ארכיון הקטגוריה: ספרות

מה קרה לספר "מכתם לעגנון"

בכתבה שפרסמתי כאן  על אורי סלע ושירו "יהושע" ספרתי על ספרו "מכתם לעגנון". ציינתי שם כי הספר שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות נגנז בעקבות תביעה של הוצאת שוקן על הפרת זכויות יוצרים. נתברר לי כי זכרוני הטעה אותי. רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן, כתבה לי בתגובה:

"אורי סלע היה אדם יקר ואוהב ספר אמיתי. מאז המדור הנהדר שלו על ספרים שהיה בידיעות לא קם מדור כזה, שבו הכותב אינו רק מעתיק מן הטכסטים שעל עטיפות הספרים, אלא יודע להעריך את חשיבותו של ספר המונח לפניו. הכרתי את אורי סלע ולא פעם שיבחתי אותו על מדורו המצוין החסר לי עד היום.

"אורי סלע הלך לעולמו ואחרי מותו הוציאה הוצאת ידיעות אחרונות את הספר "מכתם לעגנון" ובו אוסף ציטוטים מכתבי עגנון שאורי אסף מתוך אהבה ליצירת הסופר הגדול. הוצאת ידיעות אחרונות לא ביקשה את רשותה של הוצאת שוקן אלא החליטה להפר את זכויות היוצרים שלנו. אנחנו תבענו את הוצאת ידיעות אחרונות ובית המשפט פסק שאמנם הייתה הפרת זכויותינו. הספרים הועברו בפקודת בית המשפט להוצאת שוקן כפיצוי על ההפרה ונמכרו על ידה לציבור המתעניינים.

בשיחה עמי אמרה לי גב' שוקן כי "ידיעות אחרונות" הדפיס 4985 ספרים והספיק למכור 4000 מהם עד לפסק הדין של בית המשפט. 985 ספרים הועברו להוצאת שוקן שמכרה אותם.
גב' שוקן הופתעה לשמוע כי באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" ממשיכים להציע את הספר למכירה (כפי שדיווחו לי כמה קוראים).
לא הצלחתי לקבל תגובה של מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות, מר דב אייכנוואלד עד לכתיבת שורות אלה, למרות כמה פניות.

תגובה נוספת על הכתבה קיבלתי מידידי יואל רפל, הנמצא עתה בבוסטון, והיה העורך של מכתם לעגנון.
כותב לי רפל:
ליוויתי את "מכתם לעגנון" בכתיבת הספר, ובימי מחלתו. עיקר כתיבת הספר היתה בשנה וחצי האחרונות לחייו. את כתב היד מסר לי סופית, ללא שם או כותרת, בעת ששכב בתל-השומר. השם "מכתם לעגנון" הוצע על ידי, ובעידודו החד-משמעי של חברנו זיסי סתוי (עורך מדור הספרות של ידיעות אחרונות דאז) אכן התקבל כשם הספר. הוצאת "שוקן" הגישה תביעה וזכתה בה. אך המהדורה הראשונה של הספר נמכרה תוך עשרה ימים.
זהו ספר חשוב, ייחודי וחובבי עגנון מנהלים מרדף של ממש אחרי עותקים ממנו. המסה על הכלב בלק שולבה בספר, אף שאורי לא חשב על כך. ראיתי לנכון לפרסם מחקר מקורי זה במסגרת הספר שאלמלא כן היה טובע ונעלם.

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתוים"

http://www.zeevgalili.com/?p=478

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

http://www.zeevgalili.com/?p=496

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק"

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

שמשון מחריב את המקדש הפלשתי

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר בוינה

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

צוואתו של שמשון לפי ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ראה סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

 

ממרידור עד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

"אללה הוא גדול" כתב לב נוסימבאום

לא מכבר הופיע בגרמניה, בהוצאה מחודשת, הספר "אללה הוא גדול – עלייתו ושקיעתו של העולם המוסלמי" מאת אסד ביי. הספר ראה אור בפעם הראשונה בוינה ב-1936 וזכה אז לתפוצה רבה, כמו ספרים רבים אחרים של המחבר, בארצות הדוברות גרמנית.

 

שער הספר

הספר הגיע לידיו של העיתונאי האמריקני תום רייס שחקר את דמותו החידתית של מחבר הספר, אסד ביי. הוא שם לב כי משער הספר נמחק מחבר נוסף שהיה שותף לאסד ביי במהדורתו הקודמת – המנהיג הציוני, ד"ר זאב פון וייזל.

מהקדמה זו יובן שהסיפור הנוכחי הוא הסתעפות מן הסיפור שספרתי בשבוע שעבר על ד"ר זאב פון וייזל.

לכסיקון מבולבל

מיהו אותו אסד ביי וכיצד הגיע המנהיג הציוני לשיתוף פעולה עמו?

