תוצאות הבחירות הולידו קואליציה מקיר אל קיר – מבנט ועד לפיד * קואליציית החרדה מן החרדים * לא הגרעין האיראני והנשק הכימי בסוריה * לא מחירי הדיור ורודנות הוועדים הגדולים * אפילו לא מחיר הקוטג' – רק היהודים השחורים האלה מאיימים על קיומנו * ואולי האנטישמים בכל זאת צודקים? * ומדוע הפכתי חסיד של שלי יחימוביץ'

אפשר להסביר את הקואליציה הזו כטקטיקה רגילה של תן וקח. שני השחקנים החדשים שנכנסו לזירה, בנט ולפיד, שהבטיחו פוליטיקה חדשה ונקייה נתגלו כאמנים של הפוליטיקה הישנה והמלוכלכת. אויב משותף שכולם שונאים משיג את המטרה.

מדובר כאן בתופעה חמורה יותר. היא ביטוי להסתה שיטתית של אישי ציבור, עיתונאים ואקדמאים משך שנים נגד היהודים החרדים. להסתה הזו יש מאפיינים ברורים של אנטישמיות.

החרדי כקוף

הנה ההוכחות:

להמשיך לקרוא ←

צפריר רונן [צילום זאב גלילי]

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.

—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301

" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים

לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

קלמן ליבסקינד, עיתונאי יחיד  נגד כל הגל העכור

ביום שישי האחרון חשתי בושה עמוקה. בושה מן המקצוע בו עסקתי עשרות שנים. בושה מן התקשורת הישראלית, שדמתה לעיתונות הסובייטית בתקופה החשוכה ביותר של הסטאליניזם. משתווה אולי לעיתונות הצפון קוריאנית היום.

התקשורת הישראלית מעולם לא היתה פלורליסטית. אך שום ארוע לא שיקף את החד צדדיות שלה בבוטות כזו כמו ארועי חברון.

מי שרואה עצמו "נורמלי", מתקשה  להבין את מניעיהם ומעשיהם של חבורת הנערים והנערות, שהתמקמו ב"בית השלום" והחליטו לחסום בגופם עוד שלב בשרשרת נסיגות ההתאבדות של מדינת ישראל.  אולי מדובר בטרוף. אך מי שדעתו לא נטרפה אחרי חורבן גוש קטיף ותוצאותיו  הוא אולי חסר דעת בכלל.

שני צידי המישוואה

אבל גם השמאלן הקיצוני ביותר, אם עיניים לו בראשו  ומעט תבונה בליבו, מכיר ויודע מי עומד בצד השני של המשוואה.

מן הצד האחד: ממשלה שבראשה עבריין פלילי שאולי לא יצליח להימלט מן הכלא. ממשלה שחלק משריה יועציה ועוזריה, בהווה ובעבר, נמצאים תחת חקירה. ממשלה שאינה מצליחה להגן על אזרחיה – לא ממשפחות הפשע המאורגן  ולא ממדינות הפשע שבצפון ובדרום.  ממשלה ששר הביטחון שלה עומד בראש מפלגה קיקיונית פושטת רגל. שר ביטחון שברח בחרפה מלבנון ואיפשר את הקמת חיזבאללהסטן. שר שמאפשר מאז מונה לתפקידו את התחזקותה של חמסטאן שבדרום. שר ביטחון שתמיד ברח מכל אחריות (זוכרים את אסון צאלים, בו עמד כנפוליאון והתבונן בפצועים ובגוססים בלי להניד עפעף, בלי להגיש עזרה).

ומן הצד השני נערים "מטורפים", שאינם מבלים את לילותיהם בפאבים והעונש החמור ביותר בעיניהם הוא לשלול מהם את הזכות והחובה לשרת בצה"ל.
השאלות שלא נשאלו

מול המשוואה הזו צריך היה כל עיתונאי, בר דעת ובעל יושר מקצועי , לעצור לרגע ולחשוב לפני שהוא משרבט  על הנייר את דעותיו.
האם החלטת בג"ץ באמת חייבה לפנות את הבית מיד (לא !!! קבע השופט בדימוס טירקל).
האם נעשה מאמץ לפתור את הבעיה בדרכי שלום? (לא, אהוד ברק נהג כאחרון המאפיונרים, המחבקים את יריביהם לפני שהם תוקעים סכין בגבם).

