי המחשב – ולא במדעי הטבע), דרך העבודה המדעית אינה שונה כל כך – גם היא מבוססת על הרבה נסיונות "קטנים" ובדיקת תוצאותיהם, ולבסוף ניסיון לנסח את הפרשנות הכללית לתוצאות אלו (שאינה מצריכה הבנה שלמה של כל התהליך).

הרפואה ופלדנקרייז
אפילו מדע הרפואה, למיטב הבנתי, רחוק מלהיות בעל הבנה שלמה של האופן שבו תרופות משפיעות על הגוף; תרופה מפותחת על ידי בדיקה של חומרים רבים ושונים, עד אשר מתגלה שאחד מהם משיג את התוצאות הרצויות.

לסיכום, איני חושב שפלדנקרייז, או כל שיטה אחרת, אינה ניתנת לחקירה ובדיקה מדעית. אתה מביא דוגמאות ל"סיפורי הצלחה" של הפלדנקרייז. אפשר לבדוק, מדעית, את האחוז היחסי של הצלחות, ואת התלות שלהן בפרמטרים אחרים (מוצא, אורח חיים כללי, וכדומה). הרי אין ספק שקיימת תמיד האפשרות של אדם בריא ביותר למרות שכל עיסוקו הוא פלדנקרייז, כשם שקיימת אפשרות של תצפית אסטרולוגית עובדתית שמתאימה בתכלית הדיוק לאדם כלשהו – זה בדיוק המשל הישן על השעון העומד שמדייק פעמיים ביממה. השאלה החשובה באמת היא האם השעון נע.

הפרפר בל"ג בעומר

הערה אחת לסיום – עד כמה שהבנתי תמיד את "אפקט הפרפר" אינו אומר שהפרפר עצמו הוא הגורם לסופה; על הסופה משפיעים אלף ואחד פרמטרים שונים, שכל אחד מהם הכרחי לקיומה. משק כנפי הפרפר הוא פשוט דוגמה לשוני הקטן בתנאי ההתחלה של המערכת שגורמים לה להתפתח בכיוונים שונים; היינו, לתוצאה שונה של פעולת הגורמים ה"גדולים". למה הדבר דומה? לחבורת נערים שסוחבת עץ למדורת ל"ג בעומר. החבורה מורכבת רובה ככולה מבריונים, וגם מנער צנום וקטן אחד. כולם נושאים בעול הכבד, ואם הנער הקטן היה עוזב את העץ ולו לרגע, הבריונים היו קורסים תחת משאו. האם נכון לומר שהנער הוא זה שסחב את העץ? לדעתי מדוייק יותר לומר שהוא היה חלק במערכת שהייתה מתפתחת באופן שונה בלעדיו, אך גם כל מרכיביה האחרים קריטיים.

תגובת זאב גלילי

המעניין בתגובתו של הקורא גדי אלכסנדרוביץ' הוא שאף שהוא כאילו חולק על חלק נכבד מן הדברים שכתבתי אני מסכים לרוב דבריו. נקודת המחלוקת היא במקום אחר.

החשיבה הרציונלית
נדון בשאלת הרציונליות. האדם מסוגל לחשיבה רציונלית. המתמטיקה היא שפה שהמציא האדם שנותנת ביטוי ליכולת הרציונאלית שלו. בלי המתמטיקה לא היינו יכולים להבין את תנועת הכוכבים או לבנות רקטות המגיעות לירח. היוונים הקדמונים האמינו שהמציאות עצמה היא רציונלית שהמתמטיקה נובעת ממנה. שהרציונאליות טבועה כאילו ביקום. ששפת המתמטיקה איננה שפה אנושית בה אנו בוחנים את העולם אלא שכאילו העולם עצמו מתגלה לנו דרך המתמטיקה.

גילוייו של ניוטון
תפיסה זו קיבלה חיזוק עם גילוייו של אייזיק ניויטון (שבעצמו לא האמין בכך כי היה אדם דתי, עסק באסטרולוגיה, באלכימיה ועוד) ונוסחה על ידי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.

