ארכיון הקטגוריה: ספרות עברית

האם יציל הכלב "בלק" את מערכת החינוך

ראה: מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

מה קרה לספר מכתם לעגנון

שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

קורא יקר,. אם אינך יודע מיהו הכלב בלק כנראה למדת ספרות אחרי הקיצוצים * המורים השובתים החליטו להעזר בגיבור ספרותי, המופיע ב"תמול שלשום" של עגנון, כסמל למאבקם בעד הנאורות ונגד הבערות * וכמה מילים על מקורותיו האמיתיים של הסיפור

קבוצת מורים מבית הספר המסורתי בירושלים, הפעילים במטה המאבק של המורים השובתים, הגו רעיון מבריק. הם ארגנו סיור שנערך ביום ראשון האחרון, בעקבותיו של הכלב "בלק", הגיבור הספרותי המככב ברומן הגדול של ש"י עגנון, "תמול שלשום".

מה פתאום "בלק" ומיהו בכלל אותו כלב שזכה בכבוד הזה? (אחד המורים התלוצץ ואמר כי כל מי שישאל אותנו מי זה "בלק" נאמר לו: כנראה למדת במערכת החינוך אחרי הקיצוצים).

על הרעיון ומשמעותו סיפר לי אחד מיוזמיו, תמיר יעקובוביץ', מורה ללימודי ארץ ישראל:
"חשבנו על פעילות מחאה שתהיה ייחודית ועלה הרעיון לקיים סיור. מישהו זרק את הרעיון ללכת בעקבות בתי ספר ראשונים שהיו בירושלים. במהלך סיור זה אפשר יהיה לדבר על המאבקים שהתקיימו במהלך השנים לכינון מערכת החינוך, מאבק על המודרניזציה וההשכלה ועל השפה העברית.

מאחר שהמסלול מתחיל בבית ספר כי"ח, שם מקבל הכלב בלק את שמו, ועובר במסלול שאותו עשה הכלב ברומן של עגנון, הוחלט לבחור בו כ"מוביל" הסיור.

אנחנו משתמשים בדמות של הכלב 'בלק' גם כדמות המייצגת את התלמיד שהיינו רוצים. דהיינו: סקרן, חותר לאמת, בעל דרך ארץ, ומתינות".
עד כאן דברי תמיר יעקובוביץ'.

סיור חינוכי

הסיור הזה של "בלק" ובעקבותיו המורים השובתים היה אכן סיור לימודי ששיקף את תולדות החינוך בירושלים ובארץ ישראל ולא פחות מזה את תולדות המאבק של ההשכלה מול הבערות.

בית ספר כי"ח (כל ישראל חברים), שבו החל הסיור, הוקם ב-1880 היה בית ספר מקצועי מודרני, הגדול ביותר שהוקם עד אז. בית הספר "למל" היה בית הספר העיוני המודרני הראשון והוא הוקם ב-1856. זה היה בית הספר הראשון בו לימדו בעברית והיה מוקד למלחמת השפות.

בית ספר למל

beit-seferlemel-2

המסע הסתיים בבית "מחניים" בו שכן בעבר בית הספר אוולינה דה-רוטשילד. בתקופת המנדט שימש הבניין את הנציב הבריטי, כיום שוכנת בו לישכת שרת החינוך. המורים השובתים רואים קשר בין לישכתה של השרה לבין הנציב הבריטי – סמל למלכות הרשעה שהתנגדה לציונות.
עד כאן סיור ההפגנה של המורים.

מיהו "בלק" הספרותי

הגיבור המרכזי של "תמול שלשום" הוא יצחק קומר שעולה לארץ ונע ונד בין יפו לירושלים, בין העולם המודרני לעולם היהודי המסורתי. בירושלים הוא מצייר על הכלב את הכתובת "כלב משוגע" ומכאן ואילך סובב הסיפור בין עולמו של הכלב לעולמו של קומר. הכלב "בלק", כמו קומר, חי בשני העולמות והוא מעין אלטר אגו של הגיבור האנושי.

ים של דיו נשפך על ידי פרשני ספרות, לסוגיהם ולדורותיהם, בניסיון לפענח את סודה של הדמות. אבל המחקר שערך אורי סלע והופיע בספר "מכתם לעגנון" עליו כתבתי כאן לפני שבוע הוא ייחודי.

היה גם"בלק" אמיתי

חשיבות מחקרו של אורי בכך שהוא מתחיל בחקר המקורות העובדתיים, שמהם שאב עגנון את הרעיון להפוך את בלק לגיבור

אורי סלע  (איור באדיבות דני קרמן)

uri-sela-dani-kerman-3

ספרותי.
חקירתו העלתה כי הכלב הזה איננו יציר דמיונו. עגנון עצמו אומר כי "כשהיו רבותינו שבארץ ישראל מנדין לאדם היו קושרים פתקאות בזנביהם של כלבים שחורים וכותבים עליהם פלוני בן פלוני מנודה".

עגנון מזכיר ברומן נידוי שנעשה באמצעות כלב באישיות ידועה ומפורסמת: לודוויג אוגוסט פרנקל, מורה, עיתונאי, סופר ומשורר יהודי אוסטרי שייסד את בית ספר למל בירושלים בשנת 1856. התכנית להקמת בית ספר חילוני למחצה עוררה סערת רוחות בקרב החרדים שהוציאו כתבי פלסתר נגד המייסד.

לודוויג פרנקל

ludwig-frenkel3

החרמת מייסד "למל"

אורי סלע מצא מסמך היסטורי המאמת את החרם שהוטל על פרנקל באמצעות כלב. בזיכרונותיו של סוחר הקרקעות וחלוץ ההתנחלות בסביבות ירושלים, יהושע ילין

(1842-1924), הוא מצא את הדברים הבאים: "הנה בא לעירנו אפיקורוס אחד מווינה ורוצה לייסד שקולה (= בית ספר) וללמד ילדינו אפיקורסות … הכריזו חרם על פרנקל ועל השקולה… מורי (אשר היה מראשי הקנאים)… הכריז את החרם… ואנחנו תלמידיו כתבנו פתקאות באותיות גדולות באשורית 'אני לודוויג פרנקל הנני מוחרם ומנודה' ונדביקם על הכלבים המסתובבים ברחובות".
אותו יהושע ילין רשם את בנו דוד, לבית הספר כי"ח. (לימים היה דוד ילין פרופסור, מחלוצי החינוך בארץ וממייסדי ועד הלשון). דבר זה עורר את חמתם של הקנאים שנידו אותו באותה דרך בה הוא מתאר את השתתפותו בנידוי פרנקל.