מה שהתרחש בחברון קרע את הלב של כל יהודי הגון בארץ הזו. אך העיתונים יצאו בקריאות צהלה. שישו ושמחו. סוף סוף צה"ל ומג"ב והמשטרה מנצחים.

תדריך ממשטרת המחשבות

כולם כתבו כמעט באותה לשון, כאילו קיבלו תדריך ממשטרת המחשבות של 1984 (ג'ורג' אורוול).
בן דרור ימיני ("ראיתי והתביישתי"). בן כספית ("מחבלים יהודים"). עפר שלח (בחברון נזרעים זרעי התבוסה של צה"ל בעימות הבא). עד כאן מעריב.

ובידיעות אחרונות:  איתן הבר, ידיד אישי ומעריץ של ברק  (המסר אתמול: יש ממשלה בירושלים). נחום ברנע ("הפעם לא חזרו על המשגים בעמונה"). סימה קדמון (פינוי בית המריבה החזיר לתודעה את אהוד מהסיירת). אורי  משגב ("לתפארת המדינה").
רק אורי אורבך השמיע איזה ציוץ שה"מתנחלים" נתנו גול עצמי ליהדות הכיפה הסרוגה.  צר לי לומר זאת, אבל אורי אורבך החביב הכליל עצמו בין אלה המכונים "דוס מחמד" –  מושג מבריק שהוא  המציא לגבי כמה חובשי כיפה שבתקשורת.

העיתון היחיד שנהג בהגינות הוא "ישראל היום" בעריכת עמוס רגב, שנתן מקום לצליל שונה מן הקקופוניה של התקשורת. הוא פירסם שני מאמרים, פרי עטם של יו"ר מועצת ישע דני דיין ושל אורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע.

גם דן מרגלית זכור לטוב בכך שחזר והצהיר כי מי שקורא בעיון את החלטת בג"ץ אינו מוצא בו הוראה  לפינוי מיידי של הבית.

(אינני מכליל במילה "תקשורת" את "מקור ראשון" העיתון בו הופיע טור זה כ-11 שנים. הוא העמיד את מיטב כותביו, ובראשם אמנון לורד העורך וחגי סגל  כדי להשיב מנה אחת אפיים לגל העכור. אך בהיותו עיתון סקטוריאלי דל תפוצה לא נשמע קולו).

הצדיק היחיד בסדום

הצדיק היחיד בסדום התקשורתית היה כתב מעריב קלמן ליבסקינד, במאמר, שעורכי העיתון דחקו לעמוד השישי,  הוא כתב דברים כדורבנות נגד כל הזרם העכור של  התקשורת כולה.  ועל כך הוא ראוי לקבל בבוא היום את פרס ישראל לתקשורת.

להלן המאמר  במלואו:

ד מ ו ק ר ט י ה     מ ז ו י פ ת

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות.

הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תכנית ההתנתקות  ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"צ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה.

הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולארית וזוכים לאהדה השמורה לקרבנות. איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

הוא לא תופס איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א, ואיזו אמונה יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליו כמו על משוגע כשהוא מבקש לגור בעיר האבות.  כשהפועל ת"א והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, הוא שואל, אנחנו או אתם במדינת תל אביב?

כשהוא רואה בסקרים שמחצית העם חושבת כמותו, אבל לא מוצא שריד מהמחצית הזו בעיתונות,  ברור לו שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הוא לא מוכן עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר.  כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים.

מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב  ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת  והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה.