לפי תפיסה זו העולם בנוי כמו שעון שכל אחד מגלגליו מניע גלגלים אחרים ושניתן לחזות את התנהגותו לא פעמיים ביממה אלא כל היממות כולן לנצח נצחים. והצלחת האסטרונומיה לחזות תנועת כוכבים כאילו הוכיחה זאת. ההנחה היתה שכל מה שהמדע לא גילה הוא עתיד לגלות במתודה שכבר הוכיחה עצמה ואין לכך גבול.

התפיסה הזו החלה להתערער בעשרות השנים האחרונות כאשר נתברר שיש תופעות שכבר ברור לגמרי שהשיטות המדעיות הישנות אינן יכולות להתמודד עמן. הדוגמא של הקורא ממדורת לג בעומר היא דוגמא טובה. הנער הצנום לא סחב את העץ אך העץ קורס כשהילד עוזב את העץ ולעולם אי אפשר לחזות את הארוע השולי הזה שגרם לקריסת העץ. אנחנו אומרים שהקש שבר את גב הגמל אף שלא הקש שבר אותו אלא המשא שהיה על גבו עד הקש. אך הקש הזה שנפל עליו במקרה שלא ניתן לחיזוי ערער את כל המבנה של הגמל הנושא משא. והעובדה שקיימים ביטויים כאלה מלמדת שבאינטואיציה אנשים חשו עוד לפני הגילויים האחרונים שהעולם איננו מתנהג בדיוק לפי הכללים הניתנים לפיענוח במתודה המדעית.

המחשב לא פרץ
דווקא הולדת המחשב שכאילו פרץ דרך חדשה לחישובים שאי אפשר היה לחלום עליהם לפניו חשף את מוגבלות יכולתו של המדע במשמעות הישנה. משק כנפי הפרפר בסין הוא ביטוי.  אמנם גם אלף פרפרים שנכוון אותם לא יוכלו לגרום אפילו לרוח קלה, אך לא נמצא וכנראה לא תימצא שיטה שתוכל לחזות מזג אוויר ליותר מיומיים שלושה כי כל שינוי קטן בתנאים בעוצמה של משק כנפי פרפר אכן משנה את מזג האוויר. וכך גם קורה בעשרות תופעות מורכבות שהן העולם בו אנו חיים.

מדע ופלדנקרייז

נחזור לפלדנקרייז, דיקור סיני וכו'. אילו ניתנו להחקר במתודה המדעית כבר מזמן היו נכללים באחת הדיסציפלינות המדעיות. המדע לא הכיר במרדיאנים הסיניים ולא ברפלקסולוגיה ולא ביוגה ולא באמנויות לחימה אבל כולנו מכירים אנשים המתאמנים בפרקטיקות הללו ומוצאים מרפא במקומות שהרפואה הקונבנצינאלית אינה מצליחה.
והרפואה אינה מצליחה כי הגוף האנושי הוא מערכת כאוטית שיכולתנו לחזות את התנהגותה אינה עולה בהרבה על יכולת החיזוי של מזג האוויר.

ומדוע אני אומר שאין בעצם חילוקי דעות ביני לבין הקורא?
כי בכל אחד מאיתנו מתרוצצות שתי נשמות. נשמת המדען מן העידן הניוטוני, המאמין ביכולתו, ונשמת השכל הפשוט המכיר בכך שהעולם הוא בעצם כאוס. כולנו היינו רוצים שהעולם יתנהל כשעון שנוכל לחזות הכל מראש ולתכנן את חיינו בהתאם. בפועל אנחנו יודעים ששום תיכנון אינו יוצא אל הפועל כפי שרצינו. שיש בעולם עשירים ועניים וכל התיזות החברתיות על שוויון קרסו. שהבורסה עולה ויורדת בלי שיש לנו הסבר ממשי לכך. שםפורצות מלחמות בסידרה ארוכה  לאורך כל ההיסטוריה ולעולם איננו יודעים איזה גפרור קטן, איזה ארוע שולי מחולל אותה. הקורא אלכסנדרוביץ' כמו מדענים רבים עדיין לא השתחרר להערכתי מתפיסות שהמדע מחזיק בהן כשלוש מאות שנים אף שהמציאות טופחת על פנינו השכם והערב.

