ארכיון הקטגוריה: ספרים

חדוות המתמטיקה ונפלאות התבונה

נתמזל מזלי ובעת לימודיי בתיכון זכיתי במורה למתמטיקה שהוא מן המורים המטביעים חותמם על כל חייך. זה היה אלכסנדר בראלי' שהיה אז להערכתי בשנות החמישים לחייו. הוא עלה מרוסיה, כנראה בסוף שנות העשרים, לאחר שקנה לעצמו מעמד של מלומד בולט בתחום המתמטיקה והפיסיקה. בין היתר חקר שם את מעוף הבומראנג, כלי הנשק המופלא של ילידי אוסטרליה.

אלכסנדר בראלי בתקופה בה למדתי אצלו (באדיבות בנו קדמה בראלי)

אלכסנדר בראלי

תכונתו של הבומראנג שהוא חוזר למשלחו אם לא פגע במטרה. בראלי המשיך במחקר גם כאן בארץ ובאחד הניסויים פגע הבומראנג בסנטרו והותיר בו צלקת עמוקה. הסיפור הזה פורסם בשעתו בירחון "הטכנאי הצעיר" שכנער חובב מדע הייתי מקוראיו המכורים.
בראלי ניסה להתקבל כמרצה בטכניון, אך משרות לא היו אז בשפע ובלית ברירה הפך להיות מורה למתמטיקה, לפיסיקה ולשירטוט בכמה בתי ספר תיכוניים ומקצועיים. שם פגשתי בו והתקופה בה למדתי תורה מפיו לא תשכח ממני.

בגרות? חבל על הזמן

בראלי לימד כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, שירטוט. אך עיקר כוחו היה במתמטיקה. הוא התייחס בזלזול למה שנחשב כמטרת הלימוד בתיכון, דהיינו בחינות הבגרות. חבל על הזמן, אמר לנו. הוא הסביר שמתמטיקה בכלל לא לומדים אלא חושבים. אין טעם לשנן נוסחאות ולחקות פתרונות שאחרים מצאו. כל בני האדם הם בעלי תבונה, אמר. ומתמטיקה היא עניין של תבונה, לא לימוד.

ללמוד מתמטיקה כמשחק. בראלי בציור קרירטורי (באדיבות בנו קדמה בראלי).

הוא התחיל אתנו מבראשית. מן המתמטיקאים היוונים. למשל אוקלידס, אבי הגיאומטריה. קחו סרגל ומחוגה וכל העולם בידכם. ציירו ישר יחיד העובר דרך שתי נקודות. ולישר אין ממדים אלא אורך ולנקודה אין שום מימד אלא מקום. ותוכלו לבנות מעגלים ומשולשים ומרובעים ורבי צלעות ולגלות את חוקיהם.

להמציא את משפט פיתגורס

משפט פיתגורס? אין צורך ללמוד. נמציא אותו מחדש. הבה נסתכל מה קורה עם משולש ישר זווית. נא ציירו ריבועים על כל אחד מצלעותיו. קיבלנו צורה דמויית מכנסיים, שיש בה שלושה ריבועים ומשולש. נא הוכיחו לי שצרוף שטח הריבועים של הצלעות הניצבות זו לזו שוות לשטח הריבוע של היתר של המשולש. תראו כמה זה קל.

קח מחוג וסרגל וכל העולם בידך. אוקלידס.

לשחק במקום ללמוד

בראלי לא לימד אותנו. הוא שיחק איתנו, משחק אינטלקטואלי מסעיר. מה יקרה עם נחתוך חרוט (קונוס) בקו מקביל לבסיס. כן, נקבל מעגל. אך איזה קו נקבל אם נחתוך את החרוט באלכסון? כך נתגלתה האליפסה, שהיתה קו תאורטי שבוחנים את תכונותיו למען התענוג האינטלקטואלי. ורק לאחר הרבה שנים נתברר כי הקו הזה הוא הקו שבו נעים הכוכבים במסילותם (ולא בקו עגול כפי שחשבו היוונים הקדמונים).

kapitolinischer_pythagoras_adjusted

domenico-fetti_archimedes_1620

או קחו למשל את חוק ארכימדס. איך נגלה אם הגוש שבידינו עשוי זהב טהור, או שמישהו הכניס בו סיגים של מתכת זולה יותר? הבה ניכנס לאמבטיה של ארכימדס ונצא בקריאה "אאוריקה" – מצאתי. כן, יש לנו את חוק ארכימדס על משקלו של הגוף המושקע במים והיחס בינו לבין המים שהגוף דחה. ואם מדברים על ארכימדס: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. וכך למדנו את חוקי המנוף של ארכימדס ולמדנו על הדרך בה ניסה להציל את סירקוז על ידי  מנופים שהרימו אוניית ענק והטילום הימה.

מספרים ראשוניים
ומספר מדומה

בשלב מסויים חרג בראלי לגמרי מתכנית הלימודים לכיוונים חדשניים, שלא היינו מודעים אז לחשיבותם. מה הם המספרים הראשוניים, אלה המתחלקים רק בעצמם וב-1 ? הנה רשימה קטנה: 1,3,5,7,11,13,17,19,23
קל למצוא מספרים אלה עד 100 נניח. אך מה הלאה? איך נמצא אותם? האם יש חוקיות מסויימת שניתן לגלות ולקבוע על פיה אם מספר כלשהו ראשוני או מתחלק?

ואם מדברים במספרים מה דעתכם למצוא את השורש של מספר שלילי? לכאורה אין מספר כזה כי זה אינו יכול להיות לא מספר חיובי ולא מספר שלילי, שכן בשני המקרים מכפלתו בעצמו לא תיתן לנו מינוס ארבע. אז נניח שיש מספר כזה ונכנה אותו i . מה יקרה כשנתחיל לשחק עמו קצת? יקרה הרבה מגלה לנו בראלי. המספר המדומה הזה משמש בסיס לחישובים באלקטרוניקה.

חיים בתוך חצוצרה

ואחרי ששבענו מלגלות את כל חוקי הנדסת המישור שואל אותנו בראלי ומה יקרה אם המישור שלנו איננו מישור אינסופי – כפי שתאר אוקלידס – אלא מישור סופי העוטף כדור? הרי כל החוקים ישתנו. למשל שני קווים הניצבים לקו המשווה של הכדור יוצאים כשהם מקבילים ובניגוד למקבילים שבמישור האוקלידי הם נפגשים בציר. ומה יהיה טיבה של גאומטריה של אנשים החיים על שטח עקום כמו חצוצרה למשל? או בהרבה חללים עקומים אחרים? ובלי שהבחנו מביא אותנו בראלי לתורת היחסות הכללית של איינשטיין, המדברת על עקמומיותו של החלל. וכך הקפיץ אותנו בראלי מיוון הקדומה לגאוני המתמטיקה והפיסיקה של הדורות האחרונים: גאוס, רימן, פואנקרה, פלנק, בוהר, הייזנברג, נורברט וינר, ג'ון פון נוימן ואינשטיין. ויש לי חשד שהמורה החביב שלנו קרא בעיתונות המקצועית גם את המשוואות של נאש שהוא הנושא שלנו. אך קודם אעיר כי אין פלא שהדור שבו היו מורים כאלה הצמיח ארבעה חתני פרס נובל ישראלים בתחום המדעים.

קטע מן המאמר ב"הטכנאי הצעיר" המתאר את מחקר הבומרנג של בר-אלי


"נפלאות התבונה"

אני מספר את זכרון הנעורים על המורה שלי למתמטיקה כדי להמליץ על הספר "נפלאות התבונה – סיפורו של גאון מתמטי". הספר הזה החזיר אותי לאותה חדוות נעורים של אהבת המתמטיקה. הספר  כבר הופיע מזמן, גם באנגלית וגם בתרגום עברי. אך זה טבעם של ספרים טובים: כמו יין טוב  הם משביח עם הזמן.

niflaot1

זהו סיפורו של גאון מתמטי, ג'ון פורבס נאש, שפרץ לעולם המתמטיקה בשנת 1948. בגיל 21 כתב מאמר קצר (בן 27 עמודים בלבד) שזיכה אותו בפרס נובל לכלכלה כמעט יובל שנים לאחר שנכתב. נאש לא הלך בדרכה של אף אסכולה וקשה להצביע על מורה ספציפי שהיה לו. הוא כמעט המציא לבד מחדש את כל המתמטיקה. יודעי דבר אומרים כי העבודה שעליה זכה בפרס נובל היא הפחות חשובה מבין מכלול עבודותיו. עבודה זו עסקה באחד האספקטים של "תורת המשחקים". על בסיס תורה זו פיתח נאש תובנה על יריבות אנושית, עימות רציונאלי ושיתוף פעולה בין שותפים ויריבים.

נאש הראה כי כשמספר גדול של פרטים פועלים באורח רציונאלי, גם בלי כל הסכמה ביניהם, נוצר "שיווי המשקל של נאש", שהוא בעצם ניסוח מעודכן של רעיון "היד הנעלמה" בכלכלה של אדם סמית בן המאה ה-.19 התאוריה שלו הפכה להיות בעלת השפעה אדירה בתחומים רבים ובמיוחד בתחום הכלכלה.

מחלה חשוכת מרפא

בהגיעו לגיל 30 חלה נאש במחלת נפש הנחשבת חשוכת מרפא – סכיזורפניה פרנואידית. הוא החל לשמוע קולות, סבל מהזיות ומחשבות שוא. הוא אושפז כמה וכמה פעמים, קיבל טיפולים של הלם באינסולין ובחשמל – תהליכים הנחשבים כמרפאים כמה מן הסימפטומים של המחלה אך מוחקים כל שריד של גאוניות.

משך שלושים שנה היה נאש נע ונד, צל חי של עצמו. נסע לאירופה וניסה לוותר על אזרחותו האמריקנית ולהיות "אזרח העולם". ניסה להקים ממשלה עולמית, לייצג את תושבי החלל בכדור הארץ ועוד יצירים פראיים של המחלה. כך ארע שבעוד נאש היה בחזקת מת-חי (ורבים מבני הדור הצעיר של המתמטיקאים חשבו כי הלך לעולמו) החל שמו לצוף בעשרות תאוריות בתחומי הכלכלה, הביולוגיה האבולוציונית, במדע המדינה ובעוד תחומים. בין אישפוז לאישפוז, בין התפרצות אחת לשניה, הסתובב נאש באוניברסיטאות שבהן ידע את ימי התהילה שלו, לבוש בלואים, מתנהג באורח מוזר, תולה כרזות משונות, עושה מעשי קונדס ומפחיד מזכירות צעירות.

בשנת 1990 לאחר שלושה עשורים שבהן נחשב לחולה חשוך מרפא, התחולל נס ונאש חזר להיות שפוי ורציונאלי ואף החל לתרום מחדש את תרומתו למתמטיקה.

