ארכיון הקטגוריה: נכבה

מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני – בשביל זה שילמנו את האגרה

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו, כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סרט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

  • · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
  • · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
  • · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
  • · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
  • · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
  • · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
  • · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

להמשיך לקרוא

ג'ואן פיטרס הלכה לעולמה

העיתונאית והסופרת ג'ואן פיטרס, שחשפה את בלוף ה"נכבה" וה"פליטים" הפלסטינים הלכה לעולמה. חבל על דאבדין. לציון זיכרה אנו מביאים כאן את המאמר עליה שפורסם באתר זה בשנת 2009.

 

ג'ואן פיטרס

ג'ואן פיטרס

להמשיך לקרוא

כל הקישורים לכל המאמרים על בלוף הנכבה

ילדה פלסטינית בהפגנת נכבה בחברון ויקישיתוף Shy halatzi

להמשיך לקרוא

יום הנכבה וההונאה

 נספח: צילומי ארץ ישראל מן המאה ה-19

 הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה הייתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה

                    -מאת בן דרור ימיני –

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

להמשיך לקרוא

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

"מאז ומקדם" מאת גו'אן פיטרס בגוגל דוקס:
https://docs.google.com/file/d/0By0o_cnI8Zu5T21Ob1Y0cnM2UzA/edit

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת 1984.

 

ההיסטוריונית ברברה טוכמן ("מצעד האיוולת") כתבה: "ספר זה הינו ארוע היסטורי כשלעצמו, בחשפו עובדות שנדחקו עד כה לאפלה".

הסופר אלי ויזל כתב: "מרשים, אינפורמטיבי, מעניין. כל אחד המתעניין בשאלות הערביות-ישראליות יפיק תועלת מעומק הההבנה ומן הניתוח של ג'ואן פיטרס".

הסופר רוברט סנט ג'ון כתב: "ספר זה מומלץ לכל מי שמעדיף עובדות על פני תעמולה והיגיון על פני חוסר הגיון"

הספר ממשיך להימכר ללא הרף בחנויות הספרים הגדולות בעולם ובחנויות האינטרנט, ומעורר עד היום ויכוחים סוערים מעל במות רבות.

 

רק לא בישראל

בישראל הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1988 והודפס ב-1000 עותקים ולאחר מכן יצאו עוד שתי מהדורות בנות 400 עותק כל אחד. נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ. מתרגם הספר, המשורר והסופר אהרון אמיר, סיפר לי כי הספר תורגם ביוזמתה של פיטרס עצמה (שהיא יהודיה ונשואה לאחד מצאצאיו של ר' יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך"). היא פנתה לידיד משותף שהיפנה אותה לאמיר. בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" התלבטו אם להוציא את הספר וההחלטה נתקבלה אז, לדברי אמיר, ברוב של חמישה מול ארבעה. פרסומת גדולה לא היתה לספר ודומה כי תוכנו ומסקנותיו נשכחו או הושכחו, אף שאלה צריכות להאיר את דרכה של ישראל כמו מגדלור לספינה נטרפת בלב ים.

יועצת לנשיא קרטר

ספרה של ג'ואן פיטרס הופך את כל "בעיית הפליטים" הפלסטינים על פיה ומוכיח כי "הפליטים אינם הבעיה אלא העילה", כפי כתב המבקר של ה"וושינגטון פוסט" עם הופעת הספר.

ג'ואן פיטרס עבדה בבית הלבן כיועצת לעניני מדיניות ולענייני המזרח התיכון בתקופת נשיאותו של הנשיא קרטר. במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיעה פיטרס ארצה בשליחות רשת CBS, במטרה להכין סידרה דוקומנטרית על הסיכסוך במזרח התיכון. בעקבות הצלחת דיווחיה הוצע לה להוציא ספר על הסיכסוך במזרח התיכון וניתנה לה מיקדמה מכובדת.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר" – מספרת פיטרס בראיון לעיתון האינטרנט "וורלד-נט-דיילי" – "נתברר לי כי כל מי שעסק בפרשה החל מנקודת מוצא מוטעית". פיטרס הגיעה למסקנה שכדי לכתוב ספר רציני עליה להקדיש הרבה יותר זמן מזה שהיה כלול בהצעה להוציא ספר אינסטנט. היא החזירה את המיקדמה והקדישה שבע שנים של מחקר מפרך, שפירותיו ראו אור בספר "מאז ומקדם".