הנידוי של בערעלה

אורי מצא עדות היסטורית אחרת לחרם באמצעות כלב. מדובר בקטע שפרסם ישראל דב פרומקין, מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל, שבשנת 1863 יסד את העיתון העברי "חבצלת".

ישראל דב פרומקין

6-fromkin

פרומקין מתאר ארוע שהתרחש בכותל, בו החליטו להטיל נידוי על אדם בשם בערעלה. התאור ארוך ומפורט ממש כתבת צבע בנוסח "הייתי שם" של ימינו.

פרומקין אינו מגלה מי האיש המוחרם אך אורי סלע מצא שמדובר בדב בער שטיינהארט, מורה צנוע יליד ירושלים

שנפשו חפצה בהשכלה. בירושלים לא מצא את מבוקשו והוא נסע ללונדון והוסמך כמורה לאנגלית גרמנית, גיאוגרפיה והיסטוריה. הוא שכר דירה מחוץ לחומות העיר העתיקה ופתח בו בית ספר בו למדו 25 תלמידים. ה"חבצלת" קידם את היוזמה בברכה : "מטרת מלמדיו הייתה כתב ושפות בריטניא ואשכנז ויסודי המדעים הדרושים לחבר לחברת האדם למען יועיל לצעירי עמנו".

שער ה"חבצלת"

shaar-chaazelet-91

הכלב כזירת מאבק

בפרשנותו ליצירה כותב אורי: "בלק, מקפל בתוך עצמו את הקונפליקט המרכזי המשסע את העם היהודי… נפשו של הכלב

הזה היתה לזירת מאבק שבו מתגוששים לא רק השמרן והמהפכן אלא גם האלוהי והשטני…"

בסיום מחקרו כותב אורי: "אף כי עברו 70 שנה מאז האירועים המסופרים בתמול שלשום וכשישים שנה מאז החלה כתיבתו, ואף שהרבה נשתנה מאז, תמול שלשום הוא ספר אקטואלי ביותר. עדיין בלק סובב ונובח בחוצות ירושלים עדיין הוא מבקש את האמת עדיין אינו מוצא מנוח לנפשו כשהטירוף עלול לפרוץ בכל רגע".

mafgina-shelet-balak-13

שלט בהפגנת המורים [צילום: זאב גלילי]

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק"

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

שמשון מחריב את המקדש הפלשתי

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר בוינה

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

תוכן וצורה ביצירת אורי צבי

פרופסור דן מירון, הרואה באורי צבי "גדול השירה העברית בדורותינו", הוא העורך של מהדורת כל כתבי אורי צבי גרינברג שבהוצאת מוסד ביאליק.

הוא מתייחס לעבודתו כאל עבודת קודש ומקפיד על כל תג ואות, שלא לחרוג מכוונתו של המשורר. על דרכו של אורי צבי הוא כותב במבוא לכרך הראשון: "אצ"ג תיכן את ספריו ברוב זהירות והתכוונות. ספר שירה לא היה בעיניו רצף מצטבר של שירים ראויים לדפוס, אלא אמירה רצופה ומתכוונת למטרה רוחנית אחת, ובה בשעה גם מעשה אדריכלות מתוכנן לפרטיו, טבוע בחותמה של צורה שלמה".

במקום אחר מספר דן מירון כי בשנת 1955 ביקש אורי צבי להוציא בהוצאת שוקן (בה הוציא את "רחובות הנהר" בשנת 1951) את "ספר העמודים", שאמור היה לכלול שירים, שפרסם בבמות שונות מאז תום המלחמה. מסכת שירים שעיקרה תקומת ישראל והקמת מדינה עברית.

כתב היד נמסר למו"ל סודר והגיע לכלל הגהה ראשונה ושניה. אז נתגלעה מחלוקת בין המשורר לבין המו"ל שנטל לעצמו את הזכות לקבוע בענייני ספרות. אורי צבי חזר בו מהסכמתו לפרסם את הספר ומהחלטתו זו לא חזר בו, למרות ההפצרות ונסיונות הפיוס. הספר לא ראה אור בחייו של המשורר והופיע רק בכינוס כל כתביו.

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, נלחמת כלביאה לשמר את רוחו של אורי צבי לא רק במילותיו אלא גם בסגנון הצגתם. יש לאורי צבי שירים שיש בהם שורות בנות 22 מילים. הדבר יוצר קושי רב בעימוד שירים כאלה והיו שרצו לשבור את השורות. עליזה טור מלכא אינה מתירה ואומרת שאורי צבי רואה בשבירת שורה כאילו היתה שבירת יד.
עוד סיפרה כי בשעתו הביע אורי צבי נכונות לפרסם את "ספר הקיטרוג והאמונה" שמשך שנים היה ספר מבוקש מאד ורבים היו מוכנים לשלם הון עתק תמורת עותק. אחד המו"לים התחייב לשלם לו אלף לירות. המשורר היה זקוק לסכום זה לצורך הרחבת ביתו. המו"ל התנה הסכמתו בכך שהמשורר יוציא שורה אחת מן הספר ואורי צבי ויתר על הכסף והספר לא ראה אור. [הכוונה כנראה לשורה הבאה: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף" עמוד קמא. קללה בסגנון קללת דוד את הרי הגלבוע. שיר זה היה גורם מרכזי בנידויו של אורי צבי – ז.ג.]

על רקע זה יובן עד כמה הקפיד מירון שלא לסטות כמלוא הנימה מכוונת המשורר. ועליזה טור מלכא התנתה בחוזה עם מוסד ביאליק שמלאכת עשיית הספר תינתן אך ורק לצבי נרקיס.

זהו הרקע לביקורת שיש לי על החוברת "במלכות הצלב", הכוללת את הפואמה במקור ובתרגום, שראתה אור לרגל הארוע. החוברת נראית יותר כתוכניה לקונצרט מאשר כספר ובכך יש החמצה גדולה. היצירה מודפסת באות ממשפחת אותיות מרים שהיא אולי האות הפחות יפה (לטעמי) בשפה העברית ובוודאי גם הפחות קריאה. (עליזה טור מלכא: זה נעשה בניגוד לדעתי). לחוברת צורפו איורים יפים מאד שמקומם יכירם בספר מיוחד של יצירות השואבות השראתן מיצירת אורי צבי. לכלול אותן בתוך ספר של יצירתו הוא כמעט חילול הקודש לדעתי. האם שירי אורי צבי זקוקים לחיזוק של מאיירים? (אותם איורים שיזמה המפיקה של תכנית הטלוויזיה, רחל-אליה אוחנוב, שימשו בסיס מוצלח מאד לתפאורה למופע ושם אכן מקומם הטבעי).