חתן פרס ישראל אריאל רובינשטיין תרם למתן פרס נובל לנאש

אריאל רובינשטיין

ההמשך ידוע. נאש זכה בפרס נובל בכלכלה כשאחד התורמים להחלטה הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל, שב-1982 כתב מאמר המשך למאמרו של נאש משנת 1950 והיה בין הממליצים להעניק לו את הפרס.

יצירת מופת עיתונאית

הספר "נפלאות התבונה" הוא יצירת מופת עיתונאית של סילביה נאסאר, בת 55, ילידת גרמניה (בת לאב אוזבקי ואם גרמניה). היא מוסמכת אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה ומאז 1983 עבדה בשורה של עיתונים מובילים ולבסוף ככתבת כלכלית של הניו יורק טיימס. כיום היא פרופסור לעיתונות באוניברסיטת קולומביה.

היא ניגשה לכתוב את הספר כשלא נמצאה בשום מקום אף לא פיסת מידע כתובה על האיש. כדי לבנות את הסיפור היא ראיינה כאלף אנשים – החל בבני משפחתו של נאש וחבריו לאקדמיה משך השנים דרך פסיכיאטרים, מומחים לסכיזורפרניה, מומחים לתורת המשחקים, אסטרטגיה, מחשבים לוחמה גרעינית ועוד. עברה על אלפי מכתבים, פרוטוקולים, מסמכים וספרים.

הפרקים על מחלתו של נאש והחלמתו הם לטעמי הפחות חשובים בספר. מעניינים דווקא הפרקים על תקופת פעולתו של "המוח היפהפה" כפי שהיא מכנה את חטיבת הפרקים הזו וכן תקופת התחיה מחדש עד קבלת פרס נובל ואחריו. סילביה נאסר משכילה לתאר בלשון קולחת לא רק את הנושאים המתמטיים המורכבים שבהם עוסק הספר (וזאת בלי להשתמש כמעט בנוסחאות מתמטיות). היא מצליחה לשחזר את דמויותיהם של הגאונים שסבבו את נאש – כיצד נראו, איך התלבשו, איך התבדחו ואיך פעלו. היא מתארת בצבעים חיים את התקופה הרת הגורל שלאחר מלחמת העולם השניה כאשר העולם כולו היה על סף מלחמה גרעינית. היא מתארת בלשון אמן את האקדמיה האמריקנית על עליותיה ומורדותיה. על האנשים היפים והמכוערים שבה. היא גם לא נמנעת מלתאר את האנטישמיות שהיתה נחלת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר למרות התרומה הגדולה של יהודים למוסדות אלה. היא יורדת לפרטי הפרטים של צבע הלבוש, והריהוט בחדר ההסבה, וצבע הבניינים ומראה המדשאות. זהו ספר התורם להבנת התקופה, להבנת אמריקה, להבנת האקדמיה ולהבנת המתמטיקה. בעקבות הספר הופק גם סרט מצויין הנושא אותו שם.

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

ראה חידת היגיון

המו"ל הפילוסוף שגילה את הסופר הרב חיים סבתו

melzer2

"כתבתי בשולי הדף: יופי.  יש לי עסק עם סופר" . יהודה מלצר.

ד"ר יהודה מלצר, עורך ספרי סבתו, מספר על הדרך בה נחשף  לציבור ועל השפעת ספריו *  אנשים רבים  שלא הניחו תפילין מימיהם הזילו דמעה בעת קריאת  'אמת מארץ תצמח'* בכנס מומחים לנפגעי הלם נדהמו מהשפעת 'תאום כוונות' על מטופלים * הספר הגיע גם לחייל יהודי  המשרת בעיראק * חרדים קוראים את הספר בהסתר

עד פרסום ספרו הראשון (אמת מארץ תצמח) בשנת תשנ"ז היה הרב חיים סבתו כמעט אלמוני. הוא היה מוכר אמנם לתלמידיו הרבים בישיבת מעלה אדומים שהיה ממקימיה. הכירו אותו גם חבריו ללימודים בישיבת בני עקיבא  ובישיבת הכותל, שרבים מהם היו גם חבריו לנשק במלחמת יום הכיפורים.

אבל על כשרונו הספרותי ידעו רק מתי מעט – חברים קרובים, בני משפחה  וגם קוראי "הצופה",  בו פרסם  כמה סיפורים בחגים ובמועדים.
סבתו פרץ לתודעה הציבורית והפך להיות סופר מוכר רק עם פרסום ספרו הראשון והוא אז כבן ארבעים וחמש. סבתו עצמו, כפי שסיפר לי בראיון,
ראה:
http://www.zeevgalili.com/?p=1045
הרבה לכתוב, אך לא חשב כלל על פרסום. נחום לנגנטל, שנמנה בעבר עם תלמידיו, העביר כמה מסיפוריו ל"ידיעות אחרונות" וההמשך ידוע.

נראה לי כי האיש שתרם תרומה מכרעת לחשיפת סבתו הוא  ד"ר יהודה מלצר, בעל הוצאת ספרים קטנה ("ספריית עליית הגג"),  המרבה להוציא לאור ספרים בשיתוף עם "ידיעות אחרונות". מלצר  טוען שאינו ראוי להחשב ל"מגלה" של סבתו. אך הדברים מדברים בעד עצמם.

"תרומתו של שמאלן"

וזה הסיפור שסיפר לי מלצר:

"בעקרון אני לא עוסק בסופרים עבריים. אחת הסיבות לכך היא שאין לי כוח. לא לטלפונים שלהם ולא לאגו שלהם. איני רוצה להעליב, אז לא אמרתי שאני גם לא מעריך את רובם. אני מעדיף להוציא לאור ספרים פילוסופיים. הסוכן של דקרט וגם דקרט  עצמו לא נוהגים לצלצל אלי.  ובטח לא אשתו של אפלטון. אני מעדיף לעבוד על כתבי הפילוסופים כי זה גם נעים לי מאד ואני גם כאילו נלחם עם הנצח.

"אני שמאלן, תרומתי למדינה איננה בתחום הנדל"ן, אלא  בכך שאני משאיר טקסטים של המיטב שאני יכול. בספרות: בולגקוב ודוסטוייבסקי. ועכשיו אני עושה דברים שקשורים לפילוסופיה ודברים שבגבול בין פילוסופיה ומדע. ספרו של דקארט כבר יוצא במהדורה שניה ושלישית. כל מהדורה כאלפיים שלושת אלפים עותקים. התרגום הקודם של דקארט (בהוצאת מאגנס) יצא לפני שבעים שנה. אני מקווה שהמדינה תהיה מספיק תרבותית בעוד שבעים שנה כדי שיקנו אז את דקראט.

"מסתובב כתב יד"

"ענין סבתו הוא חריג. יום אחד פנו אלי חבריי בידיעות אחרונות (המנהל דב אייכנוואלד והעורכת  הראשית עליזה ציגלר) ואמרו לי: מסתובב פה  איזה כתב יד שאנחנו לא יודעים לטפל בו. זו שפה שאינה ברורה לנו. האם תסכים להסתכל בזה? הרי היית פעם מורה לתלמוד. תגיד אם יש לנו מה לעשות עם זה.

"סבתו כל כך צנוע עד שלא הרים טלפון כדי לנגוש בי. וכתב היד שכב במעטפה והמתין.  יום אחד אני פותח את המעטפה בכל זאת. כעורך אתה מקבל המון מעטפות  ובהן כזה זבל שמתוך נימוס אתה לא יודע מה לעשות בו. אתה זורק את זה, או  מחזיר את זה ומתנצל – לא עכשיו ואולי בעתיד, וכך הלאה. כלומר: השיגרה של עורך זה איך להיפטר מערמות עצומות של זבל שמגיע אליך.

"פתחתי  את  המעטפה. היו שם שנים שלושה סיפורים קצרים. קראתי סיפור אחד  ועד העמוד החמישי שישי ראיתי שהשפה נפלאה ומיוחדת. אבל שפה יפה לא עושה סיפור. התקדמתי בקריאה ופתאום מצאתי את עצמי כותב בשולי הדף הערה בת מילה אחת: יופי.  יש לי עסק עם סופר. כי ראיתי שזו לא רק שפה יפה אלא סיפור. זה היה סיפור שלא התפרסם עד היום והוא ייכנס בוודאי לספר השלישי של סבתו, או כחלק מרומן גדול.
פגישה בשינקין

"צלצלתי לסבתו. אמרתי: שלום, שמי יהודה מלצר, אני מספרי 'עליית הגג'. חברי היפנו אלי את כתב היד שלך. קבענו פגישה בשינקין.

"בעקבות הפגישה הראשונה שלנו התחזקה דעתי שמדובר כאן באדם בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא. הגילוי השני שלי היה שהוא בעל ענווה. הוא מוכן לשמוע והוא מוכן לעבוד ומקבל הערות. יש לי המון מה ללמוד ממנו ויש לו אולי גם מה להקשיב לי.

"לאחר הפגישה היה ברור שאנחנו הולכים לעבוד והוא שלח לי עוד קטעים והיו לי ברוטו בערך פי שניים מכפי שיש ב"אמת מארץ תצמח". חלקם דברים שפורסמו ב'הצופה' ובבמות אחרות וחלק כתבי יד של דברים חדשים. כל הזמן היה לי בראש דבר אחד. הוא כותב נפלא. איך עושים מזה ספר.

"לימים נהיינו גם מאד ידידים. אני מקווה שאני מדבר גם בשמו. נוצר בינינו איזה סוג של אמון שאנחנו צריכים לשתף פעולה בעניין שהוא מעבר לכתיבה. כי בכתיבה  הוא יוצר בזכות עצמו ובעל כשרונות עצומים. השאלה היתה איך עושים מזה את האריזה של המוצר כביכול, אם מותר לדבר כך.

"בשלב מסויים התגבשה בינינו התפיסה מה צריך להיכנס בספר. דווקא הסיפור הראשון שלו שקראתי, אשר כה הרשים אותי, נדחה כאמור לספר השלישי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות משהו הכולל צרור סיפורי המשפחה החלבית. וכך נולד "אמת מארץ תצמח" (ואני מקווה שהקורא יודע שארץ אלו ראשי תיבות של ארם צובא, שמה העברי של חלב). הספר מתחיל ב"סבי זכרונו לברכה" ומסתיים ב"ליווינו את סבא לבית המנוחות".  יש שם נובלה אחת, "גלגולו של עולם", שיכול להיות ספר בזכות עצמו, המספר על כמה וכמה דורות של אנשי חלב. ועוד שני סיפורים. פתאום היה ברור – יש ספר. ספר העוסק בדרך זו או אחרת בתולדות משפחה מיוחדת במינה של תלמידי חכמים מאנשי חלב.  וספיחיה של אותה משפחה בארץ.