 

הרפואה המודרנית אינה מסוגלת להתמודד עם הבעיות שנגרמו עקב אורח החיים המודרני: כאבי גב, כתף, ברכיים ועוד צרות רבות * אמנות לחימה סינית עתיקה ושיטת טיפול מקורית של גאון ישראלי יכולות להעמיד אותך על הרגליים * סיפור של התנסות אישית המבשר: יש תקווה

 

לפני כעשר שנים נתקפתי כאבים עזים בגב תחתון. אחר כך הופיע כאב עז יותר בכתף. כאבי הגב הגבילו מאד את יכולת התנועה שלי וכאבי הכתף הפכו אותי ממש לנכה. לא הייתי מסוגל להרים יד, לחגור חגורה, לגרד את אוזני. גם הוגבלה יכולתי להקליד על מקלדת שממנה הוצאתי את פרנסתי.

לרפואה אין פתרון

האורטופד הציע כמה אלטרנטיבות, כל אחת גרועה מחברתה: משכך כאבים, פיזיותרפיה, זריקת קורטיזון, ניתוח. הוא לא העלים ממני שאין לו ערובה שאחת התרופות ממש תחלץ אותי מן הכאבים.

החלטתי לנסות פיזיותרפיה. הסתמכות על הסל הרפואי נתגלתה עד מהרה כבלוף. המתנה ארוכה וטיפולים קצרים. מצאתי פיזיתרפיסט טוב, הפועל במסגרת פרטית. תמורת תשלום צנוע של 300 ₪ לטיפול נתן לי עיסוי טוב, אולטראסאונד, חשמל, חימום, קרור. כמה טיפולים כאלה הביאו אכן לשיכוך הכאבים, במקביל לעליית האובדראפט בבנק. במהלך הזמן ניסיתי שיטות טיפול אחרות שחוללו נפלאות: כירופרקטיקה, רפלקסולוגיה, דיקור, טווינה, שיאצו, עיסוי שוודי הוליסטי, עיסוי באבנים חמות, ארומותרפיה, הידרותראפיה, ועוד. ככל שהדבר נוגע לי אף אחת מן השיטות לא הוכיחה עצמה כפתרון ארוך טווח.

הפניה לטאי צ'י

מישהו הציע לי לנסות טאי צ'י, אמנות לחימה סינית עתיקה, המתוארת כשילוב של פילוסופיה, מדיטציה ואמצעי לשיפור הבריאות על פי הרפואה הסינית.

אימון הטאי צ'י מתקיים בקבוצות בהדרכת מדריך. האימון נעשה בדממה מוחלטת. הוא כולל: חימום, קאטה, וסאן צ'ואן. הקאטה, שהיא לב השיטה, כוללת שרשרת של 99 תנועות מורכבות למדי, שדומה כי הן מגיעות לכל שריר, לכל גיד ולכל עצב בגוף. הסאן צ'ואן שבסיום כולל עמידה בחמישה מצבים שונים תוך השתקעות עמוקה ונשימות.

האימון הקבוצתי השבועי אורך כשעה וחצי ואינו כרוך בקושי פיסי. הקושי היחיד הוא לבצע את התנועות בדייקנות רבה מאד ולזכור את הסדר הנכון. תהליך הלימוד של קאטה נמשך כשנה. כדי לעמוד ברמה חייב אדם להתאמן מדי יום ביומו בין חצי שעה לשעה.

מאסטר כריזמאטי

קיימות בעולם כמה אסכולות של טאי צ'י. האסכולה הרווחת ביותר בישראל היא זו שהביא לארץ מאסטר ניר מלחי, לשעבר חבר קיבוץ ולוחם בשייטת 13. הוא שהה שנים רבות במזרח, למד אמנויות לחימה רבות, שהה במנזר שתקנים עד שהגיע לוונג פו לאיי, המאסטר הסיני שלימד אותו את התורה אותה הביא לארץ. מלחי הוא גם חוזר בתשובה. חובש כיפה שחורה וציציותיו בחוץ. מקפיד על הפרדה באימונים בין גברים ונשים ואי פעילות בימי חג ומועד. כאדם בעל צרוף נדיר של יכולת גופנית, כריזמה אישית ותבונה עיסקית הקים כאן ארגון שבמסגרתו התאמנו אלפים.