על הבלבול שנוצר סביב דמותו של אסד ביי ניתן ללמוד מקטע אחד מספרו של רייס. נאמר בו: "אם תבדוק היום את השם פון וייזל במילון של סופרים אוסטריים בגלות תמצא טעות מדהימה… הערך ממזג את אסד ביי ואת וולפגנג פון וייזל לישות אחת, ומסביר כי 'וולפגנג (פון) וייזל' גם השתמש בשמות בדויים: ליאו ניסמבאום, אסד ביי וקורבן סעיד".

העיתונאי האמריקני העיר על כך בציניות : "העיתונאי האוסטרי… הפך לפתע לסופר הפורה של כ-20 ספרים. ואילו לב נוסימבאום, המכונה אסד ביי, או קורבן סייד, הפך לפתע לאחד המנהיגים המייסדים של התנועה הציונית, וקצין ישראלי שנלחם בנגב."

מבאקו לאירופה

האדם שהסתתר מאחורי שם העט אסד ביי היה לב נוסימבאום. הוא נולד בשנת 1905 בבאקו בירת אזרבידז'אן. אביו היה איל נפט ואמו בולשביקית מושבעת שהתאבדה זמן קצר לאחר שנולד. המהפכה הרוסית הלאימה את נכסיו הרבים של האב והשניים נמלטו למערב אירופה. תחילה חיו חיי רווחה תודות לכספים שהבריחו. באותה תקופה גם היו משקיעים רבים באירופה שראו את המהפכה הרוסית כעניין זמני וביקשו לרכוש מנוסימבאום האב את הזיכיון על שדה הנפט שלו.

 

בפריז לפני שהתאסלם

כשבגר חיפש לב נוסימבאום את דרכו בחיים והחליט להתחזות בשם אסאד ביי. בעולם של מהפכות והתערערות ממלכות נתן לו שם זה הילה של בן לנסיך מוסלמי – אגדה שטרח להפיץ באמצעי התקשורת.

קריירה סיפרותית

הכיסוי המעורפל של זהותו אפשר לו לפתח קריירה ספרותית בשפה הגרמנית. הוא החל בכתיבת ביוגרפיות וספרים פוליטיים שזכו להצלחה. בכתבות בעיתונים טופחה האגדה על זהותו הבדויה, שהתחזקה בצילומים שבהם נראה חובש תרבוש מוסלמי. הוא הצליח כל כך בזהותו הבדויה עד שהשלטונות האיטלקיים הזמינו אותו לכתוב את הביוגרפיה של מוסוליני. הם חזרו בהם כשנודעה להם זהותו האמיתית.

זו נחשפה בתקשורת על ידי אשתו, יורשת בינלאומית שלא ידעה את זהותו האמיתית כשנישאה לו. היא עזבה אותו וברחה אל גבר אחר וסיפרה לעיתונאים את הסיפור. בעולם בו החל הנאציזם להרים ראש לא היה עתיד לסופר בעל שם יהודי ונוסימבאום החליף שוב זהות והתחיל לפרסם תחת השם קורבאן סעיד. הוא כתב על איסלאם, הרפתקאות במדבר, מהפכה עולמית – נושאים שמצאו הד רב באירופה הפשיסטית של שנות השלושים. ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה רומן בשם "עלי ונינו", המתאר אהבה החוצה גבולות של דת, תרבות ומסגרת אתנית. הספר זכה לתפוצה רבה ומודפס עד היום. הקשר בינו לבין ד"ר פון וייזל הוא מקרי. אסד ביי ביקש לכתוב ספר רציני על תולדות האיסלם ונעזר בפון וייזל שבין היתר היה מומחה גם באיסלם.

הוא מת בגיל 35 כשהוא מוחזק במעצר בית באיטליה.

חמש שנות מחקר

פרשת חייו של נוסימבאום נחשפה בספר The Orientalist שראה אור בארצות הברית. מחבר הספר טום רייס ((TOM REISS) קנה לעצמו מוניטין כעיתונאי חוקר בעיתונים ניו יורק טיימס וולסטריט ז'ורנל ואחרים.

בלבוש מוסלמי

בשנת 1998 יצא לבאקו מטעם כתב-העת בו עבד ושם הוא מצא את העקבות הראשונים של לב נוסימבאום. הוא עקב אחר מעלליו במשך חמש שנים ועבר בעשר ארצות. איתר תיקי משטרה ישנים, מכתבי אהבה, יומנים ועוד.

בספר מתאר רייס דמויות יוצאות דופן שפגש בדרכו, אך בעיקר נתן את הרקע הרוחני להלכי הרוח של אירופה במהלך המאה העשרים. הלכי רוח שיש בהם הרבה כדי להסביר את שורשי הפנטיות והטרור של ימינו.

לורנס איש ערב של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/442

 מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2615

על העיוורון של סאראמאגו ושל עמוס עוז וחבריו

הסופר חתן פרס נובל ז'וזה סאראמאגו הפורטוגזי הכריז בעת ביקור ברמאללה כי "מה שקורה פה אפשר להשוות לאושוויץ".