קוראים הזילו דמעה

"הספר התקבל לשמחתי באהבה רבה בחוגים רבים, אבל לא חדר במידה מספקת לציבור החילוני. עם זאת אני יכול לומר כי חברים רבים מאד שלי שקראו אותו הרגישו איזה סוג של התבשמות ונהנו מאד. אנשים רבים מאד שקראו את הסיפור 'גלגולו של עולם' שבספר הזילו דמעה. ומדובר באנשים שלא הניחו תפילין מימיהם, ולא ידעו פיוט בעל פה מימיהם, ובטח לא ראו דף גמרא מימיהם. ואף על פי כן מאד התרגשו. יש רבים כאלה.

תיאום כוונות

"יום אחד בא אלי חיים סבתו ואמר לי: יש עוד סיפור אחד שעד שלא אוציא אותו מקרבי אני לא אהיה שקט. וזה מלחמת יום כיפור. בניגוד לספר הראשון את הספר הזה הוא הרביץ במשיכה אחת.  נדמה לי שבכמה שבועות הוא הוציא את כל הספר הזה מקרבו.
"מנקודת המבט של עורך עמדה בעיה אחרת לגמרי.  כאן המאורעות מאד מאד דרמטיים וכולם רשומים על מערכת העצבים והזכרון שלו ואי אפשר לשנות פה יותר מדי. זה ספר שכתוב  באמת מאש לבו. אבל נתעוררה שאלה הקשורה באופן חמור לענייני עריכה – מה לעשות בשפה.
היתה בעיית שפה שונה לחלוטין מאשר בספר הראשון.
באמת מארץ תצמח הוא יכול היה להתפנק בעושר הלשוני העצום שלו. יש לו את מדרשי חזל ויש לו את  כל התנך ויש לו כמויות עצומות של פיוטים.  כולל פיוטים שאיש מן האשכנזים אינו מכיר כי הם פיוטים של עדות המזרח. איך אתה מכניס את השפה הזאת לשפה הצהלית.

מדרשים ושפה צהלית

"וגם לגבי המונחים הצהליים יש לאנשים רבים בעיית הבנה. אני הייתי בצבא בפלוגה מסייעת, מחלקת תול"ר (תותח ללא רתע).  בת זוגי,  לילי, שעלתה ארצה בגיל 12, למדה פה בתיכון וקראה את  עגנון, לא יודעת מה זה  תול"ר. היא גם לא יודעת שעל הקנה של טנק אתה יכול לעשות תאום כוונות עם שני חוטים.  היא לא מבינה בכלל לא את המשמעות הטכנית של הביטוי ולא  את המשמעות השניה של תאום כוונות, המשמעות האמונית. אנשים דתיים רבים, חרדים שלא היו בצבא, קוראים את ספרו בהסתר. מאיפה הם יידעו מה זה תאום כוונות? מנין יידעו מה זה מט"ק? ושרשראות ופגזים. והיתה הבעיה של הינזרותו של סבתו מדיבורי גסות.  ופתאום אתה מקבל מדרש על רבי חנינא בן תרדיון שזו העברית הנפלאה ביותר שיש.  אז היתה בעיה איך אתה מגשר בין שתי השפות האלה. וסבתו פתר את הבעיה.

שפה למוכי הלם

לא ידענו איך יתקבל הספר. אך הוא הצליח ועשרים וחמישה אלף אנשים קנו אותו. הספר גרם להתרגשות הרבה יותר גדולה ממה שגם אני וגם הוא חשבנו. השתתפתי בכנס של  עמותה מאד חשובה שנקראת נטל (נפגעי טראומות). אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה ואני רק מסייע, עם אנשים אחרים, לעמותה. בכנס השתתפו אנשי מקצוע ואנשי אמנות  ואנשי רפואה ותורמים. מעט מאד חובשי כיפות. ובא סבתו וקרא קטע מ"תאום כוונות" וכולם הקשיבו לדבריו.  היית צריך לראות מה קרה אחר כך. כולם באו אלי ואמרו לי: מאיפה הבאת את האיש הזה. אנשים היו בהלם מן הדרך שבה הוא תאר את מה שעבר.  בין השאר סיפר סבתו באותו כינוס על התגובות לספר שלו. אנשים באים ואומרים לו: פתחת לנו את היכולת לדבר על הדבר הזה. תגובות מן הסוג הזה יש בלי סוף. סבתו הקריא קטעים מספרו בכנס אנשי שריון – לא של בחורי ישיבות – ונשים של שריונאים חילוניים כותבות לו שבהשפעת הספר פעם ראשונה בחיים הבעל שלי מדבר על הטראומה.  באחרונה קיבל סבתו מכתב מחייל יהודי המשרת בעיראק וקרא שם את התרגום האנגלי של "תאום כוונות".

*     *    *

איך קובעים איזה
ספר הוא רב מכר

"אמת מארץ תצמח"  מכר אלפים רבים אך לא נכנס לרשימת רבי המכר. גם "תאום כוונות", שבו חגגנו "ספר זהב" לאחר שנמכרו 25 אלף עותקים, לא היה יום אחד ברשימת רבי המכר של הארץ וידיעות. לעומת זאת ספרים רבים שמכרו אלפיים שלושת אלפים כבר היו ברשימת רבי המכר. כי שיטת הבדיקה מבוססת על מכירה בחנויות מסוימות. אבל יש מקומות וחנויות שאנשי הסטטיסטיקה של מדורי הספרים בהארץ ובידיעות לא שוזפים אותם בכלל. שלא לדבר על מכירות בטלפון ומכירות באינטרנט.  בסך הכל אפשר לומר שהספר הראשון של סבתו חדר למקומות רבים. אבל הוא לא עשה את החדירה הגדולה לציבור החילוני הגדול, שקורא ספרות עברית מודרנית. וזה חבל.

*   *   *

מי מקבל פרסים

כשקיבל סבתו את פרס ספיר זו היתה הפתעה עצומה. הזמינו אותי למפעל הפיס (נותן הפרס) לישיבת לקחים שלאחר מתן הפרס. כי בינתיים נשמעו כל מיני הערות ביקורת על שסבתו נבחר. יש מנהג אצל  עורכים בכל הוצאות הספרים לבלבל את המוח לכתבים ולעיתונאים. למנחם פרי ולאחרים היה כמובן מה להגיד והערות כאלה ואחרות הופיעו בכל העיתונים: שהשנה השופטים לא

טובים; שיש סופר אחר שהיה צריך לקבל את הפרס. ומישהו אמר שנתנו את הפרס לתושב התנחלות כדי לרצות את המתנחלים לפני שמפנים אותם (זה היה לפני האינתיפאדה השניה). ומישהו אמר שבאותה הזדמנות  ביקשו לרצות גם  את עדות המזרח.
אמרתי לאנשי מפעל הפיס: אל תקשיבו למלה אחת מכל מה שאומרים לכם המומחים במרכאות. כולם קשורים להוצאה זו או אחרת. כולם שקועים עד צוואר באינטרסים. אני לא עובד עם אף סופר עברי חוץ מסבתו ואין לי שום אינטרס. אני בא אליכם בידיים נקיות.
כדי שתבינו עד כמה מכוערות כל הטענות הללו, אמרתי להם, אקרא לכם קטע מסיפור שכתב סבתו חמש שנים לפני קבלת הפרס. וקראתי להם את הקטע  על פרופסור טוויל, חוקר שירת ימי הביניים, המקבל פרס  על מחקר חשוב וגילוי שירים לא ידועים של יהודה הלוי. והפרופסורים רומזים שקיבל את הפרס כי הוא בן עדות המזרח יוצא חלב.

*       *        *
לא אני גיליתי

"אני  לא 'גיליתי' את חיים סבתו", אומר יהודה מלצר.  אני לא אוהב את הפוזה הזו שבאים אנשים ו'מגלים'. אני לא מגלה כי אני לא טריטוריאליסט. הרבה מן העורכים בארץ הם טריטוריאליסטים. צועקים: הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם. כמו ילדים שמוצאים איזה חפץ מתחת לאבן.

מה שגיליתי הוא גילוי לעצמי. שיש איש בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא.

ראה גם:
"מהארי פוטר לבואי הרוח לחיים סבתו"
http://www.zeevgalili.com/?p=536

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו" ראיון עם חיים סבתו
http://www.zeevgalili.com/?p=1045

מהארי פוטר ל"בואי הרוח" של חיים סבתו

 

 יהודה מלצר על רקע ציור אביו המשורר  שמשון מלצר (צילום: זאב  גלילי)

בשבוע אחד ראו אור שני ספרים שהפכו רבי מכר עוד כשריח הדפוס נדף מהם * המו"ל של שני הספרים, ד"ר יהודה מלצר, הוכיח כי הוצאה קטנה יכולה למכור מאות אלפי ספרים בזכות איכותם * וכי אפשר לעשות כסף מהוצאת ספרים גם אם עובדים בעיקר למען הנשמה

לפני 11 שנים התקיימה בבית קפה באיזור שינקין הפגישה הראשונה בין ד"ר יהודה מלצר לבין הרב חיים סבתו. שני אנשים הרחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. מלצר היה אז בעל הוצאת ספרים קטנה, "ספרי עליית הגג", עם רקורד של איש שמאל לוחמני, ממקימי "יש גבול". מרצה פופולארי לפילוסופיה באוניברסיטה, מורה בתיכון שלימד תלמוד, עיתונאי (ב"חדשות"), מגיה במוסד ביאליק, מו"ל של הוצאה קטנה ויפהפיה ("אדם"), מרצה לעת מצוא.

חיים סבתו, היה אז בן 43, רב כמעט אלמוני בציבור הרחב, ממקימי ישיבת מעלה אדומים. לציבור המצומצם של קוראי "הצופה" היה סבתו מוכר בזכות סיפורים שפרסם לפרקים בעיתון. איש לא ניחש שמאחורי הסיפורים הללו מסתתר אחד הסופרים הגדולים של העת החדשה. גם סבתו עצמו לא חשב כך ורוב כתביו נותרו במגירה.
אחד מתלמידיו של סבתו, העביר למחלקת הספרים של "ידיעות אחרונות" קובץ של סיפוריו. כתב היד התגלגל שם חודשים רבים ואיש לא ידע איך להתייחס אליו. אנשי "ידיעות אחרונות" ביקשו ממלצר להציץ בכתב היד. מלצר, שבעיקרון אינו עוסק בהוצאה לאור של סופרים ישראליים, נענה באי רצון. אך כבר לאחר קריאת השורות הראשונות התרשם עמוקות מיפי השפה ולאחר קריאה מעמיקה כתב בשולי כתב היד: "יופי. יש לי עסק עם סופר".