הגילוי החשוב של פיטרס

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

 

כך נראה מחנה פליטים פלסטיני

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

 

וכך נראה מחנה פליטים בגיניאה לפליטים מסיירה לאון

בעקבות החלטה זו הוקם אונר"א,ארגון הסיוע לפליטים הערביים, הממשיך לפרנס את כל אלה הקרויים פליטים, את ילדיהם נכדיהם וניניהם. עובדי הארגון מפרנסים כמובן גם את עצמם ויש להם אינטרס בקיומו הנצחי של הארגון כמו בקיום הנצחי של בעיית הפליטים. במבצע עופרת יצוקה הוכח, בפעם המי יודע כמה שהארגון משתף פעולה ומסייע לטרור במתן אספקה ומחסה.

סמל אונרא

סמל אונרא

 

אונרא מחלק חלב לפליטים בעזה ב-1057. הוא ממשיך לחלק להם מזון גם ב-2009

הבלוף של "ארץ ערבית"

בהמשך המחקר גילתה פיטרס לא רק את הבלוף הגדול של הפליטים הערביים – שמוסדות או"ם, המערב וכמובן מדינות ערב דאגו לטפח. היא חשפה את הבלוף הגדול של "הפלישה הציונית" לארץ ערבית כביכול, כאשר העליה הראשונה של היהודים היתה לארץ ריקה. חלק גדול מאוכלוסיית 48 היתה של מהגרים ערביים מן הלבאנט, שחלקם באו בעקבות "הפלישה" הציונית.

 

כך נראה כפר ערבי לרגלי התבור בבוא העליה הראשונה

היא חשפה גם את ההשתקה וההעלמה של הפליטים היהודיים מארצות ערב, שהיתה למעשה פעולה של חילופי אוכלוסין. היא חשפה גם את נפילתם של היהודים עצמם בפח השקרי הזה. "גבלס" – היא כותבת בספר – "הנאצי שדגל בשקר הגדול של היטלר, גרס שאם חזוזרים על שקר לעתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו שמתקבל כאמת . הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו".

העיתונות האנטי ישראלית בישראל

על העיתונות הישראלית אמרה פיטרס בראיון העיתונאי כי "העיתונות הישראלית היא המקור לכל הדברים השליליים על ישראל המתפרסמים בעולם. יש בישראל יותר עיתונים שאפשר לכנותם אנטי ישראלים מאשר עיתונים פרו ישראלים".

על רקע זה אין פלא שבשיח הציבורי בישראל לא עלו בכלל לדיון הגילויים של פיטרס. לא בעיתונות השמאלנית, לא בטלוויזיה המטמטמת והגרוע מכל – גם לא במערכת החינוך. להכפשת פיטרס תרמו לא מעט חלק מן הערביסטים וההיסטוריונים החדשים למיניהם שאמורים היו לדעת את מה שפיטרס גילתה. אך אלה, המכושפים בקיסמי השפה הערבית ונתנוים להשפעת התעמולה הפלסטינית חיפשו בדקדקנות שגיאות במחקרה הלא מרצועי של פיטרס ופסלו אותו מכל וכל.

יונה לוי בגלריה שלה

יונה לוי בגלריה שלה

אחת הצדיקות בסדום שעמלה ללא לאות בהםצת האמת של ג'ואן םיטרס היא יונה לוי, אמנית המתגוררת במושב עין הבשור, מישובי עוטף עזה. מאז גילתה את הספר אינה יודעת מנוח. מפיצה את עותקיו בין ידידיה, הפיצה מצגת מצויינת על נושא ה"פליטים" וכתבה מאמר מונומנטאלי דמוגרפיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל שהיא התירה לי לפרסמו הן בעברית והן באנגלית. ( שם ימצא הקורא גם את הקישורים לאתר של יונה לוי).