דברתי עם גאולה כהן, העושה ימים כלילות בהתנדבות ומסירות למען בית אורי צבי. למותר לציין שהמאבק להשיג מימון לפרויקט הגדול הזה היה קשה ומתיש ואת מגרעותיו יש לייחס לחסרון כיס.

ביקורת באותו תחום שמעתי מפי אנשים על הספר "בעבי השיר", שיצא לאור במוסד ביאליק. הספר הוא מפעל חשוב וראוי שבו ריכז דן מירון את המיטב מן המיטב של שירת אורי צבי. בכך פתח את יצירתו לרבים, שאינם מסוגלים להכיל את מכלול היצירה רבת הכרכים.

שער הספר בעבי השיר . האם טרטקובר עיצב צ' בצורת צלב קרס?

שער הספר בעבי השיר . האם טרטקובר עיצב צ' בצורת צלב קרס?

מלאכת האיור לשער הספר הוטלה על דוד טרטקובר. כמה קוראים היפנו את תשומת לבי לכך שהצ' בשם אורי צבי שבשער הספר נראית כצלב קרס. גם לי נראתה כך. שאלתי את טרטקובר והוא אמר לי שהשתמש לאיור אך ורק באותיות שצולמו מתוך ספרים שאורי צבי ערך בעצמו, ולא שינה כמלוא הנימה. והשער אושר על ידי העורך והגב' טור מלכא.

להלן כמה דוגמאות לעיצובים שעיצב עורי צבי לספרי שיריו

תמונה 11תמונה 12

תמונה 13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראה" המשורר שחזה את השואה

דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים ב"סטימצקי"

עברתי ליד חנות "סטימצקי" בדיזינגוף סנטר ועיני נפלה על ערימת ספרים שגרמה לכך שחשתי כאילו הגעתי ל"חנות הספרים" של הגששים. במערכון, פרי עטו של דן בן אמוץ, קורא גברי "ספרים רבותי, ספרים, רק היום רבותי! ספרים! ספרי לימוד במחיר הכרם. שירה רעננה, מלאה מיץ".

ערימת הספרים שעוררה בי את האסוציאציה הזו גם החזירה אותי באחת אל ימי ילדותי. היו שם   "סביב העולם ב-80 יום" של ז'ול ורן, " זאב הים" של ג'ק לונדון, " שתי ערים" ו"בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, ועוד ועוד.

בית ממכר עתיקות השער

לא אגזים אם אומר כי בחיק הספרים הללו ידעתי, כמו רבים מבני דורי, הרבה שעות של עונג. באותה תקופה הטלוויזיה הhיתה בחזקת שמועה רחוקה. כרטיס קולנוע היה יקר והביקור בו היה אירוע חגיגי ונדיר (קשה להאמין. אבל אני זוכר שבתקופה מסוימת, בתום ההקרנה של כל סרט, היה הקהל קם על רגליו, עומד דום ושר  "התקווה" ).

מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרים ורק בנים להורים עשירים החזיקו בביתם ספריות וזכו כמובן למעמד מיוחד.

בכל בית ספר היתה ספריה עשירה למדי והעיר היתה מוצפת ספריות פרטיות וציבוריות ובראשן ספרית "שער ציון"' ששכנה בסמוך לגימנסיה הרצליה, במקום בו ניצב היום מגדל שלום. בכל ספריה היה משתרך תור ארוך של ילדים שנאבקו על הזכות להגיע ראשונים לספרים המבוקשים ביותר.

זאב הים

יש מן הספרים שאני זוכר עד היום, אף שלא נגעתי בהם מאז ילדותי. סביב העולם בשמונים יום של ז"ול ורן היה מקסים כמו כל ספריו. אני זוכר את ההתערבות המפורסמת של פיליאס פוג, 20 אלף פאונד, שיצליח להקיף את העולם ב-80 יום. עקבנו בנשימה עצורה אחרי מסע ההרפתקאות הזה וכמעט פרחה נשמתנו כשנתברר כי הפסיד, הואיל ואחר ביום אחד. והסוף המפתיע של טעות ביום בגלל סיבוב כדור הארץ, טעות שגרמה לכך שזכה בתחרות ולא איבד את הונו. שמחנו על הצלחתו וגם למדנו משהו על תנועת כדור הארץ.

אני נדרש לנוסטלגיה הזו לא רק מפני שנתקלתי במקרה בספרי ילדותי, אלא בשל המחיר שבו נמכרו – כל אחד בעשרה שקלים.

התקשרתי למנהל הוצאת " עופרים" , אורי סבזרו, בה יצאו הספרים המוזלים הללו. שאלתי איך הוא מסביר את המכירה במחיר מגוחך כזה. האם זו מכירת חיסול? האם ילדים היום כבר אינם קוראים ספרים?

סבזרו, יליד איראן, עוסק במו"לות יותר מ-30 שנה. הוצאת " עופרים" קיימת כבר יותר מ-10 שנים והתמחתה בהוצאה מחדש של ספרי ילדים בתרגום מודרני. הספרים בהם נתקלתי היו ספרים בכריכה קלה לאחר שיצאו קודם לכן בכריכה קשה ונמכרו יפה. " בסך הכל אני חי טוב ממכירת ספרים" , אמר לי.

אז איך הוא מסביר את מכירת החיסול הזו?

" זה עניין מסחרי" אומר לי סבזרו. אם ב"צומת ספרים" מוכרים את "לובונגולו מלך זולו" ב-10 ₪ אני מוכרח לתת תשובה מסחרית ומוכר את הספרים שלי באותו מחיר.

סביב העולם ב-80 יום 9

ואכן, לא הרחק משם, בצד השני של דיזינגוף סנטר, מצאתי בחנות "צומת ספרים" את לובונגולו האהוב של נחום גוטמן במחיר הזה.

אבל מצאתי שם אוצר גדול יותר. כל כתבי אורי צבי גרינברג, שרכשתי לפני שנים לא רבות במהדורה מהודרת ב"מוסד ביאליק" , במחיר של כ-180 שקל לכרך, נמכרו כאן ב-19.90 ₪ לכרך. שמחתי על ההזדמנות לרכוש סט שלם של כל כתבי אורי צבי במחיר של ארוחה במסעדה בינונית, והענקתי אותו לילדיי.

אך לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה על הזילות הזו של ספרי המשורר הלאומי המתגלגלים בין ספרי הרפתקאות לילדים כאבן שאין לה הופכין.