מאותה פגישה בשינקין נולד ספרו הראשון של סבתו "אמת מארץ תצמח", ואחריו הספרים "תאום כוונות", "כעפעפי שחר", "אהבת תורה". ובימים אלה הופיע ספרו החדש של סבתו "בואי הרוח", המתאר את ילדותו כעולה חדש ממצרים בשכונה הירושלמית בית מזמיל. המהדורה הראשונה בת 5000 עותקים נמכרה בתוך כמה ימים וכבר מודפסת מהדורה שניה.

חוויה מכוננת

סיפר לי השבוע יהודה מלצר: "הפגישה הראשונה בינינו היתה מאד מרגשת. אמרתי לסבתו את דעתי על הספר כשאנו שותים תה ואז שאל אותי בתמימות: יש לך קשר למשורר שמשון מלצר? ואני השבתי לו שבמקרה שמשון מלצר הוא אבא שלי. הוא נאחז התרגשות רבה"
נתברר כי הפואמה הנפלאה שחיבר מלצר האב, "אשירה לרש"י", היתה אולי ארוע מכונן בסיפור חייו של סבתו. בהיותו ילד בן 7 נהג סבתו לבקר בבית דודו ג'אקו, הלוא הוא מיודענו פרופסור יעקב שוויקה, איש האשכולות שהקים את מפעל השו"ת של בר אילן ואת מילון רב מלים ועוסק עתה במחשוב הגניזה.

ג'אקו היה אז סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה. אך ידיו רב לו בעולם התורה ובספרות העברית. ז'אקו נטל על עצמו לחשוף את בן אחיו הקטן לעולם הספרות, וכשהיה בא אליו היה נוהג לפזר ספרים בבית במתכוון, וכך חשף את סבתו לבלזק ולמולייר לנתן אלתרמן ולאורי צבי.

על הפגישה בה נחשף ל"אשירה לרש"י" של שמשון מלצר מספר סבתו בספרו החדש "בואי הרוח".
"אל תדאג המשורר, אנחנו
שרים רש"י ופרדסו פורח לנו"
(מתוך ספרו החדש של חיים סבתו)

"… עליתי אל הדוד ג'אקו אחרי השיעור של הרב שפיצר במעברה. על השולחן ראיתי ספר בכריכה לבנה וכתוב
עליו באותיות יפות בצבע יין: אור זרוע. חשבתי, מיהו ישר-לב זה שקרא לספרו אור זרוע, מן הפסוק שסבא היה קורא בקול מחריד לבבות בליל יום הכיפורים לפני כל נדרי, כשבית הכנסת מלא עוטפי טליתות העונים אחריו 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.
"מזווית עינו ראה הדוד ג'אקו שאני קורא. פתח כאילו בדרך אגב בעמוד אחד ואני קורא 'אשירה לרש"י'. מיהו זה ששר לרש"י שלנו אני אומר בלבי ועיני נפגשות באותיות רש"י קטנות מעל לשיר ואני קורא:

'… אשירה לרש"י – לפי שזכרו מתעורר בלבי כילדות
כתכלת שמים בפרוס חג הפסח כירק בחג השבועות
כזהב השיבולת באב ואלול כאודם שלכת בסתו'

'…הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן דמיוני הפורח
האמנם האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?…
'… הוי שובה לפרוח הבוסתן הגדול להרנין את ילדי ישראל
הוי תן תנובתך הפרדס הנפלא למחיה לתפוצות ישראל'

ועל סיום פסימי זה של הפואימה, בה מביע המשורר את החשש שרש"י הולך ונשכח מילדי ישראל, משיב לו הילד- הסופר, הרב סבתו:

"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג".

חיים סבתו (צילום: זאב גלילי)

מעליית הגג לפנטהאוז

פגישתי הראשונה עם ד"ר יהודה מלצר, התקיימה לפני כחמש שנים. הוא התגורר אז בעליית גג קטנטנה, ממש ד' על ד'. כל כך קטנה היתה שנאלץ להפקיד בידי מישהו את הגמרות שהוריש לו אביו. מעליית הגג הזו ניהל את הוצאת הספרים הקטנה שלו, שבינתיים הפכה הוצאה גדולה. על גודל ההוצאה ניתן ללמוד מן הפנטהאוז הנאה בו הוא מתגורר, באחד הרחובות השקטים והנאים בצפון הישן של תל אביב. זהו בית המרחיב דעתו של אדם. בית נאה וכליו נאים וניכר שמאחוריו עומדת גם אשה נאה.

יש לי חיבה עמוקה ליהודה מלצר, אף שתהום מפרידה בין השקפותינו הפוליטיות. חיבתי אליו נובעת מהערצה לרוחב דעתו והשכלתו והערכה ליושר האינטלקטואלי שלו. שלא כאנשי שמאל רבים, המושכים בעורלתם היהודית והפכו לפוסט ציונים ופוסט יהודים, הוא נטוע היטב בתרבות ישראל ובספרות העברית ורואה במעשיו הגשמה ציונית. ולא במקום האחרון קיימת בינינו זיקה עמוקה בגעגוע לזכרו של יהושע דיאמנט הי"ד, שנפל על ירושלים והיה חברו לנשק של יהודה.

נפגשתי עם מלצר כדי לשמוע על הספר החדש של סבתו ועל מה שקרה מאז פגישתנו הראשונה.
המעוז החילוני לא התמוטט

בעשר השנים שחלפו מאז הופיע "אמת מארץ תצמח" כבר הפך סבתו לסופר רב מכר, שספריו נמכרים ברבבות. בלי יחסי ציבור, בלי פרסומת. סבתו לא מופיע אפילו בתכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה שרובן משודרות בשבתות.

בראשית הדרך סבר מלצר כי יצליח להחדיר את ספריו של סבתו לקהל הרחב של קוראי ספרות יפה. הוא אומר שחלק מן המוטיבציה שלו היה להביא לסוג של קשר בין העולם החילוני והדתי. ירון לונדון כתב עם הופעת ספרו הראשון של סבתו: "(הציונות הדתית) מאיימת עכשיו בהפקעת בלבדיותם של החילונים בתחום הסיפורת… עכשיו צומח דבר… בעקבותיו יבואו אחרים ויתחרו בסיפורת העכשווית. הבהולה, עניית הלשון, הנוירוטית. עוד מעוז חילוני מתמוטט").

עד כה לא התמוטט המעוז החילוני ומלצר מודה שהחדירה של סבתו לקהל החילוני (פרט לספר "תאום כוונות") לא התממשה.

השקעה בהנאת הלימוד

אמרתי שמלצר הפך להיות מו"ל גדול. הדבר אינו מתבטא כמותית. מספר הספרים שהוציאה "עליית הגג" מאז ראשיתה אינו מגיע אלא לחלק מכמות הספרים שמוציאה כל אחת מן ההוצאות הגדולות בשנה אחת. אך אם הוצאת ספרים נמדדת באיכות ספריה ותפוצתם דומה ש"עליית הגג" הגיעה לשיאים מדהימים.

ספרי פילוסופיה ומדע (כמעט כמו לווייתן, נפלאות התבונה, המוזיקה של המספרים הראשוניים ועוד) נמכרים כרגיל בין 10,000 ל-20,000 עותקים. החריגים הם ספריו של סיימון סינג (המשפט האחרון של פרמה, סודות ההצפנה, המפץ הגדול) והפילוסופים הגדולים של בריאן מגי, שבקצב של השנים האחרונות יגיעו ל-50,000 כל אחד. תורת המשחקים שיצא לאור מייד אחרי שפרופסור ישראל אומן זכה בפרס נובל (מלצר וצוותו עבדו עליו כשנתיים לפני כן, בעזרת פרופ' אריאל רובינשטיין ותלמידתו מיכל אילן), הוא חריג שבחריגים ויגיע כנראה ל-100,000.
טקסטים פילוסופים קלאסיים (אפלטון, דקארט, ג'ון סטיוארט מיל, הארט, תומאס קון, ועוד טקסטים שנמצאים בעריכה אחרונה לקראת יציאה לאור) מחזירים כולם את ההשקעה בהם ועתידים להימכר שנים רבות. חריג לכל אלו הוא "וידויים" של אוגוסטינוס, בתרגום פרופ' אביעד קליינברג, שהיה לרב מכר מייד עם יציאתו. רבי מכר אחרים הם "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, ספרי בוריס אקונין ועוד, וכמובן ספרי חיים סבתו הנפלאים. מכאן שהצלחתה של "ספרי עליית הגג" איננה רק בזכות ספרי הארי פוטר. את השקעתו העצומה כעורך, אומר מלצר, הוא מקבל בחזרה בעיקר בהנאת הלימוד.

סודו של מלצר
אני שואל את מלצר מה הסוד שלו שמכוחו הוא מוציא בשבוע אחד שני רבי מכר שונים כל כך, ומצליח למכור להמונים ספרי פילוסופיה ומדע פופולארי.
מלצר: "הסוד הגדול הוא לא לעשות הרבה. הוצאות הספרים הגדולות הולכות ליריד ספרים וזורקות שם רשת גדולה שלתוכה הם קונים את הזכויות של מאה או מאה וחמישים ספרים בתקווה שאחד מהם יהיה דג זהב.
"לי אישית זה לא מתאים. אם הייתי רוצה לעשות כסף הייתי מתמחה בנדל"ן. באתי לספרים לא מן המסחר אלא מן הספרים. שנים רבות, בצד עבודתי האקדמית, עבדתי כעוזר  מגיה לאחי, אביב, ששערך במוסד ביאליק. עם כל התרגומים הקלאסיים של שלמה דיקמן ואחרים. למדתי הרבה מאחי שלמד מאבא וכולנו למדנו מן האח הבכור. עשיתי הרבה עריכה עד שהקמתי את המפעל של עצמי. היתה לי גם הוצאה קטנה, "אדם", שעליה אמר אוהד זמורה ז"ל כי זו ההוצאה הכי יפה בארץ. עבדתי אז משרה וחצי באוניברסיטה ולא היה לי מושג בעסקים. אבל הפכנו את סול בלו וסמואל בקט לרבי מכר, הנמכרים עד היום. הוצאנו את "עם בוא הזיכרון" של שאול פרידלנדר, ומכרנו למעלה מ-30 אלף. הוצאתי ספר ילדים נפלא בשם "עץ הנדיב" שתרגמתי בעצמי ומכר כרבע מיליון . הוצאנו עוד ספרי ילדים למופת. ויש לזכור שאז לא היה לנו הכוח השיווקי של ידיעות אחרונות שיש לנו היום. הם לא שותפים אתי בהוצאה אלא בפרויקטים של כל ספר".