דברי סאראמאגו עוררו תגובה  של הסופר עמוס עוז. ברשימה תחת הכותרת "על העיוורון" (על שם אחד מספרי סאראמאגו) כתב עוז בין היתר: "זוהי משוואה החביבה בימים אלה על כל האנטישמים בעולם. מחבר 'על העיוורון' הפגין עיוורון מוסרי משווע… הכיבוש הישראלי הוא רע. אבל המרחק בינו לבין פשעי הנאצים הוא בערך כמרחק שבין סאראמאגו לסטאלין..".

ג'וזה סאראמגו ויקישיתוף

 

סראמאגו לא צריך להטריד אותנו. חתן פרס נובל? גם ערפאת חתן פרס נובל. עוד סופר אנטישמי שהיה בעבר גם קומוניסט ששרת את התעמולה הקומוניסטית.

ההסבר של בן עמי פיינגולד

השאלה איננה העיוורון של האנטישמים. השאלה היא העיוורון של אנשי הרוח בישראל. את ההשוואה בין ישראל לנאציזם לא המציא סאראמאגו. היא מצויה באינספור חיבורים ויצירות של אנשי רוח וסופרים ישראליים, בצורה גלויה או מוסווית.

הסבר מעניין על התופעה הזו שמעתי מפי ידידי, פרופסור בן עמי פיינגולד, שאף פרסם אותה בספרו "השואה בדרמה העברית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ן).

פיינגולד אומר (וזה ניסוח שלי לדבריו) כי האינטלקטואל החילוני (והיום הפוסט ציוני) אינו מעוניין בזהות היהודית שלו. מעמד הר סיני, תשעה באב, גרוש ספרד, גזרות ת"ח ת"ט, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים – כל אלה אינם מדברים אליו. הדבר היחיד כמעט שמקשר אותו לזהות היהודית זו השואה. השואה כופה עליו זהות יהודית.

בן עמי פינגולד (צילום: זאב גלילי)

בן עמי פינגולד (צילום: זאב גלילי)

הדרך להשתחרר גם משריד זה של זהות יהודית היא לתת משמעות אחרת לשואה. נירמול השואה, כארוע שאיננו יחידאי ואיננו "שייך" דווקא לעם היהודי, משחרר אותו מן הזיקה היהודית לשואה. ומכאן הדיבורים על הרבה שואות – של הארמנים, של בני שבט ההוטו בזאיר ועוד. ומכאן התפיסה שכל אחד יכול להיות נאצי וכל עם מסוגל למעשים נאציים. הצגת ישראל כמי שעושה מעשים נאציים מכשירה סופית את השרץ הנאצי ומשחררת את הישראלי מזהותו היהודית.

בני הקרבנות כנאצים

עדי אופיר, הפיסלוסוף הבולט של הפוסטמודרניזם הפוסט יהודי בישראל, כותב בספרו "לשון לרע": " …ייתכן שלבני הקורבנות ונכדיהם יש בעניין זה אחריות מיוחדת. צירוף מקרים היסטורי הפך את חברתם, החברה שבתוכה אני יושב וכותב, למעבדה נוראה שבה נבדקת מידת עמידותם של הניצולים וצאצאיהם לשותפות בחברה, שמתפתחים בה תנאים המאפשרים הן ייצור מתועש של מוות המוני, הן סלקציה מדוייקת ומפורטת של קרבנותיו". דברים דומים אמר אופיר בראיונות ברדיו ובטלוויזיה.

ובראיון בראיון ליאיר שלג ב"הארץ" (בנושא האנטישמיות האירופית) אומר עדי אופיר: "אם אירופה היתה משוחררת היום מצל האנטישמיות הייתה יכולה לעמוד מול ישראל כמו שעמדה בשנות התשעים מול יוגוסלביה. אני בטוח שגם הביקורת וגם הצעדים המעשיים היו הרבה יותר חריפים, ולדעתי בצדק. מכיוון שאנחנו ראויים לצעדים הרבה יותר חריפים. אולי לא הפצצות של נאטו"ו , אם כי בכיוון הנוכחי אולי נהיה ראויים גם לזה בעתיד."

שוליותה של הספרות בזהות היהודית

מחקר שפורסם בימים אלה יש בו כדי לאשש את התיזה של פיינגולד. מדובר במחקר שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי. נושא המחקר "יהודים ישראלים: דיוקן" נערך בין יוני 1999 לינואר 2000 בקרב 2466 מרואיינים.
מטרת המחקר היתה לבדוק את ההתנהגות הדתית-יהודית ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים בישראל. מסקנות המחקר מחייבות דיון מקיף ומעמיק, אך לענייננו חשובים המימצאים

הבאים:
* יהודים בישראל הם בעלי זהות יהודית חזקה, רובם ככולם רוצים שלמדינת ישראל יהיה צביון יהודי.
* רובם ככולם מרגישים כי הם חלק מן העם היהודי.

* מרכיבי הזהות המשפיעים מאוד על תחושת ההזדהות היהודית הסובייקטיבית הם: השואה (,)59% הקמת המדינה (70%), מלחמות ישראל (68%), בית ההורים (68%), החיים בארץ ישראל (65%). אצל עולים מחבר העמים ממוקדת השואה בראש המידרג.