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא כשכלי התקשורת היחיד שנותר היא האבן.
קלמן ליבסקינד
*  *   *

קלמן ליבסקינד נולד לפני 38 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון.  בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון"  עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5  שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את  איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

המו"ל והבעלים של "מקור ראשון" באותה תקופה היה מייקל כריש ז"ל.  כשנודע על כוונתו של ליבסקינד לעבור ל"מעריב" שאלתי  את מייקל כריש: מדוע אתה מוותר על עיתונאי מקצועי מן המדרגה הראשונה, שיכול להתחרות בהצלחה בעיתונים חוקרים של העיתונות המסחרית. כריש השיב לי כדברים הבאים: "לא השקעתי במקור ראשון את מיטב כספי  כדי לעשות רווחים, אלא כדי להשפיע על השיח הצבורי ועל התקשורת. אם התלחנו לגדל בתוכנו כישרון  כזה והוא עם כשרונו והשקפותיו עובר לעבוד באחד משלושת העיתונים הנפוצים, הקובעים את הטון במדינה, אני רואה בכך הצלחה  ביעד שקבעתי".
חלקתי אז על דעתו של המו"ל. אמרתי לו כי ויתור על כישרון כזה מקטין את סיכויי "מקור ראשון" להפוך לעיתון מקצועי ונפוץ.

השבוע נכחתי שמייקל כריש ז"ל, אציל נפש וצדיק תמים, צדק. יהי זיכרו ברוך.
זאב גלילי

*        *       *

ראה איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית ומושחתת

בועז העצני שלח לי דואל: "לא צריך לכתוב המנון לכתומים, הוא כבר קיים". בצרופה היה שיר שברגע ששמעתי אותו עורר בי שיכרון של התרגשות. זה היה השיר "יהושע", שחיבר אורי סלע, הולחן בידי יוחנן זראי והושר בפי אריק לביא.

ההתרגשות נבעה מעצם שמיעת השיר, שדומה כי דורות כבר לא שמענו ברדיו. המנגינה של יוחנן זראי קצבית מאד, שיר לכת של צבא מנצח. והליווי העיקרי הוא של תופים שמגבירים את זרם הדם בעורקים.

"לך הארץ האחת"

לב לבו של השיר הם כמובן המילים שחיבר אורי סלע.
השיר נפתח במלים:
"ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי לך נותן"

והפזמון החוזר הוא
"חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת"

איני חושב שיש עוד שיר אחד שנתן ביטוי, בעוצמה רבה כל כך, לחדוות הניצחון של מלחמת ששת הימים, להתפרצות הגדולה של אהבת ארץ ישראל, לגעגועים העזים לשורשי קיומנו.

עדות בעת מעשה

לי היתה סיבה אישית להתרגש לשמע השיר הואיל והייתי עד לכתיבתו בשעת מעשה, בידי חברי ורעי שהיה לי כאח, אורי סלע.

זו הזדמנות להעלות כמה מילים לזכרו של האיש.

אורי נולד בדגניה ב' ומילדותו גילה כישרונות מופלאים בכל תחום. ישב כל היום וקרא ספרים וגם לא משך ידו ממלאכת כפיים. בילדותו חלה בשיתוק ילדים שגרמה לו נכות קשה, שהגבילה את יכולתו לעבוד בחקלאות. אורי נטל על עצמו לנהל את המוסך של המשק, אף שמעולם לא למד מכונאות. כדרכו, לקח ספרים מכל הבא ליד. למד את הנושא התיאורטי ביסודיות, רכש מכשירי עזר ומדידה שלא היו אז כמותם בארץ והמוסך שניהל נחשב לאחד המשוכללים ביותר בתנועה הקיבוצית.

ללא השכלה פורמלית

בגיל צעיר למדי גורש מן המשק. אני מניח שהאינדיבידואליזם הקיצוני שלו לא התאים לקולקטיביזם הרעיוני שאפיין אז את הקיבוצים.