"איך קניתי את זכויות
הארי פוטר באלף דולר"

"אל הארי פוטר הגעתי אליו לגמרי במקרה. קראתי באיזו פינה נידחת ידיעה על גברת מוזרה שכותבת סידרת ספרים על ילד יתום שהפך להיות קוסם. הספר ראה אור באנגליה, אך בעולם לא שמעו עליו. מה שמשך את לבי היה שזהו ספר ילדים שגם מבוגרים קוראים ברכבת התחתית. אך עוטפים אותו בנייר עיתון כי הם מתביישים בכך שהם קוראים ספר ילדים.
"זה היה לפני 11 שנים. לא היה לי מחשב ולא היה אינטרנט. רק טלפון. נכנסתי לקדחת של פעילות ומשך 24 שעות הפכתי עולמות בחיפוש המו"ל של 'הארי פוטר'. כשהגעתי למשרדו נאמר לי שזכויות הספר הן בידיו של סוכן של הסופרת, כריסטופר ליטל, וכשהגעתי אליו הפנו אותי לנציגה שלו בישראל, שמשרדה ברחוב הירקון. צילצלתי אליה והיא אמרה כי לא שמעה כלל על הספר. לאחר ברור אמרה לי כי אותו כריסטופר ליטל אינו מוכר את זכויות הספר באמצעות סוכני משנה אלא במישרין. חזרתי אליו ובקשתי לרכוש את הזכויות. הצגתי עצמי כד"ר יהודה מלצר בעל הוצאת ספרים קטנה הקשורה בקשרי שיווק עם העיתון הגדול במדינה. הוא אמר שיחשוב בדבר ויחזור אלי תוך 24 שעות. ואכן הוא חזר בדיוק בזמן ואמר לי: בררתי אודותיך אצל ידיד, פרקליט ישראלי המתגורר בשדרות רוטשילד. הוא המליץ עליך בחום. על ידיעות אחרונות לא שמעתי אבל לך אני מוכן למכור את הזכויות. הוא ביקש אלף דולר. וזה כאילו מישהו מכר לי את הפנטהאוז הזה במאה שקל".

אין הגזמה בתאור זה של מלצר. עם פרסום הכרך השביעי של הארי פוטר השבוע מתקרבת מכירת הספר בארץ למיליון עותקים.
"לערוך עם פינצטה

עיון ברשימת הספרים שהוציאה "ספריי עליית הגג", מצביע על שורה של הצלחות מסחריות ואיכותיות. בחינה של הצלחות אלה מלמד שד"ר יהודה מלצר לא רק קורא ומכיר כל אחד מן הספרים שהוציא. חלק גדול מהם הוא גם עורך ומתרגם בעצמו ולפי דבריו "בקפדנות של פינצטה". מלצר הוא טיפוס די צנוע, אך הוא גאה בצדק בכישורי העריכה שלו ושל בני משפחתו שחלקמהם מסיעים לו (אביו המשורר הוריש כנראה לצאצאיו את כשרונותיו. זה בולט את אחיו בניו ובתו שהוא מכנה אותם "המשפחה התיבונית שלי" על שם משפחת התיבונים שהתפרסמה בתרגום הספרות הפילוסופית של ימי הביניים).

כנראה שעם הכישורים משחק גם המזל וזה מה שקרה עם הארי פוטר. הצלחה אחרת שהפכה את מלצר ממו"ל קטן למו"ל גדול הוא הספר "המשפט האחרון של פרמה". מלצר מספר כי קרא בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס כי נפתרה חידה מתמטית שהתחבטו בה 358 שנים. הוא הסיק מכך שבמוקדם או במאוחר ייצא ספר על הנושא. ואכן תוך זמן קצר ראו אור שני ספרים האחד באנגליה והשני בארצות הברית. מלצר הימר על הספר האנגלי וכאן שוב שיחק לו מזלו. נתברר כי הספר נכתב בידי הודי, סיימון סינג, עילוי שלא הגיע לגיל 40 בעל כושר כתיבה בלתי רגיל בנושאים של מדע פופולארי. בעקבותיו רכש זכויות של עוד כמה מספריו.

מפילוסופיה עד רפואה

החוש המיוחד של מלצר באיתור הצרכים של ציבור הקוראים הביא אותו להוציא מדריך לתרופות שעד כה נמכרו ממנו מאה אלף עותקים. ובעקבותיו הוציא שורה של ספרים בענייני רפואה. על בסיס ספרים אלה הקים אתר אינטרנט וגם האתר מתחיל להניב רווחים.

מלצר איננו מסתיר את העובדה שאת הוצאת הספרים הפילוסופיים הוא עושה למען הנשמה ורואה בכך גם מעשה ציוני שהספרים הללו יהיו בשפה העברית (ובעתיד גם באינטרנט).
סופו של עידן הספר

מלצר רואה באינטרנט מהפכה טכנולוגית ותרבותית שאינה נופלת בעוצמתה מהמצאת הדפוס של גוטנברג. "תסתכל על הנכדים שלך", הוא אומר, "ותבחן כמה שעות הם מבלים מול נייר וכמה מול מסך המחשב. והם עוד גדלו בבית שיש בו ספרים. אנו עומדים בפני מהפכה שתשפיע על הרגלי הקריאה הרגלי השיווק וגם על מבנה האוניברסיטאות.

"אני נואם בפני ילדיי ובפני חבורה שלמה של צעירים שעובדים בספריית עליית הגג (מומחה ליוונית מודרנית, מומחה ליוונית קלאסית, מומחה ללטינית, מומחה למדע וכו). אני אומר לכולם: כשאני אלך לבית אבות אני אצטער מאד אם יתברר שלא התכוננתם לעידן החדש. אתם חייבים להתכונן לקראת הדבר הזה שאם תרצו או לא תרצו הולך לרדת עלינו. כלומר דרכי הכתיבה הייצור והשיווק ישתנו באופן דרמטי".
(הערה: נושא זה של המהפך הדיגיטאלי בעולם הספר נדון בהרחבה בשיחתי עם ד"ר מלצר ולא הובא כאן מפאת קוצר היריעה. אחזור ואביא את דבריו החשובים שנאמרו בנושא בהזדמנות הקרובה).

ראה גם ראיון עם חיים סבתן

http://www.zeevgalili.com/?p=1045

==================================================================

 

אָשִׁירָה לְרַשִ"י את שמשון מלצר
אָשִׁירָה לְרַשִׁ"י, אָנכִי אָשִׁירָה בִּשְׁנַת תָּ"ו תָּ"ו קוּ"ף לְהֻלַּדְתּוֹ,
אָשִׁירָה בּשְׁמִי וּבְשֵׁם חֲבֵרַי – תַלְמִידֵי רַ' אַהֲרוֹן הַמְלַמֵּד,
וְשׁוּב לא הָיִינוּ עֲזוּבִים בְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית רְחַב-הַיָּדַיִם,…
אַתָה הוֹלַכְתָּנוּ מִפַּרְשָׁה לְפַרְשָׁה וְיִשַּרְתָּ הֲדוּרִים בְּדַרְכֵּנוּ.
לא זָזָה יָדְךָ הַטּוֹבָה מִיָּדֵנוּ בְלֶכְתֵּנוּ בְּעִקְבוֹת אֲבְרָהָם,
הִצְדַּקְתָּ אֶת אִמֵּנוּ שָרָה וְנַפְשָׁהּ הַיּוֹצֵאת עַל "כִּמְעַט" שֶׁל שָטָן,
הִשְׂנֵאתָ בְּנָהּ שֶׁל הָגָר הַמִצְרִית (בְּצֶדֶק, בּצֶדֶק הִשְׂנֵאתָ!)
וְהִטַּפְתָּ דִמְעוֹתֵינוּ לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק בְשָׁעָה שֶׁאָמַר עָקְדֵנִי.
בִּסְדוֹם הָרְשָׁעָה הִשְׁמַעְתָּנוּ צַעֲקָתָהּ שֶׁל אוֹתָה הָרִיבָה הָאַחַת
שֶׁהוֹצִיאָה מָזוֹן לֶעָנִי בְּכַדָהּ וַהֲרָגוּהָ מִיתָה מְשֻׁנָּה,
הִטְעַמְתָנוּ מִמֶּתֶק הַנְקָמָה בַּסְּדוֹמִית שֶׁבְּמֶלַח חָטְאָה וְלָקָתָה,
לִמַּדְתָּנו רִאשׁוֹן-רִאשׁוֹן מִשִׂיחָתָם הַיָפָה שֶׁל עַבְדֵי הָאָבוֹת
וְהִדְלַקְתָּ הַנֵר מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת בְּאָהֳלָן שֶׁל שָׂרָה וְרִבְקָה.
הִשְׁמַעְתָּנוּ מְרִיבַת אֲבָנִים לִמְרַאֲשוֹתָיו שֶׁל יַעֲקב אָבִינוּ הַבּוֹרֵחַ,
הוֹרַדְתָּ מַלְאָכִים לְלַוּוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ וְהִקְפַּצְתָּ לְנֶגְדּוֹ אֶת חָרָן,
וְקִפַּלְתָּ אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתַּחְתָּיו כְּדֵי לְהַבְטִיחָהּ לַבָּנִים.
וְאַתּה שֶׁהִכְנַסְתָּנוּ יַחְדָּו עִם יְהוּדָה לְתִגָר גָדוֹל עִם יוֹסֵף – …
צִמְצַמְתָּ עַצְמְךָ בְקֶרֶן-זָוִית בְּשָׁעָה שֶׁנִתְוַדַּע אֶל אֶחָיו
(רַק אַגּב הוֹדַעְתָּנוּ שֶאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת)…
וּבְלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים וְהַקָּרִים, עֵת בַּחוּץ קִשְׁקְשׁוּ זוֹגֵי הַמִזְחָלות, הוֹרַדְתָּנוּ בַּעֲגָלוֹת עִם יַעֲקב לְמִצְרַיִם, וְיוֹסֵף אָסַר אֶת מֶרְכַּבְתּו,
וְיַחַד רִמִּינוּ אֶת פַּרְעֹה, שׁאֵין אָנוּ בְקִיאִין אֶלָא בְּמִרְעֶה
וְרַק אֶרֶץ גּשֶן הִיא הַצְרִיכָה לָנוּ – שֶׁלא יַעֲשֶנוּ אַנְשֵי מִלְחַמְתּוֹ.
וּלְאוֹרָם שֶׁל נֵרוֹת הַפַּרָפִי"ן שֶׁהֶעֱלִינוּ עָלְתָה דְמוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, זָקֵן וְחָלוּשׁ וְתָשׁוּשׁ מִיִּסּוּרִין וּמִתְחַזֵק לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה,
וְהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי בְנוֹ הַשַׁלִיט (תַעֲלָה בְּעִדָנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ!)
וְהוּא מִצְטַדֵּק לְפָנָיו וּמַסְבּיר: וַאֲנִי בּבוֹאִי מִפַּדָּן…
שַׁרְנוּ כֻּלָּנוּ בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב:
"וַאֲנִי – וַאֲנִי יַעֲקֹב, בְּבוֹאִי – כְּשֶׁבָּאתִי, מִפַּדָּן – הִיא פַּדַּן-אֲרָם,
מֵתָה – נִפְטְרָה, עָלַי – בִּגְלָלִי, רָחֵל – רָחֵל אִמֶּךָ…
וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמֶךָ… וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי,
אֲבָל דַע לְךָ שֶׁעַל-פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם… כְּשֶׁיַּגְלֶה נְבוּזַרְאֲדָן…"
שַׁרְנוּ כֻּלָנוּ בְּחם, בִרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב –
מִלִּבּוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁאִמוֹ נִקְבְּרָה בַּשָׂדֶה בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,
מִלִּבּוֹ שֶׁל יַעֲקב שֶׁהָאֲהוּבָה וְהַנְעִימָה גַם בְּמוֹתָהּ מִמֶּנּוּ נִפְרָדָה.
מִלִּבָּהּ שֶׁל רָחֵל הַיּוֹצֵאת עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים,
מִלִּבָּם שֶׁל יִשׂרָאֵל שֶׁהֶגְלוּם שַׁבָּאִים כְּבוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
וּמִלִּבּוֹ, כִּבְיָכוֹל, הָעוֹנֶה לְרָחֵל: יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ…

וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁש וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית…
בְּקָרוֹב יַעֲבוֹר לַכִתָּה הַשְׁנִיּה וְיִלְמַד "סִפּוּרֵי-הַמִּקְרָא",…
אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַך אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻומָשׁ עִם רַשִׁ"י…

הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן-דִמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –
הַאֻמְנָם,הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָׁתַלְתָּ?…
יָשׁוּבוּ לִלְמוֹד בְּלֵילֵי-טֵבֵת אֲרֻכִּים, בִּבְקָרִים שֶׁל סִיוָן מַזְהִירִים,
יָשִׁירוּ יַחְדָו עוֹד בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵב?
הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשׂרָאֵל,
הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשׂרָאֵל!
(שירים ובלדות, שמשון מלצר, הוצאת דביר,תל אביב, תשי"ט)

 

יפנית חוקרת שירת הבקשות של יהודי חאלב

http://www.zeevgalili.com/?p=321

מה קרה לספר "מכתם לעגנון"

בכתבה שפרסמתי כאן  על אורי סלע ושירו "יהושע" ספרתי על ספרו "מכתם לעגנון". ציינתי שם כי הספר שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות נגנז בעקבות תביעה של הוצאת שוקן על הפרת זכויות יוצרים. נתברר לי כי זכרוני הטעה אותי. רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן, כתבה לי בתגובה:

"אורי סלע היה אדם יקר ואוהב ספר אמיתי. מאז המדור הנהדר שלו על ספרים שהיה בידיעות לא קם מדור כזה, שבו הכותב אינו רק מעתיק מן הטכסטים שעל עטיפות הספרים, אלא יודע להעריך את חשיבותו של ספר המונח לפניו. הכרתי את אורי סלע ולא פעם שיבחתי אותו על מדורו המצוין החסר לי עד היום.

"אורי סלע הלך לעולמו ואחרי מותו הוציאה הוצאת ידיעות אחרונות את הספר "מכתם לעגנון" ובו אוסף ציטוטים מכתבי עגנון שאורי אסף מתוך אהבה ליצירת הסופר הגדול. הוצאת ידיעות אחרונות לא ביקשה את רשותה של הוצאת שוקן אלא החליטה להפר את זכויות היוצרים שלנו. אנחנו תבענו את הוצאת ידיעות אחרונות ובית המשפט פסק שאמנם הייתה הפרת זכויותינו. הספרים הועברו בפקודת בית המשפט להוצאת שוקן כפיצוי על ההפרה ונמכרו על ידה לציבור המתעניינים.

בשיחה עמי אמרה לי גב' שוקן כי "ידיעות אחרונות" הדפיס 4985 ספרים והספיק למכור 4000 מהם עד לפסק הדין של בית המשפט. 985 ספרים הועברו להוצאת שוקן שמכרה אותם.
גב' שוקן הופתעה לשמוע כי באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" ממשיכים להציע את הספר למכירה (כפי שדיווחו לי כמה קוראים).
לא הצלחתי לקבל תגובה של מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות, מר דב אייכנוואלד עד לכתיבת שורות אלה, למרות כמה פניות.

תגובה נוספת על הכתבה קיבלתי מידידי יואל רפל, הנמצא עתה בבוסטון, והיה העורך של מכתם לעגנון.
כותב לי רפל:
ליוויתי את "מכתם לעגנון" בכתיבת הספר, ובימי מחלתו. עיקר כתיבת הספר היתה בשנה וחצי האחרונות לחייו. את כתב היד מסר לי סופית, ללא שם או כותרת, בעת ששכב בתל-השומר. השם "מכתם לעגנון" הוצע על ידי, ובעידודו החד-משמעי של חברנו זיסי סתוי (עורך מדור הספרות של ידיעות אחרונות דאז) אכן התקבל כשם הספר. הוצאת "שוקן" הגישה תביעה וזכתה בה. אך המהדורה הראשונה של הספר נמכרה תוך עשרה ימים.
זהו ספר חשוב, ייחודי וחובבי עגנון מנהלים מרדף של ממש אחרי עותקים ממנו. המסה על הכלב בלק שולבה בספר, אף שאורי לא חשב על כך. ראיתי לנכון לפרסם מחקר מקורי זה במסגרת הספר שאלמלא כן היה טובע ונעלם.

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתוים"

http://www.zeevgalili.com/?p=478

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

http://www.zeevgalili.com/?p=496

מה עושה טרזן בספריית ראש הממשלה

לפני שנים לא מעטות פנה אלי ידיד, שמילא תפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה, וביקש ממני להכין ולהזמין ספרי עזר הדרושים ללשכה. הוא לא מסר לי רשימה וסמך על מיומנותי הביבליוגרפית.
טרחתי ארוכות בהכנת הרשימה שכללה אנציקלופדיות ולקסיקונים למיניהם, מילונים, ספרי היסטוריה בסיסיים , ספרי מחקר וספרי מקור ביהדות, וכדומה. כמעשה לצון הוספתי לרשימה את הספר "טרזן מלך הקופים" מצת אדגר רייס ביראוז.

את הרשימה מסרתי לישראל רובינזון [ז"ל] בעל חנות הספרים "עקד" שברחוב אז"ר בתל-אביב שהיה ספק הספרים שלי משך עשרות שנים. הוא הכין את הרשימה בקפידה לאחר שהסברתי לו את מטרתה (ואף יעץ לי כמה עצות מועילות להרחבת הרשימה). הוא הביע תמיהה על הזמנת "טרזן" אך אני השבתי שאולי זה נועד לאחד הילדים שבלשכה. הספרים רוכזו ונארזו בכמה קופסאות ונשלחו ללשכת ראש הממשלה בלוויית חשבונית כדין.

החשבונית שולמה ללא שאלות ומענות. חודשים ארוכים חיכיתי שתגיע אלי השאלה מדוע הזמנתי את "טרזן מלך הקופים", אך אין קול ואין עונה. עד היום הזה. לא אגלה כאן מי היה ראש הממשלה באותה תקופה, אציין רק שזה לא היה שמעון פרס.

הנשיא שמעון פרס על רקע ספרייתו. תילום: ויקישיתוףדוד שנקבאום

נזכרתי בפרשה זו בעקבות מכתבו של הקורא דור שלו שהתייחס לתמונת הנשיא הנבחר שמעון פרס שהופצה על ידי "ידיעות אחרונות". בעיניו החדות הבחין הקורא כי כמה ספרי ש"ס המופיעים בצילום ברקע אינם סידרה של הש"ס אלא כמה ספרים החוזרים על עצמם. מימין מופיעה המלה "קמא" שזה "בבא קמא" ואחריו תענית, מגילה מועד קטן קידושין פסחים ושקלים ואחר כך שוב תענית מגילה קידושין ושקלים.
למרבית הצער הרזולוציה שבתמונה לא מספקת כדי להעבירה לצילום המופיע בעיתון.
מן המפורסמות הוא שכל איש ציבור המכבד את עצמו מקשט את הרקע לתמונתו בספרים מרשימים. לא פעם ארעה תקלה של הרגע האחרון כאשר הספרים סודרו בהיפוך או בסדר הלא נכון. מכל מקום אם מבקשים לחסוך בתקציבים מיותרים עדיף לקנות טפט ועליו ציורי ספרים המכבדים את המצולמים לידם.

ראה "על מלחמה מדינאותוקריאה בספרים"

מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

lovengulu

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. 
לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

kosem

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

rambam

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

maagar-memuchshav

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

תנובה – האוטו כבר לא שלנו וגם לא ירוק

"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

oto-shelanu

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

shaar-hasefer4

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"


מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

bergstein

פניה ברגשטיין

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

shamenet

איך הפכו ילדי השמנת לילדי הסושי

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

kadey-hachalav

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

tozeret-haaretz112
המאבק על תוצרת הארץ

mitotsartenu

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

verlinsky

הפך את תנובה לאימפריה מרדכי ורלינסקי

zinovyev

זינובייב היה נשיא הקומינטרן עד שנרצח בידי סטאלין


 

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .

דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים ב"סטימצקי"

עברתי ליד חנות "סטימצקי" בדיזינגוף סנטר ועיני נפלה על ערימת ספרים שגרמה לכך שחשתי כאילו הגעתי ל"חנות הספרים" של הגששים. במערכון, פרי עטו של דן בן אמוץ, קורא גברי "ספרים רבותי, ספרים, רק היום רבותי! ספרים! ספרי לימוד במחיר הכרם. שירה רעננה, מלאה מיץ".

ערימת הספרים שעוררה בי את האסוציאציה הזו גם החזירה אותי באחת אל ימי ילדותי. היו שם   "סביב העולם ב-80 יום" של ז'ול ורן, " זאב הים" של ג'ק לונדון, " שתי ערים" ו"בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, ועוד ועוד.

בית ממכר עתיקות השער

לא אגזים אם אומר כי בחיק הספרים הללו ידעתי, כמו רבים מבני דורי, הרבה שעות של עונג. באותה תקופה הטלוויזיה הhיתה בחזקת שמועה רחוקה. כרטיס קולנוע היה יקר והביקור בו היה אירוע חגיגי ונדיר (קשה להאמין. אבל אני זוכר שבתקופה מסוימת, בתום ההקרנה של כל סרט, היה הקהל קם על רגליו, עומד דום ושר  "התקווה" ).

מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרים ורק בנים להורים עשירים החזיקו בביתם ספריות וזכו כמובן למעמד מיוחד.