שאלתי את רחל אדלשטיין, מנהלת השיווק של " מוסד ביאליק" – הכיצד?

תשובתה היתה דומה לתשובתו של המו"ל של ספרי ז'ול וורן.

" המהדורות שהדפסנו" , הסבירה, " היו גדולות ממה שהשוק יכול לקלוט. הגענו למסקנה שבמקום שהספרים יעלו אבק במחסנים נפיץ אותם במכירה מוזלת כדי שיגיעו למי שמעוניין בהם" .

 

הלוגו של הוצאת שוקן

עם חוקי הכלכלה קשה להתווכח. אבל נדמה לי שהוצאת ספרים, הנהנית מתמיכה ציבורית, יכלה למצוא דרך נאותה יותר לפנות מקום במחסניה.

ראה מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

ראה בני ציפר והגששים

על העיוורון של סאראמאגו ושל עמוס עוז וחבריו

הסופר חתן פרס נובל ז'וזה סאראמאגו הפורטוגזי הכריז בעת ביקור ברמאללה כי "מה שקורה פה אפשר להשוות לאושוויץ".

דברי סאראמאגו עוררו תגובה  של הסופר עמוס עוז. ברשימה תחת הכותרת "על העיוורון" (על שם אחד מספרי סאראמאגו) כתב עוז בין היתר: "זוהי משוואה החביבה בימים אלה על כל האנטישמים בעולם. מחבר 'על העיוורון' הפגין עיוורון מוסרי משווע… הכיבוש הישראלי הוא רע. אבל המרחק בינו לבין פשעי הנאצים הוא בערך כמרחק שבין סאראמאגו לסטאלין..".

ג'וזה סאראמגו ויקישיתוף

 

סראמאגו לא צריך להטריד אותנו. חתן פרס נובל? גם ערפאת חתן פרס נובל. עוד סופר אנטישמי שהיה בעבר גם קומוניסט ששרת את התעמולה הקומוניסטית.

ההסבר של בן עמי פיינגולד

השאלה איננה העיוורון של האנטישמים. השאלה היא העיוורון של אנשי הרוח בישראל. את ההשוואה בין ישראל לנאציזם לא המציא סאראמאגו. היא מצויה באינספור חיבורים ויצירות של אנשי רוח וסופרים ישראליים, בצורה גלויה או מוסווית.

הסבר מעניין על התופעה הזו שמעתי מפי ידידי, פרופסור בן עמי פיינגולד, שאף פרסם אותה בספרו "השואה בדרמה העברית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ן).

פיינגולד אומר (וזה ניסוח שלי לדבריו) כי האינטלקטואל החילוני (והיום הפוסט ציוני) אינו מעוניין בזהות היהודית שלו. מעמד הר סיני, תשעה באב, גרוש ספרד, גזרות ת"ח ת"ט, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים – כל אלה אינם מדברים אליו. הדבר היחיד כמעט שמקשר אותו לזהות היהודית זו השואה. השואה כופה עליו זהות יהודית.

בן עמי פינגולד (צילום: זאב גלילי)

בן עמי פינגולד (צילום: זאב גלילי)

הדרך להשתחרר גם משריד זה של זהות יהודית היא לתת משמעות אחרת לשואה. נירמול השואה, כארוע שאיננו יחידאי ואיננו "שייך" דווקא לעם היהודי, משחרר אותו מן הזיקה היהודית לשואה. ומכאן הדיבורים על הרבה שואות – של הארמנים, של בני שבט ההוטו בזאיר ועוד. ומכאן התפיסה שכל אחד יכול להיות נאצי וכל עם מסוגל למעשים נאציים. הצגת ישראל כמי שעושה מעשים נאציים מכשירה סופית את השרץ הנאצי ומשחררת את הישראלי מזהותו היהודית.

בני הקרבנות כנאצים

עדי אופיר, הפיסלוסוף הבולט של הפוסטמודרניזם הפוסט יהודי בישראל, כותב בספרו "לשון לרע": " …ייתכן שלבני הקורבנות ונכדיהם יש בעניין זה אחריות מיוחדת. צירוף מקרים היסטורי הפך את חברתם, החברה שבתוכה אני יושב וכותב, למעבדה נוראה שבה נבדקת מידת עמידותם של הניצולים וצאצאיהם לשותפות בחברה, שמתפתחים בה תנאים המאפשרים הן ייצור מתועש של מוות המוני, הן סלקציה מדוייקת ומפורטת של קרבנותיו". דברים דומים אמר אופיר בראיונות ברדיו ובטלוויזיה.

ובראיון בראיון ליאיר שלג ב"הארץ" (בנושא האנטישמיות האירופית) אומר עדי אופיר: "אם אירופה היתה משוחררת היום מצל האנטישמיות הייתה יכולה לעמוד מול ישראל כמו שעמדה בשנות התשעים מול יוגוסלביה. אני בטוח שגם הביקורת וגם הצעדים המעשיים היו הרבה יותר חריפים, ולדעתי בצדק. מכיוון שאנחנו ראויים לצעדים הרבה יותר חריפים. אולי לא הפצצות של נאטו"ו , אם כי בכיוון הנוכחי אולי נהיה ראויים גם לזה בעתיד."

שוליותה של הספרות בזהות היהודית

מחקר שפורסם בימים אלה יש בו כדי לאשש את התיזה של פיינגולד. מדובר במחקר שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי. נושא המחקר "יהודים ישראלים: דיוקן" נערך בין יוני 1999 לינואר 2000 בקרב 2466 מרואיינים.
מטרת המחקר היתה לבדוק את ההתנהגות הדתית-יהודית ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים בישראל. מסקנות המחקר מחייבות דיון מקיף ומעמיק, אך לענייננו חשובים המימצאים

הבאים:
* יהודים בישראל הם בעלי זהות יהודית חזקה, רובם ככולם רוצים שלמדינת ישראל יהיה צביון יהודי.
* רובם ככולם מרגישים כי הם חלק מן העם היהודי.

* מרכיבי הזהות המשפיעים מאוד על תחושת ההזדהות היהודית הסובייקטיבית הם: השואה (,)59% הקמת המדינה (70%), מלחמות ישראל (68%), בית ההורים (68%), החיים בארץ ישראל (65%). אצל עולים מחבר העמים ממוקדת השואה בראש המידרג.

* הספרות העברית נמצאת בתחתית המידרג של מרכיבי הזהות המשפיעים על תחושת ההזדהות היהודית: 29 אחוז בלבד. לידיעתו של עמוס עוז.