* הספרות העברית נמצאת בתחתית המידרג של מרכיבי הזהות המשפיעים על תחושת ההזדהות היהודית: 29 אחוז בלבד. לידיעתו של עמוס עוז.

עמוס עוז ויקישיתוף

עמוס עוז ויקישיתוף

 

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

 שינאה למתנחלים כאנטישמיות יהודית
http://www.zeevgalili.com/?p=282

האם הגולה חוזרת אלינו
http://www.zeevgalili.com/?p=348

עמוס עוז וחבריו כנביאי שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269

עמוס עו והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה
http://www.zeevgalili.com/?p=4900

מצע משותף בין השמאל הפוסטמודרני ואחמדיניג'אד
http://www.zeevgalili.com/?p=4448
 

 

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום

ראה "איך קם דור הכיפות הסרוגות"

" הגיע הזמן שנפסיק להניף את דגל אחדות העם והממלכתיות * להפסיק להתבכיין ולהתחנן למשאל עם * העקירה היא מעשה גזעני, הפוגע בשבט שלנו ויש להאבק בה בשיטות של מרטין לותר קינג * חובשי הכיפה המשתפים פעולה עם התכנית הם כמו הכושי המתרפס "הדוד תום" " * דעה מקורית של חובש כיפה, חקלאי, המגדיר עצמו שמאלן טהור

יהושע (סידני) פריש, בן 56, מגדיר עצמו " שמאלן טהור" . לא שמאלן בנוסח הישראלי, הוא מדגיש. שמאלן אמיתי לפי הגדרתו מאמין שלכל אדם זכויות בסיסיות. גזען הוא כל מי שמפלה אדם בגלל צבע עורו, דתו, מינו, או לאומיותו.

tehoshua-frish

יהושע פריש


הרשות הפלשתינית, הוא אומר, היא ארגון גזעני, הואיל והיא תובעת שכל שטח שיועבר אליה יהיה נקי מיהודים. גם כל " שמאלני" ישראלי, התומך במדיניות זו, הוא גזען. יוסי שריד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, ושמאלנים ישראלים אחרים אינם שונים מכל גזען מצוי בדרום ארצות הברית.

יהושע פריש נולד בארצות הברית להורים ניצולי שואה. הוא חונך בבני עקיבא והיה מזכיר ארצי של הארגון שם. עלה ארצה עם גרעין של התנועה בשנת 1972. כיום הוא מתגורר במושב בני דרום שממזרח לאשדוד. לולן, חקלאי בדם, נשוי, אב לחמישה וסב לחמישה. הוא מגדיר עצמו אדם מתון, הממוקם בדעותיו הפוליטיות בנתיבות שלום. אך קלות הדעת בה החליטו הכנסת והממשלה הניעה אותו להרים קול. ואלה הדברים שהוא אומר.

לותר קינג כמשל

" כיליד ארצות הברית אני מבקש להעלות כאן מושג אמריקני . זהו המושג " הדוד תום" ((UNCLE TOM, הלקוח מן הספר " אוהל הדוד תום" (ראה מסגרת). זהו מושג המסמל את הכושי השפוף, הכנוע, ללא עמוד שדרה. הכושי שמאפשר לאיש הלבן לדרוך עליו ולרמוס אותו.

 

מרטין לותר קינג 1962  -ויקישיתוף צרפתית

 

" העבדים הכושים שוחררו לכאורה בשנת 1865, אך עבדותם הנפשית נמשכה עוד שנים רבות, והאדם הלבן המשיך לרמוס אותם. עד שקם כומר שחור, מרטין לותר קינג, והכריז שהשחורים אינם מבקשים לקבל זכויות – הם דורשים אותן. הוא אירגן מרי אזרחי לא אלים. הקרב נגד הלבנים היה ארוך וקשה. למרות שלותר קינג וההמונים שהלכו אחריו לא הפעילו אלימות היה המאבק כרוך בקורבנות רבים. אולם בסופו של דבר הצליח. הכושים זכו להכרה בני חורין ושווים לזולתם.

" מרטין לותר קינג נרצח בידי מתנקש לבן, אבל היום הוא נחשב גיבור לאומי ויש חג רשמי לזכרו" .

השבטיות בישראל

" במדינת ישראל, יש "שבטים" רבים: רוסים, חרדים, אשכנזים חילוניים, ערבים, ספרדים וכן השבט שלנו – הדתיים הלאומיים. כל שבט עומד על זכויותיו, חוץ מהשבט שלנו. אנו מניפים דגלים של "אחדות העם", "להיות גשר" ו"ממלכתיות".

" והתוצאה? בעוד כמה חודשים, השבט השולט, האשכנזים החילוניים, בהסכמת השבטים האחרים, הולך לגרש חלק מאיתנו מבתינו ומיישובינו. להרוס או להעביר למשפחות השאהידים את בתי הכנסת שלנו. לנפץ את בתי הקברות שלנו. בין היתר את קברו של יוחנן הילברג ז" ל מנצר חזני, שנפל באסון השייטת.