 

אני הזכרתי את ספרה של פיטרס במאמרים רבים שפרסמתי בטור שלי ב"מקור ראשון" ורבים פנו אלי בשאלה היכן ניתן להשיג את הספר. נאלצתי להשיב את פניהם ריקם. כי הספר אזל מן השוק עוד בטרם התחלתי לכתוב את הטור שלי ב"מקור ראשון".

היוזמה להוצאת מהדורה חדשה

בחודש יולי 2002 פנה אלי אחד הקוראים, יפתח רוט, בהצעה לסייע לו ביוזמה להוצאת מהדורה חדשה של הספר. הוא פנה להוצאת "הקיבוץ המאוחד" ומנכ"ל ההוצאה, נחמן גיל, מסר לו כי אם תהיינה מאתיים התחייבויות לרכוש את הספר תדפיס ההוצאה מהדורה חדשה של 800 עד 1000 עותקים.

שער הספר "מאז ומקדם"

שער הספר "מאז ומקדם"

 

 

 

יפתח רוט, צדיק בדורו, נטל על עצמו התחייבות לרכוש ולשווק 200 ספרים ורק ביקש ממני שאפרסם את הידיעה כדי לעודד קוראים להזמין אצלו עותק במחיר הקרן.

תוך יומיים כבר קיבל רוט פניות מיותר ממאתיים קוראים וההוצאה ניגשה להפקת המהדורה החדשה.

הספר ראה אור במהדורה צילומית של כאלף עותקים ותוך זמן רקצר אזל מן השוק.

פניה מג'ואן פיטרס

זמן קצר לאחר הפירסום על הופעת המהדורה החדשה של הספר צילצל הטלפון בביתי. על הקו נשמע קול נעים של אשה, דוברת אנגלית במבטא אמריקני. היא אמרה כי היא שמחה מאד על המבצע שיזמנו להוצאה מחודשת של "מאז ומקדם". עוד אמרה כי היא מוכנה לסייע. תחילה חשבתי שמדובר באחת הקוראות שלנו בחוץ לארץ. אך עד מהרה נתברר כי הדוברת היא ג'ואן פיטרס עצמה, מחברת הספר.

היא סיפרה כי הגיעה אלי דרך אחת הקוראות, פרחה לטנר, הפועלת בתחומי ההסברה ונעזרת רבות בספרה של פיטרס.
ביקשתי לנצל את ההזדמנות ולראיין את פיטרס אך היא בקשה להתרכז בנושא אחד בלבד: איך מעבירים את תכני ספרה לתכנית הלימודים בבתי-הספר הישראליים. " לא מתקבל על הדעת" – אמרה לי – "שבכל העולם מעורר הספר סערה שאינה פוסקת מאז ראה הספר אור. ואילו בארץ בקושי יודעים על קיומו. וגם הציבור הלאומי בארץ חושב עדיין במושגים המעוותים של התעמולה הפלסטינית".

פיטרס ביקשה שאעלה את הצעתה לפני שרת החינוך והביעה נכונות לבוא לארץ לסייע בעניין. היא הצהירה כי היא מוותרת מראש על כל התמלוגים שיגיעו לה בתוקף היותה בעלת זכויות יוצרים של הספר.

בקשתי את פיטרס לספר כמה דברים על עצמה ואמרתי לה כי רק באקראי נודע לי כי היא יהודיה. היא סרבה לעסוק בעניניה הפרטיים. "רק הספר חשוב" – אמרה. עם זאת הבטיחה לתת לי ראיון כשתבוא ארצה בסוף אותה שנה.

פקס לשרת החינוך

בעקבות השיחה שלחתי את הפקס הבא לשרת החינוך לימור לבנת (בטלפון אי אפשר היה להשיגה כמובן):

"שלום לך,

"הסופרת והחוקרת ג'ואן פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

"אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע הכללי למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה – של היסטוריונים חדשים כישנים.