בכל בית ספר היתה ספריה עשירה למדי והעיר היתה מוצפת ספריות פרטיות וציבוריות ובראשן ספרית "שער ציון"' ששכנה בסמוך לגימנסיה הרצליה, במקום בו ניצב היום מגדל שלום. בכל ספריה היה משתרך תור ארוך של ילדים שנאבקו על הזכות להגיע ראשונים לספרים המבוקשים ביותר.

זאב הים

יש מן הספרים שאני זוכר עד היום, אף שלא נגעתי בהם מאז ילדותי. סביב העולם בשמונים יום של ז"ול ורן היה מקסים כמו כל ספריו. אני זוכר את ההתערבות המפורסמת של פיליאס פוג, 20 אלף פאונד, שיצליח להקיף את העולם ב-80 יום. עקבנו בנשימה עצורה אחרי מסע ההרפתקאות הזה וכמעט פרחה נשמתנו כשנתברר כי הפסיד, הואיל ואחר ביום אחד. והסוף המפתיע של טעות ביום בגלל סיבוב כדור הארץ, טעות שגרמה לכך שזכה בתחרות ולא איבד את הונו. שמחנו על הצלחתו וגם למדנו משהו על תנועת כדור הארץ.

אני נדרש לנוסטלגיה הזו לא רק מפני שנתקלתי במקרה בספרי ילדותי, אלא בשל המחיר שבו נמכרו – כל אחד בעשרה שקלים.

התקשרתי למנהל הוצאת " עופרים" , אורי סבזרו, בה יצאו הספרים המוזלים הללו. שאלתי איך הוא מסביר את המכירה במחיר מגוחך כזה. האם זו מכירת חיסול? האם ילדים היום כבר אינם קוראים ספרים?

סבזרו, יליד איראן, עוסק במו"לות יותר מ-30 שנה. הוצאת " עופרים" קיימת כבר יותר מ-10 שנים והתמחתה בהוצאה מחדש של ספרי ילדים בתרגום מודרני. הספרים בהם נתקלתי היו ספרים בכריכה קלה לאחר שיצאו קודם לכן בכריכה קשה ונמכרו יפה. " בסך הכל אני חי טוב ממכירת ספרים" , אמר לי.

אז איך הוא מסביר את מכירת החיסול הזו?

" זה עניין מסחרי" אומר לי סבזרו. אם ב"צומת ספרים" מוכרים את "לובונגולו מלך זולו" ב-10 ₪ אני מוכרח לתת תשובה מסחרית ומוכר את הספרים שלי באותו מחיר.

סביב העולם ב-80 יום 9

ואכן, לא הרחק משם, בצד השני של דיזינגוף סנטר, מצאתי בחנות "צומת ספרים" את לובונגולו האהוב של נחום גוטמן במחיר הזה.

אבל מצאתי שם אוצר גדול יותר. כל כתבי אורי צבי גרינברג, שרכשתי לפני שנים לא רבות במהדורה מהודרת ב"מוסד ביאליק" , במחיר של כ-180 שקל לכרך, נמכרו כאן ב-19.90 ₪ לכרך. שמחתי על ההזדמנות לרכוש סט שלם של כל כתבי אורי צבי במחיר של ארוחה במסעדה בינונית, והענקתי אותו לילדיי.

אך לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה על הזילות הזו של ספרי המשורר הלאומי המתגלגלים בין ספרי הרפתקאות לילדים כאבן שאין לה הופכין.

שאלתי את רחל אדלשטיין, מנהלת השיווק של " מוסד ביאליק" – הכיצד?

תשובתה היתה דומה לתשובתו של המו"ל של ספרי ז'ול וורן.

" המהדורות שהדפסנו" , הסבירה, " היו גדולות ממה שהשוק יכול לקלוט. הגענו למסקנה שבמקום שהספרים יעלו אבק במחסנים נפיץ אותם במכירה מוזלת כדי שיגיעו למי שמעוניין בהם" .

 

הלוגו של הוצאת שוקן

עם חוקי הכלכלה קשה להתווכח. אבל נדמה לי שהוצאת ספרים, הנהנית מתמיכה ציבורית, יכלה למצוא דרך נאותה יותר לפנות מקום במחסניה.

ראה מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

ראה בני ציפר והגששים

סיפורי יידיש של לוין קיפניס

המלחין שחיבר אלפי שירי וסיפורים, עליהם גדלו דורות בארץ, ואשר אסר על ילדיו לדבר יידיש, תירגם בערוב  ימיו את אחד מספריו ליידיש.

לוין קיפניס  ויקישיתוף

לוין קיפניס ויקישיתוף

אין כמעט ילד בארץ, שחי כאן במאה העשרים, שלא גדל על סיפוריו ושיריו של לוין קיפניס. מי לא שר את השירים אליעזר והגזר, אני פורים, גינה לי, מי יבנה בית, נר לי, סביבון סוב סוב סוב, שימו שמן, שעון בן חיל. מי לא קרא את גן גני לילדיו, איזה ילד לא התפעם מ" ילדים במחתרת" , או לא ראה את הצגת " שלושה דובים" .

לוין קיפניס נפטר בשנת 1990 בגיל 100 וכתב כמעט עד יומו האחרון. הפריון שלו מדהים: כ-1200 סיפורים, יותר מאלף שירים שמהם כ-400 שירי זמר, מאות אגדות, משלים, חידת פתגמים, עשרות מחזות. על יצירתו זו זכה בפרס ישראל לשנת 1978.

אני מספר את הסיפור המופלא הזה על קיפניס כי בימים אלה, במהלך הכנת הרשימה על " יום היידיש" של אונסקו, גיליתי ספר מפרי עטו, " אונטערן פייגנבוים" (מתחת לעץ התאנה), כתוב ביידיש נפלאה. חלק מן הסיפורים נראו לי מוכרים מן הגירסה העברית שלהם.

פניתי לבנו ובתו, שי וציונה קיפניס, וביקשתי לברר מפיהם מי תרגם סיפורי ילדים של קיפניס ליידיש ולאיזו מטרה. כאן ציפתה לי הפתעה. הבן והבת (שהם בשנות ה-80 לחייהם): " אנחנו לא יודעים אף מלה אחת יידיש. גזר על עצמו לכתוב אך ורק בעברית. בבית לא שמענו אף מלה אחת ביידיש.. הוא החליט לכתוב יידיש אחרי שגילה כי כמה מסיפוריו תורגמו ליידיש לצורך בתי הספר היהודיים בארגנטינה ובארצות הברית. התרגום נראה לו גרוע כל כך שהוא החליט שבמקום לתרגם את סיפוריו יכתוב אותם מחדש. והתוצאה מרתקת לא פחות מכתיבתו העברית.

הספר היידי שכתב קיפניס בערוב ימיו

הספר היידי שכתב קיפניס בערוב ימיו

מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה

ספר הממשיך את הויכוח ההיסטורי בין בן גוריון והחזון איש, טוען כי "העגלה החילונית" מלאה יותר * היא כוללת את היינה, קפקא, פרוסט, שלום עליכם ובובר * יש בה מקום לשאגאל, מודליאני וגרשווין * ובקצת מאמץ אפשר לצרף אליה גם את פילון, פלאוויוס ואפילו את ישו

מאז הפגישה ההיסטורית בשנת 1952, בה טען ה" חזון איש" באוזני בן גוריון כי העגלה החילונית הריקה צריכה לפנות את הדרך לעגלה היהודית המלאה, נכתבו מאות מאמרים וספרים בנושא. רובם נועדו להוכיח את " מלאותה" של העגלה החילונית. הספר האחרון בסדרה זו ראה אור בימים אלה בהוצאת " כתר" : " תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל" , בעריכת יעקב מלכין.

1 chazon ish

החזון איש

2 shpinoza

ברוך שפינוזה

3 karl poper

קארל פופר

מימין לשמאל:

1. העמיד אתגר בפני בן גוריון. הרב אברהם קרליץ (חזון איש).
2. "היהודי החילוני הראשון". ברוך שפינוזה.

3. תאוריה היא מדעית אם ניתן להפריכה. קרל פופר.

" שתי תרבויות"

ייחודו של הספר הוא שמנוסחת בו עמדה הרואה ביצירה החילונית עגלה עצמאית, שהיא מלאה לא פחות ואף יותר מיריבתה. העמדה הזו מבוטאת באסופה של מאמרים שנכתבו או נאמרו בנסיבות שונות.

מלכין פותח בהצהרה כי מדובר כאן ב" שתי תרבויות" יהודיות, שקיים שוויון מלא ביניהן. " אין להכיר את היהדות כתרבות מבלי להכיר את התרבות היהודית החילונית, כשם שאין להכיר אותה מבלי להכיר את תרבותה הדתית" .

"יש אמונה חילונית"

" היהדות החילונית" , לפי מלכין, היא יהדות מאמינה לא פחות מן " היהדות הדתית" . היא מאמינה ב"נכונות הידע המדעי על היקום אשר תהליכיו מונעים מכוח עצמם, בהתאם לחוקי טבע קבועים. ביקום זה אין מקום לאל פרסונאלי המנהל את העולם כרצונו, מחולל ניסים בניגוד לחוקי הטבע ומצווה מצוות דת המחייבות רק את חברי העם היהודי" .

היהודים החילוניים אינם כופרים, אומר מלכין, כיוון שהכפירה שלהם נובעת מאמונה אחרת.  האמונה הדתית בנכונות המסופר בתנ"ך משמעותה כפירה באבולוציה ובנכונות ממצאי חקר תולדות היקום. האמונה באל מצווה היא כפירה באמונה בחרות האדם.

רבבות יצירות

התרבות שנוצרה על ידי יהודים חילוניים, אומר מלכין, כוללת עשרות אלפי יצירות ספרות ואמנות ואלה "מהוות מכלול כמותי גדול יותר מכלל היצירות שנוצרו ביהדות עד הזמן החדש" .

ברשימת היוצרים של היהדות החילונית כולל מלכין את שפינוזה (המוגדר כיהודי החילוני הראשון), היינה, קפקא, פרוסט, שלום עליכם, בובר, אינשטיין, פופר, שאגאל מודליאני, ריינהארדט, ברנשטיין, גרשווין אייזנשטיין. כל אלה תרמו תרומתם, אומר מלכין, הן לתרבות היהודית החילונית והן לעולם כולו.

א-פרופו קרל פופר. לפני שכלל את הפילוסוף היהודי הגדול הזה ברשימת התורמים ל"אמונה החילונית" הוא צריך היה לדעת שפופר הוא גדול הכופרים באמונה באמיתות המדע. פופר הוא אבי האסכולה הקובעת כי תיאוריה יכולה להיחשב למדעית רק אם היא ניתנת להפרכה. הפיסיקה של ניוטון הופרכה על ידי הפיסיקה של אינשטיין ותורת הקוונטים כבר אינה חיה בשלום עם תורת היחסות ועוד היד נטויה.