" ומה אנחנו עושים? אנחנו יוצאים להפגנות, ומבקשים "משאל עם", ומותחים שרשרת אנושית, ומכריזים ש"האהבה תנצח". במקום לקחת את גורלנו בידינו, אנחנו בוכים: "זה לא פייר"; "אריק שרון נבחר על מצע אחר ושינה את דעתו"; "לא בסדר"; "לא יפה".

" הדוד תום" שבתוכנו

" ונחזור לרגע ל uncle Tom. חשבתי שהדוד תום מת. לצערי, לא כך הדבר. הוא פשוט עזב את קנטאקי ועלה ארצה. ופה בישראל, כמו ישראלי טוב, הוא עיברת את שמו. קוראים לו יונתן בשיא והוא אחראי על הפינוי. ואחר כך הוא התגייס לצה" ל ושוב עיברת את שמו, וקוראים לו אלעזר שטרן, והוא מפרק את יחידות ההסדר. ואז הוא מצא עבודה בעיתון מעריב ושוב עיברת את שמו. וקוראים לו חנוך דאום.

" ויש עוד כמה Uncle Tom, חובשי כיפות סרוגות, המתנדבים לצאת לגוש קטיף ולסלק במו ידיהם את היהודים משם. "הדוד תום" חי וקיים במדינת ישראל, בתוככי השבט הדתי לאומי" .

נשתנו כללי המשחק

" רבותי, חבל שבשביל להמחיש מה צריך לעשות בעת הזו, אני נאלץ להביא כדוגמא שחור עור מהמאה הקודמת. אבל אין ברירה. כשהשוטרים הלבנים באו אל המפגינים השחורים ושיסו בהם כלבי זאב אימתניים, השחורים לא נהגו באלימות אבל הם גם לא אמרו "האהבה תנצח" ו"רוצים משאל עם".

" לדעתי, אנחנו צריכים לבוא אל אריאל שרון ולומר לו שעד עכשיו היינו מוכנים להשתתף ב"משחק הדמוקרטי". אבל כעת נגמרו המשחקים. מכאן ואילך, אנחנו נגד משאל עם, אפילו אם אתה בעצמך תביא הצעת חוק כזו. ניפגש ביום הפקודה בגוש קטיף. ואז נצטרך להיערך בנוסח מרטין לותר קינג. " יש לי כמה רעיונות לגבי ההיערכות הזו, אבל זה לא הזמן והמקום להעלות אותם. אולם באופן מיידי יש לזנוח את התביעה למשאל עם ולפתוח מייד את ערוץ 7 מחדש.

" רבותי, למשך החודשים הבאים, בואו ונהיה ניו יורקים –

בואו נחגוג את MARTIN LUTHER KING DAY ברוחו וכהלכתו" .

האשה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה

הספר " אוהל הדוד תום" הוא מן הספרים הבודדים בהיסטוריה שעשו היסטוריה. הוא היה בין הגורמים שהשפיעו על דעת הקהל והניעו למלחמת האזרחים בארצות הברית (1861)

מחברת הספר היא הריאט ביצ"ר סטו. נולדה ב-1811 בעיירה קטנה בקונטיקט. אביה היה כומר שקרא לבתו מדי יום את כתבי הקודש עד שידעה אותם על פה. בבית אביה ספגה את ההתנגדות העזה לעבדות.

בהיותה בת 40, כשכבר הייתה אם לשישה ילדים, החלה לכתוב את " אוהל הדוד תום" . זה החל כסיפור בארבעה המשכים, המתאר את מצוקתם של העבדים הכושים, שהתפרסם בכתב עת קטן. ארבעת ההמשכים התרחבו ל-40 ונכרכו לספר בחודש מאי 1852. תוך שנה נמכרו באמריקה מיליון עותקים ועוררו זעזוע עמוק בלב הקוראים.

לאחר תום מלחמת האזרחים נפגשה הסופרת עם הנשיא אייב לינקולן שכינה אותה " האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה" .

harriet-beecher-stowe-200x304

הריאט ביצ'ר סטו

הדעות על ערכו האמנותי של הספר חלוקות. אך אין חולק על השפעתו האדירה לא רק לפני מלחמת האזרחים אלא עד ימינו אלה. הספר תורגם לעשרות לשונות, הומחז והוסרט עשרות פעמים. שמו של הספר היה לשם נרדף למלחמה לצדק ו" הדוד תום" הפך (בפי שחורי עור) כינוי למי שמתרפס בפני אדוניו. הספר תורגם לראשונה לעברית ב-וארשה ב-1896 ומאז תורגם פעמים רבות.

==============================================================

חוק פינוי פיצוי קיבוץ שפיים

כדאי אולי לעשות ניסוי קטן, מה שקוראים בשיטות מחקר " קבוצת ביקורת" . לחוקק חוק לפינוי-פיצוי ישוב קטן, או שכונה עירונית במרכז הארץ. כפר שמריהו למשל, או אפקה, או צהלה, או רמת אביב ג", או קיבוץ שפיים.

