בימים אלה עולה לאקרנים סרט חדש של הבמאית והמפיקה נילי טל.  הסרט, "אנה אהובתי", עוסק בתופעה הקשה של אנורקסיה. נילי  נוגעת שוב באחד העצבים הרגישים של החברה הישראלית. וכדרכה – בהרבה חמלה, רגישות ואהבה. על הסרט אכתוב  בקרוב ובינתיים אני חוזר ומעלה כאן את הסיפור הנורא של הרצח ללא מניע של אסף שטיירמן  המתאר גם את דרך עבודתה של נילי, 

להמשיך לקרוא ←

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

 

 

 

 

 

 

 

להמשיך לקרוא ←

מצעד המוות של הארמנים אחד מרבים.

ראה "חלוצים ובונים אלמונים"

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.

.

להמשיך לקרוא ←

גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

                                             

עידכון דצמנבר 2015

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ"נ
הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין
גר צדק זצ"ל התגייר כמבוגר
איש צדיק בן תורה בעל צדקה
נולד ח' בסיון בשנת תרכ"ט
נפטר כ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי
אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב
א' דראש חדש תמוז בשנת תש"ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח".

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

המצבה של גר הצדק מנשטיין, דודו של הגנרל הנאצי, והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, "פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

על שני בתי הקברות סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר. הוא הגיע אליהם כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה ונשחטו קהילות יהודיות לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: "- – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור "יהודונוצרי"

ד"ר ריינר מתאר את מולר כ"צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי". מולר מגדיר עצמו "יהודונוצרי". הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו"הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה". בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבע המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

 

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר"מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל ("ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר"מים, כמוני, בוגרי צבא, ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).
ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת "קול תורה" לצעירים שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד"ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסע הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם ("פרעות לחם הקודש"). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה ("המוות השחור"), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

האסונות הגדולים באים לביטוי במצבות בהן מוצאים משפטים כמו "קמו בני עשו עליהם והרגום", "ר' משה הנהרג", "בחייהם ובמותם נקום נקמת".

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש"עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל, נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

מן הארכיונים הגרמנים לא הצלחתי לקבל תמונה מדוייקת של הקירבה המשפחתית בין גר הצדק לבין הגנראל הנאצי ופרטים מדוייקים על נסיבות חייו, התגיירותו ומותו.

אך בעקבות פירסום מאמרי הראשון בנושא נתברר כי יש בארץ אנשים רבים המכירים את האיש מקרוב ואלה פיענחו את החידה.

הגנרל בן מאומץ

הקורא שלמה מארק מירושלים כתב לי:

"הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין.

"הגנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה"ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה"ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

"כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות מרובות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל פון מנשטיין.

הגנרל ערך את הלוויה

"ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין עצמו הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו".

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו הגנראל מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. הלוויה נערכה בטקס צבאי מלא, הארון היה עטוף בדגל צלב הקרס וליוו אותו חיילי ס.ס.

"הייתי תלמידו של
גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון סיפרה:
"אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
"בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י"ז באלול, רשום אף הוא.
רחל פרי חן מירושלים סיפרה: בעלי ז"ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו".

 

 

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מת על קידוש ה'

חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, פוענחה על ידי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

"בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

"רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

"הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

"ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

"הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

"דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה.

שמעון גרינבאום מספר עוד כי שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

 

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא "מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

היה גם סופר סתם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה גם סופר סתם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות:

"סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית מן הברון הגר.
באחת ההקדשות נאמר בין היתר: "לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי' … בן ידידי מורי ורבי החבר ר' אליעזר בן מ"ר ר' יצחק נ"י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו". ההקדשה היא משנת 1926.

 

לסבי ר' אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת"ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות.

 

 

עמיחי על גר צדק

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ

 

===================================================================.

גנרל פון מנשטיין

ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש גייסות טנקים שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה "הייל היטלר".

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית–בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט "אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות".

כאשר הארמיה השישית של הצבא הגרמני נלכדה בכיס הנצור בסטלינגרד שלח היטלר את פון מנשטיין לחזית זו, בתקווה שהוא יציל את המצב. פון מנשטיין עמד מיד על העובדה שאין כל סיכוי לכוחות הנצורים, אלא אם יפרצו דרך טבעת הכיתור וייסוגו. זאת בניגוד להחלטת היטלר שנתן פקודה שיש להילחם עד הכדור האחרון.

פון מנשטיין הכין תכנית הצלה למקרה שהיטלר ישנה את דעתו אך לא גילה גבורה גדולה כשנתברר שהיטלר מתעקש. מנשטיין נשאר מחוץ לכיס הנצור ולא יכול היה להועיל. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים "מסיבות רפואיות". סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, "נצחונות אבודים", פורסם בשנת 1955.

===================================================================

הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה פרסמתי במאמר "פצצת הזמן היהודית"

http://www.zeevgalili.com/?p=268

 

במהלך השנים נוספו עוד עדויות וצילומים שלא היו בידי אז. המאמר הזה מכיל איפא את כל המידע שהצלחתי לאסוף במהלך השנים בפרשה מופלאה זו.