"הספר ראה אור באנגלית בארצות ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל. הסופרת מותקפת כמובן בחריפות רבה על ידי הערבים ותומכיהם בעולם.

"בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון" ("היגיון בשיגעון") ניתנו הזמנות מראש של כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

"ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה.
"גב' פיטרס היא יהודיה וידידה של ישראל. היא בקשר אמיץ עם בנימין נתניהו".

כמו לזרוק בקבוק לים

אילו הייתי מניח את המכתב בבקבוק וזורק לים ייתכן שהייתי מקבל תשובה מהירה יותר. מכל מקום חלפו כמה שבועות ולא היתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה. אכן, נשלחה תשובה ביום שלאחר הפרסום בטור.

בתשובה נאמר לי כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. ניסיתי לברר עם מי שהוזכר כראש הוועדה מה מצב הבדיקה והוא לא ידע על מה אני מדבר. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים קיבלתי סוף סוף תשובה רשמית. מכתב חתום בידי יועץ השרה, חיים הלפרין. וזה לשון המכתב:

"השקפת עולמה ורצונה של לימור לבנת כשרת החינוך לחזק את הזהות הציונית ידועים ומוכרים, הן בציבור הרחב והן במערכת החינוך.
"לשמחתנו, הרצונות הללו באים לידי ביטוי גם ב'פכים הקטנים'. לדוגמא: הספר 'מאז ומקדם' אותו כתבה ג'ואן פיטרס, יצא מחדש. כתוצאה מנוכחותנו כאן הוא מתפרסם באתר האינטרנט של המורים להיסטוריה כחומר מומלץ לקריאה ולהעשרה (לא כחומר חובה, משום שזהו ספר מחקרי ומפורט מדי – לרמת התיכון)".

עד כאן מכתבו של יועץ השרה.
אמור לי מי היועץ של השרה ואומר לך מי השרה. יועץ הרואה בספר זה "פכים קטנים" או שלא קרא את הספר מעולם או שאין לו מושג במה מדובר.

בעיות בהבנת הנקרא

פניתי לאתר של משרד החינוך, אתר גדול ומגוון. חיפשתי, ובלא מעט עמל הגעתי לטקסט שעיקרו ספרים שמשרד החינוך ממליץ בפני המורים לקרוא. וכך נאמר שם:
"הספר עוסק בסיכסוך הישראלי ערבי, ובוחן את טענות שני הצדדים. הספר בוחן את הטענות אל מול מסמכי או"ם ונתונים מספריים והיסטוריים שונים, ומגבש עמדה לגביהם. הספר רציני ומעמיק, ומכיל מידע שאינו נגיש לציבור קורא העברית. בספר ישנו חיזוק לטענות שנכתבו גם בספרים אחרים שיצאו לאור בעברית, ומוסברים בו נושאים שונים ומועלים בו פרטים חשובים. כמו העובדה, שהאדמות הערביות נקנו בזמן המנדט בכסף; על ההגירה העצומה של ערבים לארץ ישראל במאה השנים האחרונות; על כך שהערבים ברחו ב-1948, בין השאר, כי מנהיגי ערב הורו להם לברוח; על כך שבחיפה ביקשו היהודים מערביי העיר שלא לברוח; על כי מספר הפליטים הערבים במחנות הפליטים 'התנפח' מאחר שבמחנות הפליטים נוספו גם עניים מארצות ערב ולא רק פליטים; ועל 'ההון הפוליטי' ששליטי מדינות ערב ניסו כל השנים 'להרוויח' מקיומם של מחנות הפליטים".
עד כאן האתר של משרד החינוך.

אם סטודנט באוניברסיטה היה מגיש לי סיכום כזה על הספר הייתי נותן לו ציון "לא מספיק בהבנת הנקרא. הכותב, אם בכלל קרא את הספר החמיץ את העיקר, וכתב מסמך המזכיר את "סיפור מסויים" מילקוט הכזבים.