עמוס עוז ויקישיתוף

עמוס עוז ויקישיתוף

 

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

 שינאה למתנחלים כאנטישמיות יהודית
http://www.zeevgalili.com/?p=282

האם הגולה חוזרת אלינו
http://www.zeevgalili.com/?p=348

עמוס עוז וחבריו כנביאי שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269

עמוס עו והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה
http://www.zeevgalili.com/?p=4900

מצע משותף בין השמאל הפוסטמודרני ואחמדיניג'אד
http://www.zeevgalili.com/?p=4448
 

 

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

מוסף התרבות של הארץ כמכשיר עינוי של השב"כ

פרקליטו של אחד החשודים בהתארגנות לפעולות טרור נגד ערבים (מחתרת בת עין)- עורך דין אריה עטרי – העלה טיעון מקורי בבית משפט השלום בירושלים. הפרקליט התלונן כי חוקרי השב"כ גורמים עינוי ללקוחו, יוסף בן ברוך, על-ידי כך שהם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

מטרת העינוי הזה, טען הפרקליט, היא למנוע שינה מעיניו של העציר. בכל פעם שהוא מנסה להירדם – אמר הפרקליט – ממהרים החוקרים לקרוא באוזניו בקולי קולות את מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

אם התלונה הזו של הפרקליט איננה בדיחה, דרושה כנראה רביזיה רצינית בשיטות החקירה של השב"כ. או לפחות לעדכן את השכלתם בכל הנוגע למוספי התרבות של העיתונות הישראלית.
כמנוי ותיק של "הארץ" אני יכול להעיד מניסיון אישי כי מוסף התרבות של העיתון היום הוא אולי עינוי למי שמנסה לקרוא בו. אך הוא בשום אופן איננו אמצעי למניעת שינה. ההפך הוא הנכון: זהו אחד האמצעים הטובים ביותר לתרדמה עמוקה.

היו זמנים שמוסף התרבות של העיתון היה תמרור בתרבות הישראלית. זה היה בתקופה שעורך המוסף היה יעקב הורוביץ. על דפי המוסף הזה ראו אור יצירותיהם של כמה מן המאורות הגדולים של הדור. (ולענייננו אפשר לראות את "לוח הארץ" כחלק מן המוסף התרבותי של העיתון). כמה איזכורים על קצה המזלג: מאמריו של ברוך קורצווייל ( כמו המאמר על הכנענים); מאמריו של גרשום שלום (כמו המאמר על "חכמת ישראל"); מאמריו של יעקב טלמון (כמו המאמר "המולדת בסכנה"); הרומן "שירה" של ש"י עגנון שהופיע בהמשכים משך שנים רבות; שירי אורי צבי גרינברג (ב"לוח הארץ") ועוד.

שי עגנון ויקישיתוף

 

 

המוסף שמר על רמתו, אם כי שינה את דרכו בכיוון כנעני, בתקופת העריכה של בנימין תמוז. המוסף הנוכחי, בעריכתו של בני ציפר, בצד היותו בעל מגמה פוסט ציונית, הוא משמים. יש בו אמנם פה ושם שרידים של מה שהיה פעם מוסף התרבות של "הארץ", אך צריך הרבה דימיון כדי לראות בו אמצעי למנוע שינה מעיניהם של נחקרי שב"כ.

 

 דפוס הארץ בשנות השלושים

דפוס הארץ בשנות השלושים

ראה עמירה הס כדוברת החמאס

מדוע כתב ביאליק שיר עליז בקישינב

שני שירי זעם ותוכחה כתב ביאליק בעקבות הפוגרום בקישינב, במוצאי פסח אפריל 1903. השיר שכתב כתגובה מיידית על הפוגרום הוא " על השחיטה" (" נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" ). כחודשיים אחרי הפוגרום בא ביאליק לקישינוב בראש משלחת שאספה עדויות וממצאים. תחת רישומי הביקור כתב את " בעיר ההרגה" (" השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ).

ליתוגרפיה על קישינב ויקישיתוף

ליתוגרפיה בעקבות הפוגרום ב-1903: באיור נראה "יהודי רוסי" הסוחב על גבו שק כבד הנושא את הכיתוב "דיכוי". מן השק משתלשלות משקולות שעליהן התוויות "אוטוקרטיה", "שוד‎", "אכזריות", "התנקשות", "הולכת-שולל" ו"רצח". ברקע, מימין, נראה יישוב יהודי עולה באש. משמאל נראים נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט וצאר ניקולאי השני (ויקישיתוף)

בין שני השירים הללו, בעודו שוהה בקישינוב, חיבר ביאליק את השיר " עם שמש" , מלא אור תקווה ואופטימיות.

ההסבר המקובל לעובדה שבתוככי זוועות קישינוב חיבר ביאליק שיר אופטימי כזה היה, שבאותם ימים התכנס הקונגרס הציוני השישי, שהשיר נכתב לכבודו.

מנחם פרי  (צילום זאב גלילי)

מנחם פרי (צילום זאב גלילי)

פרשנות אחרת נותן חוקר הספרות פרופסור מנחם פרי, שדיבר בארוע, שנערך בשבוע שעבר לרגל ההוצאה המחודשת של שירי ביאליק, בעריכתו של פרופסור אבנר הולצמן.

ההכרות עם הציירת אירה יאן

ייחודה של ההוצאה החדשה הוא בכך שהשירים כאן מסודרים לפי סדר כתיבתם, דבר המאפשר לחשוף את הנסיבות הביוגרפיות של כתיבת השירים. הולצמן נותן ל"עם השמש" את ההסבר המקובל. אך פרופסור פרי מוצא את ההסבר בלוח התאריכים שמפרסם הולצמן כנספח לספר. מן הלוח הזה נמצאנו למדים כי בעת שביאליק שהה בקישינוב הוא הכיר את הציירת אירה יאן (אסתר סליפיאן), שהייתה תושבת קישינוב ואז החל הקשר הרומנטי ביניהם. קשר זה הוא שתלה את השמש מעל ראש השניים בתוך חשכת הפוגרום.

סיפור הרומן בין המשורר הלאומי לבין הציירת אירה יאן ידוע מכבר. הוא פורסם בעיתונים וכן הופיע מחקר, פרי עטה של חוקרת ביאליק הוותיקה, זיוה שמיר. השניים קיימו קשרים שנמשכו כחמש שנים. במהלכם איירה אירה יאן את דיוקנו של ביאליק ותרגמה לרוסית כמה משיריו.