6 book cover

שער הספר

"תרבות היהדות החילונית". שער הספר

10 modliani

מודליאני

גם הוא בעגלה החילונית. הצייר היהודי איטלקי אמדאו מודליאני

מי ומי ביוצרים

לפי הקריטריון בו בחר מלכין את היוצרים היהודיים הגדולים ניתן היה להוסיף לרשימה את זיגמונד פרויד וקרל מארכס. הקורא הנבון יכול כמובן להוסיף את כל חתני פרס נובל היהודיים (פרט לישראל אומן), כל המדינאים היהודיים מבנימין דיזרעאלי ועד הנרי קיסינג'ר. מלחינים ומוסיקאים כמו גוסטב מהאלר ופליכס מנדלסון ויהודי מנוחין. כוכבי הוליווד, מהאריסון פורד ועד וודי אלן. ובצדם במאים ומפיקים מסטיבן שפילברג ועד מל ברוקס. כולם יהודים. כולם חילונים. כולם תרמו לתרבות העולמית. וכיהודים, לשיטתו של מלכין, גם לתרבות היהודית החילונית. אם הייתי רוצה להיות ציני לא הייתי מוציא מן הרשימה את מאיר לנסקי, יהודי חילוני למהדרין, שתרם לעולם את המאפיה היהודית בארצות הברית.

4 lights childs war

להחזיר לארון הספרים היהודי "יצירות שהוגלו מהיהדות במשך כ-2000 שנה". קטע מ"מלחמת בני אור בבני חושך ממגילות מדבר יהודה.

גם ישו חילוני?

מלכין לא מסתפק בהכללת "היהדות החילונית" של העת החדשה. הוא נוסע במינהרת הזמן לעבר הרחוק ורוצה להחזיר לארון הספרים היהודי כל מה שנגנז (" יצירות שהוגלו מהיהדות במשך כאלפיים שנה" ). ובהסתמכו על מדעי היהדות (" החילוניים" ) הוא מבקש להחזיר אלינו את הספרות של היהדות ההלניסטית כמו ספרי פילון האלכסנדרוני (שלא השאירו שום רישום בספרות היהודית שבאה אחריו); את ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שלא ברור אם היה חילוני אבל ברור שהיה בוגד בעמו; ואפילו את " היצירות היהודיות שבברית החדשה" . אם יחזיר ל" כתבי הקודש" החילוניים גם את מגילות מדבר יהודה הוא ימצא שם חומרות דתיות שלעומתן נטורי קרתא הם חילוניים גמורים.

בסיום הספר יש סקירת ספרים שהופיעו בנושא. ביניהם ספרים המייצגים את " היחס המשתנה לישו ולנצרות היהודית הקדומה" . אולי עוד נזכה ונחזיר לחיקנו את " אותו האיש" והוא ייחשב ליהודי חילוני. ככל הידוע לי הוא הניח תפילין מדי בוקר ולא חגג אפילו פעם אחת בחייו את חג המולד.

הבילבול הזה בין מה שהוא יהודי ולא יהודי דתי וחילוני מחייב לחזור לנקודת ההתחלה ולשאול את שלוש השאלות הבסיסיות: מי הם היהודים, מה היא התרבות היהודית, והאם תרבות יהודית חילונית היא בגדר האפשר.

9 filon

פילון האלכסנדרוני. ציור דמיוני מימי הביניים.

עמדתו של לייבוביץ

את התשובות לשאלות האלה נותן ישעיהו לייבוביץ שבספרנו מופיע מאמרו " אינני הומניסט" . במאמר זה הוא חוזר בפעם האלף על התיזה הבסיסית שלו לגבי הגדרת היהודים והיהדות.

אביא כאן את הניסוח מתוך ספרו " תורה ומצוות בזמן הזה" בו הוא אומר: " עובדה שהיהדות כתופעה היסטורית ספציפית ובעלת זהות ורציפות של שלושת אלפים שנה לא התגלמה אלא בדבר אחד – במצוות מעשיות, המצטרפות לבנין שיטתי בעזרת ההלכה. ורק זה הוא ייחודה ההיסטורי האמפירי האובייקטיבי של היהדות… " ובספרנו הוא כותב: " רוב התכנים של האכזיסטנציה היהודית הם תכנים ומרכיבים לאדם באשר הוא אדם. הם קיימים במידה שווה במין האנושי כולו ואין להם קשר ייחודי דווקא ליהדות" . הדברים שאמר הלל הזקן לגוי שביקש להתגייר נאמרו כמעט מילה במילה על ידי קונפוציוס 400 שנים לפניו.

ובכל זאת מי אנחנו

כולנו יהודים – חילונים ודתיים, חרדים ומסורתיים, יוצאי תימן או מאראקש, אוקראינה או אפגניסטן. אנו יהודים בין אם אנו ציונים שרופים או אנטי ציונים להכעיס. מקפידים על קלה כחמורה או זוללי חזיר בפרהסיה. איננו יהודים בשל היותנו צאצאי אברהם יצחק ויעקב. בכל אחד מאיתנו יש טיפות של דם כוזרי, או דם הטטרים שאנסו את סבותינו, או דם רבבות הגרים שנוספו לעמנו במהלך הדורות. אנו יהודים כי הורינו, סבינו או הסבתא רבא שלנו היו יהודים על פי ההלכה.

אבל אנחנו חיים בדור שבור ומפוצל. עד לפני 300 שנה היתה זהות גמורה בין יהודי מתימן או מליטא או מגרמניה. אנחנו פריו של שבר גדול ביהדות שהביא החילון. אך אנחנו גם פרי המהפכה הציונית שהקימה את מדינת ישראל.

המהפכה הציונית ומדינת ישראל אכן הביאו לעולם יצירות רבות. אך חלק מהן סובלות מנכות קשה, פרי הקרע שיצרה הציונות החילונית בין היהודים לבין ההלכה שהגדירה אותם כיהודים. הרצון להשתחרר מכל עיוותי הגולה הביא למרד לא רק נגד ההלכה אלא גם לניתוק מודע מן התרבות העיקרית של העם היהודי, שרובה נוצר בגולה. הציונות החילונית ביקשה לעשות קפיצת דרך ולחזור ישר אל התנ"ך  ולאחר שני דורות גם התנ"ך כבר איננו מוכר לרוב בני הדור הזה.

מה מבין קינן בתלמוד

הסופר עמוס קינן, שהוא אחד ממוצריה של המהפכה הציונית כתב ספר מקסים, " שושנת יריחו" , מלא אהבה לארץ ישראל ולתנ"ך. הוא רואה בתנ"ך את היצירה העיקרית של העם היהודי אבל בהיותו פרי החינוך הציוני הוא איננו מבין כלל מהו התלמוד.

כשעם ישראל יצא לגולה, אומר עמוס קינן, הוא צרר עמו את זהותו – שפתו, אלוהיו, וספר הזכרונות שלו. כשפתח את התרמיל שינן את ספר הזכרונות לעצמו ולבניו אך מדור לדור הלך הזכרון הזה ודהה.

את תהליך היווצרות התלמוד בבבל – ואת הקורפוס התרבותי הענק הבנוי מעליו – הוא מתאר כמאמץ נואש של היהודים להבין את חוקי החקלאות שבמשנה, בלי להיות קשורים לאדמת ארץ ישראל. את השרשרת של תנאים אמוראים, גאונים, פוסקים ורבנים הוא רואה כהעתק הולך ודוהה של הזיכרון החי הקדמון, לא כתהליך דינמי שיצר את התרבות היהודית.

" הציונות" אומר עמוס קינן " קמה כדי להתחבר אל הזיכרון האמיתי,שרק ממנו יכולה לצמוח היצירה האמיתית שהיא תעודת הזהות האמיתית" .

ועל דברים כגון אלה כבר אמר ברל כצנלסון: רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות.

התנועה הכנענית

בראשית שנות הארבעים, קם בארץ זרם אידיאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין "העם העברי" המתגבש בארץ ישראל.

התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית.

התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי "קלאסי" , פנתה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים, שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. שחתרה ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" .

ההיסטוריון יעקב שביט אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.

ה" כנענים" לא טרחו כלל להשוות את העגלה התרבותית שלהם לעגלה היהודית הבלתי נחשבת, חשו זיקה לחלקים הפגאניים שבתנ"ך וראו בפסל " נמרוד" של הפסל דנציגר ביטוי לתפיסתם האידאולוגית

7 nimrod

פסל נמרוד

הפסל נמרוד של יצחק דנציגר, הביטוי החשוב ביותר של תנועת ה"כנענים".

ראה גם:

כתבה נרחבת בנושא הכנענים

נספחים

" הפרת הברית עם אחדות התרבות היהודית"

" סימנה המובהק של ספרותנו החדשה היא חילוניותה… חילוניות זו … היא משהו מהפכני … חדש הוא לגמרי בתולדות ספרותנו… ברובה המכריע צומחת מתוך עולם רוחני שנתרוקן… ספרותנו החדשה מניחה ביודעים או שלא ביודעים את "הפרת הברית עם אחדות התרבות היהודית"… בתוך אחדות זו ניצבים אנשים כמו ר' משה אבן עזרא ורמח"ל. היסודות החילוניים שביצירותיהם אינם משנים מאומה בהשתייכותם לאותה אחדות תרבותית…"

(ברוך קורוצווייל, " ספרותנו החדשה המשך או מהפכה" ).

" תרבות של שיכחה"

" תרבות של שיכחה לשונית -ספרותית תקיים בכם, גיבורי ההווה, את פסק הדין שהיא מקיימת בגיבורי העבר. ספרות הנוצרת בשביל קורא שאינו מסוגל לזכור, לא תיזכר. מי יודע כמה רחוק היום שבו יעסיקו ספריהם של עמוס עוז וא.ב. יהושע ומאיר שלו רק כותבי דיסרטאציות יגעים ומרצים מבקשי קידום" .

(דן מירון, " שורשי השמש האבודים" בתוך " הספריה העיוורת" )

" לימוד מוחצן וחסר משמעות"

" …לב לבה של יצירת התרבות היהודית לאורך הדורות ושורש אחדותה… אינו יכול להימסר על ידי תכנית לימודים תרבותית חילונית. תלמידים חילוניים אמנם יכולים ללמוד אותם. יותר נכון – ללמוד על אודותם. אולם לימוד "על אודות" כתוכן של ידע אובייקטיבי ללא הפנמה המתבטאת בהסכמה, ולו גם מתוך פרשנות מחדשת, הוא לימוד מוחצן ונטול משמעות" (פרופסור אליעזר שביד " הציונות שאחרי הציונות" ).

ראה  גם

המהפכה החילונית של אהוד ברק

גרשום  שלום על משיחיות
http://www.zeevgalili.com/?p=837

חנוכה מחג דתי לחג לאומי
http://www.zeevgalili.com/?p=65

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922