צעירים וקשישים

חברי הקבוצה אליה הצטרפתי היו בגיל ממוצע של כמחצית מגילי. התנחמתי בכך שבקבוצות המתקדמות יותר נמצאו אנשים מבוגרים ממני ב-20 שנה, שלאחר אימון של תריסר שנים ויותר נראו צעירים ממני בעשר שנים.

האימון לא היה כרוך במאמץ קשה. הקפדתי לעשותו כמבוקש, ובאורח הדרגתי חשתי בשינוי המתחולל בגופי. בתום השנה הראשונה לאימון ידעתי את כל הקאטה על פה. הליכתי נעשתה זקופה, עמידתי איתנה, וכאבי הגב והכתף נעלמו כלא היו. מכאן ואילך המשכתי באימון באדיקות של יהודי המניח תפילין כל בוקר וכך זה נמשך עד לפני כשנתיים.

הפסקת האימון

נזקקתי לניתוח קטן ולא חשוב שנסתיים בסיבוכים. נזקקתי לניתוח נוסף שהצליח. אך התקופה המצטברת של חוסר פעילות נתגלתה כקטלנית. על הטאי צ'י ניתן לומר מה שנאמר על תלמוד תורה, להבדיל. יום תעזבנה יומיים תעזבך. כל הכאבים של העבר הופיעו מחדש ונוספה עליהם ברך פגועה. לאימוני טאי צ'י לא יכולתי לחזור עם ברך דפוקה , כי כל אימון מתקיים בעמידה.

הפניה לפלדנקרייז

מישהו הציע לי לנסות טיפול בשיטת פלדנקרייז הנעשה בשכיבה על הגב. לאחר הרבה חיפושים מצאתי את אחד המעולים בתחום, עודד אופיר, שבתוך כמה שבועות, ממש הוקוס פוקוס, החזיר אותי לכשירות מלאה. מאז יכולתי לחזור לטאי צ'י. לתפריט הפעילות היומי שלי נוספו גם תרגילי פלדנקרייז.

עודד אופיר הוא גבר בן 50, רזה ותמיר, בעל מאור פנים. ישבתי עמו בגינת קפה "ארקפה" שבכניסה לקניון גבעתיים וניסיתי לפענח את סודו. הסוד שפולה בן גוריון כינתה "הוקוס פוקוס" לגבי משה פלדנקרייז. הסוד שמכוחו הפך אותי (ועוד כמה מידידיי ובני משפחתי) מחצאי נכים לאנשים חיים ופעילים.
שאלתי אותו מה זה כאב בכלל. איך הוא יודע מה לעשות כדי שהכאב יחלוף. איך הגיע לעיסוק הזה. אני מביא כאן את דבריו כמונולוג, שהוא קטע ממונולוג ארוך בן כמה שעות. אפס קצהו של עולם שכדאי שאנשים יידעו שהוא קיים. שיש תקווה.

חשיפה מקרית

נחשפתי לשיטת פלדנקרייז, באורח מקרי, מספר עודד אופיר. הייתי בן 24 ובאתי למקום בו התקיים שעור שחשבתי שהוא שעור התעמלות. מהר מאד נתברר לי שזה משהו אחר לגמרי.

המדריך הורה לשכב על הצד, לפתוח ולסגור את כף היד מאד בעדינות. אמרתי לעצמי מה השטויות האלה. אבל המשכתי להשתתף בשעור וגיליתי דבר מוזר. כשאני פותח וסוגר את היד באיטיות האצבעות שלי נעות בקפיצות ולא בתנועה חלקה. אחר כך הבחנתי שאיני מסוגל להניע את כולן בו זמנית ועוד ראיתי שכשאני עושה את התנועה מאד מאד לאט יש איזה תחום שהתנועה אפשרית ואחר כך יש כאילו קיר שאני צריך להפעיל מאמץ יותר גדול כדי לפרוץ אותו.