 דיוקנו של ביאליק פרי מכחולה של אירה יאן

מה משמעות הביטוי "כמכחול בשפופרת"

ביוני 2000הופיע הספר "לנתיבה הנעלם" של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

לנתיבה הנעלם שער הספר

לנתיבה הנעלם שער הספר

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) על חקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאול אם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

 החבורה של אירה יאן  ויקישיתוף

 החבורה של אירה יאן. ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמיתשליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה:רחל ינאית בן צבי (עומדת מימין), בוריס שץ (לידה), יצחק בן צבי (יושב מימין).

שוב גנבנו להם את המדינה

אנחנו, שרצחנו את יצחק רבין ז"ל, עשינו להם את זה שוב. לקחנו מהם את הנשיאות ושוב גנבנו להם את המדינה. תראו איך הם הגיבו על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה.

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות. הם שלחו מסר נגד השלום והשפילו את ישראל בעיני העולם. ישראלי יכול להיות איש ימין או שמאל, אך אינו יכול לדחות אדם כמו פרס כשמדובר בנשיאות".

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ", המוצא כל שבוע סיפור חדש על פלשתינאים מסכנים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, נמנה בעבר עם צוות עוזריו הקרוב של פרס. הוא כתב:"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט".

גם רון מיברג מ"מעריב" הישווה את בחירת קצב לרצח רבין ז"ל:"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבלהכשר רבני. בהתנקשות השניהחוסלה תקוותו של שמעון פרסוהוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה", על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין.בכתבה נאמר: "שלישי בבוקר. שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".

אסא כשר, אביר המוסר,מצהיר "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה".

ומה הוא אותו חשבון מוסרי?

עשרה ימים לפני רצח רביןהתקיים בכנסת דיון בהצעת חוק על הנפת דגל המדינה על מוסדות חינוך. במהלך הדיון השמיע קצב קריאת ביניים בה אמר: אילו בן גוריון היה קם לתחיה והיה מנסה להעביר היום בכנסת את מגילת העצמאות, לא היה לו רוב".

 
מה פסול בקריאת הביניים הזו בעידן בו ממשלות השמאל מתקיימות בזכות נציגי אש"ף בכנסת?

על כך משיב אסא כשר: "כל התבטאות כזו העלתה את מיפלס ההתלהמות, כל עלייה של המיפלס קירבה אותנו לרצח. כל התבטאות תרמה לאווירה שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון".

במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך מגוחךהוא כותב, כשברור שהכוונה היא לנשיא הנבחר:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

הפרשן המשפטי  של "מעריב", משה נגבי, תקף את הנשיא על ביקורו אצל הרב עובדיה יוסף וכתב: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו, הצליחו חלילה להושיב זרזיר בלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".

תומי לפיד, המאוהב כידוע גם בדתיים וגם במזרחיים, כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים". לשבחו של לפיד ייאמר כי נוכח תמונתו של קצב המתפלל עטור תפילין ליד הרב כדורי לא הביע חשד כי התפילין של ראש הם מכשיר קשר של מרגל.

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" (שאגב אינו מצחיק אף פעם) כתב "לגליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף. באמת נורא מצחיק.

===============================================
תרומת פרס לבטחון ישראל

עם כל הביקורת שיש לנו על שמעון פרס אי אפשר שלא לשבח את תרומתו העצומה לבטחון ישראל. תקחו לדוגמא את הסכם אוסלו, שהוא היה ההוגה, המיילד והמוליד שלו. לפני ההסכם לחמו בנו הפלסטינים באבנים. אנחנו השתמשנו במקלות, מכסימום בחצציות שהיו הנשק המתוחכם ביותר שנדרש לאותה מלחמה.

עכשיו מצפה לנו מלחמה נגד צבא פלסטיני מאורגן המצוייד ברבבות קלשניקובים, בשריוניות ובוודאי גם בנשק אנטי טנקי וטילי קרקע אוויר. כדי לדכא את האלימות הפלסטינית נצטרך להפעיל את צה"ל בכל הכלים – שריון, מסוקים ואולי אפילו תותחים.

אתם מתארים לעצמכם איזו תנופה זה ייתן לתעשיה הבטחונית שלנו?

===================================================
מדוע נכשל פרס בבחירות לנשיאות

סיפר לי אדם המקורב לחסידות גור: לפני כעשרים שנה פנה הרבי מגור, שמחה בונים אלתר זצ"ל, לשמעון פרס וביקש ממנו להצביע נגד איזו חקיקה אנטי דתית בכנסת. פרס הבטיח, וכמו הבטחות רבות אחרות שלו, לא קיים.

בתגובה ברך אותו האדמו"ר בברכה הבאה: שמעון פרס תמיד יגיע אל המים, אבל לעולם לא ישתה מהם.

דומה שהברכה התקיימה במלואה.

====================================================
מדוע לא גילה הרב גורן את ארון הברית

הרב שלמה גורן ז"ל השקיע הרבה מזמנו, ממרצו ומן הידע התורני הפנומנלישלו בנושאי הר הבית ובית המקדש. הוא פירסם בנושא זה פרסומים רבים ובין היתר קבע כי מצוות בניית בית המקדש "מסורה לנו, ותתקיים על ידינו בבוא הזמן בעזרת ה"" (מחניים צ"ז תשכ"ה).עמדתו של הרב גורן נוגדת את עמדת רש"י וכל ההולכים אחריו, שלפיה אין אפשרות שבית המקדש ייבנה בידי אדם והוא עתיד לרדת משוכלל מן השמיים. הרב גורן הסתמך בקביעתו על הירושלמי (שהרב גורן היה מגדולי הבקיאים בו), על הלכות בית הבחירה של הרמב"ם, על מקורות בתלמוד הבבלי ובמדרשי תנאים, על תרגום אונקלוס ועוד.

הרב גורן לא הסתפק בדיון ההלכתי התיאורטי ומאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עשה רבות כדי ללמוד כל מה שניתן על הר הבית ומקום המקדש.

הוא הפעיל את חיל ההנדסה כדי לבצע מדידות קרקע ומדידות אוויריות ולקבוע בדייקנות את גבולות מקום המקדש. בין היתר גילה כיו המדידות כי יש שם תוספות מאוחרות, בצפון ובדרום, שאין עליהן מגבלות כניסה בשל טומאת מת.

הרב גורן הקים גם מדרשה תורנית והתכוון להקים בית כנסת על הר הבית עד אשר קיבל הוראה משר הבטחון, משה דיין, לסלק את האחיזה של הרבנות הצבאית מן ההר.

על הוראה זו כתב הרב גורן בספרו "הר הבית":קבלתי הודעה זו בזעם ובצער. הודעתי מיד לשר הבטחון כי זה עלול להביא חלילה לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה הוא הר הבית".