 

 

השוקולד הבלגי, כך אומרים, הוא הטוב בעולם, ממש מעדן מלכים.  אבל לעתים השוקולד הזה מורעל. כזו היתה חפיסת השוקולד ששלח המוסד לרב המרצחים ודיע חדאד. חדאד היה ממקימי "החזית העממית לשחרור פלסטין", ושפך נהרות של דם יהודי בשורה של חטיפות מטוסים ומעשי טרור ,שבשיאם הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972.

אבל השוקולד הבלגי אינו שייך רק לתחום הגסטרונומי או הלוחמה בטרור. הוא מרעיל גם אותנו.  הוא קשור לשאלה מדוע לא חיסלנו עד כה את החמאס בעזה, ומדוע אנו עומדים לסכן את חיי ילדינו בפעולה קרקעית.

למה ישראל  לא השיבה אש למקורות הירי בעזה, כפי שהיתה נוהגת כל מדינה נורמלית? למה איפשרה להפוך את כל תושבי הדרום לברווזים במטווח החמאסי?.

באחרונה שוב הועלו הנימוקים הידועים. זה בניגוד לחוק הבינלאומי, הפרקליט הצבאי לא יאשר, ומאחוריו עומד היועץ המשפטי לממשלה שבוודאי לא יאשר (כי הרי צילו של אהרון ברק עדיין מאפיל על שמינו). אפילו בני בגין, בהופעה אצל לונדון וקירשנבאום השבוע, נזף בציפי ליבני על שהעלתה את הרעיון הנורא שנשיב אש למקורות הירי.

שוקולד בלגי. הכי טעים בעולם אב ללפעמים מורעל.(צילום: ויקישיתוף)

נימוק הנימוקים – שוקולד

אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.

זו הזדמנות  לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.

בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.

הסגרת יהודים לנאצים

בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה,  שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי  הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257  יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה  סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.

לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני  ג'וזף  קונרד בשנת 1899 .

קונגו כאחוזה פרטית

קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני.  ליאופולד  שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר  ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885  הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים  והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.

הפך את קונגו לאחוזה פרטית. המל ךליאופולד השני.

רצח המיליונים

בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות  מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.

שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר).  ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת  ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.

הבלגים לא היכו על חטא

הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.

האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.

לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות  ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות  פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו  גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו.  נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.

 כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.

תועבות בלגיה בימינו

בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים  ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו.  אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה.  זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת  בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.

אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.

 "שקט – מישהו הורג ילדים"

אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת  1999 נתגלה כי 26 ילדות  בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי  (   SNUFF  MOVIES).

הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".

רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה  החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים.  זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.

מסיבות לצייד ילדות

מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת  על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת  כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם.  בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.

חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.

אינסטינק הישרדות

רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב.  בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים.  היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.

ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי  עמו אני חיה עד היום.

מערכת המשפט מטשטשת

ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?

רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו  במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם,  איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים  וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם  נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח.  אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה.  התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.

שרות מיני מילדים

מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם   אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים  ועשו שם הרבה כסף.

החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת.  עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.

אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.

 

 

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד"ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלסטינים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול קביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב פרסומים אין קץ.

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או " מדעי" ) תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

עובדה. ד" ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר.

ואילו פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר : " המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא " האידיאולוגיה הציונית" , יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.

ועל הרצאות כאלה מקבל ד" ר פפה משכורת מן המיסים שאנחנו משלמים.

אך אנו עוסקים בקריירה אקדמית ופרשת טנטורה היא דוגמא טובה לכך.

הטבח שלא היה בטנטורה

הפרשה החלה בשנת 2001. השמחה שרתה אז במעונם של ההיסטוריונים החדשים.  תדי כץ, תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון  באוניברסיטת חיפה, כתב עבודת גמר שבה נעץ עוד מסמר בארון טוהר הנשק של הציונות. הוא גילה טבח שביצעו כביכול חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני בתושבי טנטורה, במהלך מלחמת השחרור. בעבודה נכתב כי לאחר שנכבש הכפר (שלחוף הים, בין נתניה לחיפה) טבחו חיילי היחידה 150 עד 200  אזרחים לא חמושים מתושבי הכפר. העבודה התבססה ,לדברי מחברה, על עדויות מוקלטות של תושבי הכפר לשעבר ושל לוחמי אלכסנדרוני. היא נבדקה על ידי המנחים והסטודנט המצטיין  קיבל ציון 97.

ותיקי החטיבה שראו עצמם נפגעים מן הפרסום החליטו להגיש תביעת דיבה על סך 1.1 מיליון ש"ח נגד מחבר העבודה ונגד אוניברסיטת חיפה.  בתביעה, שהוגשה באפריל 2002,  באמצעות עורך דין גיורא ארדניסט, נאמר כי  המחבר הוציא את דיבת התובעים רעה וכי הוא ציטט  את העדויות של תושבי הכפר בצורה מגמתית ושיקרית כדי לחזק את התאוריה של הטבח. עוד נאמר בתביעה כי החוקר לא טרח לבקש את תגובתם של  קצין המבצעים ומפקד גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפיקדו על הכיבוש.