קיבוץ שפיים הוא אולי יעד המתאים לניסוי. שוכן במרכז הארץ, כחמישה קילומטרים צפונית להרצליה, שטחו קרוב ל-5000 דונם. זו אדמת מדינה ששווה מיליארדם. אפשר להזיז את הקיבוץ ממקומו בשביל יעד לאומי חשוב. למשל: מפעל גדול להמתקת מי ים.

קל מאד. מחוקקים חוק פינוי-פיצוי בכנסת. מאמנים את יחידות צה" ל והמשטרה לביצוע המשימה ומבצעים. הקיבוץ יוקף גדרי תיל ויוכרזו שטח צבאי סגור, אין יוצא ואין בא. מי שיפר את הצו צפוי לעונשים שייקבעו בחוק.

שמאים יעברו מבית לבית ויקבעו את ערכו על פי השטח, המיקום ומצב המבנה. ביום הקובע ינתקו את המים והחשמל. התושבים ייקראו לצאת מבתיהם ולפנות את השטח. מי שיתנגד יזכה לטיפול מיוחד של היחידות שאומנו לכך. על כל חבר קיבוץ יופעלו ארבעה חיילים או שוטרים מצוידים באזיקים. הם יועברו בכוח לאוטובוסים וייאזקו באזיקים כדי שלא יעשו צרות בדרך.

מי שיתפנה מרצון יקבל כסף ויישלח לחפש דירה במקום אחר. אם הקיבוץ ירצה לעבור בשלמות יוכל לקבל מקום בנגב. מי שיתנגד יוענש כדין – קנסות, מאסר, ביטול הזכות לקבל פיצויים.

=============================================================

מכירה כללית של ההתנחלויות

המעלה החשובה ביותר של " חוק פינוי פיצוי" היא התקדים שהוא יוצר והניסיון שנרכוש. כמה שווה כל בית וכל חממה. מה מחירו של לול וכמה מגיע על חלקת אדמה. מה הן זכויותיו של מתנחל בודד וכמה מגיע לו אם הוא בעל משפחה. איך מכמתים את השווי של עשר שנים בהתנחלות וכמה מגיע למי שכאן נולדו נכדיו ונקברו אבותיו. את הכל יחד שמים בחבילה אחת, כולל הוצאות הובלה, צער, שבת ובושת. מקבלים משהו כמו 300 אלף דולר בממוצע.

כשחושבים על זה בהיגיון זה ממש סכום מגוחך לעומת התועלת שעבודת היסוד הזו מבטיחה לעתיד. תכפילו את הסכום הזה בתושבי הגולן וכבר יש לנו גולן נקי מיהודים. גם פינוי כל היהודים מכל שטחי יהודה ושומרון כבר לא נראה מי יודע מה במחירים האלה. במיוחד כשיעברו לתחשיב סיטוני. יותר מזה. חבר הכנסת אפרים סנה כבר מצא מיליארדר ממדינות המפרץ המוכן לקנות את ישובי הפיתחה, בכמה עשרות מיליוני דולרים. כך שעוד יתברר שמכל פינוי כזה נצא ברווח.

אבל עיקר העיקרים הוא פתרון הקבע. במחיר כזה אפשר הרי לפנות את כל מדינת ישראל. תכפילו 300 אלף דולר במיליון וחצי משפחות ותקבלו סכום שהוא לא בשמיים. שישו ושמחו יהודים. יש פתרון לבעיה היהודית במזרח התיכון.

=============================================================

סיריל קרן שוב מאחוריך שרון?

רחובות הערים מוצפים עכשיו בכרזות: " שרון, העם איתך – תמשיך" . סיקרן אותי לדעת מיהו העם הזה שעומד מאחורי שרון. למה העם הזה לא שולח פקס, או דואל, או כותב מכתב. אפשר גם סתם להרים טלפון, זה הרבה יותר זול. ובסקייפ זה חינם אין כסף. למה העם צריך להוציא הון עתק על שלטי ענק.

בדקתי אצל מנהלי קמפיינים ואמרו לי כי שלט אחד עולה בממוצע אלף עד אלף ומאתיים דולר ל-10 ימים. אם מציבים מאות שלטים המחיר יכול לרדת ל-550 ואפילו ל-350 דולר. מובן שלשלטי ענק, כמו זה המוצב בכיכר " עלית" ברמת-גן, יש מחירים מיוחדים. לא ספרתי את מספר השלטים. אבל בהנחה שכל העם באמת עומד מאחורי שרון, אז מדובר ב-500 עד אלף שלטים. אולי יותר. כלומר: מדובר בהוצאה של 250 אלף עד 350 אלף דולר לפחות. ואם השלטים יישארו 20 ו-30 יום ההוצאה כבר עשויה להתקרב למיליון דולר ויותר.

למי יש כל כך הרבה כסף כדי להכריז הכרזה פשוטה כל כך?

פתאום עלה בי חשד שלא העם עומד מאחורי שרון. אולי מישהו אחר. האם זה יהיה ניחוש פרוע להגיד שאולי זה הבן האהוב עומרי? . אם כן, אזי מדובר באמת בבן נאמן, אם הוא מוציא מכיסו סכום כזה. אבל, רגע, מאיפה הכסף. אולי הלוואה מגלעד, מן הכספים שקיבל על הייעוץ שנתן לדודו אפל? אולי. ואולי נשאר קצת מהכספים של סיריל קרן? ואולי יש עוד איזה סיריל קרן?