עוד כתב גורן: "יש לשמור על הריבונות היהודית על כל הר הבית כעל בבת עינינו".

במהלך מחקריו על הר הבית ביקש הרב גורן להפעיל אמצעים אלקטרוניים חדישים, בניסיון לאתר את מקום ארון הברית, החבוי אולי במעמקי ההר.

 
על פרשה זו סיפר בשבוע שעבר הראשון לציון, הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, בכינוס תורה של חב"ד שעסק בהלכות בית הבחירה והגאולה וסיום מסכת. הכינוס התקיים בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל-אביב.

סיפר הרב אליהו: אמרתי לרב גורן: אם שלמה המלך, החכם באדם, שצפה את החורבן והכין מחבוא לארון הברית ולאוצרות המקדש אתה תצליח למצוא מחבוא שעשה שלמה המלך?

את עצם הנכונות במשא ומתן שנערך בקמפ דייויד לדון בעתידו של הר הבית הישווה הרב לסיפורו של ר' אמנון, מקדושי מגנצא, שההגמון הציע לו להתנצר. ר' אמנון השיב כי ישקול את ההצעה ועל עצם התשובה הזו נענש בכריתת ידיו רגליו ולשונו והוא מת ביסורים גדולים.

=================================================
צלאח אדין עמוס עוז ויאסר ערפאת

הסופר עמוס עוז גילה לפתע כי יאסר ערפאתאיננו חובב ציון ואפילו איננו רודף שלום. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוא אומר בין היתר: "בשתיקה, נדהם, צפיתיביאסר ערפאת החוזר לעזה כמנצח… ובסיסמאות המפארות אותו כ"צלאח אדין"הפלשתינאי…ולא יכולתי אלא לזכור שצלח אדין המקורי הבטיח לעמו שלא יעשה הסכמים עם הכופרים. הוא ישחט אותם ויזרוק אותם לים".

עוד אומר עמוס עוז כי הוא מאמין שזו ההזדמנות האחרונה של ערפאתוהפלשתינאים צריכים לבחור אם רצונם בצלאח אדין חדש או לפעול למען השלום.

על מאמר זה מגיב מירון בנבנישתי "הארץ". בנבנישתי אומר כי עוז חוטא לאמת ההיסטורית ופוגע בדמותו של אדם "הנערץ על מוסלמים, נוצרים ויהודים".

אומר בנבנשתי: צלאח אדין הפך בעולם הנוצרי לדמות מיתית שגילמה בעיני הנוצרים תכונות נעלות של אביר ושליט נאור.צלאח אדין מנע טבח הנוצרים בירושלים בעת כיבושה, חתם הסכם עם ריצ'ארד לב-ארי לחלק את ארץ ישראל בין המוסלמים לנוצרים. בזכותו חודש הישוב היהודי בירושלים שבתקופה הצלבנית נאסרה ישיבתם בעיר.

מירון בנבנשתי צודק לגבי העובדות ההיסטוריות. לעומת הנוצרים, שמסעות הצלב שלהם היו מלווים בנהרות של דם יהודי, היה צלאח אדין שליט נאור שאיפשר  את יציאת הנוצרים מירושלים אחרי כיבושה והתיר את ההתישבות היהודית בה.
אחד מאנשי התקופה, המשורר ר" יהודה בר" שלמה אלחריזי (מתאר את הארועים בספרו "תחכמוני" . אלחריזי ביקר בירושלים ראה את מקום המקדש והעזרה ושאל את אחד מאנשי העיר מתי באו היהודים לעיר הזו. האיש השיב לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה (=שיכנו בה) ישראלים" ומדוע לא שכנועה בהיותה בידי הערלים (הנוצרים)? אמר: מפני שאמרו הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם. ואילו בתוכה מצאונו אזי חיים בלעונו. אמרתי: ואיך היתה סבת ביאתכם אל המקום הזה? – כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו… ויער א" את רוח מלך ישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה" בידו ויצו להעביר קול בכל עיר… לבוא אליה (לירושלים) כל הרוצה מזרע אפרים… ויתקבצו מכל פאה אליה… ואנחנו עתה יושבים בצל השלווה הנמתקת…"

צלאח אדין איפשר גם התיישבות יהודית בחלקים אחרים של הארץ, אך להציגו כשליט נאור זו הגזמה פרועה. גם מסעות הכיבוש שלו היו מלווים בנהרות דם, לא של יהודים כי אלו לא עמדו בדרכו. אחד הסיפורים המפורסמים על צלאח אדין מספר על הדרך בה נהג בשבוייו האצילים לאחר התבוסה שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. הוא קיבל את פניהם באוהל גדול שהוקם בלוביה, צפונית מזרחית לטבריה. הוא נהג בשבויים באדיבות ובהתחשבות והגיש להם מים. אך לאחד מהם, ראנו, לא סלח על שהפר ברית שלום. צלאח אדין הציע לו לקנות את חייו במחיר הכאה על חטא ומשסרב שלף צלאח אדין את חרבו וערף את ראשו במחי יד. אחר כך הוציא להורג עוד מאתיים אנשי צבא נוצריים.

צלאח אדין הפך למיתוס שאיננו תואם את העובדות ההיסטוריות. הוא לא היה ערבי אלא כורדי ודאי שלא פלסטיניי. בקרב בקרן חיטין והוא גרם תבוסה נוראה לפרנקים אך הוא לא סיים את שלטון הנוצרים בארץ ישראל שנמשך עוד מאה שנים.

לדעת יהושע פראוור ההיסטורין הגדול של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל רצה אמנם צלאח אדין בהשמדת מדינה זו אך דבר זה לא עמד בראש מאוויו. עיקר מסע כיבושיו היה בארצות מוסלמיות – סוריה ומצרים. מלחמת המצווה שלו במצרים היתה מכוונת בעיקרה נגד השיעים. מדינת הפראנקים הצלבנית הפריעה לו בתכניותיו והוא ניצל את רעיון הג"יהאד שסביבו יכול היה לאחדאיחוד רגשי את כל הנסיכויות המוסלמיות.

אך כוחם של מיתוסים גדול יותר מכוחן של עובדות היסטוריות. הפלשתינאים אימצו, כמעט מראשית הציונות, את התפיסה שישראל דומה למדינה הצלבנית, שהיא נטע זר בתוך הסביבה המוסלמית שכל קיומה תלוי באספקה ותגבורת מן המערב. הם שאבו ושואבים עידוד מן המחלוקת הפנימית ומן השחיתות בחברה הישראלית שאיפיינו גם את הממלכות הצלבניות לתקופותיהן. הם שואבים עידוד מן המחשבה שסופנו יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים – השמדה, גרוש ולכל היותר חיים כנתינים בחסות האיסלם.