במהלך הדיון בבית המשפט, הושמעו ההקלטות עליהן התבסס מחקרו של טדי כץ.  לטענת פרקליט התובעים  הציטוטים שמביא תדי כץ בעבודתו אינם  תואמים את אלה שבקלטות.

בעקבות הגשת התביעה הגיעו פרקליטי הצדדים להחלטת פשרה בה נאמר כי טדי כץ יפרסם על פני חצי עמוד  בשני עיתונים יומיים את ההודעה הבאה:

"לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים , ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה  שבוצע בטנטורה  הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר מהיישוב העברי. הדברים שנכתבו על ידי הובנו כנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה. הנני מאמין לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, אשר הכחישו דבר הטבח מכל וכל. אני מביע את התנצלותי בפני כל לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם".

עוד בטרם קיבל הסכם הפשרה אישור של בית המשפט ביקש כץ לחזור בו. הוא טען כי חתם על הסכם הפשרה ברגע של חולשת הדעת,  כשהיה נתון ללחץ בני משפחתו לסיים את ההדיינות המשפטית הפוגעת בבריאותו.

שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל  דחתה את בקשתו של כץ והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

טנטורה בעיניהם של הפלסטינים

עד פרשת תדי כץ לא ידעו הפלסטינים  שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם החלו לעשות בה שימוש תעמולתי  רב.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה בעקבות התפוצצוץ פרשת טדי כץ לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח כביכול ועל החיים בכפר.

 

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: " אני פלסטיני המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלסטיני. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ" שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

 

 

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

איך גילו הערבים את " טבח טנטורה"

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלסטיני למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

עתה קיבלתי ביסוס אקדמי למסקנה זו מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו מימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו'. החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

עלילות אלכסנדרוני

חטיבת אלכסנדרוני היתה אחת מחמש החטיבות שהוקמו בתחילת מלחמת העצמאות. שמה ניתן לה על שם נחל אלכסנדר שבתחום פעולתה.  תחום הפעולה של החטיבה  היה  במרחב התיכון, מרמת-גן  עד זכרון יעקב. החטיבה נטלה חלק בשורה של קרבות עקובים מדם והשתתפה בכמה מן המבצעים הגדולים של צה"ל במלחמת השחרור: מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים; קרבות משמר העמק; קרבות לטרון (בהם סבלה היחידה אבדות כבדות); כיבוש ראש העין והשתלטות על מקורות המים שסיפקו מים לירושלים ועוד.

ביום בו כבשה היחידה את טנטורה הגיע כוח עיראקי לשכם, פתח בהתקפה לעבר מישור החוף, במטרה לבתר את המדינה. חיילי אלכסנדרוני יצאו לקראת העיראקים והצליחו להדוף אותם.

ההיסטוריונים החדשים

כאן מן הראוי לחזור ולהזכיר את הספר  "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", פרי עטו של אפרים קארש, שהופיע גם בתרגום עברי.

קארש הוא פרופסור וראש התוכנית ללימודים ים תיכוניים בקינג'ס קולג' שבאוניברסיטת לונדון וכן שימש חוקר במרכז למחקרים  אסטרטגיים בלונדון. הוא חיבר שמונה ספרים וכמאה מחקרים אקדמיים העוסקים בנושאי המזרח התיכון.

קארש בדק אחד לאחד את התיעוד המובא בספרו של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הערביים. על הספר כותב קארש:  "לתדהמתי גיליתי  שאין – ולו מסמך בודד – בסוגיה זו, שצוטט על ידי מוריס מבלי שנעשה בו 'שכתוב יוצר' כזה  או אחר, המעוות לחלוטין את כוונתו המקורית"?

ולא רק בני מוריס. "לאחר בדיקת התיעוד בו השתמשו הבולטים שב'היסטוריונים החדשים', כמו גם בדיקת אותם המקורות  שהסתירו במכוון מקוראיהם, התברר לי מעל לכל ספק שמוריס אינו חריג, אלא חלק בלתי נפרד מקבוצה לא קטנה של אקדמאים,

השקועים במלאכת שיכתוב ההיסטוריה הישראלית על פי דפוס שהוא פרי רוחם, ושכל קשר בינו לבין המציאות ההיסטורית מקרי בהחלט".

קראש מדגיש שלא מדובר כאן בחילוקי דעות פרשניים לגבי מסמך זה או אחר. אף לא בקריאה שונה של תיעוד המושפעת מרוח הזמן והמקום. "המדובר הוא בסילוף מודע של תיעוד היסטורי, במטרה ליצור תמונה שקרית של מציאות היסטורית מסוימת".

===========================================

ראהגירסה נוספת: כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

====================================================

כיצד העלימה העיתונות הנריטית את השואה

מאמר זה והבאים אחריו הועברו לפוסט הסמוך (ראה חץ למעלה)