אם כך הדבר צריך לשאול את עמרי: עוד לא גמרת עם כתב האישום הנוכחי ואתה שוב מסתבך?

============================================================

שמות מבצעי צה"ל

לכל מבצע של צה" ל יש שם. לקראת מבצע העקירה מגוש קטיף נבחר שם מקורי: " כזוהר הרקיע" . האם זה המחשב שברוב טיפשותו שלף צרוף זה באורח מקרי? או שמדובר באווילות אנושית? מישהו טרח להגיד למתכננים ש" כזוהר הרקיע" לקוח מתפילת " אל מלא רחמים" . ואז נתקבלה החלטה לא פחות מטומטמת. לקרוא למבצע " שבת אחים" . אולי כדי שהמפונים יפזמו " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כשיובלו כבולים באוטובוסים למקומות הריכוז.

לא ברור למה לא נשארו המתכננים צמודים לסידור התפילה. יש שם שפע של שמות יצירתיים למבצע כזה: " עלינו לשבח" , " אשרי יושבי ביתך" , " זה כפרתי" , " יתגדל ויתקדש" , " שינאת חינם" , " לכל העם בשגגה" , " יעצנו רע" , " ריצת רגלים להרע" .

נדמה לי שאפשר לשרטט את דמותה של המדינה לפי שמות מבצעי צה" ל. בעבר נקבעו השמות על ידי בני אדם, והשמות שבחרו משקפים את שעור קומתם הרוחני. מבצעי צה" ל במלחמת השחרור שואבים מלוא החופניים מן התנ" ך. מבצע נחשון (פריצת הדרך לירושלים); מבצע יפתח (שחרור הגליל העליון המזרחי); מבצע חירם , נפתלי, יפתח, חמץ, יבוס, אברהם, ברק, יואב, לוט, אסף ועוד.

גם בתקופה שלאחר מלחמת השחרור ניתנו למבצעים, לפעולות תגמול ולתכניות שמות דומים: בני שחץ, ברנע, דוד, יוטבת, לשבור שבר, מקבת, עשיו, פלשת, צפע ועוד הרבה עד מלחמת קדש/

בסוף שנות השישים ארעה תקלה חמורה לאחר ששתי יחידות שונות נתנו שם זהה לשני מבצעים. בעקבות זאת הוחלט למסור את קביעת שמות המבצעים למחשב. ניתנה הוראה חד משמעית האוסרת על מפקדים בצה" ל לבחור שמות למבצעים.

למאגר גדול במחשב של אג" ם הוזנו אלפי מילים, בודדות ובצמדים, והמחשב העלה מדי פעם צרופים אקראיים לגמרי, בלי קשר בינם לבין אופי המבצע.

שנים רבות היו שמות המבצעים סודות שהצנזורה הצבאית מנעה פרסומם. אך ככל שהתקשורת חדרה יותר ויותר לצה" ל חזרו להפעיל את המוח האנושי, כדי להמציא שם שישמש גם להסברה. כך למשל השם המקורי למלחמת לבנון היה " אורנים" והוא הוחלף ל" שלום הגליל" , שהסביר את מטרות המבצע. השם הזה הפך לרועץ כשנתברר שהארבעים הקילומטרים שמצפון לגליל מתקרבים במהירות לגבול טורקיה. כך קרה גם למבצע " דין וחשבון" . האיש שקבע את שם המבצע סיפר לי כי המבצע התכוון לומר שעושים דין (נקודה) וחשבון. כלומר נקמב ברוצחי יהודים (בהתקפת קטיושות). בתקשורת קלטו זאת כ" דין וחשבון" דו" ח, כאילו מדובר בדוח של מס הכנסה. גם שם מבצע " חומת מגן" נקבע על ידי מישהו במטכ" ל כי הרי המחשב עשוי היה להוציא שם כמו " מזרח תיכון חדש" .

============================================================

שרון מראיין את יצפאן

אלי יצפאן הוא חקיין מעולה. הוא מצליח לחדור לתוך הדמות – לא רק במראה החיצוני, שפת הגוף וגוון הקול. הוא חושף את אופיה. הטקסטים שהוא שם בפי דמויותיו אינם מי יודע מה. וגם זה חלק מן העניין. הוא מדבר כאילו צרפתית או גרמנית או כל שפה אחרת באוסף צלילים חסרי מובן. וכשגיבוריו מדברים בעברית פלצנית זה נשמע אותו דבר. לפעמים החיקויים שלו הפכו סימן הכר לדמויות שהוא מחקה. למשל פרצי הצחוק העצורים של שרון הם המצאה של יצפאן ולא צורת דיבור של שרון.