התגובה הזו של אצבעותיי מאד הפתיעה אותי. מקטנות הייתי בעל ידי זהב. ידעתי תמיד לתקן הכל ולבנות. ניגנתי בחלילית ובכינור ופתאום אין לי שליטה על האצבעות. וכאשר צריך היה לשכב על הגב גיליתי שאני כאילו שוכב על מדרכה מצד ימין ועל הכביש מצד שמאל. נעמדתי על הרגליים ונתברר שכל היציבה שלי השתנתה. אותו שעור חולל מהפך בחיי.

קורס של 4 שנים

התחלתי להתעמק בנושא. השתתפתי בשעורי פלדנקרייז במסגרות שונות והתחלתי לקרוא את הספרים. כששמעתי שנפתח חוג למורים של פלדנקרייז בניהול, חווה שלהב, אחת מ-13 המופלאים של תלמידי פלדנקרייז, הלכתי להשתתף בו. זאת, מתוך החלטה ברורה שלא אעבוד בזה אף פעם. רציתי רק להתעמק בשיטה בשביל עצמי.

הקורס נמשך ארבע שנים, בסך הכל כ-800 שעות. זה לא קורס עיוני. אלה תהליכי למידה שהמשתתפים עוברים ומתפתחים במהלך הקורס. הזמן דרוש כדי לאפשר את ההפנמה של השינויים החלים בך.

ככל שהתעמקתי הרגשתי שאני נהיה בן אדם יותר טוב ויותר מלא. לא במובן המוסרי, אלא במובן זה שאני מאורגן יותר טוב, מכיר יותר את עצמי ומשכלל את היכולות שלי.

נשאבתי לתוך המקצוע, למרות תכניותיי לפנות לאלקטרוניקה, מחשבים ומתמטיקה. התגלגלתי לארצות הברית ושם עשיתי הסכם בארטר עם צלם שתמורת צילומים שנזקקתי להם קיבל ממני טיפול. השפעת הטיפול על עבודתו היתה מדהימה. 45 דקות טיפול שינו את כל היציבה והיכולת המקצועית שלו. ואחריו הגיע לטיפולי זמר. אני, שלא היה לי מושג בזמרה ולא בפיתוח קול, רק סייעתי לו לעמוד ביתר קלות. והנה כל יכולתו המקצועית השתנתה. והגיעה בחורה, אדריכלית נוף, שעברה תאונה קשה ואיבדה את היכולת לנהוג ולתפקד. ואחרי טיפול חזרה לה מלוא יכולתה ואף הפכה משחיינית חובבת לשחיינית מקצועית. חשתי לפתע כאילו קיבלתי לידי מכשיר בעל פוטנציאל לחולל שינויים עצומים אצל בני אדם.

"מלמד יעילות"

אם אתה שואל אותי מה סוד הטיפול וכיצד אני כאילו מרפא אנשים מכאבים אומר לך ראשית שאיני מטפל ואיני מרפא. אני רק מלמד. מילת המפתח של הלימוד היא: יעילות.
הסתכל על הבנינים שמסביבנו. יש כאלה שיגידו על חלקם שהם יפים ואחרים יגידו שהם שיקוצים. כל אחד וטעמו. אבל לא תמצא איש מכל היושבים כאן בגינה, ולא תמצא אדם בעולם מאיזו תרבות שלא תהיה, שיתבונן בנמר הולך, רץ או מטפס ולא יגיד: הוי כמה זה יפה.

למה? כי הנמר הוא התגלמות היעילות. אין בו שום דבר מיותר. את היעילות הזו מזהה מערכת העצבים שלנו. היא מזהה את מה שחסר לנו כבני האדם.