=============================================
מה הוא רץ למובארק

על הנייר מצרים היא מדינה שחתמה שלום עם ישראל. בפועל זו אחת המדינות העוינות ביותר את ישראל. מובארק עושה כל מאמץ להביא לפרוק ישראל מן הנשק הגרעיני. נציגים מצריים תוקפים את ישראל בכל במה בינלאומית ולישראל אין דריסת רגל בארועים בינלאומיים הנערכים במצריים. ואת עזאם עזאם הזכרנו?

מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים היא התחמשה והתעצמה עשרות מונים, בסיוע אמריקני נדיב ובהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל. הצבא האדיר שהקימה מצרים לא דרוש לה נגד שום אוייב שבשכנותה פרט לישראל. ובבוא יום פקודה יהיו הגייסות החמושים של מצרים גורם מרתיע ומאיים מפני כל פעולה ישראלית נגד מדינה פלשתינאית ונגד כל מדינה ערבית אחרת.

למרות כל זאת מוסיף אהוד ברק להשפיל עצמו ולבקרדרך קבע את מובארק כאילו הוא מתווך אובייקטיבי בינינו לבין הפלשתינאים. על התפקיד שממלא מובארקניתן היה ללמוד מהתנהגותו במהלך קמפ דייויד. לא רק שלא סייע להגיע להסכם, לא רק שלא לחץ על ערפאת להסכים לוויתור כלשהו. הוא גרם להקשחת העמדה הפלשתינית ולא עזרו לברקהביקורים שערך במצרים לפני ואחרי הפיסגה.

על אופי היחסים עם מצרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם כלפי המשלחת הישראלית וכלפי העיתונאים. שום מסיבת עיתונאים משותפת וק שר החוץ המצרי עמרו מוסא האנטי ישראלי במופגן קיים מסיבהת עיתונאים אליה לא הוזמנו כתבים ישראליים.

אהוד יערי סיפר כי המצרים גילו נוקשות קשה כלפי הכתבים הישראליים ואפילו לא הגישו להם כוס מים.

==============================================
דן מרידור – שים לב לטורקיה

כשדן מרידור היה עדיין חרותניק – ואולי גם כשהיה ליכודניק – הוא נתן נימוקים חכמים מדוע אסור לנו לסגת ולוותר. אם ניסוג נהיה אולי יותר פופולרייםבעולם. אך כל נסיגה שתחליש אותנו תגביר רק את התאבון הערבי לתקוף את ישראל. ומה שחמור לא פחות תוריד את ערכה האסטרטגי של ישראל וגם לבני ברית אפשריים לא יהיה עניין בה.

איננו יודעים מה תרם מרידור בקמפ דייויד כדי למנוע את החלשת ישראל. אך כבר עכשיו רואים את התוצאות של הוויתורים הישראליים בזמירות חדשות הנשמעות מטורקיה.אחרי שנים של ירח דבש, שיתוף פעולה צבאי באימונים וקשרי רכש הדוקים מתחילים לשמוע זמירות חדשות מטורקיה. שתי עיסקות נשק גדולות בוטלו או כמעט בוטלו אחרי שכמעט נחתמו. ובאחרונה ההצהרות הטורקיות בעת ביקור ערפאת באנקרה.

===============================================
חוצפתו של ויצמן

עזר ויצמן הוא הנשיא היחיד בתולדות המדינה שנחשד ונחקר במעשי שחיתות חמורים ביותר. מתוך שיקולים הראויים לביקורת החליטו פרקליטת המדינה לרחם על הנשיא ולמנוע ממנו ומאיתנו את הביזיון של נשיא ראשון העומד לדין פלילי.במקום להגיד תודה ולשתוק התהלך ויצמן מאז אותה החלטה כאילו זוכה בכל הערכאות המשפטיות. השביע שופטים הופיע בנאומים, חילק עצותוהכריז הכרזות מקוממות.

כך למשל אמר כי ההשוואה בינו לבין דרעי היא חסרת אחריות. "אני מעולם לא עמדתי בבית המשפט ומעולם לא הורשעתי. חקרו אותי חפשו אבל לא מצאו".

 
לא כל כך מדוייק. חיפשו ולא מצאו?

מצאו גם מצאו מאות אלפי דולרים שהועברו לחשבונו של ויצמן. רק הדולרים הללו לא עמדו למבחן של בית המשפט.

עצה טובה לויצמן: אחרי הנאום המביש שלך בכנסת בעת הכתרת הנשיא קצב, לך לקיסריה, תישאר שם ושתוק.

====================================================

לשמוע חדשות

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר אנשים האומרים לי: "הפסקתי לקרוא עיתונים, איני רואה חדשות בטלוויזיה. כל עיתון חדש, כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה מטילים בי דיכאון".

אני חייב להודות כי אני מבין אנשים אלה ואני מוצא עצמי נוהג לא פעם כמותם. לאחר שבועיים בחוץ לארץ, בלי להיות מורעל מן התקשורת הישרלאית, נגמלתי מן ההרגל להאזין לכל מהדורת חדשות ולא סבלתי מייסורי גמילה. לאחר שובי לארץ המשכתי עוד שבוע להנות מן התענוג הזה.אך כמו סוס קרבות ותיק חזרתי לסורי ושובאני מפעיל את הכפתור כל חצי שעה כדי לשמוע מבזק או לצפות במהדורת חדשות.אבל מדי פעם אני מוצא עצמי מדלג על מהדורת חדשות, סוגר את המקלט או עובר לערוץ המוסיקה. את עיתון הבוקר אני משתדל לא לקרוא על הבוקר כדי לא לקלקל לעצמי את היום כולו, כשאני קורא בו אני עובר ברפרוף

 
ומעדיף ספר.

בקיצור: נמאס.

====================================================

ערוץ המוסיקה

ואם מדברים על ערוץ המוסיקה יש לי אליכם בקשה. תנו מוסיקה והפסיקו לדבר. הייתי כמה ימים בבוסטון ושעות רבות שמעתי שם את ערוץ המוסיקה שלהם. היה ממש תענוג. המבחר היה לעילא ולעילא. שום קריין לא הפריע את ההאזנה.

ואילו אצלנו?

על טעם וריח אין אמנם להתווכח. אבל בכל זאת, מנין מוצאים כאן כל מיני יצירות תפלות הצורמות את האוזן. אבל הגרוע מכל הם תכניות המלל המסבירות מה אנו שומעים.