קרה לי לא פעם שזיפזפתי בין הערוצים וכשהגעתי לערוץ של יצפאן חשבתי לרגע שמדובר במהדורת חדשות. כך קרה לי גם בשבוע שעבר, אבל בהיפוך. הגעתי לערוץ יצפאן וחשבתי שזה עוד חיקוי ונתברר שהפעם זה הדבר האמיתי. שרון לא היה חיקוי אלא שרון ממש ולידו המראיין, מרכיב משקפי שמש, בלתי מוכר במבט ראשון. זה היה יצפאן. השניים דיברו על כבשים, על מזון ודיאטה ופה ושם הייתה איזו שאלה בענייני דיומא.

מדינת ישראל עומדת בפני אירוע טראומטי. " רכבת ההתנתקות שועטת קדימה" (ניסוח של אלכס פישמן, ידיעות אחרונות). לראש הממשלה אין זמן לדבר עם הציבור אז הוא מתראיין בתוכנית בידור.

לא יכולתי להימלט מן המחשבה שממשלה בראשותו של יצפאן היתה אולי ממשלה רצינית יותר מן הממשלה

sharon-yazpan3

יצפאן מראיין את שרון או להפך

"אני יריתי על אלטלנה"

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

יעל שרז במשוריין כמלווה שיירות

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

אלטלנה בוערת

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שרז היום

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

פרופסור פרנץ אולנדורף (קישרי ציבור)

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

 

 

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

נרון

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

סנקה (ויקישיתוף)

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בליליפוט. ציור מאחת המהדורות הראשונות של הספר.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .


משה שמיר – המהפך מן הישראלי ליהודי

הלכתי לערב עם משה שמיר פשוט כדי להתחזק. ערב עם משה שמיר הוא ערב מרחיב דעת ומרחיב לב, אבל בראש ובראשונה ערב של התחזקות.

מחזק לראות קהל הממלא עד אפס מקום את אולם בית ציוני אמריקה. מחזק לשמוע את דודו אלהרר קורא מתוך " יאיר" את הקטע על הימנון לח"י "חיילים אלמונים" ולשמוע את הקהל כולו מצטרף לשירתו של אלהרר. מחזק לשמוע את הטקסטים הנפלאים של משה שמיר – בפרוזה, במחזה, בשיר, בספרי עיון. מחזק לשוב ולשמוע את ניתוחיו החדים כתער עלמצב היהודי בדור הזה.

משה שמיר

משה שמיר (אתר הכנסת שימוש הוגן)

מקובל לתאר את משה שמיר כמי שעבר מהפך אידיאולוגי מן השמאל אל הימין. מ" עולם המחר" של "השומר הצעיר" לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים. אבל מי שעוקב אחר יצירתו של שמיר מוצא כי לא זה היה המהפך. שמיר עבר דרך ארוכה מן הישראליות אל היהדות. מדמותו של אורי הצבר ב"הוא הלך בשדות" אל היהודי "הגלותי" , מפקד לח"י אברהם שטרן ב"יאיר" – יצירתו האחרונה של שמיר שראתה אור. מעקב אחרי שרשרת הזהב של יצירותיו מלמד כי גם בתקופה השמאלנית שלו היה שמיר בראש ובראשונה יהודי – בעברית הפז שלו, במבחר הנושאים לכתיבתו, בכיסופי הנפש, בחרדה הקיומית.

כמו שהוא אומר בשירו " מי אתה" .

העולם שואל: " מי אתה?"

שאלת מפתח לפתוח בה שער

לנעול בה דלת.

(—)

" אני יהודי" זו התשובה.

(—-)

הוא סגולת יחודי, הוא סודי:

אני יהודי!

וכמו שהוא כותב בספרו האוטוביוגרפי, " חיי עם ישמעאל" :

" בני נקרא על שם אחי, שנפל במלחמת השיחרור. אני נקרא על שם אחיו של אבי שנפל בשורות הצבא האדום, בשערי ווארשה. אבי נקרא על שם האח של אביו שנרצח באוקראיינה, על ידי איכרים פורעים" .

הערב המחזק הזה נערך והונחה על ידי מאיר עוזיאל. כבר כתבתי כאן על חשיבות " בימת מופעי הספרות" של עוזיאל, שבחמש שנות קיומה הצליחה לשנות כיוון בתרבות הישראלית. להפקיע את הבעלות החובקת והחונקת של השמאל על כל מה שריח תרבות נודף ממנו.

במסגרת הבימה של עוזיאל התקיימו ערבים שהוקדשו ליוצרים " משלנו" כמו נעמי פרנקל, יצחק שלו, עליזה טור מלכא, יעקב יהושע (אביו של א.ב.). אך הוא השכיל גם לחשוף את השורשים היהודיים והלאומיים של יוצרים שהשמאל ניכס, כמו שלונסקי, לאה גולדברג, אבא קובנר, שאול טשרניחובסקי, רפאל אליעז, יעקב שטיינברג ועוד.

 

סצינה מן המחזה "יהודית" של משה שמיר בערב שערך לזכרו  מאיר עוזיאל (צילום זאב גלילי)

סצינה מן המחזה "יהודית" של משה שמיר בערב שערך לזכרו מאיר עוזיאל (צילום זאב גלילי)