מערכת העצבים שלנו יודעת לזהות ולהעריך יעילות. וכשבא אלי אדם הסובל מכאב אני מלמד אותו לייעל את פעולותיו. והלימוד איננו בדרך השכל אלא בשפה שהגוף מבין ולומד. אני מדבר אל גופו של האדם ברכות ובלי כאב. כאשר אתה לא יעיל, עודף האנרגיה מתבזבז כי אתה מתנגד לעצמך. הוצאת יותר אנרגיה משחיתה ומזיקה.

"תרבות מטומטמת"

אנחנו תוצרים של התרבות המערבית המטומטמת והדפוקה. איבדנו את היכולת להקשיב לעצמנו, להבחין בדברים שקורים לנו. כשקצת כואב אנחנו מתעלמים. כשכואב יותר אנו לוקחים משכך כאבים. תפקידו של הכאב הוא להתריע שמשהו לא בסדר אצלנו. זה כמו אזעקה של מכונית. נטילת כדור דומה לאדם השומע שהאזעקה במכוניתו מופעלת והוא מושיט יד למפתח ומפסיק את האזעקה. ובבוקר מגלה שהמכונית נגנבה.

בתרבות שלנו הכל צריך להיות אינסטנט. אנשים מעדיפים תרופה ולא לעבוד על עצמם. איבדנו את היכולת הנפשית והרגשית לעשות עבודה עצמית פנימית. צריך להיות מישהו שייתן לי כדור וזהו. כי אני רוצה להמשיך לחיות את החיים הנפלאים של לראות טלוויזיה ולקרוא עיתון וללכת לעשות שופינג.

מה זה כאב

כאב יכול להיווצר מגרוי בתוך מפרק, או על גיד או מלחץ שיש על שורש של עצב. תגובת הגוף לכאב היא שהוא מתכווץ. ההתכווצות הזו גורמת להתגברות הכאב והבן אדם מתכווץ עוד יותר. נוצר מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו, במיוחד כשזה הופך לכרוני.

מערכת העצבים של האדם היא מערכת לומדת. וכשמתחיל כאב, הנגרם בעקבות פעולה מסוימת, (למשל כאב בכתף כשאתה מרים את ידך) מערכת העצבים לומדת שהכאב קשור להרמת היד. המערכת מצפה לכאב כשאתה רק מתכוון להרים את היד, עוד בטרם הרמת אותה. כלומר: הציפיה לכאב קיימת עוד לפני שנעשתה התנועה. לכן, כשאני רוצה לעשות תנועה ואני מצפה לכאב נוצרת התכווצות ואז הכאב יופיע לפני שהוא אמור להופיע.

חוויה מתקנת

זו אחת הסיבות שאני פועל כדי לנתק את האסוציאציה בין הכאב לבין הפעולה. כי אם אין אסוציאציה כזו אזי גם הפעולה עצמה לא צריכה לגרום לכאב. זה הכל ברמה הפיסיולוגית. אחת הדרכים לעשות את זה היא להביא את האדם למצב עד כמה שאפשר נוח ולהתחיל לעשות אתו תנועות ופעולות בתחום שהוא קל ונוח ולא כואב, כדי לעשות לו חוויה מתקנת. אפשר לעשות את החוויה המתקנת וליצור מצב פיסיולוגי אחר בפעולות קטנות. כשמתחילים לעשות תנועות קלות עדינות קטנות – לא דווקא באותם האברים שבהם סובל החולה מכאב – משתחררת האסוציאציה בין הכאב לבין התנועה. הבן אדם אומר כואב לי בכתף לא משנה מה אני עושה. ופתאום הוא רואה שיש דברים שהוא יכול לעשות תנועות בלי כאב. ואז התפיסה שלו על מה הוא יכול או לא יכול משתנה. פתאום יש פתח לתקווה. והתקווה, כמו בהרבה אסכולות אחרות, היא חלק חשוב מן הדרך ליצור מצב אחר.

ראה כאוס ופלדנקרייז

וראה גם העמיד את בן גוריון על הראש

מה בין פינוקיו לקליאופטרה

האם אורך אפנ שך קלירופטרה משפיע על חיינו