בצאתו העירה היה ללא פרוטה בכיס, ללא השכלה פורמלית, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו. אך כבר אז היה אנציקלופדיה מהלכת, שהלכה ותפחה במהלך השנים. לא היה תחום בו לא היה מסוגל להרצות הרצאה מלומדת ברמה שמעטים הפרופסורים המסוגלים לה.

אינטלקטואל ובדחן

בצד השכלתו האוטודידקטית היה גם ברוך כשרונות בכל תחום – בכתיבה, באיור, בגרפיקה – בלי סוף. הוא נמנה עם המייסדים של גלי צה"ל. עיצב את הצורה הגראפית של "העולם הזה" ואת סיגנון הכתיבה המיוחד בו. כתב פזמונים, ערך ותרגם וכתב ספרים (עד מותו כ-15 לפחות). רובם מקוריים ובקשת רחבה של תחומים. היה אינטלקטואל מובהק אבל גם בדחן מחונן שכתב פיליטונים והוציא לאור עיתונים סאטיריים. בין יצירותיו חוברות "בדיחות אשכול" שאפשר לומר עשו היסטוריה. הירבה לכתוב חמשירים ופרסם טורים קבועים כאלה בעיתונות היומית.

עולם התנ"ך

הכרתי את אורי בראשית שנות השישים. אורי ערך אז פרויקט של התנ"ך באמנות ובארכיאולוגיה שהודפס בדפים בודדים וחולק יחד עם "ידיעות אחרונות" בסופישבוע כמקדם מכירות. אני נתבקשתי לסייע בהפקת הפרויקט ובפועל הייתי מה שנקרא אז המביא לבית הדפוס.

לפרויקט היה עורך רשמי, פרופסור מפורסם מאד שמלבד שמו לא תרם מאומה לפרויקט. בפועל היה אורי מחבר הטקסטים, מאתר הציורים והאיורים, הגרפיקאי ואפילו הביצועיסט שהכין את הפילמים לדפוס האופסט (שהיה אז בחיתוליו).

פניה ליהדות

בעקבות עבודה זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה עשרות שנים. נדמה לי שהייתה לי השפעה מסוימת, בעקבות שיחות ממושכות שקיימנו, לכך שאורי פנה בכיוון היהדות. הוא היה מוקסם מיצירות עגנון שאותן קרא פעמים רבות. הספר החשוב ביותר שכתב הוא "מכתם לעגנון" הכולל אוסף של פתגמים מתוך כתבי הסופר. צורף אליו גם מחקר מונומנטאלי על הכלב בלק ב"תמול שלשום".
למרבית הצער איש לא יכול עוד להשיג את הספר הזה שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד. הוצאת שוקן איימה בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. כל העותקים נאספו מן החנויות וככל הידוע לי הושמדו. בידי נמצא אחד העותקים הבודדים ששרדו.

פרוש להגדה

הוא כתב פרוש להגדה של פסח שהוא ממש מאיר עיניים. כתב שורה של ספרים על סיפורי חסידים, ספרים בענייני לשון, על הכל בכל מכל כל.

רוחב היריעה של השכלתו בא לביטוי תקופה ארוכה כשפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שני עמודים מדי שבוע ובהם סקר את כל הספרים שראו אור באותו שבוע. הדיווח שמסר היה תמציתי וחכם. נתן מושג על הספר וחשיבותו ונתגלתה בו השכלתו הרחבה.

איך נכתב "יהושע"

זה היה כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים. ישבנו בדירתו עמוסת הספרים ברחוב גורדון בתל אביב, שנראתה יותר כספריה ציבורית מאשר כדירת מגורים. הגעתי לביתו כשעמד לסיים את כתיבת הפזמון בכתב ידו הנקי והבהיר.
שאל לדעתי על הטקסט שקריאתו הפכה את בשרי חידודין.
שאלתי את אורי: אתה כותב טקסט כזה? והוא השיב לי: זה התפרץ מתוכי כמעט בלי רצוני.