אך אם משרד החינוך רואה בספר המונומנטאלי הזה "פכים קטנים" מי אנו שנתווכח עם המשרד המעצב את פני הדור.

ולסיום הערה לגבי המצב בימינו.

את הסיפור העצוב הזה כבר סיפרתי (בהמשכים במקומות שונים בהתאם להתרחשויות) וכאן נפרשת לראשונה התמונה כולה. מבחינה עיתונאית זה סיפור ישן. מבחינה לאומית זה סיפור בוער. כבר היה לנו שר חינוך כמו יוסי שריד שהכניס לתכנית הלימודים את שירי המשורר הפלסטיני האנטישמי מחמוד דארוויש. היתה לנו שרת חינוך, יולי תמיר,  ממייסדות שלום עכשיו שהנהיגה את לימודי הנאכבה.

ונתברר שאם כבר יש שרת חינוך ממפלגת ימין, לימור לבנת, היא בעלת ידיים שמאליות – אם לא מן הבחינה הפוליטית הרי מן הבחינה הניהולית ויכולת הבנת הנקרא.

 

גדעון סער צילום הויקיפ'יה העברית SEGAL

ואחרון אחרון חביב. יש לנו היום ראש ממשלה , בנימין נתניהו, שגם יש לו יכולת בהבנת הנקרא וגם מכיר אישית את ג'ואן פיטרס. ושלא כראשי ממשלה רבים שהיו לנו הוא גם קורא ספרים. יש לו גם שר חינוך מצויין ויעיל, גדעון סער. הואילו נא להפשיל שרוולים, להושיב צוות שיכין תכנית לימודים על פי סיפרה של ג'ואן פיטרס. ומה בדבר הרמטכ"ל? למה לא להכליל את תכני הספר לקורס קצינים. תדע כל אם עבריה כי בנה הנשלח לשדה הקרב יודע שהוא לא נלחם בארץ ערבית אלא על אדמתו ואדמת אבותיו ואבות אבותיו על עד אין דור.

ראיון עם ג'ואן פיטרסhttps://www.youtube.com/watch?v=VDilGudtoLk&t=3s

על הספר ראה בסירטון ביו טיוב

http://www.youtube.com/watch?v=74hILhK82OQ

ראיון עם יונה לוי על הספר http://www.youtube.com/watch?v=rYxIgtuS5SM

==================================================================

היכן להשיג את הספר "מאז ומקדם"

(נכון לאוקטובר 2009)

בעקבות פניה של קוראים רבים בררתי ומצאתי כי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה מהדורה חדשה של הספר בשנת 2008.

הקורא, רו"ח יואבי רבינוביץ, מסר לי כי רכש כמות גדולה של ספרים והוא מוכן להציע  אותם במחיר הקרן בצרוף דמי משלוח.

 

יש לשלוח שיק על סך 55 ש"ח לרחוב עמינדב 23 תל-אביב. פרטים בפקס 03-5611556. ובטלפון 03-5615353

כמה קוראים דיווחו כי מצאו את הספר בחנויות סטימצקי וכן באתרי מכירות באינטרנט. מסתבר שיש כמה כאלה. אני בדקתי ומצאתי שהספר מוצע באתר הזה

http://www.kettlebells.co.il/product.aspx?itemId=86

========================================================================

סוף האמת לנצח

ספרה של ג'ואן פיטרס, שהותקף מכל עבר כבלתי אמין, כ"לא מדעי". הספר שרק אחרי מאמצים של קוראי טור זה ראה אור לפני כמה שנים במהדורה מצומצמת (שנחטפה מייד) הולך ומנצח בגדול.מאז ומקדם ברשימ רבי המכר מוקטן

ברשימת רבי המכר של "ישראל היום" מן ה-18.6.2010  מופיע הספר "מאז ומקדם" במקום הרביעי של רבי המכר  בקטגוריה של ספרי עיון.

אכן, סוף האמת לנצח.

בכיר חמאס מודה: רוב הפלסטינים באו ממדינות ערב

http://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

קישור לשיחה עם יונה לוי על "מאז ומקדם"

לקוח מאתר ישראל הצפונית

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

ראה גם גאוגרפיה ודמוגרפיה בארץ ישראל

ראה כך טירפדה למור לבנת את הכנסת הספר לתכנית הלימודים

http://www.zeevgalili.com/?p=14859

מכתב של קוראת

אני מסתובבת מתוסכלת לנכח העובדה שציונות זאת מילה גסה ובושה לאהוב את ישראל.  הגעתי לארץ עוללה בזרועות ניצולי שואה רדופי סיוטים וחסרי שורשים. הם בחרו להתיישב כאן במדינת היהודים כי הבינו כמה חשובה מדינה לעם היהודי. הם ראו בכך חזות הכול. והנה 60 שנה עברו ושוב אנו כמעט מאבדים את הזכות הזאת, וזה בעיקר נשמע מפי ילדינו.  ברור שיש כאן תהליך מתמשך של דיסאינפורמציה,.שקרים שהופכים לעובדות הסטוריות המתקבעות בתודעת האנושות. לפיכך יש לעשות כל מה שאפשר להפיץ את הספר שכולו עובדות חושפות שקרים ועיוותים. ספק כבר היה לי קודם עכשיו יש על מה להסתמך. איך אפשר לעזור?

לאה טרכטמן

לימור ליבנת ויקישיתוף

שלום זאב,

קראתי את  הטור שלך באתר על הספר "מאז ומקדם".
לפני שלוש שנים הקמתי יחד עם חבר ארגון בשם "חזון לאומי"
ובחצי השנה האחרונה אנחנו מפעילים במסגרת הארגון יוזמה מעניינת הקשורה לספר.
בברכה,
ישראל שולדינר
0544642282                   ינואר 2016

אנחנו וערביי ארץ ישראל – למרות המשקע של 100 שנות דמים יש סיכוי

גירסה מעודכנת נובמבר 2015

המלחמה בינינו לבין ערביי ארץ ישראל נמשכת מאה שנים ויותר * מלחמה רוויית דם, שגרמה לתהום של שינאה ופחדים * אבל בין הים לירדן לא יכולה לקום עוד מדינת חמאס כמו עזה * תוקם כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שתכלול ערבים המוכנים להיות אזרחים ישראלים נאמנים * האם יש סיכוי שזה יקרה? – כנראה אין ברירה אחרת 

בילדותי בצפת היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

הזיכרונות מאותה תקופה הם זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוולנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו מאז החלה שיבת ציון המודרנית.

 

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

ביקור בכפר ערבי

יש לי ידיד ערבי המתגורר באחד מכפרי השרון, שהיה נתון לכיבוש עיראקי במלחמת השחרור. הכרתי אותו במהלך עבודה משותפת על תרגום ספרי ילדים לערבית והתארחתי פעמים רבות בביתו. בכל ביקור אצלו אני עומד שוב בפני הסתירה בין היחס החם לאדם הערבי כפי שהוא, לבין הידיעה שאנחנו בכל זאת אויבים. בהכנסת האורחים שבביתו אני חש שוב את התחושות והריחות של ילדותי המוקדמת. בשיחות נפש עמו אנחנו מסכימים בהרבה נושאים (הוא אדם משכיל, בוגר האוניברסיטה העברית, מורה במקצועו). אך הדרך אל ביתו רצופה תמיד מבטים עוינים. לא פעם גם אבן הנזרקת לעברך. הוא נוהג לשלוח אחד מילדיו כדי שילווה אותי מן הכניסה לכפר עד לביתו, לבל יאונה לי רע. לבקר היום בכפר ערבי ישראלי זה לא תענוג גדול.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

ארתור קסטלר ויקישיתוף

בספרו "הבטחה והגשמה"  כותב הסופר ארתור קסטלר כי האדמיניסטרציה הבריטית, פעלה למניעת מכירות אדמות ערביות שיביאו לנישול פלאחים מאדמתם. ב-1940 היתה ארץ ישראל המדינה היחידה בעולם, פרט לגרמניה הנאצית, בה נאסר על יהודים לקנות קרקעות. מרבית הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים היו קודם אדמות בור – כך בקרקעות שלאורך רצועת החוף וכך בעמק יזרעאל.