אורי היה רחוק מאד מתפיסת ארץ ישראל השלמה (מושג שנולד רק אז עם הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה). היום היו אולי מכנים אותו שמאלן אך מעולם לא היה מה שאנו קוראים היום סמולן. מעולם לא התמכר לסם "התהליך המדיני" ופולחן האשמת ישראל ושנאת המתנחלים. הוא היה בעצם מפאיניק מן הסוג של לובה אליאב, שבאורח פרקטי לא ראה דרך לפתור את הבעיה עם הפלסטינים אלא על ידי הפרדה.

אורי גדל בחברה חילונית ומעולם לה היה דתי. הלוויה של אמו בדגניה, נערכה בנוסח הקיבוצי – ארון על הבמה בבית התרבות, עם שני נרות דולקים וחברים האומרים דברים לזכרה ודקת דומיה. אחר כך מובל הארון ב"סידור העבודה" על ידי שני חברי קיבוץ. בלי "צדק לפניו יהלך", בלי פרק תהילים. על שפת הקבר חטף אורי מידי את הסידור שהחזקתי ואמר קדיש.

אמר תהלים

כששכב על ערש מותו ביקרתי אותו בבית החולים תל השומר. ראיתי שהוא מחזיק ספר תנ"ך בידיו. הוא אמר לי, כדרכו, בלצון: אני אומר תהלים. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק.
בפגישתנו האחרונה, כשכבר היה ברור שהיא אחרונה, אמר לי בלחש: אמור בשבילי תהילים.

ראה הערך אורי סלע בויקיפדיה

מה שאפיין את סדום לא היו הרשעים שבה, אלא הרשעות שקיבלה לגיטימיות של החוק * כמה מסקנות עגומות על הקשר בין התעללות הממסד בחלשים בחברה, גילויי רשעות של אנשים וחוק פינוי פיצוי

ב-10 באפריל, יום לאחר ברד הפצמ"רים והקסאמים שירד על גוש קטיף, פורסם ב- ynet מכתב קורע לב של רננה מרמלשטיין, בת 17, מגני טל.

" פצצות נופלות עלינו" , כתבה רננה, " למישהו איכפת?… אריק דואג למתנחלים אפילו במקום יוקרתי במרכז הארץ (חולות ניצנים)… הוא מזכיר לי אנס שלאחר ביצוע זממו נותן לנאנסת סוכריה כדי שיישאר ממנו טעם טוב… ולכל ארגוני הירוקים למיניהם אני רוצה להגיד כנראה שבשבילכם חשוב יותר שפרפר תכול כנפיים יוכל לעוף מול הים בניצנים בחופשיות מאשר אנשים שזרקו אותם מהבית. ממילא הם כוס חד פעמית, אז מה זה משנה איפה נזרוק אותם. הדברים שלי קשים? בוטים? כך בדיוק אני מרגישה. סכין בגב שננעץ בי ובכל יום נעשה סיבוב נוסף כדי שיהיה הכי משפיל ומבזה שאפשר. לפחות הבוקר יש סוסה שנהרגה, אז אולי בכל זאת כל ארגוני הזכויות למיניהם יקימו קןל צעקה רמה…"

" לא איכפת לי"

למכתב הזה של רננה פורסמו באתר 346 תגובות. היו כמה תגובות אוהדות. " כולנו אתכם" ; " המתנחלים האנשים הכי אמיצים שיש" ; " מתפללים לשלומכם" ; " תהיי חזקה" ; " אחי תושבי גוש קטיף אתם היפה והטוב שבחברה המחורבנת שלנו" ; " אני מחבקת אותך. בא לי לבכות מהאדישות והשנאה אליכם" .