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. גם שטח מטעי הפרי הערביים באזורים ההרריים – שלפני התקופה הציונית נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד – גדל מ-332 אלף דונם ב-1931 ל-832 אלף דונם ב-1942. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים – שיטות הדברה, טיפול בבעליי חיים. וכן תודות לעלייה שהגדילה את השוק שצרך מוצרים חקלאיים .

 

שטח הפרדסים הערבים גדל פי שבעה. כרזת פרסומת לתפוזי יפו משנת

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה בה כמחצית האוכלוסייה היתה יהודית ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

מה שמקדונלד לא ציין הוא שהאוכלוסיה גדלה פי כמה לא רק בגלל תנאי התברואה שהביאו היהודים אלא בגלל המדיניות הבריטית שהביאה ערבים לארץ מכל קצווי הלבאנט.

[בקרוב אפרסם ממצאים חדשים שמאז 1871 עד 1948 קמו באץ 196 כפרים ערביים רובם בסמוך לישובים יהודים רובם של ערבים שבאו מחוץ לארץ ישראל – אוקטובר 1915]

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'. איננו ריאקציונרים ואיננו נחשלים… אנו עם חי וחזק ביסודו, אנו נמצאים בתקופת הרנסאנס שלנו, אנו מולידים אותו מספר ילדים ככל עם אחר בעולם, עדיין מצוי בקודקודנו מוח. יש לנו מורשת גדולה של תרבות וחיי רוח. לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".

הנעבעך של הנאכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה. אם יש מקום לבקשת סליחה ומתן פיצויים בין שני העמים – הפלסטינים עדיין לא ביקשו סליחה ולא שילמו לנו פיצוי על השואה שהיו שותפים לה.

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – הנאכבה. זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל פני האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח, אם מחוסר ברירה ושיקולים צבאיים וגם תודות לתבונתו של דוד בן גוריון. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

אזרחי ישראל הערבים

לפלסטינים מעבר לקו הירוק יש שני חלומות רטובים – האחד הוא לזרוק את היהודים לים והשני הוא להשיג תעודת זהות ישראלית.  "ערביי ישראל" כבר הגשימו את החלום של תעודת הזהות. אלה החולמים גם את החלום השני צריכים לדעת שזה לא ילך יחד לאורך ימים. ערבי ישראלי הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני מקומו בפלסטיין שהיא ירדן.

מצבם של ערבים  בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית שלא תקום. ערביי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי עשרות מרמת החיים של הירדנים והסורים [גם לפני המלחמה המתנהלת שם] והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר. מצבם של פלסטינים שנאנקו מתחת לעול הכיבוש הישראלי בתחומי יהודה ושומרון ועזה קצת פחות טוב מזה של אחיהם אזרחי ישראל. אך מצבם טוב לאין שעור ממצב אחיהם בירדן, בסוריה וביתר מדינות ערב. מצבם יותר טוב ממה שעתיד להיות מצבם תחת שלטון מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם.

חזרה למלחמת השחרור

חיינו שנים רבות בתקווה שאם נתנהג יפה לערבים, נלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זה לא קרה. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה. וזאב ז'בוטינסקי כבר עמד על כך לפני שבעים שנה במאמרו "קיר הברזל". ערביי ישראל גילו נאמנות למדינה שהיטיבה עמם כל עוד נדמה היה שהמדינה חזקה ותהדוף את אויביה מבחוץ ותדכא את אויביה מבית. הסכם אוסלו לא נתפרש על ידם כפיוס היסטורי. הוא התפרש כסיבוב הגלגל ההיסטורי לאחור, כהתגברות הפלסטינים על הפולש הציוני. טענות הקיפוח של ערביי ישרא , אינן אלא עילה להחזרת הגלגל לאחור. מדיניות עיוורת של ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילה ולא ניסתה ליצור שותפות אמת עם ערביי ישראל – שותפות של שוויון זכויות שיכלול גם שוויון חובות. ומעל לכל תוך אכיפת החוק ללא פשרות.

אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לימדו את ערביי ישראל שאין דין ואין דיין. כי עוד הפגנה ועוד לחץ ועוד אינתיפאדה יחזירו את הגלגל לאחור. וכיום אנו עומדים לא בפני פיוס היסטורי אלא על סף מלחמת שחרור חדשה, הפעם מלחמת שחרור של הפלסטינים. ובראשנו לא עומד דוד בן גוריון אלא בנימין נתניהו הנשען על קואליציה רופפת.

גבולות 1937

אחרי שנסוגונו לגבולות 1923 בלבנון דורשים מאתנו מאתנו לסגת לגבולות 1967 ביהודה ושומרון. ואחר כך ידרשו שניסוג לגבולות החלוקה של שנת 1947 ואם לא נעשה את זה תהיה כאן אינתיפאדה וכו'. ואחרי גבולות 1947 נתבקש להסכים לגבולות ועדת פיל משנת 1937שהותירה לנו איזו פיסת אדמה בסביבות תל אביב.

ז'בוטינסקי לימד אותנו שאם שני צדדים מתמקחים והאחד אומר כולה שלי והשני אומר חלקה שלי יקבל השני חלק מחלקה, אם בכלל.

על מנת להחזיר את הדברים לפרופורציה הבה נתחיל מגבולות שנת 1000. הכוונה היא ל- 1000לפני הספירה – תקופת מלכות שלמה. כאן נוכל לחשוב על איזו פשרה טריטוריאלית – נשמע מה הם מוותרים ונאמר מה אנחנו מוכנים לוותר.

למרות הכל אופטימיות

הדברים הנכתבים כאן [אוקטובר 2015] בעיצומה של אינתיפדת אבנים וסכינים יישמעו אולי הזויים. אך יש מקום לאופטימיות. זו אופטימיות של אין ברירה. גם אנשי השמאל השפויים כבר לא מאמינים בהיתכנותה של תכנית שתי המדינות. הם רק חוששים, ובצדק, שנהפוך למדינה ערבית והכל יודעים שאין מדינה ערבית דמוקרטית, הומנית, משכילה. 

 חוסר הברירה יביא לפיתרון. חלק גדול מערביי ישראל הם כבר חלק מן הפתרון הזה. עובדים ומתפרנסים יפה לומדים באקדמיה, תופסים משרות חשובות ברפואה ובתעשיה ויש התקדמות. למרות הצהרותיהם כי הם "פלסטינים" איש מהם אינו מתכוון לעבור למדינה פלסטינית או ערבית. יש ביניהם החותרים תחת המדינה ואת אלה יהיה צורך לסלק במוקדם או במאוחר או להושיב בכלא.

חוסר הברירה של הימצאותנו יחד יביא לפיתרון. אולי מדינה אחת עם רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול המקבל על עצמו את כלליה וחוקתה של מדינת הלאום היהודית.[הנותנת לנו למשל עדיפות בעליה]. תיתכן פדרציה בין שתי אוכלוסיות: מדינת ישראל וגוף מדיני למחצה. שני הגופים יהיהו שותפים בכלכלה בפיתוח בתעסוקה ובקידמה. אך לחלק הערבי לא תהיה שליטה על הכוח הצבאי. הרי גם החסידים המובקים של שתי מדינות איננו מתכוון לתת לפלסטינים אפשרות להקים בשכנותנו עוד חמסטאן. או להקים מדינה פלסטינית שתהפוך פתח כניסה לדעאש.

ערביי יפו נמלטים מהעיר 1948

הנה יש ערבים שאפשר וצריך לחיות עמם

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם ערביה פשוטה המבינה את המציאות