אך חלק מן התגובות היו ציניות, אכזריות, פוגעות, מרושעות, לא איכפתיות: " לא אכפת לי שמפציצים אתכם" ; " אתם מסמר בלי ראש. בסוף נעקור אתכם ונצליח" ; " את פורעי החוק אני רוצה שתשאירו שם שהערבים יחסלו אותם" ; " זה העונש שלכם על מה שעוללתם למדינה" ; " רציתם טרנספר קבלתם טרנספר" ; " מתנחלת יקרה את בחרת לגור על אדמה שלא שלך – אז תסבלי" ; " נודניקית קטנה – ממש לא מעניין אותי שמפציצים אותך" ; " אנחנו פשוט כבר לא כל כך סובלים אתכם" ; " אכפת לי שמפציצים אותך בדיוק כמו שהיה איכפת לי בבוקר כשקבלתי קפה מקיאטו עם יותר מדי חלב, הרס לי את היום" .

התגובות האלה מעידות שיש הרבה רישעות בחברה שלנו, רישעות נוסח סדום.

מהי חברה סדומית

חז" ל נתנו לכך תשובה בכמה אגדות.

" מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו אנשי סדום בדבר נטלוה ושרפוה" .

" ר" יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר ולעני ואביון ישרף באש" .

" חמשה ראשי דינים היו בסדום: קו שקר ורב-שקר רב-נבל רב-מסטידין (= מטה דין) וקלאפנדר (= גונב נפש)."

" מי שקיצץ אוזן של חמור חברו, אמרו לו (לבעל החמור) תנהו לו עד שתצמח" .

" כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו. והייתה שם ריבה (=נערה) אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת ונתגלה הדבר . טשו (=משחו) את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה" .

מה מלמדות אותנו האגדות הללו?

אנחנו למדים מהן שהיו בסדום אנשים טובים ולצידם אנשים רעים שעשקו וגזלו בראש חוצות.

מה שהפך את סדום לסדום לא היו האנשים הרעים אלא הממסד החברתי, התרבותי והמשפטי שאפשר מעשי סדום באורח חוקי.

כל עוול היה חוקי שם. מי שעובר בגשר מחייב אותו החוק לשלם ארבעה זוזים. ואם עקף את הגשר ועבר במים חייבו אותו לשלם שמונה זוזים. ומי שפצע אותו חברו ובא לתבוע פיצוי בבית משפט אומרים לו השופטים תן לו שכר כי הקיז לך דם.

רשעות לגיטימית

יש הרבה אנשים טובים בארץ הזו. כאשר פנו לציבור בבקשה לתרום מח עצם כדי להציל את חייו של אומרי רויאל בן השלוש התנדבו רבבות. הארץ מלאה ארגוני חסד וצדקה העושים ימים ולילות למען חלכאים ונדכאים. אנשים רבים מפרישים מעשר מהכנסתם המצומצמת כדי לקיים מצוות צדקה. אלפים רבים מתנדבים לפעולות סיוע לקשישים, לנוער במצוקה, למשפחות הרוסות.

כמו בכל חברה אנושית יש בינינו גם אנשים רעים ואפילו רעים מאד. כל עוד אנשים אלה פועלים ברמה הפלילית נזקם אינו גדול. אבל כשהרוע הטמון בכל אחד מאתנו מקבל לגיטימציה של חברת סדום קיימת סכנה שסופנו יהיה כסופה של סדום ועמורה, על אף הצדיקים שבתוכנו.

רשע בסמכות וברשות

הנה דוגמא למעשה סדום קטן בתל-אביב. בפארק הירקון הוצבו ספסלים שעל המושב שלהם הותקן מוט ברזל. תכליתו של מוט זה למנוע מחסרי בית ללון על הספסל. מן העירייה מסרו (לפי " ידיעות אחרונות" ) כי הספסלים נועדו לישיבה ומי שמחפש מקגום לינה " יצטרך למצוא לעצמו פתרון אחר"

די להציץ בעיתון של יום אחד כדי לאסוף שפע של דוגמאות של מעשי סדום ממסדייים. לקט קצר ואקראי: קטין חסר מעמד מוחזק חודש במעצר מפני שמשרד הרווחה מונע העברתו לגמילה; ועדת החוץ והביטחון דחתה בקשה של שר הביטחון לאפשר למורים חרדים לשרת בצבא ללא מדים ולקבל שכר; מסעדה תל אביבית ביקשה לארח חיילים בודדים בליל הסדר אך נדחתה כי היא לא כשרה; עובדים זרים מגורשים למרות שבית הדין מסכים לשחררם רק משום שמינהלת ההגירה כבר רכשה עבורם כרטיס טיסה; זוגות צעירים הנקלעים לקשיים בהחזר משכנתא אינם מצליחים לקבל מהבנקים הסדר לפריסת תשלומיהם. הם מגורשים מדירותיהם ומפסידים כל מה שהשקיעו; אנשים שאינם עומדים בפרעון חובות נאלצים לפעמים לשלם החזר בגובה של אלפי אחוזים.

והכל חוקי.

" חוק מכשיר עוול"

אי אפשר להפריד את המציאות הסדומית הזו מחוק פינוי פיצוי. היטיב לתאר זאת צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון, שכתב : " …החוק המכונה פינוי פיצוי כבר נחקק אבל חקיקה כשלעצמה בלי צידוק אינה דמוקרטית. חוק המכשיר עוול רק מחמיר את העוול. חוקי סדום, חוקי גזע ואפליה הם דוגמא לכך" .

" אנחנו בעלי סוג דם ג' ד' ה'

הקוראת שושי סלוצקי מנווה דקלים כותבת לי:

" בשבת האחרונה נערכה בדיקת דם כללית לתושבי גוש קטיף. בבדיקה נמצא, כי לכל תושבי הגוש דם מסוג ג", ד" או ה". מטח הפצצות שירד על ישובי הגוש, במיוחד על נוה דקלים, לא הרעיד אף מיתר בליבם של אנשי הביטחון – החל בדרג המדיני וכלה בדרג הצבאי.

" את עיקר הביקורת אני מפנה כלפי התקשורת השותקת. כי במקום שבו צריכה המדיה לחשוף, לגלות, לשאול שאלות נוקבות וכואבות – היא מכסה, מסתירה, ובכך נעשית שותפה לפשע של הפקרת אזרחים שחייהם וגורלם כנראה לא חשובים במיוחד.

" נכון, התקשורת מראיינת אנשים מגוש קטיף. חלק מהכתבים אפילו מאזין בנימוס לטענות התושבים. אבל בסוף השיחה, כמעט תמיד, עומד תושב הגוש בפני השאלה הנוקבת: " נו – אז מדוע אתם נשארים?" , " יש לך ילדים, לא? אינך חשה בגודל האחריות לעולליך?" . וכך, הופכת אותה אם שנשלחה על ידי ממשלת ישראל לאשמה העיקרית בניסיונות לרצוח את ילדיה.

" במרכז השידורים והראיונות היו צריכים לעמוד שר הביטחון, הרמטכ" ל, המפכ" ל, השר לביטחון פנים ושר החוץ. כל שרי ממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה היו צריכים לעמוד בכל השנה האחרונה תחת מטר צולב של שאלות נוקבות וחדות – על עצם התכנית, על רמיסת הדמוקרטיה, על השחיתות ובעיקר על הפקרת חייהם של מיטב אזרחי מדינת ישראל (סוג א" – הבדיקות לא היו תקינות…).

" אינני חפצה בעיתונאים יפים שיפיקו סרטים בעוד 20 שנה דוגמת הסרט " שתיקת הצופרים" שעסק במחדלי המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים.

" אינני רוצה בסרט מרגש כמו " טיסה אחת בשבילנו" , שהפיק חיים הכט ועסק בשתיקת העולם, ובמיוחד ארה" ב, בתקופת השואה 1944. המטס הנמוך של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ אמנם היה מרגש, אך זה היה מאוחר מדי. אני רוצה היום מטס נמוך מעל חאן – יונס, שימגר את קיני המרצחים" .

=============================================================

2. סילוק מאיר עוזיאל ממעריב

עבר לפוסט הסמוך